במקרקעין הידועים כחלקה 72, בגוש 6715 (להלן: "המקרקעין"). העוררים הינם בעלי הזכויות במגרש 5 הממוקם מזרחית למקרקעין. ההחלטה התקבלה ביום 29/3/2012 וקבעה כדלקמן: "לאשר בשטחים המותרים או כפוף לתשלום היטל השבחה עבור העברת שטחים ממרתף לקומות עליונות לפי פת/מק/2000/ד ובתנאי מילוי דרישות מה"ע. לאשר הבקשה בתנאי מילוי דרישות מה"ע." הערר הוגש ביום 26/11/12, וזאת לאחר שנדחתה התנגדותם של העוררים לבקשה נוספת שהגישו המשיבים, אשר כללה הקלה בקו בניין אחורי. אלא, שהמשיבים ויתרו על ההקלה ועל הבקשה הכוללת אותה וחזרו לנוסח הראשון של הבקשה שהתבקשה. כך, הוצא ביום 12/6/12 היתר בניה, אשר ביטולו מתבקש במסגרת ערר זה. כעולה מהאמור ההיתר שהוצא נסמך על בקשת המשיבים מתאריך 3/2012, אולם לטענת העוררים, גם היתר זה והבקשה העומדת בבסיסו סוטים מהתכניות התקפות החלות במקרקעין ולכן קיימת לעוררים, לשיטתם זכות ערר על ההחלטה להוציאו. ועדת הערר אימצה לאורך השנים את הגישה המשתקפת בהלכת צומת האלופים, לפיה מקום בו קיימה סטייה מהוראות התכניות התקפות במקרקעין, ניתנת זכות ערר לועדת הערר, גם אם אותה סטייה לא פורסמה כדין. לא מכבר אושרה עמדה זו גם בפני כבוד בית המשפט העליון במסגרת עעמ 317/10 ‏ ‏ אהוד שפר נ' מורן סקאל יניב, שם נקבע כדלקמן: "ככל שעלי להכריע בין שני הכתובים המכחישים זה את זה, אני מעדיף את הגישה שהובעה בעניין צומת האלופים, המרחיבה את זכות הערר על כל מקרה בו מועלית טענה כי ההיתר ניתן בסטיה מתכנית. אנמק להלן את עמדתי. א.איני משוכנע כי בסעיף 152(א)(1) המחוקק דק פורתא בכוונת מכוון למנוע את האפשרות להגיש ערר על החלטה למתן היתר בניה. שאם כך נאמר, עלול להיווצר מצב בו מתן ההיתר יותקף בשני מסלולים שונים. במסלול אחד יגיש צד שנפגע ממתן ההיתר עתירה מנהלית,ובמסלול שני יגישו שני חברי ועדה מקומית ערר על ההחלטה לתת היתר כאמור בסעיף152(א)(2) (כפי שהיה בעניין צומת האלופים, שם הוגש ערר על ידי שני חברי ועדה שבהמשך משכו את הערר). ב. פעמים רבות נטען על ידי המתנגד להיתר, כי ההיתר ניתן בניגוד לתכנית החלה על המקרקעין או שהיא מהווה הקלה או היתר לשימוש חורג בסטיה מתוכנית. המדובר בשאלה מקצועית-תכנונית מובהקת המחייבת בדיקת תכניות ובחינה מדוקדקת של היתר הבניה, וראוי כי ועדת הערר כגוף המקצועי המיומן ובעל הניסיון תדון בה ולא בית המשפט. להבדיל מבית המשפט שביקורתו מוגבלת לחוקיות וסבירות ההחלטה למתן היתר, ועדת הערר היא "מוסד תכנון", וככזו היא בעלת סמכות מקורית ורשאית להפעיל שיקול דעת תכנוני ולהמיר את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הועדה המקומית. הליכה בדרך זו מבטיחה כי ההיתר ייבחן בשתי ערכאות תכנוניות האמונות על שיקולים תכנוניים-מקצועיים. ג. לשיקול המקצועי-תכנוני יש להוסיף גם שיקולי יעילות ונגישות, באשר ההליך בפני ועדת הערר הוא זול ומהיר יותר מההליך בפני בית המשפט (על פי סעיף 152(ג) לחוק על ועדת הערר ליתן החלטתה תוך 30 יום מיום הגשת הערר). בכך גם תימנע התוצאה לפיה אם העלו המתנגדים להיתר טענה כי ההיתר מצריך הקלה או שימוש חורג, וכך נקבע לבסוף על ידי בית המשפט, אזי