רקע המקרקעין נשוא הערר מהווים את חלקה 26 בגוש 30012 ברחוב דור דור ודורשיו בירושלים, כאשר החלקה מורכבת משני מגרשים לא רגולריים המחוברים ביניהם ב - "צוואר בקבוק" (להלן: "המקרקעין"). המשיב 2 הגיש בקשה להיתר בניה במקרקעין. במסגרת הבקשה להיתר נתבקש לשמר מבנה במקרקעין וכן להוסיף מבנים חדשים, סך הכול מבוקשים חמישה מבנים בשני המגרשים. הגישה למגרשים מבוקשת על פני רצועה המחברת את המגרשים לרחוב דור דור ודורשיו ואשר מוגדרת בתכנית הרלוונטית כמעבר ציבורי להולכי רגל. על המקרקעין חלה תכנית 2878 הקובעת את זכויות הבניה ל - 84% בשלוש קומות, כמו כן מפנה התכנית 2878 לתכנית המתאר לירושלים, תכנית 62, וזאת לגבי פרמטרים תכנוניים אשר לא נקבעו במסגרת התכנית 2878. הוועדה המקומית סברה כי הבקשה להיתר תואמת תכנית ומכאן אישרה את הבקשה ברשות הרישוי. על אישור זה הוגש ערר במסגרת תיק ערר (ירושלים) 235/12 לויטס ואח' נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח' (להלן: "הערר הראשון"). במסגרת הערר הראשון העלו העוררים את הטענות הבאות: פגמים בפרסום ופגיעה בזכות הטיעון; חוסר ניקיון כפיים; העדר הסכמת הוועדה המחוזית לבינוי מעל 1,500 מ"ר; סטייה מקווי הבניה; סטייה ממספר הבתים המותר; שינויי הייעוד של המעבר הציבורי לדרך; מיקום תחנת הטרנספורמציה. ועדת הערר דנה בערר וביום 16.10.12 נתנה החלטה מנומקת. במסגרת ההחלטה קבעה ועדת הערר כי הבקשה להיתר סוטה מקווי הבניין שנקבעו בתכנית: "לאור האמור והמנומק לעיל, אנו מקבלים את הערר מהטעם כי קווי הבניין המבוקשים בבקשה להיתר אינם תואמים את קווי הבניין הקבועים בתכנית, ואשר קובעים קו בניין של 5 מ'." למרות קביעה זו דנה ועדת הערר גם באפשרות להשתמש בשביל הולכי הרגל לצורך מעבר, והגיע למסקנה, כי: "לפיכך, אנו סבורים כי ניתן להגיש בקשה להיתר מתוקנת המתבססת על שביל הגישה המוגדר כשביל להולכי רגל, כאשר ניתן להתנות שימוש זה בשביל לצורך רכב מנועי בפיתוח השביל בהתאם להנחיות הצוות המקצועי של הוועדה המקומית." לאור החלטה זו הגיש המשיב 2 בקשה להיתר מתוקנת, אשר אין חולק כי זו עומדת בקווי הבניין הקבועים בתכנית. כמו כן, מבוססת הבקשה להיתר על שביל הגישה המוגדר כשביל להולכי רגל. הוועדה המקומית דנה בבקשה להיתר המתוקנת ואישרה אותה. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו. הערר והליכי הדיון בערר במסגרת הערר הנוכחי מעלים העוררים את הטענות הבאות: אי פרסום הקלות נדרשות; מספר הקומות המבוקש סוטה מהקבוע בהוראות התב"ע; מספר הבתים המבוקש לבניה במתחם עולה על המותר בתכנית המתאר; תכנית הבינוי לא עודכנה כנדרש ושינוייה לא אושר על ידי הוועדה המחוזית; שינויי הייעוד של המעבר הציבורי לדרך אינו אפשרי בהליך רישוי; המשיבה 2 הגישה כתב תשובה מפורט. ועדת הערר קיימה דיון בנוכחות הצדדים. ביום 26.2.13 הגישו העוררים הודעה במסגרתה פרטו את נימוקיהם לכך שקומת המרתף אינה מהווה מרתף לפי הוראות תכנית