ערר שלא לאשר שער חשמלי לחניה מקורה, במקרקעין הידועים בחלקה 686 בגוש 6579 ברח' האופק 3, רעננה (להלן: המקרקעין). יצויין כי הבקשה כללה שער כניסה חשמלי בחזית הבית וכי שער זה אושר. העוררת טוענת כי ההחלטה אינה מנומקת וכי מדובר בפגם היורד לשורשו של ענין, ולחילופין אין כל נימוק לסירוב מדובר בחניה מקורה בשלושת צדדיה, כאשר הפתח הקדמי נועד למכונית. השער יתוקן בקו הבנין ולא יחרוג מקונטור הבנין, וסגירת השער לא תהווה תוספת שטח כלשהוא. הועדה המקומית אישרה בקשה דומה, באותו גוש בחלק המזרחי של הבית הדו-משפחתי בו עסקינן, ובנסיבות אלה מדובר באפלייה פסולה. הועדה המקומית טענה כי הסיבה הוסברה לעוררים ועורך הבקשה מטעמם על ידי בודק התוכניות ונעוצה בעובדה כי פיזית לא ניתן להשתמש בשטח הגינה שיוותר לאחר סגירת החניה, לצורך חניה נוספת. העוררים ביצעו בפועל את סגירת החניה המקורה והפיכתה טרם הגשת הבקשה להיתר ורק בעקבות נקיטת הליכים פרקו את הסגירה והחזירו את המצב לקדמותו. כיום נראית החניה כחדר לכל דבר, כוללת מזגן והדבר היחיד ששונה בה הינו הפתח הקבוע בה. רחוב האופק הוא רחוב משולב צר, ואין להעמיס על החניה ברחוב עצמו. החלטתה של הועדה המקומית לאשר לשכניהם של העוררים סגירת חניה כנ"ל, התבררה כטעות שכן האחרונים סגרו את החניה בוויטרינה עשויה אלומיניום וזכוכית והפכו את שטח החניה למגורים, בעקבות פתיחת תיק פיקוח הם פרקו את הסגירה והסדירו מצב בו השטח ישמש כחניה מקורה. לאחר דיון בפני ועדת הערר, הוצעה לצדדים הצעה להתקנת סורג דקורטיבי באופן שיתן מענה בטיחותי (לו טענו העוררים שהם זקוקים) ויסיר חשש בנוגע לסגירת החדר ושימוש בו כשטח עיקרי. הועדה המקומית נתנה תשובתה לפיה היא מסכימה למבוקש, ואילו העוררת דחתה את ההצעה בשתי ידיים. אנו סבורים כי בנסיבות שתוארו אין זה נכון לאפשר הסגירה כפי שהתבקשה. ועדת הערר הבהירה לא אחת כי אינה בוחנת כליות ולב, וכי מקום בו נטען פוטנציאל גרידא של עבריינות, איננו סבורים כי בדרך כלל נכון ליתן לשיקול זה משקל מהותי. יחד עם זאת, במקרה דנן כבר היו דברים מעולם, ואין באפשרותנו להתעלם מכך. העוררים סגרו את אותו החדר שסגירתו מתבקשת כיום, והשתמשו בו למגורים. מדובר בחדר ברמת גימור למגורים, כולל דלת מזגן, ונישה (פונקציונלית או דקורטיבית). שימוש כזה מהווה הפרתה של התוכנית החלה במקרקעין פעמיים: פעם אחת בגין שימוש בשטחי שרות כשטחים עיקריים ופעם שניה בגין שימוש למגורים בחלק שאמור לשמש לחניה וזאת מבלי ליתן מענה אלטרנטיבי לצורך זה. אנו סבורים כי גישתם של העוררים בהיבט זה מהווה "עליית מדרגה" אף מעבר למצב שתואר על ידי בית המשפט העליון במסגרת בעע"ם 3319/05 אלגריה פונטה נ. ועדה מקומית ב"ש ואח' מלפני כב' השופט רובינשטיין: "(8)(א) ... אין חלקי עם הסבורים כי אין רלבנטיות בהקשר התכנון והבניה לחרות, שלא לומר הפקרות, שנוהגים הבונים בלא היתר בניה או בחריגה הימנו, מתוך הנחה כי כדאי להם אף לעמוד למשפט ולהיקנס, ומתוך תקווה, המתגשמת במקרים רבים, כי לא תיהרס הבניה הבלתי חוקית. הרלבנטיות הערכית מוצאת ביטויה בהעלאת רמת הקפדנות והדקדקנות הנדרשת מגוף התכנון, לבדיקה ולשיקול בשבע עיניים, כאשר המדובר במי שכבר התיר לעצמו לזלזל בחוק, ועננה בהקשר זה פרושה על טיעוניו ועל עמדתו. הדבר מתיישב לדעתי גם עם הפסיקה משכבר (ראו בג"צ 60/65 פרסי נ' הועדה המחוזית ירושלים פ"ד י' 1785; כן ראו וינוגרד שם, 929-928)." (הדגשות אינן במקור ו.ע.מ) במקרה דנן עומדים העוררים להשיג לעצמם התנאים שיאפשרו המשך השימוש הלא חוקי אותו התבקשו להרוס ועם זאת לא ניתן להסכים, אשר על כן ועם כל האמור לעיל - הערר נדחה. קירוישערחניהערר