בדיעבד מתברר כי אילולא טעותה של הועדה המקומית הסמכות לדון במתן ההיתר הייתה נתונה לועדת הערר. כאמור, קשה להלום כי החלטה שגויה של הועדה המקומית או רשות הרישוי בשאלה אם הייתה סטיה מתכנית אם לאו, ועקיפת הוראות הדין בכך שלא קויים הליך של הקלה ושימוש חורג, תפגע בזכות הערר ותכתיב את הסמכות העניינית. ד. פרשנות מרחיבה, המאפשרת הגשת ערר גם במקרה של מתן היתר כאשר נטען על ידי המתנגד כי ההיתר סוטה מתכנית, הולמת את מגמת המחוקק בתיקון 43 לחוק במסגרתו הוקמו ועדות הערר. במקביל לכך פעל המחוקק להקל על מערכת בתי המשפט, ובמסגרת חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים (וקודם לכן במסגרת סעיפים 255א-255ו לחוק התכנון והבניה)העביר סמכויות רבות שהיו נתונות לבית המשפט העליון לבית המשפט לעניינים מינהליים. המצב לפיו יש גישה ישירה לבית המשפט לעניינים מינהליים טרם מיצוי ההליך במוסדות התכנון, נוגד מגמה זו ונוגד את עקרון מיצוי ההליכים במשפט המינהלי (ראו עת"מ(נצ') 1146/05 ח'אלד נ' מדינת ישראל-הועדה המחוזית לתכנון ולבניה צפון ( 17.1.2006); עניין נס הרים, בפסקה 20. ראו עוד: בג"צ 235/05הדרי נ' רשות הדואר( 9.1.2005); בג"צ1452/05 אחמד נ' משרד הפנים( 22.10.2006)). ה. ברגיל,הליך של היתר תואם תכנית לא כרוך בפרסום ובשמיעת התנגדויות. עם זאת, הפרוצדורה של מתן הודעה לבעלי הנכס לגביו מבוקש ההיתר, נועדה לאפשר להם להשמיע את התנגדותם למתן ההיתר. במצב בו נשמעות בפני הועדה המקומית התנגדויות למתן ההיתר, ניתן לפתור את האבסורד עליו הצביע השופט סוקול בעניין תיאטרון הצפון בדרך של פרשנות. מתנגד להיתר שניתן, אשר שטח התנגדותו בפני הועדה המקומית וזו נדחתה, או שידע על מתן ההיתר,צריך יהיה להגיש את הערר תוך 30 יום מיום שנודע לו על מתן ההיתר. לא למותר לציין כי סדרי הדין שנקבעו על ידי המחוקק מתאימים גם לערר המוגש על ידי מי שהתנגדותו למתן ההיתר נדחתה (סעיף 153 לחוק קובע כי לדיון בערר יוזמנו מבקש ההיתר, המתנגד ונציגי רשות הרישוי או הועדה המקומית. וראו גם ההגדרה הרחבה של "ערר" בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בועדות הערר), התשנ"ו- 1996)). במצב דברים בו מתן ההיתר נודע למתנגד רק עם תחילת העבודה או לאחר מכן, תינתן זכות ערר לועדת הערר מקום בו המתנגד מעלה טענה של סטיה מתכנית, אך לא יחול סעיף 152(ב)המורה על עיכוב אוטומטי במתן ההיתר, שהרי ההיתר כבר ניתן. ו. בגישה המצדדת בהרחבת זכות הערר, יש כדי להפחית את העומס המוטל על בתי המשפט. 15. ודוק: על מנת להסיר ספק אדגיש כי איני מצדד בגישה המרחיבה עוד יותר, שננקטה על ידי בתי המשפט בעניין דוידיאן, עניין נס הרים ועניין מדר ולפיה בכל מקרה של התנגדות להיתר בניה, יש להגיש ערר. לטעמי, מקום בו המתנגד למתן ההיתר לא מעלה טענה של סטיה מתכנית, אזי רואים את היתר הבניה כהיתר שניתן ב"מסלול הירוק"ותרופתו של המתנגד אינה בועדת הערר וממילא אין מקום לעיכוב במתן ההיתר. הרחבת סמכותה של ועדת הערר כמוצע לעיל - בנוסף למקרים המנויים במפורש בסעיף 152(א)(3) -היא באותם מקרים בהם המתנגד למתן ההיתר מעלה טענה כי ההיתר סוטה מתכנית. או-אז