המתאר לירושלים. דיון סמכות ועדת הערר ואי פרסום הקלות העוררים טענו כי היה צורך לפרסם הקלות כתנאי לאישור הבקשה להיתר. על מנת לקבוע כי אכן נדרש פרסום להקלה, יש קודם כול לקבוע כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית. כך, ככל שהבקשה להיתר תואמת תכנית, הרי ממילא לא נדרש פרסום. נושא הסמכות מכתיב דיון דומה, כך שרק ואכן נמצא כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, קיימת סמכות לוועדת הערר לדון בערר זה. לעניין זה ר' עע"מ 317/10 אהוד שפר נ. הוועדה המקומית רמת השרון ואח' () וכן ההחלטה המנומקת בערר הראשון. לפיכך, במוקד הדיון נמצאת הסוגיה- האם הבקשה להיתר הינה תואמת תכנית. היה והתשובה לכך חיובית, הרי יש למחוק את הערר בהעדר סמכות וממילא לא נדרש פרסום להקלה. לעומת זאת היה ונקבע כי הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, ממילא דין הערר להתקבל, כך שיש לתקן את הבקשה להיתר ולהתאימה לתכנית או לחלופין לפרסם הקלה, ובמקרה של סטייה ניכרת, אף לנקוט בהליך תכנוני. חריגה ממספר הקומות העוררים טוענים כי קומת המרתף המבוקשת בבקשה להיתר אינה מהווה קומת מרתף בהתאם לתכנית המתאר 62 וכי בכל מקרה מבוקשת קומה נוספת אשר אינה מותרת. אנו דוחים טענות אלו. במסגרת הדיון בפני ועדת הערר אכן עלתה המחלוקת האם קומת המרתף המבוקשת אינה עולה על 1.5 מ' מהמפלס הסופי המאושר או הממשי (הנמוך מביניהם) של המקרקעין, כפי שקובעת תכנית המתאר. העוררים אף הגישו השלמת טיעון לנושא זה. איננו מקבלים את טענת העוררים, ועדת הערר בחנה את הבקשה להיתר בנושא זה, ומצאה שאין חריגה מהגדרת מרתף בתכנית המתאר. נציין כי ייתכן ומחתך א-א של בניין 2 אליו הפנו העוררים ניתן לסבור כי קיימת חריגה מהגובה של 1.5 מ' מעל פני הקרקע, אולם מחתכים אחרים בבקשה להיתר, ניתן לראות שלא כך הם פני הדברים. בכל מקרה, ועל מנת למנוע כל ספק, אנו קובעים כי הצוות המקצועי של הוועדה המקומית ייבחן פעם נוספת את הבקשה להיתר לעניין זה, והיה ואכן קיימת חריגה מגובה של 1.5 מ' מעל פני הקרקע כפי שקבוע בתכנית המתאר, תתוקן הבקשה להיתר בהתאם. עוד טענו העוררים בהשלמת הטיעון כי קיימים בקומת המרתף חלונות. לא מצאנו איסור בתכנית המתאר כי בקומת המרתף יהיו חלונות ואין גם הגיון תכנוני לקרוא מגבלה שכזו. תכנית המתאר מתירה באופן מפורש כי קומת המרתף תתנשא מעל פני הקרקע לגובה של 1.5 מ', כך שבהחלט ניתן לפתוח בחלק זה, המצוי מעל פני הקרקע הסופיים, פתחים וחלונות. לעניין הקומה הנוספת, טענו העוררים, כי מדובר בקומה לכל דבר ועניין, קומה אשר מתאימה להגדרת קומה בתקנות הרלוונטיות. לעומת זאת, הסביר המשיב 2, כי אין מדובר בקומה, אלא רק בגרם מדרגות שנדרש לאור הטופוגרפיה של המגרש. לטעמנו, כל עוד מדובר בגרם מדרגות בלבד, הרי אין מדובר בקומה, לא מבחינת ההגדרה הפורמאלית לקומה (היות ולמעשה אין חלל התחום בתקרה בגובה של לפחות 1.8 מ', כאשר לא ניתן לראות בפודסט של המדרגות