ההלכה הפסוקה הינה כי רשות ערר לוועדה המחוזית תינתן כאשר קיימת סוגיה תכנונית אשר חורגת מהתכנית הספציפית ומהעורר הספציפי והיא בעלת השלכות רוחב. לעניין זה ר' עת"מ (חיפה) 387/01 ציפחה בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית חיפה ואח' (), שם נפסק כדלקמן: "אולם, בסופו של דבר, עדיין מדובר בהליך ערעור שני, הטעון רשות. המחוקק לא היה מתנה את הזכות להגיש ערעור כזה ברשות, אלמלא חפץ לתת להחלטת מעניק הרשות, שיקול דעת וסמכות להחליט בקשר לכך. ככל שמדובר בהליך שהשפעתו נרחבת על אזורו ועל האוכלוסייה המושפעת ממנו, כך נוטה הכף להענקת רשות ערעור. אם להחלטת ועדת הערר, כבמקרה שבענייננו, השפעה מצומצמת יותר, סביר שלא תינתן רשות הערעור." (הדגשה שלי - ג.ה.). נציין כי אכן בעניין עת"מ (ירושלים) 608/03 אשדר חב' לבניין בע"מ נ' יו"ר ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ירושלים ואח', נקבע כי המבחן להגשת ערר מקל יותר מהמבחן להגשת רשות ערעור למועצה הארצית, אולם גם בפסק דין זה לא נשלל הצורך להראות השפעת רוחב של הסוגיה התכנונית. עוד לעניין זה ר' עת"מ 1102/05 עומרי עאהב חברה לבניין בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית צפון ואח' (): "כך ניתן לומר כי ע"מ להתיר ערר על החלטת ועדת ערר מחוזית בפני הועד ההמחוזית לתכנון ולבניה, בהתאם לס' 111 לחוק התכנון והבניה, יש צורך כי השפעת החלטת ועדת הערר חורגת מעבר למקרה המסויים, ולעניינו האישי של מי שמבקש לערור." (הדגשה שלי - ג.ה.). ור' גם ניתוח הנושא בערר (מרכז) 240/07 ישראל צימרין נ' הוועדה המקומית רעננה ואח' (), המסביר את השיקולים להגבלת זכות הערר לנושאים החורגים מגדרו של עורר ספציפי. עיון בבקשת הרשות לערר שבפנינו מגלה כי אין כל טענה בבקשה לערר אשר חורגת מעניינו של העורר, ונפרט: הטענה הראשונה הינה טענה בדבר זכות הטיעון. מדובר בטענה שאין בה כל פן תכנוני, ולו גם קלוש, וכול כולה במישור המשפטי, הספציפי לעורר ולמקרה של העורר. מכאן ברור כי אין מקום ליתן רשות לערר לוועדה המחוזית בנושא זה. הטענה השנייה, נוגעת לפער הנטען בין השמאים לגבי מקדם ספציפי למבני ציבור. גם טענה זו אינה מעלה כל סוגיית רוחב במישור התכנוני, ולמעשה גם לא במישור השמאי. מדובר בקביעה שמאית ספציפית למקרקעין מסוימים, קביעה אשר אין לה כל השפעה מחוזית או תכנונית, והיא אינה עומדת בקריטריונים של מתן רשות לערר. הטענה השלישית נוגעת למינוי שמאי בורר, כבר מעצם ניסוחה של הטענה ברור כי יש כאן עניין נקודתי מובהק של העורר ואין כאן עניין תכנוני רוחבי המצדיק מתן רשות ערר לוועדה המחוזית. הטענה אחרונה הינה כי הנושא הינו בעל השלכות כלכליות מהותיות על העוררים. בנסיבות אלו, הרי אף אם נקבל את הטענה כי יש בהחלטה השפעה מהותית על העוררים, הרי בעצם העובדה כי יש בקביעה של מקדם ספציפי השלכה כלכלית מהותית על בעל קרקע ספציפי, אין די בכדי להעניק רשות לערר לוועדה המחוזית. כאמור, על העוררים להראות כי העניין בגינו מבוקשת הרשות לערור אינו נוגע רק להם, או רק לתכנית הספציפית, אלא בעל השלכה מעבר לעורר המסוים או למקרקעין מסוימים, וכאמור אין בכתב הערר אף לא טענה כי קיימת השלכה שכזו. נחזור ונבהיר כל כולה של בקשת הרשות לערור נוגע לעניין המקדם שנקבע למקרקעין של העוררים, מקרקעין המיועדים למבני ציבור. מדובר בסוגיה שמאית נקודתית חסרת כל השפעת במישור המחוזי ואף לא במישור אחר מעבר לתכנית הספציפית והעורר הספציפי. בנסיבות שכאלו אין כל מקום ליתן רשות לערר. אשר על כן, אנו דוחים את הבקשה. לאור העובדה כי לא נתבקשו תשובות, אין צו להוצאות. בניהועדה מחוזית לתכנון ובניהערר