תבחן ועדת הערר את הטענה. היה ותמצא כי ההיתר סוטה מתכנית, תדון ועדת הערר לגופה של התנגדות. היה ותמצא ועדת הערר כי ההיתר תואם את התכנית החלה על האזור, הרי שבכך יסתיים הדיון. סיכומו של דבר, ומבלי להתעלם מהקשיים העיוניים והמעשיים הכרוכים בהרחבת הזכות להגשת ערר, אני סבור כי טעמים של יעילות ומדיניות משפטית מטים את הכף לכיוון זה. דרך המלך לתקוף את החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית ליתן היתר בניה כאשר עולה טענה של סטיה מתכנית צריכה להיות בהגשת ערר לועדת הערר. זאת, להבדיל ממחלוקות בשאלות קנייניות או בשאלות של שימוש וחזקה הנדונות בערכאות האזרחיות הרגילות, ולהבדיל מטענות לגבי פגמים מינהליים שאינם קשורים בנושאים תכנוניים, כמו טענה לניגוד עניינים, שיידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים. מכל מקום, טוב יעשה המחוקק אם יסדיר את הנושא ויסיר את הספקות לעניין גדר סמכותה של ועדת הערר." הנה כי כן עלינו לבדוק אם הבקשה נכנסת בגדר המצב התכנוני התקף החל במקרקעין או שמא מדובר בסטייה ממנו. אם נמצא כי מדובר בסטייה , אזי עומדים בפני העוררים האפשרות לערור לועדת הערר כפי שעשו. במצב דברים זה עקרונית, יתחייב הליך תכנוני נוסף החשוף לפרסום התנגדויות וכו'. אם לעומת זאת נמצא כי הבקשה תואמת תכנית, הרי העוררים מחוסרים זכות ערר ואין באפשרותנו לדון ביתר טענותיהם אשר צריכות להישמע בפני הערכאות המוסמכות. לא זו אף זו, לאור העובדה כי ההיתר כבר הוצא ומדובר בבקשה והחלטה שהוכרעו זה מכבר, וליתר דיוק בהיתר שהוצא לפני כחצי שנה, אזי יש מקום להעביר את ענייננו במבחנים הקבועים בפסיקה לעניין שיהוי כדלקמן: שיהוי עומד על בסיס משולש ,כפי שקבע בית המשפט העליון בעע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה ואח' נ' החברה להגנת הטבע ואח', פ"ד נו (3) 673, 678-679:   "כפי שנפסק בבית-משפט זה לא פעם, בבואנו לבחון טענת שיהוי עלינו לבחון שלושה יסודות שונים המרכיבים את השיהוי. היסוד הראשון מתמקד בטיב התנהגות העותרים עצמם ובשאלה ואם חלוף הזמן מרמז כי ויתרו על זכויותיהם: יסוד זה הוגדר בפסיקתנו "שיהוי סובייקטיבי". יסוד שני, עניינו בשינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים - של הרשות או של צדדים שלישיים - שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. יסוד זה הוגדר בפסיקתנו על-פי אותה גישה "שיהוי אובייקטיבי". על-פי גישה אחרת מבטא יסוד זה את עקרון "טובת הכלל" שהוא כשלעצמו עילה לדחיית העתירה על הסף (ראו דברי השופט מ' חשין בבג"ץ 2632/94 דגניה א', אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר החקלאות [1], בעמ' 741-744). היסוד השלישי, עניינו חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה. יסוד זה נותן ביטוי לעיקרון שלפיו בית-המשפט לא ייתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק גם אם העתירה הוגשה בשיהוי שפגע באינטרסים מוכרים. היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל אפוא בית-המשפט מערכת איזונים שעל-פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק". טוענים