היתר להקמת מרכז מסחרי ברמלה

היתר להקמת מרכז מסחרי ברמלה באותה הזדמנות טענו העוררים, טענות מספר כנגד אותו היתר וחוקיותו. לאחר שבדקנו את סוגיית מעמדם של העוררים, הן כתוקפים היתר בדיעבד והן בנוגע לעצם תקיפתו של היתר שהוצא כהיתר תואם תוכנית, דחינו את הערר, ובמסגרת זו דחינו גם את טענות העוררים בדבר העדר מילוי הצורך באישור תצ"ר, הצורך בסלילת דרך מס' 2, ושלביות הביצוע. ביום 29/10/12 הגישו העוררים בקשה לעיון חוזר, וזאת נוכח פנייתם לעוררת בבקשה להמציא אסמכתא לאישור התצ"ר, והעדר אסמכתא שכזו. הבקשה הועברה בו ביום לתגובת המשיבות, אשר הגיבו ביום 31/10/12, טענו לסופיות ההחלטה לגוף שמעין שיפוטי, והמציאו את החלטת הועדה המקומית מיום 23/5/12 במסגרתה אושר התצ"ר, לאחר קיום דיון בועדה המקומית בו נשמעו העוררים. ביום 4/11/12 ניתנה החלטת ועדת הערר לבקשה לעיון חוזר, לפיה: החלטותינו בעינה עומדת, ועדת הערר סיימה תפקידה עם מתן החלטתה בתיק, אין במקרה נסיבות חדשות לכאוריות לפתיחתו, גם אם זו היתה אפשרית. לאור האמור, הגישו העוררים ערר חדש. הפעם, טענו כי התגלו להם עובדות חדשות, שיש בהם כדי להצדיק פתיחת הדיון מחדש. וכך טענו העוררים: במסגרת תביעה אזרחית שהגישו כנגד המשיבה 2, רשות הפיתוח, ורשם המקרקעין, התגלו להם עובדות ומסמכים חדשים, שיש בהם כדי לשנות את מסקנתה של ועדת הערר. בטיעונם האמור כיוונו העוררים לעמדת מ.מ.י. בנוגע לסכסוך הקנייני בין הצדדים, לפיה המינהל מתנגד לאישור התצ"ר, וכי במסגרת אותו תיק ניתן צו מניעה זמני בהסכמה האוסר על משיבה 2 לבצע כל עבודה ופעולה במקרקעין, להן טוענים העוררים. עוד נטען כי המינהל לא חתם על בקשת ההיתר, וכי המינהל מתכחש בתוקף להסכם החלוקה הנטען בין משיבה 2 למינהל. העוררים טוענים כי בנסיבות הענין על הועדה המקומית לבטל את ההיתר או להתלותו. המשיבים טענו למעשה בי-דין, השתק או מניעות נוכח הדיון וההחלטות בערר הקודם. עוד טענו המשיבים כי אותם טענות נטענו על ידי העוררים במסגרת ההליך התלוי והעומד בפני בית המשפט המחוזי, ובכך גילו דעתם כי הערכאה הנכונה לדון בטענות אלה הינה בית המשפט, שכן מדובר בטענות קנייניות. לא זו אף זו, במסגרת אותו הליך הגיעו הצדדים להבנה משותפת כי ינתן צו מניעה בכל הנוגע לשטח של דונם 1 לזכויות בו טוענים העוררים, ויתר הבנייה עפ"י ההיתר תמשך כסדרה. אף הפעם אין לעוררים זכות ערר, מאותם טעמים ממש, הן של העדר סטיה מתוכנית, הן של שיהוי (רב יותר מבפעם הקודמת). כמו כן נטען כי ועדת הערר חסרת סמכות ליתן צוי מניעה. לבסוף, טענה המשיבה גם לגופם של דברים אין ממש בטענות העוררים, שכן מדובר בזכויות קנייניות ולא בעובדות חדשות רלבנטיות. הועדה המקומית טענה כי יש לדחות הערר על הסף, בשל העדר סמכות, העדר עילה, השתק ומעשי בי-דין, והן לגופו בהיותו משולל כל טעם של