התכנית נשוא הערר שינתה יעוד מקרקעין מאזור מגורים ב' לשב"צ ואזור מגורים ג' מיוחד, שצ"פ משולב בבנייני ציבור, שב"צ ושצ"פ. על פי התכנית מתוכננים שלושה מבנים: סה"כ 21,300 מ"ר שטח עיקרי; 8,750 מ"ר שטחי שירות עילי ו - 11,200 מ"ר תת-קרקעי; 165 יח"ד בשלושה מבנים; גובה - 14-16 קומות על עמודים + חדרים על הגג. ראשי הנזק הנטענים הם: הסתרת הנוף לכיוון כפר מלל והפיכתו לנוף של בניה עירונית - המרחק בין הבניין למבנים המתוכננים - 20 מ'. נטען כי במצב הקודם תוכננה בניה דו- קומתית בלבד; העדר תשתיות מספיקות, מצוקת חניה ועומסי תנועה; שינוי במשטר הרוחות; מיטרדי רעש וזיהום; גידול בהוצאות בגין צורך במזעור נזקים ובשל אילוץ העורר להעתיק את מקום מגוריו - נטען להוצאות בגין תיווך, עו"ד, העברות, שכירויות לתקופות ביניים וכיו"ב (סעיף 5.4.5.2 לערר). סכום הפיצוי הנתבע למועד הקובע: 242,341 ₪. לערר צורפה השומה שצורפה לתביעות שהוגשו בזמנו של דירות ברחוב הצנחנים 18 ורחוב הצנחנים 19. המשיבה טוענת כי ניתנו כבר פסיקות של שמאים מכריעים בעררים קודמים לגבי דירות בבניינים אלו, אשר דחו כמעט לחלוטין, אם לא את כל הטענות, בדבר פגיעה בגין אישור תכנית הר/3/600/יא'. המשיבה טוענת כי במצב התכנוני הקודם הייתה קיימת ציפיה ברורה וסבירה לבניה רוויה של מבנים רבי קומות בסביבה, ולא רק בגין תכנית האב של הוד השרון. נטען כי העורר לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו, לא התייחס לגורמים משביחים בתכנית ולא התייחס לכל התכניות שהיו מאושרות כסביבה למוער הקובע. אין בתכנית בנייה חריגה או ציפוף חריג יחסית לסביבה. נטען כי מצפון לדירת העורר הייתה מאושרת תכנית הר/1200, אשר יעדה את השטח מצפון לבניה רוויה. השומה שצורפה לערר היא שומת העורר מתייחסת למצב בפועל ולא למצב התכנוני. אין כל שינוי תכנוני בנוף ובמישטר הרוחות. גם הטענה לנוף פתוח מהבניין נדחתה ע"י השמאי המכריע בעררים 183+192/07. כך גם לעניין ראשי הנזק של עומסי תנועה, חניה ותשתיות, אשר נדחו כולם. לחילופין, נטען לחלותו של סעיף 200 לחוק. זכויות במקרקעין המשיבה טענה כי לא הוכחו זכויות העורר בדירה. רק בדיון בפנינו הציג העורר עמוד ראשון של הסכם המכר. ב"כ המשיבה הודיע בהגינותו בדיון, כי על אף האיחור הניכר וההצגה החלקית של ההסכם, לא יעמוד על טענה זו. משכך מתייתר הצורך לדון בעניין זה . איחור בהגשת הערר הערר הוגש בגין אי מתן החלטה ע"י המשיבה. העורר טען כי מאז הגשת התביעה ב-16.5.2007, עמד בקשר עם המשיבה כדי לברר האם ניתנה החלטה. הערר הוגש בגין אי מתן החלטה כעבור חמש שנים, ביום 7.3.12. העורר טוען גם, כי לא היה מיוצג וכי המתין גם להחלטות בעררים האחרים שהוגשו לגבי דירות ברחוב הצנחנים 18 וברחוב הצנחנים 19. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערר מחמת איחור ניכר בהגשתו. פרק הזמן שחלף מאז הגשת התביעה, ומאז מחיקת העורר בזמנו מערר 333/08, ועד להגשת הערר - חמש שנים - הינו בלתי סביר בכל קנה מידה. יש לדחות את הערר גם אם הוגש בשל אי מתן החלטה ע"י המשיבה. כמו כן טוענת המשיבה כי בשנים 2009 ו- 2010 היה העורר מודע להליכים בעררים האחרים ואף ביקש להצטרף אליהם (נספחים 7-6-5 לתשובה). בערר אליו ביקש להצטרף בזמנו, קבע השמאי המכריע כי לא נגרמה ירידת ערך לדירות בגין אישור תכנית הר/3/600/יא'. על הפסול שבאי מתן החלטה ע"י המשיבה במשך זמן כה רב, עמדנו גם בהחלטות קודמות שניתנו על ידינו בהקשר זה, כפי שאמרנו למשל בערר (מרכז) 333/08 ענת דרי ואח' נ' הוועדה המקומית לתו"ב הוד השרון: "ראשית - אין מנוס שוב מלחזור על הפסול שבמחדלה של המשיבה באי מתן החלטה. על ההליכים, ההשלמות ובזבוז הזמן שנגרמו בשל כך ואשר היו נמנעים לו היתה המשיבה נותנת החלטה מנומקת ומפורטת ובמועדה, במקום לפרוס את נימוקיה לראשונה בכתב התשובה לערר, הרחבנו לאחרונה בהחלטתנו בעררים 480+481/08 יצחקי פנחס ודן אהרון .נ. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה הוד השרון לפיכך, נסתפק בהפניה לשם. גם כאן היו נחסכים ההליכים בעניין הזכויות במקרקעין לפני הגשת הערר, וגם כאן אנו קובעים לאחר הדיונים, ההשלמות והמסמכים שהוגשו, כי הוכחה זכותם של העוררים במקרקעין לעניין סעיף 197 לחוק." יחד עם זאת, במקרה שלפנינו ישנו גם איחור ניכר בהגשת הערר. הנימוקים שנפרשו בפנינו אין בהם כדי להניח את הדעת. בפרט, כאשר גם הוצגו בפנינו מסמכים המלמדים - והעורר אף לא חלק על כך - כי העורר היה מודע לכל ההליכים שהתנהלו בשנים אלו ואף ביקש והצטרף אליהם. עובדה זו מעלה כי אף לא היה בכוונתו כלל להגיש מלכתחילה ערר נפרד וכי גם לא הייתה כל מניעה מטעמו מלעשות כן בפרק זמן סביר, מאז הגיש את התביעה. כך למשל, הוצגו בפנינו מסמכים בענין זה עד לשנת 2010. לגבי הזמן שחלף משנת 2010 ועד להגשת הערר, רק כעבור שנתיים, בשנת 2012, לא ניתן כל הסבר. יוער גם, כי כעולה מדברי ובא כוחו בדיון בפנינו, נראה כי העורר היה מיוצג ע"י עורך דין אחר אשר ייצג את העוררים בערר 333/08. ככל שמאוחר יותר השתהה או החליף ייצוג כעבור זמן, הרי שאין בכך משום טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערר ובוודאי שלא טעם מיוחד. גם בפ"ד אבוטבול שהוזכר בדיון, אשר לפיו ניתן להגיש ערר גם בהעדר החלטה בתביעה לפי סעיף 197 לחוק נקבע, כי אין פירוש הדבר "כאילו צומחת בנסיבות אלה זכות ערר שאיננה מוגבלת בזמן..." בפסק הדין נקבע כי פרק זמן של למעלה משנתיים בו ישבו באפס מעשה איננו סביר. קל וחומר שכך, במקרה שלפנינו, כאשר מדובר בפרק זמן של חמש שנים. לא יהא זה אם כן למותר לחזור ולצטט מפ"ד אבוטבול, כפי שהובא ע"י ב"כ המשיבה, בהקשר זה לאמור: "מקובלת עלי עמדת הערכאות הקודמות כי בנסיבות מסוימות, משחלפו 90 הימים שקצב המחוקק בסעיף 198(ב) לחוק התכנון והבניה לקבלת החלטת הוועדה המקומית, וטרם ניתנה כל החלטה, יכול הדבר להיחשב כהחלטה לדחות את התביעה, המקנה זכות ערר. למעשה, רעיון זה מקובל אף על המבקשים עצמם, אשר הגישו לבסוף את ערריהם על סמך ההנחה כי יש לראות את הימנעותה המתמשכת, לשיטתם, של הוועדה המקומית ממתן החלטה