העוררים כי נחשפו להוצאתו של ההיתר הראשון רק אגב הטיפול בבקשה שכללה הקלה, שכן בדיוק שנערך בשעתו בבקשה שכללה הקלה החליטה הועדה המקומית לשוב ולדון בתכנית המתוקנת ורק בדיעבד התברר להם כי הבקשה המקורית (בקשת מרץ - נשוא הערר), אושרה אז. לפיכך דומה כי לא קיים שיהוי סובייקטיבי משמעותי. השיהוי האובייקטיבי - עניינו בהסתמכותם של צדדים אחרים, פועל לעומת זאת נגד בחינת הבקשה לגופה, שכן מדובר בהיתר שיצא, והמשיבים הסתמכו עליו ואף בונים בימים אלה על פי הקבוע בו. כרגיל, האלמנט המשמעותי ביותר הינו מידת אי החוקיות ככל שקיימת בבקשה ובצורה בה הוגשה. הווה אומר - ככל שנמצא כי מדובר בבקשה שטעונה פרסום ולא פורסמה, ומידת הסטייה מהתכניות התקפות הינה משמעותית ועלולה לפגוע בצדדים שלישיים, ניטה להתערב בהחלטת הועדה המקומית, ולהפך. להלן תידונה טענות הצדדים בנוגע לסטיות הנטענות: העוררים טוענים כי במקרקעין ניתן לבנות 250 מ"ר + 50 מ"ר לעליית גג, ואילו בפועל מבוקש קומת קרקע בשטח של 120 מ"ר עיקרי, ובסה"כ 154 מ"ר. קומה א' בהיקף של 170 מ"ר ועליית גג בהיקף של 47 מ"ר, כאשר לקומת הגג נוספו עוד 34.87 מ"ר שנוידו מהמרתף, כלומר למה שמכונה עליית גג מבוקש לבנות 81.61 מ"ר שטח עיקרי. כלומר הבקשה סוטה מהוראות התכניות שכן לאשר את 290 מ"ר עיקרי במקום 250 מ"ר וכן יצירת קומת גג בשטח של 81 מ"ר במקום 50 מ"ר. המשיבים מאידך גיסא, טוענים כי ניתן לבנות במקרקעין 50% בשתי קומות וכן 10% בעליית הגג ו-50 מ"ר מרתף. תכנית פת/2000/א' מאפשרת הקמת מרתף מתחת לכל קונטור קומת הכניסה. הניוד נעשה בכפוף למגבלות התוכניות, לרבות שמירה על תכסית של 35% והבקשה עומדת בתנאים אלה. מימדי הגג נשמרים ואין בנייה על קומה מלאה בגג הבית. לדברי המשיבים נתבקשו 30.8% לקומה. הכרעה: המקרקעין על שטח של 504 מ"ר, במקרקעין ניתן לבנות 25% בקומת הקרקע ועוד 25% בקומה א' ועוד מרתף בקונטור קומת הקרקע וכן בנייה על הגג. לפיכך, בקומה א' ניתן לבנות עד 126 מ"ר עיקרי מתוכם מתבקשים 120 מ"ר עיקרי ולפיכך ניתן לבנות 126 מ"ר עיקרי (קומת קרקע) + 120 מ"ר מרתף (בקונטור קומת קרקע) + 126 מ"ר קומה א' + 60 מ"ר קומת גג. בסה"כ ניתן לבנות במקרקעין 432 מ"ר עיקרי (כולל מרתף) כאשר מה שמתבקש בפועל הינו: 337 מ"ר עיקרי ולפיכך איננו רואים חריגה במכסת השטחים המבוקשת. העוררים טוענים לעניין העברת אחוזי הבניה בין הקומות - העברה מותרת לכאורה מכוח פת/מק/2000/ד' המתירה ניוד אחוזים בין הקומות בתנאים, ואולם במקרה דנן לא התקיימו התנאים כי תכסית שטח קומת הקרקע היא 151 מ"ר שהם 30.8 אחוז משטח המגרש; התב"ע מחייבת תכסית של 45 אחוז משטח המגרש; קיימת חריגה בגובה; לא ניתן לנייד זכויות משטח המרתף לחדרי הגג ובכך לשנות את חדרי הגג לקומה נוספת; אין התייחסות העירייה ופרופורציה בין הקומות; עליית גג או חדר על הגג אינם כלולים בהגדרת קומה לצורך ניוד שטחים מקומה לקומה; המשיבים טוענים כי הניוד תואם את התכניות החלות וכי אין סטייה במכסת הזכויות המותרת בסה"כ. הכרעה סעיף 17 לתכנית פת/מק/2000/ד קובע כדלקמן: "17. העברת אחוזים מקומה לקומה: באזורי מגורים