תקרה) וכמובן כי גם מבחינה מהותית גרם מדרגות אינו מהווה "קומה". יתרה מזו, אנו סבורים כי אף במקרה בו לגרם המדרגות מתוכננות מבואות פונקציונאליות שכל מטרתן גישה או יציאה מחדר המדרגות, ניתן לראות במבואות אלו כחלק אינטגראלי מחדר המדרגות ואין בהם על מנת ליצור "קומה". לעומת זאת, כאשר לגרם המדרגות מתוכננות מבואות רחבות, הרי מבואות אלו בצירוף גרם המדרגות אכן יהוו קומה הן מבחינה פורמאלית והן מבחינה מהותית. במקרה שלפנינו, מצאנו כי המבואות המתוכננות בבקשה להיתר בנוסח הקיים, אכן יוצרות מבואות רחבות אשר יש בהן על מנת להיכלל במסגרת הגדרת קומה. עם זאת, איננו רואים כל מניעה כי הבקשה להיתר תתוקן על מנת שייווצרו מבואות פונקציונאליות בלבד. לטעמנו, בכפוף להקטנת המבואות כאמור תיכלל הבקשה להיתר במסגרת המותר על פי התכנון הקיים, ולמעשה תהא תואמת תכנית. לפיכך, אנו מורים על תיקון הבקשה להיתר לעניין "קומת" חדרי המדרגות כך, שזו תצטמצם לחדרי מדרגות בלבד, עם חדרי מבואה ששטחם אינו עול על 7.5 מ"ר כל אחד. בכפוף לתיקון האמור, אין לראות בגרמי המדרגות ובמבואות הקטנות כקומה לצורך חישוב מספר הקומות. מספר המבנים חורג מהמותר על פי תכנית המתאר העוררים העלו טענה נוספת כי על פי חלק ו' לתכנית המתאר לירושלים, תכנית 62, ניתן לבנות מבנה אחד בלבד על מגרש, ואילו כאן מבוקש יותר ממבנה אחד. איננו מקבלים את הטענה. ראשית, סעיף א(3)(1) עוסק במגרש, וזאת בהתאם להגדרתו בתכנית המתאר. במקרה שבפנינו התכנית המפורטת חלה על חלקת רישום מסוימת, כאשר זו לא חולקה למגרשי בניה כמובנם בתכנית המתאר. לפיכך, ספק גדול אם המגבלה האמורה לעיל אכן חלה על החלקה נשוא הערר. בכל מקרה, סעיף א(3)(1) מאפשר לוועדה המקומית לאשר יותר ממבנה אחד גם במגרש כהגדרתו בתכנית המתאר. לפיכך, ניתן לראות באישור הוועדה המקומית את הבקשה להיתר כאישור להקמת יותר ממבנה אחד במגרש. בכל מקרה, אף אם אין אישור מפורש, הרי ועדת הערר רשאית לבוא בנעלי הוועדה המקומית, ולאחר שבחנו את הבקשה להיתר ואת החלקה עליה מתוכננים המבנים, הרי מדובר במקרה מבוהק בו ראוי ונכון תכנונית לאשר יותר ממבנה אחד בחלקה. נציין, כי סעיף א(3)(1) קובע כי בנוסף לאישור הוועדה המקומית נדרשת הסכמת הוועדה המחוזית. אולם, לטעמנו, לאור הוראות תכנית 4850 (תכנית בה נעסוק בהרחבה בהמשך) אין צורך באישור הוועדה המחוזית לשם מתן אישור לבניית יותר מבניין אחד במגרש. תכנית הבינוי לא אושרה על ידי הוועדה המחוזית: אין מחלקות כי התכנית 2878 החלה על המקרקעין נשוא הערר דורשת, כדלקמן: היות והמגרש נשוא הערר גדול משטח של 1,500 מ"ר הרי נדרשת תכנית בינוי. אין גם מחלוקת כי תכנית בינוי כאמור אושרה על ידי הוועדה המקומית, אולם לא נתקבלה הסכמת הוועדה המחוזית. העוררת טוענת כי באי הסכמת הוועדה המחוזית לא נתקיימו תנאי התכנית ולא ניתן לאשר את הבקשה להיתר הבניה. אנו דוחים טענה זו, ונבאר: תכנית המתאר הישנה (אך עדיין התקפה) של העיר ירושלים