כדחיית התביעות. אלא, שהמבקשים חולקים, למעשה, על שני היבטים בגישת הערכאות הקודמות: ראשית, המבקשים סבורים כי המתינו פרק זמן מתאים, עד לשלב שבו חלוף הזמן עלה כדי התרשלות הוועדה המקומית והיה בו כדי להביא לכך שהימנעותה ממתן החלטה תיחשב כדחיית התביעות; שנית, המבקשים סבורים כי הימנעות ממתן החלטה כמוה כדחיית התביעות אך ורק לצורך הקמת זכות ערר, אך אין בה כדי להביא לפתיחת מרוץ הזמן להגשת ערר. כפועל יוצא סבורים המבקשים כי אין לראותם כמי שהשתהו בהגשת ערריהם. גישה זו, על מרכיביה השונים, אין בידי לקבל. כשם שהימנעות ממתן החלטה עשויה להיחשב בנסיבות מסוימות כדחיית התביעה לצורך הזכות להגיש ערר, הרי שיש בה גם כדי לפתוח בשלב מסוים את מרוץ הזמן להגשת ערר. טענת המבקשים כאילו צומחת בנסיבות אלה זכות ערר שאיננה מוגבלת בזמן אינה יכולה לעמוד, באשר אין היא עולה בקנה אחד עם העקרון הבסיסי של סופיות הדיון. אשר למסגרת הזמנים המתאימה להגשת ערר, הערכאות הקודמות אינן קובעות בהחלטותיהן מהו המועד המדויק שבו היה על המבקשים להגיש ערריהם בגין העדר החלטה. בהקשר זה הן מדגישות כי אין משמעות עמדתן כי הגשת ערר מתחייבת עד לא יאוחר מתום 30 יום לאחר חלוף פרק הזמן של 90 ימים. אכן, דומה כי קשה להגדיר בבירור את פרק הזמן שבו נדרשים תובעים לערור לועדת הערר בהעדר החלטה מצד הוועדה המקומית, שהינו, מטבעו, תלוי נסיבות. מכל מקום, מקובלת עלי קביעת הערכאות הקודמות כי בנסיבות העניין השתהו המבקשים הרבה מעל לסביר. זאת, בשים לב למועדים הקצרים הקבועים בחוק ולמצבן של התביעות אשר לא חלה בהן כל התפתחות מאז נתן בא-כוח המבקשים הסכמתו להעברת הדיון לועדת הערר. לנוכח מסקנתי כי העררים לא הוגשו במועד, הרי שהדיון בהם לגופם מותנה בהוכחת טעמים המצדיקים מתן הארכת מועד (ועדת הערר בחנה בהחלטתה האם ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, וזאת על סמך אמות המידה שנקבעו בבר"ם 2340/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה, רמת השרון נ' אגא וכט, פ"ד נז(3) 358; סעיף 198(ד) לחוק התכנון והבניה בנוסחו המתוקן, אשר אינו חל על ענייננו, מורה על אמת מידה מחמירה יותר של "טעמים מיוחדים"). המבקשים - הדבקים בטענה כי הערר לא הוגש באיחור וממילא אין עליהם חובה לנמק את מועד הגשתו - לא הצליחו להצביע על כל סיבה מתקבלת על הדעת לפרק הזמן הממושך של למעלה משנתיים במהלכו ישבו באפס מעשה. בנסיבות אלה, האינטרס במניעת מצב בו תהינה המשיבות חשופות להליכים משפטים עד לבלי קץ הוא המכריע את הכף, חרף ההשלכות העלולות להיות לדבר על המבקשים." (ברמ 9379/05 משה אבוטבול ו 249 אח' נ' רשות שדות התעופה, עמ' 9-8, ההגדשה בקו היא שלנו). במקרה שלפנינו יש ליתן משקל, אם לא משקל נכבד לעובדה כי ניתנו כבר שומות מכריעות לגבי דירות בבניין העוררים ובבניין הסמוך לו ואשר סופו של דבר קבעו או שאין פגיעה או שעור פגיעה נמוך אשר היווה גם עילה לערעור לעניין תחולת סעיף 200 לחוק, זאת בנוסף גם לכל האמור להלן לענין דחיית הערר לגופו. אשר על