על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו. לעניין התנאי הראשון, אנו כבר הערנו לועדה המקומית מספר פעמים כי איננו מקבלים את מדיניות הועדה המקומית כי תמורת אישור ההקלות היא דורשת פתרון פיזי לחניה בתחום המגרש. הקלות יש לאשר כאשר קיימת הצדקה תכנונית לכך. אם קיימת הצדקה תכנונית לאישור הקלה, אין מקום לדרוש "תמורה" לאישורה, בדמות חיוב הסדרת מקומות חניה בתחום המגרש או בכל דרך אחרת. יתרה מזו; ברירת המחדל המועדפת בכל בקשה להיתר היא, הסדרת מקומות חניה בתחום המגרש, כך שאין לדרוש פתרון חניה זה באישור הקלות במגרש דווקא. במקרה הנדון, ההקלה היחידה שהתבקשה היא להקמת מרפסות בחריגה מקו הבניין האחורי. המדובר בהקלה מקובלת, המשפרת את איכות החיים בדירות, ואין מקום להתנות את אישורה בהסדרת מקומות חניה בתחום המגרש, וכאמור לעיל גם אין כל מקום לדרוש הסדרת מקומות חניה במגרש בשל אישור הקלה זו. לנוכח האמור, אנו מורים לועדה המקומית לבטל את מדיניותה, אשר כבר נטענה בפנינו מספר פעמים בעבר, כי במקום שבו היא מאשרת הקלות, היא תדרוש הסדרת מקומות חניה בתחום המגרש, שכן כאמור אין כל קשר בין הדברים, וכל נושא חייב להישקל לגופו וכעומד בפני עצמו. לגופו של עניין, העוררים טוענים כי בשל שטחו הקטן של המגרש (367 מ"ר), מיקום הממ"דים, רוחב הרחוב ונתונים פיזיים נוספים, לא ניתן לתכנן בתחום המגרש מרתפי חניה בעלות סבירה. העוררים הגישו בנושא זה חוות דעת מפורטת שנערכה על ידי מהנדס תנועה. חוות דעת ראשונית שנערכה על ידי אגף התנועה של הועדה המקומית, הגיעה אף היא למסקנה כי לא ניתן להסדיר את מקומות החניה בתחום המגרש, וכי יש לחייב תשלום לקרן חניה. לטענת הועדה המקומית, מבדיקה חוזרת של מהנדסי הרישוי והתנועה עלתה המסקנה, כי ניתן להסדיר חניה תת קרקעית בתחום המגרש, כאשר במהלך הדיון בפנינו הובהר כי הכוונה היא לחניון רובוטי. לטענת העוררים, פתרון זה בלתי אפשרי, הן לנוכח העובדה כי החפירה הנדרשת לשם פתרון חניה זה היא של יותר מ-7 מ' - המגיע למי התהום, והן לאור העלות הגבוהה של הסדרת מתקן רובוטי במגרש הנדון. לאחר ששמענו את טענות הצדדים בנושא החניה, אנו מעדיפים את עמדת העוררים, אשר מלווה כאמור בחוות דעת מקצועית ומנומקת, ולפיכך אנו קובעים כי אין לחייב את העוררים בהסדרת מקומות חניה בתחום המגרש, אך חלף אותם מקומות חניה יש לחייבם בתשלום לקרן חניה. לפיכך אנו מקבלים את הערר בנושא הסדרת מקומות חניה. לעניין התנאי השני, לטענת הועדה המקומית, לנוכח העובדה כי הבניין מצוי באזור מסחרי, מדיניותה היא לחייב כי בקומת הקרקע, בחזית לרחוב, יהיה שטח מסחרי. התכנית החלה במקום (תכנית יפו B) קובעת בחלק מהאזורים שימושים מותרים בשיטה המצטברת, דהיינו, היא קובעת שימושים המותרים ביעוד הקרקע הקודם ובתוספת שימושים נוספים. כך לדוגמא, נקבע כי באזור דירות ב' מותר לעשות את כל השימושים המותרים באזור דירות א' וכן שימוש של מאפיות ותנורים ציבוריים. כך גם נקבע כי באזור מסחר, האזור בו מצוי הבניין נשוא ערר זה, מותר לעשות את כל השימושים המוזכרים עבור אזור דירות ג' ובנוסף מותר לעשות במקום שימושים נוספים, שהם שימושים מסחריים המפורטים ביעוד קרקע זה. לנוכח העובדה כי מותר לעשות באזור דירות ג' בין היתר שימוש למגורים, הרי שעל המגרש הנדון ניתן לעשות שימוש הן למסחר המפורט תחת יעוד של "אזור המסחר", והן למגורים. מדיניות הועדה המקומית, כי באזור מסחר על פי תכנית יפו B יחויב קיום מסחר בקומת הקרקע, בחזית לרחוב, נראית לנו הגיונית וסבירה, ואיננו רואים מקום להתערב בה. השיטה שבה בנויה התכנית של קביעת שימושים מצטברים תהיה חסרת משמעות אם לא נייחס חשיבות לאזור שבו מצוי כל בנין ובנין, שאם לא כן, ניתן היה לקבוע אזור אחד שבו מותרים כל השימושים. השיטה שבה בנויה התכנית היא, קביעת איפיונים בסיסיים לכל אזור ואזור. ראוי לדעתנו כי איפיון זה יבוא לידי ביטוי בשטח. כך לדוגמא, אין זה מתקבל על הדעת כי באזור תעשיה קלה יהיו אך ורק מגורים, על אף ששימוש זה מותר באותו אזור. באותה מידה נראית לנו המדיניות התכנונית של הועדה המקומית כי באזור המיועד בתוכנית למסחר, יהיה גם מרכיב של מסחר, האף שמותר לבנות במקום גם מגורים. האיזון שהועדה המקומית עשתה בין השימושים המותרים בכך שהיא מחייבת מסחר בקומת הקרקע ומאפשרת מגורים בקומות שמעל, נראית לנו סבירה, מאוזנת ונכונה מבחינה תכנונית. לפיכך, אנו דוחים את הערר בנושא זה. סוף דבר, אנו מקבלים את הערר לעניין החניה, ודוחים את הערר לעניין החיוב בשימוש מסחרי בקומת הקרקע. בניההקלה (תכנון ובניה)מרפסת