כוללת מספר הוראות המחייבות הסכמה של הוועדה המחוזית כתנאי להיתר הבניה. הוראות אלו עומדות בסתירה למגמה של מתן סמכות מלאה לוועדות המקומיות בתחום הרישוי, מגמה שבאה לידי ביטוי בתיקון המשמעותי שנערך בחוק התכנון והבניה במסגרת תיקון מס' 43. לאור מגמה זו הוכנה ואושרה בשנת 1996 תכנית 4850. תכנית זו מטרתה המוצהרת הינה ביטול הצורך בהסכמת הוועדה המחוזית כתנאי להיתר בניה. וזוהי לשון התכנית: כלומר כאשר תכנית מסוימת מתנה כתנאי להיתר בניה את קבלת הסכמת הוועדה המחוזית, תנאי זה מבוטל. בערר (ירושלים) 464/08 מלונות שולם בע"מ ואח' נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח' () (להלן: "מלונות שלום"), התייחסה ועדת הערר לנושא וקבעה: "אנו דוחים טענה זו. תוכנית 4850 עוסקת מפורשות במקרה בו הסכמת הועדה המחוזית הינה תנאי להיתר בניה, ונצטט: "... כי תנאי למתן היתר בניה...". אלא, שאין בפנינו תנאי להיתר בניה, אלא קביעת פרוצדורה לשינוי של נספח בינוי מנחה לתוכנית. לכן במקרה שכזה, שתוכנית קובעת, כי תנאי לשינוי נספח שלה (להבדיל מתנאי להוצאת היתר בניה מכוחה) יהיה הסכמת הועדה המחוזית, תנאי שכזה אינו מובטל מכוח תוכנית 4850." לטעמנו, המקרה שלפנינו שונה מן המקרה שנדון בעניין מלונות שלום, כך שבמקרה שלפנינו ניתן לאשר את תכנית הבינוי ולהנפיק היתר בניה ללא קבלת הסכמת הוועדה המחוזית. ראשית, ההוראה בדבר הצורך באישור תכנית בינוי ובהסכמת הוועדה המחוזית נכללת תחת הפרק: כלומר, ניתן לראות בהוראה המחייבת את הסכמת הוועדה המחוזית כחלק מהתנאים להוצאת היתר בניה, ומכאן הוראה זו בטלה מכוח הוראות תכנית 4850. לעניין זה יש להבהיר, כי אין מקום לפרש את הדרישה בתכנית 4850 כי ההסכמה הנדרשת תהיה תנאי להוצאת היתר הבניה באופן מצומצם כך שרק כאשר נאמר מפורשות כי ההסכמה מהווה תנאי להיתר בניה הסכמה זו בטלה. פרשנות שכזו מרוקנת מתוכן את תכנית 4850. לטעמנו, המשמעות של דרישת תכנית 4850 כי ההסכמה תהיה תנאי להוצאת היתר בניה, הינה כי מדובר בהסכמה אשר הינה חלק מהליך הרישוי, כלומר מהשלבים להוצאת היתר בניה. שנית ומהותית, קיים הבדל מהותי בין תכנית הבינוי במקרה שבפנינו לתכנית הבינוי בעניין מלונות שלום, וכן בהוראות התכנית לעניין תכנית הבינוי. בעניין מלונות שלום תכנית הבינוי היוותה חלק ממסמכי התכנית, כלומר אושרה על ידי הוועדה המחוזית. יתרה מזו, התכנית שם קבעה פרוצדורה ספציפית לשינוי נספח הבינוי: "כמו כן שינויים מנספחי הבינוי המנחים מחייבים הסכמת הועדה המחוזית ללא צורך בהפקדה". לאור זאת, כאשר קיים נספח בינוי שאושר על ידי הוועדה המחוזית, וכאשר התכנית קבעה מפורשות את הדרך לשנות את נספח הבינוי, אכן אין מקום ליתן פרשנות כי תכנית 4850 ביטלה את הפרוצדורה המפורשת לשינוי נספח בינוי שאושר על ידי הוועדה המחוזית. לעומת זאת, במקרה שבפנינו אין נספח בינוי לחלקה, ואין מדובר בפרוצדורה ספציפית לשינוי נספח בינוי. אלא, מדובר בהליך אישור בינוי