כן, בנסיבות אלו סבורים אנו כי יש לקבל את עמדת המשיבה כי הערר הוגש בשיהוי ניכר מעבר לסביר ובלא שניתנו טעמים מיוחדים לאיחור וגם משום כך יש לדחותו. גופו של הערר מששמענו גם טיעונים לגופו של הערר, נפרט אף מעבר לצורך את דעתנו כי יש לדחות את הערר גם לגופו. לא בערר ולא בשומה לא הייתה התייחסות כלל למצב התכנוני הקודם ולכך כי העורר עצמו מתגורר בקומה ה- 13 וכי הבניה המתוכננת איננה מהווה חריג לסביבה לא לעניין מספר הקומות ולא לעניין הצפיפות. לא הוכחו כלל ולא בוססו ראשי הנזק הנטענים בהנתן כלל רכיבי המצב התכנוני הקודם. בהחלטות נוספות שלנו שניתנו לאחר החלטתנו בעררים בעניינם של הדירות ברחוב הצנחנים 18 וברחוב הצנחנים 19( בניין העורר) בהוד השרון (ההחלטות שניתנו בערר 182+192/07 היימן שירה ואח' .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הוד השרון לגופו של הערר ובענין תחולת סעיף 200, וכן וההחלטה בערר 333/08 ענת דרי ואח' נ' הוועדה המקומית לתו"ב הוד השרון), קבענו במפורש לגבי מקרים כדוגמת המקרה שבפנינו - כי מי שמתגורר בקומות העליונות של בנין אשר נבנה בזמנו מכוחה של תכנית נקודתית כחריג לסביבה, כפי שארע גם במקרה שלפנינו, אין קיימת יותר ציפיה כי תכונות המקרקעין הסמוכים לו לא ישתנו, כפי שהשתנו במקרקעיו הוא. התכנית מכוחה נבנה בנין העורר - תכנית הר/3/600/ה - משפיעה הן על תכונות מקרקעי העורר ישירות: הגדלת זכויות הבניה בתכנית ושינוי יעוד המקרקעין מאזור מגורים ב' לאזור מגורים ג' ומיוחד (אפשרו את בניית בניין העורר בגובהו ובמספר הדירות שבו, והן על תכונות המקרקעין העקיפות - שהן נשוא הערר שבפנינו - תכונות שהן מחוץ למקרקעי העוררים - כראשי הנזק להם נטען: שינוי משטר הרוחות, עומסי התנועה, מצוקת חניה, רעש, זיהום אוויר, עומס על תשתיות וכו'. משמעות הפגיעות העקיפות שהוכרו בסעיף 197 לחוק היא, כי קיימת ציפייה כי תכונות אלו של המקרקעין הסמוכים, לא ישתנו. אולם, משאושרה תכנית נקודתית מכוחה נבנה בנין העורר - לבניה בגובה 13 קומות על עמודים, בצפיפות חריגה, (הרי גם העורר טוען כי הסביבה אופיינה בבניה של 6 קומות, ובסמוך למקרקעין אף בניה דו-קומתית). אין קיימת יותר כעניין שבעובדה, ציפייה בעיני כל קונה סביר, כי המקרקעין הסמוכים ישארו כפי שהם ולא ישתנו. דברים נכוחים בעניין זה אמרנו אך לאחרונה, והם חלים גם כאן, לאמור: "נעיר גם, כי כפי שנפסק ע"י בתי המשפט ועל ידי ועדות הערר, כי מי שאושרה לו בניה בגובה מסוים אינו קונה מכח זאת זכות למנוע זאת ממקרקעי שכנו. לכן גם קבעה הפסיקה כי שכנו לא יפצהו משיצליח שכנו לממש את זכויותיו במקרקעין הוא, כפי שהוא עצמו "הצליח" קודם לכן. אין לראות בכך פגיעה במקרקעין ושכנו לא יצטרך לפצותו. התכנית מכוחה נבנו בתי העוררים משפיעה הן על תכונות מקרקעי העוררים הישירות, למשל זכויות הבניה במקרקעין, והן על תכונות המקרקעין העקיפות, שהן הפגיעות הנטענות במקרה שלפנינו, תכונות שהן מחוץ למקרקעי העוררים: כנוף, אור, אויר, פרטיות, עומסי תנועה, רעש וכדומה. משמעות הפגיעה