אא' וא' מיוחד, ב' ב-1', ג' מסחרי, תעשיה, מלאכה ומגרש לבנין ציבורי, תותר העברת אחוזי בניה עיקריים מקומה לקומה ובתנאים הבאים: סה"כ אחוזי הבניה ישארו בהתאם לתכנית המתאר ללא הגדלת שטחי בניה. אין חריגה מקווי בנין עפ"י תכנית מתאר מאושרת החלה על החלקה. אין חריגה מגובה (מספר הקומות) המותר עפ"י תכנית המתאר החלה על החלקה. תדרש בדיקה ואישור אדריכל העיריה בכל מקרה של העברת אחוזי בניה מקומה לקומה. הבדיקה תתייחס לשיעור העברה ליחסים בין הקומות והתייחסות לסביבה הקרובה. תכסית קרקע (עיקרי + שרות): באזור מגורים מיוחד: 35% באזור מגורים א, ב, ג, צמודי קרקע: 45% באזור מגורים ומסחר: 45% באזור תעשיה ומסחר: 45% בשטח לבנין ציבורי, מוסד ציבורי: 40% על אך האמור לעיל, הוראות פת/2000/10 בדבר תכסית קרקע 5% תשארנה בתוקף. במקרה וקיימת סתירה בנושא סעיף זה בין תכנית זאת לתכניות מאושרות ספציפיות, יקבעו הוראות התכניות הספציפיות." במקרה דנן מגיעה התכסית בקומת קרקע כדי 30%, בקומה א' כדי 37% ובעליית הגג כדי 9%. דומה כי קיימת סטייה מסוימת בתכסית קומה א' (בשיעור של 2%). יחד עם זאת בהתחשב בנסיבות מקרה דנן ובמהות הסטייה אשר כוללת כאמור את קומה א' ואינה פוגעת בשטחי חלחול וניקוז, שהינם המטרה העומדת בבסיס ההוראות בנוגע לתכסית, ובשיעור הסטייה, איננו סבורים כי אותה סטייה עולה כדי אי חוקיות מהותית במקרה דנן. לפיכך אנו דוחים גם טענה זו. העוררים טוענים לענין גובה הכניסה הקובעת לבניין (0.00) חורג ב-81 ס"מ מן המותר על פי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל 1970, כאשר המשיב 2 ביצע בניית המבנה החד קומתי במגרש הוא הגביה באופן מלאכותי את גובה מפלס הקרקע. לכך משיבים המשיבים, כי מדובר בבית העומד על מכונו באותו מפלס יותר מ-10 שנים, כאשר עניינה של הבקשה בתוספת בניה של 18 מ"ר בלבד. כך, אף אם היה המפלס 0.00 שגוי הרי שמדובר בשגגה משנות ה-90 ולא סביר כי עתה תבנה תוספת הבניה לקומת הקרקע במפלס שונה מן המפלס הקיים. הכרעה איננו מקבלים את טענת העוררים לפיה מדובר בבנייה חדשה אשר הבניה קיימת מהווה תפל לה. במקרקעין קיים בית חד קומתי, אשר נבנה בהיתר שניתן בשעתו בגובה אבסולוטי של 70.81 מ'. גובה הנופל מפני הקרקע מצפון למקרקעין ועולה על גובה המגרש מדרום לו. לית מאן דא פליג כי מגרש העוררים גבוה בכ-2.5 מ' מהמקרקעין נשוא הערר. בשעתו, בשנת 1997, אושר אותו בית בשטח של 102 מ"ר, הכניסה הקובעת, אושרה בגובה האמור לעיל, והואיל וע"פ הדין הרלבנטי ניתן להתחשב לצורך קביעתה בגובה הכביש ו/או גובה הקרקע, ובהתאם לחזקת חוקיות המינהל, לא ניתן היום לשנות קביעה זו ודומה כי היא נקבעה כדין, יתכן בהתאם לגובה המקרקעין כפי שהיו אז. דעתנו מתחזקת לאור גובהם של הבתים הסמוכים וביניהם בית העוררים, אשר גבוה מבית המשיבים כמפורט לעיל. לפיכך אנו דוחים גם טענה זו. טענת העוררים לענין גובה המבנה המוצע על פי התכנית התקפה (פת/מק/2000/ד'/3), גובה מעקה המרפסת בקומת חדרי הגג הוא לכל היותר 8.10 מ' ובמקרה דנן הגובה הוא 9.9 מ'. גובה חדרי הגג, גובה נטו של החדרים על פי פת/מק/2000/ד'/3 הוא 2.5 מ' ואילו הגובה המבוקש הוא 2.84 