בחלקה גדולה כחלק מהליך הרישוי לחלקה זו. לפיכך, יש מקום לאבחן את המקרה שבפנינו מהמקרה שנדון בעניין מלונות שלום ולקבוע כי תכנית 4850 ביטלה את הצורך בקבלת הסכמת הוועדה המחוזית. עוד נציין, כי לטעמנו יש ליתן פרשנות רחבה לתכנית 4850, פרשנות אשר תואמת את המגמה הברורה העולה הן מהחקיקה והן מהפסיקה, מגמה להותיר את הליכי הרישוי על כל הכרוך בהם בידי הוועדה המקומית (כאשר אף הליכי הערר עליהם אינם מאפשרים עוד ערר לוועדה המחוזית). מגמה זו באה לידי ביטוי בפסק דין שניתן לאחרונה בעניין עת"מ (נצרת) 30645-02-12 לאה אלון ואח' נ. ועדת הערר מחוז צפון ואח' () (להלן: "לאה אלון") , אשר קבע: "אכן, תכנית 7505/ג התנתה את כי תכנית הבינוי תאושר על ידי הועדה המחוזית, אלא שהיה זה בטרם נחקק התיקון לחוק, שהעביר לידיה של הועדה המקומית את אישורן של תכניות בינוי דוגמת זו שבתכנית 7505/ג. כיוון שכך, והואיל ותכנית 7505/ג הופקדה טרם תיקון החוק, יש ליתן משקל לדעתו של המחוקק, כי תכניות בינוי צריך שתאושרנה בידי הועדה המקומית, בכך גם תימנע מן הועדה המחוזית הטרחה שבעיסוק בתכניות שירדו לסמכותן של הועדות המקומיות, תכלית זו ביקש המחוקק להשיג. לפי המצב החוקי שנוצר אני סבור, על כן, כי די היה באישורה של תכנית בינוי כמשמעה בתכנית 7505/ג באישורה של הועדה המקומית, בלא צורך באישור של הועדה המחוזית. כלומר, בית המשפט הנכבד, קבע כי על אף שהתכנית החלה קבעה מפורשות כי נדרשת הסכמת הוועדה המחוזית לתכנית הבינוי, אין צורך בהתקיימות תנאי זה לצורך הוצאת היתר בניה. יוטעם, בפרשת לאה אלון לא הייתה תכנית כדוגמת תכנית 4850 המבטלת את הצורך בהסכמת הוועדה המחוזית, ובכל זאת, קבע בית המשפט הנכבד כי תנאי זה בטל. לפיכך, מכוח קל וחומר במקרה שבפנינו כאשר קיימת תכנית מפורשת המבטלת את הצורך בהסכמה זו, הרי אין צורך בהסכמת הוועדה המחוזית. עוד נציין כי גם מבחינה מהותית לא מצאנו כי יש מקום להביא את נספח הבינוי בפני הוועדה המחוזית (להבדיל מהנסיבות המפורטות בעניין מלונות שלום). בענייננו, מדובר בתכנית המציבה פרמטרים תכנוניים ברורים של זכויות בניה, קווי בניה, מספר קומות, גובה וכו'. לפיכך, הליך קביעת הבינוי בחלקות הנכללות בתכנית, גם בחלקות הגדולות מ- 1,500 מ"ר, הינו הליך שהינו בעל אופי מהותי של רישוי (ולא של תכנון כפי שטענו העוררים), היות ועיקרו הינו הוצאה מהכוח אל הפועל של הזכויות שהקנתה התכנית וזאת במסגרת פרמטרים תכנוניים נוקשים שקבעה הוועדה המחוזית בתכנית. אשר על כן, אנו דוחים טענה זו. גישה לחלקה דרך המקרקעין המוגדרים כ- "מעבר להולכי רגל" העוררים טענו כי לא ניתן לאפשר במסגרת הבקשה להיתר מעבר לכלי רכב במקרקעין המוגדרים בתכנית למעבר הולכי רגל. במסגרת ההחלטה בערר הראשון, דנה ועדת הערר בטענה זו, וקבעה בהחלטה מנומקת: "בין המקרקעין נשוא הערר לבין רחוב דור דור ודורשיו מחבר שביל גישה ברחוב של 3.5 מ' ועד 4.5 מ'. אין מחלוקת כי שביל זה מסומן בתכנית החלה, תכנית 