העקיפה שהוכרה בסעיף 197 לחוק היא, כי קימת ציפיה כי תכונות המקרקעין הסמוכים לא ישתנו וניתן יהיה להמשיך ליהנות מנוף, אור, אויר וכו'. משאושרה במקרקעי העוררים בניה בגובה 8 קומות, אין קימת יותר בעניין שבעובדה ציפייה בעיני כל קונה סביר כי המקרקעין הסמוכים ישארו כפי שהם, ולא ישתנו. המירקם הסביבתי ואשר בו נכללים גם מקרקעי העוררים, ואינטנסיביות הבניה בו, מוביל בהכרח ובאופן טבעי ל"יישור קו" בסביבה כולה, לרבות במקרקעין הסמוכים, ובשים לב לכלל מרכיבי המצב התכנוני הקודם כמפורט לעיל. בענין זה נפנה להחלטות ועדת הערר למשל בערר תא/95038/09 רוזנברג ורד ואח' .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן (שם עמ' 15) ולערר תא/95193/07 חוה אקירוב ואח' .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (שם בעמ' 12 - 21), שתיהן פורסמו בנבו." (ערר 9038/09 דוד ששון ואח' .נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה, עמ' 5, פורסמה בנבו). כן אמרה ועדת הערר במקום אחר, בערר (ת"א) 95014/11 קליר זהר ואסתר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים כי: "כמו כן, בניין העוררים נבנה על פי המצב התכנוני הקודם, כאשר חלקתם מצויה ביעוד אזור מגורים מיוחד ולא אזור מגורים א'- 2, כיתר העוררים. אשר על כן, כאשר מדובר בתכנית חדשה שאיננה מהווה תכנית חריגה ואיננה משנה את אופי הסביבה, ואשר הבינוי המתוכנן בה הינו כשל חלקת העוררים, חלים העקרונות שקבענו זה מכבר בהחלטותינו, כי אין לראות בשינוי הייעוד מאזור מגורים א2 לאזור מגורים מיוחד פגיעה במקרקעין, כאשר המקרקעין אשר נטען כי הם נפגעים "נהנו" בזמנו, במצב התכנוני הקודם, בדיוק מאותן זכויות בהם "נהנים" עתה בעלי המקרקעין הסמוכים להם. משרכשו העוררים את דירתם באזור מגורים מיוחד, אין להם זכות קנויה כי המקרקעים סמוכים להם לא ישונה ייעודם לאזור מגורים מיוחד ואשר על כן לא קיימת אצלם הציפיה כי המקרקעין הסמוכים להם לא יפותחו כשם שמקרקעיהם פותחו, וכאשר הפיתוח במקרקעין הסמוכים להם איננו פיתוח פוגעני וחריג המשנה כאופן מהותי את אופי הסביבה. בעניין זה קבענו למשל בערר (ת"א) 95038/09 רוזנברג ורד ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן: "אשר על כן, בנסיבות הענין שבפנינו, חלים הדברים אשר קבענו בהחלטות קודמות אשר עיקריהן סוכמו ופורטו בהחלטתנו הנרחבת בערר (תא)95193/07 חוה אקירוב ואח' .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (פורסמה בנבו), לאמור: "שוב לפנינו מקרה בו בעלי זכויות במקרקעין מנסים למנוע מבעלי זכויות במקרקעין סמוכים להם את מימושם ואת פיתוחם ואת מלוא ההנאה מהם, בדיוק כפי שהם עצמם קיבלו ונהנו בזמנו". עמדת ועדת ערר זו בענין זה ידועה. די אם נחזור על כמה דברים שאמרנו לאחרונה בערר תא95065/07 אבי אדרי ו- 33 אח' .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב ואח' אשר יפים הם גם בענייננו: "זהו ערר מסוג העררים שטוב היה לו לא הוגש. הערר שבפנינו הינו מקרה קלאסי של מי שמבקש כי פיתוח העיר ייעצר על מפתן ביתו." (שם בעמ' 8 ואילך, ) בענין זה נפנה גם לערר 316/07 שובי חיים ואח' .