ממש. עוד נטען כי ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בערר בהעדר זכות ערר. עוד נטען, אף אם הועדה המקומית היתה מוסמכת לבטל ההיתר בשל טענה קניינית ולא כך הוא, הרי שבנדון אין כל החלטה חלוטה המהווה בסיס לכך. הנסיבות אינן חדשות ואינן מלמדות על סטיית הבקשה מההיתר. אותן נסיבות נוגעות רק לנכסים הקנייניים וזה לא המקום לדון בהם. כמו כן אין לדון בערר, בשל סעד שניתן בהליך מקביל. דיון והכרעה הגם שערר זה נושא מספר עצמאי, הורתו ולידתו בנסיבות שפורטו בערר 132/12, לרבות הבקשה שהוגשה שם לעיון חוזר. העובדה כי התגלעה מחלוקת בין מ.מ.י. למשיבה 2 בגין הזכויות במקרקעין, אינה משנה במישור התכנוני כפי שגם הבהיר המינהל בעצמו, במסגרת כתב התשובה שהגיש במסגרת ההליך אשר תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי מרכז, בפני כב' הנשיאה גרסטל. בכתב התשובה סיכם המינהל לעניין התכנוני כדלקמן: "8.5 אשר לטענות המבקשים בנוגע להיתר הבניה ולתוכנית ד' אנחנו מצטרפים לטענות נכסי רמלה (סעיף 40.6 לתשובתה). ככל שהמבקשים סבורים שההחלטות בערר שהגישו הן שגויות. היה עליהם להתכבד ולהגיש עתירה מנהלית. אין מקום לטענות אלה בהליך הנוכחי". למעשה הטענה שטוענים העוררים, הינה בדבר "העדר תימוכין קניינים". טענה כזו יש להעלות מבעוד מועד וטרם שניתן היתר, ואף אז, רשאי מוסד התכנון להשהות את הבירור התכנוני, עד לאחר בירור המחלוקת הקניינית. הטעם לכך הינו תמיד טעם של יעילות תכנונית בהיבט לפיו יתכן ואין זה נכון, להטריד את מוסד התכנון בהחלטות תכנוניות - מקום בו ברי כי לכאורה אין למבקש ההיתר זכויות. בכל מקרה, טענה מסוג זה אינה טענה במישור הקנייני, בו תכריע לעולם הערכאה המוסמכת ולא מוסדות התכנון. אין לטענה זו כל מקום, בענייננו, בו ברי כי למשיבה 2 זכויות במקרקעין, והמחלוקת ככל שנתגלעה נוגעת לייחוד ספציפי של אותן זכויות. הדברים מקבלים משנה תוקף - מקום בו נתקף היתר בדיעבד שאז אין כל אפשרות להידרש לטענה כזו. נזכיר כי לפנינו הוצג תצ"ר חתום בידי המינהל מיום 14/3/12, החתימה הוגבלה לצרכי תכנון כמקובל, וכנדרש, וכפי שקבענו כבר בהחלטתנו הקודמת אין בקביעות התוכנית החלה במקרקעין, כדי לדרוש חתימה נוספת לכך, שכן הדרישה בתב"ע היא לאישור תצ"ר ואישור כזה הוצג בפנינו. לאור כל האמור איננו מוצאים כל חדש וכל ממש בטענות העוררים, גם הפעם, והן נדחות. בשולי הדברים נעיר, כי כפי שציינו לעיל, מדובר בנסיון נוסף לפתוח את אותן טענות שהוכרעו כבר פעמיים ללא כל בסיס שבדין. עוד נעיר, כי לטעמנו, מקום בו מצויה המחלוקת הקניינית בבית המשפט, הוא הערכאה המוסמכת להכריע בה, טוב יעשו הצדדים אם ישארו בדלת אמותיו בהיבט זה, במיוחד מקום בו ניתנים סעדים תוך הסכמים והבנות קונקרטיים. סיכומם של דברים, לא מצאנו בטענות ממש או חדש. מרכז מסחריהיתר הקמה