2878, כמעבר ציבורי להולכי רגל. מבקשי ההיתר ביקשו להסתמך על שביל זה כגישה עבור כלי רכב למקרקעין. העוררים טענו כי ניתן ללמוד מהתכנית כוונה ברורה כי השביל ישמש אך ורק להולכי רגל, ולכן לא ניתן לבסס גישה למקרקעין נשוא הערר על סמך שביל הגישה. לפיכך טוענים העוררים כי ללא הליך של שינוי ייעוד, או למצער שימוש חורג, לא ניתן לעשות שימוש בשביל הולכי הרגל לצורך מעבר כלי רכב. איננו מקבלים טענה זו של העוררים. ראשית, יש לציין כי העוררים עצמם עושים שימוש בשביל להולכי הרגל כשביל גישה לבתיהם שלהם. במאמר מוסגר נציין כי העוררים טענו בערר כי עקרונית הם מוכנים להפסיק ולעשות שימוש בשביל זה, אך בפועל עד למועד כתיבת החלטה זו, ממשיכים העוררים להשתמש בשביל להולכי רגל למעבר הרכבים שלהם. לטעמנו יש טעם לפגם ואף חוסר תום לב לטעון כי שכנך אינו יכול לעשות שימוש למעבר כלי רכב בשביל בו אתה משתמש מזה שנים לאותו השימוש עצמו. לעניין דומה ר' ערר (ירושלים) 403+309/08 בוברוב ואח' נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח' (): "ראשית נעיר לעניין זה, כי ספק רב בלבנו אם העוררים רשאים להעלות טענה זו לאור כללי השתק ותום הלב. אין חולק כי העוררים עושים שימוש בדרך גישה זו היום ומשתמשים בדרך גישה זו למגרש נשוא הערר, בו הם מחנים את רכביהם. יובהר, העוררים היום נוסעים על השטח המיועד לשצ"פ ומחנים את רכביהם (או רכבי אורחיהם) על השצ"פ. לטעמנו, טענה בנוסח: כל עוד אנו נוסעים ומשתמשים בשצ"פ הדבר מותר וחוקי, אולם ברגע שגם שכנינו מבקשים לעשות כן, הדבר יהפוך לבלתי חוקי, הינה טענה אשר פגומה מבחינת תום לב ולפיכך יש להתייחס אליה בהתאם. לעניין טענה דומה של מתנגדים אשר נדחתה ראה החלטה ביהמ"ש לעניינים מינהליים בש"א (ת"א) 31868/08 זמיר שמואל ואח' נ' עיריית הרצליה ואח' ()." לגופם של דברים ועדת ערר זו, וכן בתי המשפט, דנו במספר מקרים במתן האפשרות למעבר כלי רכב על מקרקעין המיועדים לשצ"פ או לשביל להולכי רגל, כאשר נקבע כי הדבר נתון לשיקול דעת מוסדות התכנון, ר' בג"צ 415/85 פיפשקוביץ נ. עיריית רמת גן (), כאשר בעניין זה אישר בית המשפט העליון מעבר כלי רכב בשטח שבית המשפט העליון פסק, כי הינו שטח ציבורי פתוח. וכן ר' ע"א 8434/00 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ. הועדה המקומית רחובות ואח' (). במקרה שבפנינו אנו סבורים כי במסגרת שיקול הדעת, יש מקום לאפשר גישה למקרקעין נשוא הערר באמצעות שביל הולכי הרגל, ונפרט: ראשית, לאחר שבחנו את הנושא התנועתי, לא מצאנו כל כשל תנועתי במעבר כלי רכב בשביל זה. יובהר כי אין מדובר בתנועה עוברת, אלא בתנועה ניגשת בלבד, כאשר מדובר במעבר מוגבל של כלי רכב למספר יחידות דיור קטן. מבחינת התכנון האורבני, אין מניעה כי השביל ימשיך לשמש גם כשביל הולכי רגל במקביל לשימוש בו כשביל גישה לרכב למקרקעין, כאשר לעניין זה ניתן לבצע פיתוח נכון של הכביש (למשל כרחוב הולנדי שיאפשר את שני השימושים). ראוי