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון ואח' וערר 23/09 מיכל ודביר הרמלך .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות ואח'. וכן: "כפי שנפסק על ידי בתי המשפט ועל ידי ועדות הערר - מי שאושרה לו בניה בגובה מסוים, ובוודאי כאשר מדובר בבנייה חריגה ("מגדל" כלשון הצדדים), אינו קונה מכח זאת זכות למנוע זאת ממקרקעין שכנו. למעשה הפסיקה מלמדת אותנו ההיפך - כי כל מי שמתגורר בעיר ואושר לו היקף בנייה חריג, צריך לצפות מכאן ואילך שגם בסביבתו הקרובה יעשה כן במקרקעין אחרים. לכן גם הפסיקה קבעה כי שכנו לא יידרש לפצותו משיצליח לממש את זכויותיו במקרקעיו הוא, כפי שהוא עצמו "הצליח" קודם לכן. משמעות הפסיקה היא, כי גם אין לייחס משמעות למועדים הכרונולוגים של אישור התכניות בהקשר זה. מי שהצליח "ראשון" כי תאושר לו תכנית חריגה, אינו קונה "זכות ראשונים", מכח זאת במקרקעי שכנו. זאת, כל עוד מדובר בתכניות דומות במאפייניהן וכאשר בתוכנית המאוחרת אין הוראות חריגות או פוגעניות במיוחד, יחסית לתכנית שכבר אושרה." (ערר תא/95193/07 חוה אקירוב ואח' .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (פורסמה בנבו), עמ' 21). (שם בעמוד 8 ואילך, פורסמה בנבו). בהקשר זה גם נציין את הערותיו השופט חנן מלצר בבר"ם 11\9016 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הוד השרון .נ. תומר וינשטיין ואח', בהחלטה שניתנה לאחרונה, ביום 14.7.13, בעניין מגמות התכנון הצפויות בהוד השרון בהקשר של תכנית הר/3/600/יא' - הגם שנאמרו הם שם בהקשר של תחולת תנאי סעיף 200 לחוק - רלבנטים הם לענין מגמות התכנון הצפויות בהוד השרון לעניין טענות לפגיעות עקיפות, כפי שנאמר שם: "הוראות התכנית הפוגעת מבטאות מגמה תכנונית כללית בעיר הוד השרון - מגמה שאף המשיבים עצמם נהנו ממנה עת רכשו את דירותיהם". (שם בעמ' 1) כן צוינה שם תכנית האב של הוד השרון משנת 2000: "המציגה בניה רוויה וצפופה באזור המקרקעין הנפגעים. גם אם תכנית זו איננה תכנית סטטוטורית - הרי שיש בה משום "הצהרת כוונות" (לשון השמאי המכריע שם)" (עמ' 2 להחלטה). נעיר גם, כי לעניין ראשי הנזק שנטענו בגין של הוצאות שונות ועלויות בגין העתקת מקום מגורים וכדומה, אין מדובר כלל בראשי נזק המהווים פגיעה בתכונות האובייקטיביות של המקרקעין, ואין הם בני תביעה לעניין סעיף 197 לחוק. אשר על כן, גם לגופו אנו דוחים את הערר. בנסיבות העניין ראוי היה כי המשיבה לא תצא בחסרון כיס בשל ההוצאות אליהן נקלעה בגין ערר זה אשר נדחה, הן על הסף מחמת האיחור בהגשתו, והן לגופו. מאידך, רשמנו לפנינו את ההערה החריגה בהחלטת שר הפנים בעניין התנהלותה הבלתי תקינה של המשיבה והן את התנהלותה הבלתי תקינה בעניין אי מתן החלטה בתביעה. אשר על כן, החלטנו לבסוף להשית בנסיבות העניין הוצאות סמליות בלבד על העורר, בסכום של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. שינוי ייעוד במקרקעין