מ'. טוענים המשיבים כי הגבהים תואמים את הוראות פת/מק/2000/ד'/3 הקובעות כי גובה רצפת הגג יהיה עד 7 מ' מקו ה-0.00. גובה 0.00 גבוה ב-2.7 מ' מזה של המשיבים, למרות שמדובר במגרש גובל. גובה הרצפה של קומת הגג הוא עד 7 מ' לפי התב"ע ולפי ההיתר התבקשו 6.45 מ'; גובה המעקה 8.1 ממפלס 0.00 נתבקש כ-7.7 מ' וגובה קומת הגג הוא 2.7 מ' ברוטו. כמו כן לעניין 0.00, העורר נסמך על הוראות פת/2000/א בעוד שהוא שוכח לציין כי תכנית זו נכנסה לתוקף לאחר שהבניין היה קיים וקיבל טופס 4 ואישור איכלוס. הכרעה לעניין גובה המבנה עצמו, הרי שקומת הקרקע וקומה א' מגיעות לגובה של 7.01 מ' ואילו קומת הגג אשר שטחה כ-47 מ"ר (פחות מהמותר וללא ניוד שטחים לגג) מגעת כדי 9.83 מ' וזאת בהתאם להוראות פת/מק/2000/ד/3: מדובר במבנה בעל גג שטוח אשר גובה רצפת קומת הגג נע בין 6.38 מ' ל-7.01 מ' כקבוע בסעיף 6.1.1 להוראות התכנית; גובה המעקה מעל הקומה השניה מגיע כדי 7.70 מ' ונופל מהגובה המקסימלי של 8.1 מ'; גובה עליית הגג מגיע כדי 2.5 מ' ומרחק הנסיגה מהמעקה עד לחדרי עליית הגג מגיע כדי 1.80 מ', למעט בנוגע למעלית, אותה מעלית ניתנת לאישור בתחום קווי הבניין גם מכח תקנה 4.09 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו אגרות) התש"ל-1970, המתירה לבנות קיר מעלית במרווח. לפיכך גם טענה זו נדחית. לטענת העוררים ההיתר והבקשה פוגעים בהם באופן חמור וקשה, שכן הם כוללים כמעט קומה שלישית מלאה. בית העוררים סגור משלוש חזיתות והחזית היחידה המעניקה אוויר ונוף תהיה החזית הפונה לבית המשיבים 2 ו-3. לטענת המשיבים לא מדובר בכל פגיעה והעוררים מבקשים למנוע בנייה סמוך לביתם ותו-לא. העוררים ניצלו כל זכות העומדת להם בהתאם לתב"ע ואף מעבר לכך גבוהים מאת המשיבים. הכרעה גם בטענה הכללית של העוררים לא מצאנו ממש, שכן ראשית, מדובר בזכויות מוקנות ע"פ התכניות התקפות ומעבר לכך לדעתנו, אין כל השפעה, ומכל פנים אין השפעה על צמצום קומת הגג המבוקשת ביחס לבית העוררים. בית העוררים ממילא גבוה יותר ומצוי ממזרח לבית המשיבים, ואיננו סבורים כי קיימת השפעה משמעותית לבנייה המבוקשת בבית המשיבים במרחק של כ-8.5 מ' מקו המגרש, ועוד 6 מ' קו בנין עד בית העוררים בפועל. על מנת לסבר את האוזן נזכיר כי: "אף תושב אינו יכול לצפות כי השכונה הקטנה והשקטה בה בחר לבנות את ביתו תישאר תמיד כך. ישנה התפתחות מתמדת. קיימים התרחבות גידול ושינויים. אל השכונה באים לגור תושבים חדשים ולא תמיד מאותו מרקם חברתי וסוציאלי של הוותיקים. אי אפשר לעצור את החיים ואת השינויים אלא בגבולות שהחוק מתיר." עת"מ 134/01 הרב שיק נ' הוועדה המקומית גליל מזרחי. כן השווה עת"מ (י-ם) 836/06 קופלר ואחר נ' וועדת הערר ואח', שם אישר ביהמ"ש את החלטת וועדת הערר שקבעה: כל הגר בעיר צריך וחייב לקחת בחשבון כי יתכן ויינתנו הקלות אשר תפגענה בנוף הקיים לבני ביתו". קל וחומר כאשר מדובר בהיתר תואם תכנית, ולענין זה נדגיש שוב כי בנסיבות לא ראינו בחריגה המינורית בהקלה של תכסית קומה א' אי חוקיות, המחייבת בנסיבות ביטול ההיתר. אשר על כן וכל האמור הערר נדחה. הוספת קומותבניההגדלת דירה / שטחקומת קרקעגג