לציין כי אין מדובר בשביל שצ"פ מובהק, כגון זה המחבר שני חלקי שצ"פ, או המחבר שצ"פ למבני ציבור, אשר תנועת כלי רכב עליו אינה ראויה ותסכן הולכי רגל. למעשה, מעבר לגישה האמורה למגרשים השונים אין לשביל תפקיד עירוני מהותי כשביל הולכי רגל. ראיה טובה לכך הינה עצם העובדה כי העוררים עצמם משתמשים בשביל זה כשביל גישה לרכב מנועי. כמו כן, גישה אחרת למקרקעין אינה אפשרית בשלב זה, כך שמניעת הגישה לרכב מנועי בשביל הקיים, משמעותה המעשית הינה מניעת העוררים לנצל את זכויות הבניה המוקנות להם, וברמה העירונית אי ניצול נכון של משאב הקרקע. נציין, כי ייתכן ובפעולות תכנוניות או אחרות ניתן להכשיר גישה גם מכיוון אחר. אולם, פעולות אלו אינן יכולות להיכלל בגדר הבקשה להיתר למקרקעין ואין מקום שלא לאפשר לעוררים לנצל זכויות מוקנות רק לאור האפשרות כי בעתיד תוכשר גישה טובה יותר. לפיכך, אנו סבורים כי ניתן להגיש בקשה להיתר מתוקנת המתבססת על שביל הגישה המוגדר כשביל להולכי רגל, כאשר ניתן להתנות שימוש זה בשביל לצורך רכב מנועי בפיתוח השביל בהתאם להנחיות הצוות המקצועי של הוועדה המקומית." לא מצאנו בטענות העוררים כל טענה אשר יש בה להביא לשינוי ההחלטה דלעיל. נציין, כי למרות טענותיהם (בחצי פה) של העוררים בדבר כוונתם לחדול מהשימוש במעבר הגישה לצורך הגישה לבתיהם שלהם, הרי על אף הזמן שחלף מההחלטה הקודמת, שביל הגישה עדיין משמש בפועל למעבר כלי הרכב של העוררים, או למצער, חלקם. העוררים העלו את הטענה כי הם (להבדיל מהמשיב 2) זכאים להשתמש בכביש הגישה לאור העובדה כי היתרי הבניה שניתנו לבתים שלהם כוללים שימוש בכביש גישה זה והם היו זכאים להסתמך על היתרים אלו. טענה זו מחזקת כמובן את עמדת המשיב 2 ולא את עמדת העוררים, היות וכפי שהעוררים רשאים להסתמך על היתרי בניה שהונפקו כמוכחים אפשרות להשתמש במעבר זה לגישת כלי רכב לחניה, כך גם המשיב 2 רשאי להסתמך על אותם ההיתרים. לפיכך המשיב 2, אשר ראה כי שכניו ניגשים לחלקותיהם על בסיס כביש הגישה, וזאת לא כנוהג בלתי חוקי, אלא על סמך היתרי בניה בתוקף, יכול היה להסתמך על היתרים אלו ולהניח כי גם לו יאושר היתר דומה. לפיכך, אנו דוחים גם טענה זו. סיכום לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי הבקשה להיתר תתוקן כך, ש- "קומת" המדרגות תצטמצם לחדרי מדרגות בלבד, עם חדרי מבואה ששטחם אינו עולה על 7.5 מ"ר כל אחד. הצוות המקצועי ייבחן פעם נוספת את הבקשה להיתר לעניין גובה קומת המרתף בחתכים השונים. היה ויימצא כי גובה קומת המרתף עולה על 1.5 מ' מפני המפלס הסופי המאושר או המפלס הממשי של הקרקע הסמוכה, לפי הנמוך, תתוקן הבקשה להיתר בהתאם. כמו כן, הוראת ועדת הערר בערר הראשון בדבר החובה בפיתוח השביל כך שיותאם גם לתנועת הולכי רגל וגם לגישה רכב מנועי לצורך חניה במגרש בלבד, וזאת בהתאם להנחיות הוועדה המקומית, נותרת על כנה. בכפוף לתיקונים האמורים הערר נדחה. אין צו להוצאות. רכבתבניההיתר הקמהירושלים