אי מתן זכות קדימה לרכב בפנייה שמאלה - עבירה לפי תקנה 64 (א) (2) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), עבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף - לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות ועבירה של נהיגה רשלנית - לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"), בצירוף סעיף 38 (2) לפקודה. 4. בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 11/05/11, בסמוך לשעה 13:10, נהג המערער ברכב פרטי בכביש 762, מכיוון כללי רכסים והגיע לצומת הכניסה לאיבטין. המדובר בכביש דו סטרי, מופרד עם קו הפרדה לבן, בכיוון נסיעת המערער - שני נתיבים, הימני לנסיעה ישר והשמאלי, לפנייה שמאלה לתוך כפר איבטין. 5. באותה עת ובאותו מקום, אך בכיוון הנגדי לנסיעת המערער, הגיע רכב פרטי שנכנס לצומת, אולם המערער נהג ברשלנות, כך נטען בכתב האישום, באופן שעל אף שהבחין ברכב הפרטי, לא נתן לו זכות קדימה, נכנס לצומת תוך פנייה שמאלה כשהדרך לא פנויה, ובכך חסם את דרכו של הרכב הפרטי וגרם לתאונת דרכים. 6. בתאונה נגרם נזק לכלי הרכב ונהג הרכב הפרטי נחבל בגופו. 7. המערער זומן לדיון ליום 13/01/12, אך לא התייצב ועל כן, הורשע בהיעדרו ונידון לעונשים הבאים: 1,800 ₪ קנס או 18 ימי מאסר תמורתו, הקנס ישולם ב- 6 חודשים, 3 חודשי פסילה בפועל בניכוי פסילה מנהלית של 60 יום ופסילה על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים. 8. כאמור, המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, בקשה שנדחתה משום שהמערער זומן כדין ולא התייצב. מה גם, בית משפט קמא לא מצא בבקשתו טעמים המצדיקים את ביטול פסק הדין ומכאן, הערעור שבפניי. טענות הצדדים: 9. המערער טוען כי בית משפט קמא טעה משדחה את בקשתו לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר. אומנם הזימון חזר תוך ציון: "לא נדרש", אך לאמיתו של דבר, המערער ידע על גזר הדין רק ביום 13/12/12 וזאת לאחר שהגיע לחופשה מיחידתו הצבאית ופנה לרשות הרישוי כדי לבדוק מדוע רישיונו לא חודש. 10. המערער טען כי הוא חייל בשירות סדיר, משרת ביחידה סגורה, ולכן הוא נהג להגיע לבית הוריו רק בחופשות של סוף השבוע. לטענת המערער, הוא לא קיבל את הזימון לדיון. 11. במהלך בירור הערעור ובמסגרת הדיונים שקיימתי, הגיש המערער אישור על כך שהוא משרת ביחידה סגורה ומגיע לביתו רק בסופי שבוע. כמו כן, הגיש מסמכים של רשות הדואר ביחס לאישור המסירה. ממסמכים אלה עולה כי דבר הדואר הוחזר כלא נדרש ביום 13/05/12 וכי לרשות הדואר אין מעקב ביחס להודעות על קיומו של דבר דואר רשום, הואיל וההודעות האלה לא נשלחות בדואר רשום ועל כן, אין ביכולת רשות הדואר לדעת מה עלה בגורל דבר הדואר. 12. עיון באישור המסירה שלא נדרש מראה כי ההקראה הייתה קבועה ליום 23/09/12, הזימון נערך ביום 23/04/12, הודעה ראשונה הייתה ביום 25/04/12 והודעה שנייה הייתה ביום 02/05/12, כאשר פקיד הדואר חתם על דבר הדואר (הזימון) ביום 13/05/12. המועדים הנ"ל, לדעת המערער, יש בהם כדי להטיל ספק בחוקיות המסירה כדין. 13. בערעור זה קיימתי מספר דיונים. באחת הישיבות ביקש הסנגור דחיה כדי לאפשר לו לעיין בחומר החקירה ולשקול להרחיב ולפרט את טענותיו ביחס לעילה השנייה של החשש לעיוות דין. נעתרתי לבקשתו, אם כי, בהמשך לא שמעתי מפיו טענות נוספות מעבר לטענה הכללית שלפיה המערער מתכחש לכל אחריות לאירוע התאונה. 14. בא כוח המערער סבור כי יש לתת למערער את יומו בבית המשפט, לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית משפט קמא הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא. 15. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור. המערער זומן כדין ולא התייצב לדיון. זאת ועוד, אין בפיו של המערער כל טענה ממשית ביחס לחשש לעיוות דין, כשהיא מפנה לחומר החקירה ואף הגישה אותו לעיון בית המשפט. דיון והכרעה: 16. לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, בבקשה לביטול פסק הדין, בפסק הדין, בהודעת הערעור, בחומר החקירה, במסמכים של רשות הדואר ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. 17. ראשית כל, אציין כי המערער זומן כדין ולא דרש את הזימון. בחנתי את טענות המערער ביחס לזימון ולעניין מסירת ההודעה השנייה על קיומו של דבר דואר ולא מצאתי כל ממש בטענות אלו. אין כל חשיבות להודעה השנייה שרשות הדואר שולחת לנמען על קיומו של דבר דואר רשום, כי הרי די בהודעה הראשונה שבעקבותיה הנמען אינו דורש את דבר הדואר וכך היה בעניינו של המערער. דבר הדואר נשלח אל המערער בהתאם לכתובתו. רשות הדואר שלחה אליו הודעה ראשונה על קיומו של דבר דואר, אך הוא לא דרש את דבר הדואר ודי בכך כדי לקבוע שהזימון היה כדין. 18. מיותר לציין שהמשיבה הציגה אישור מרשות הדואר ביחס לזימון המערער לדיון שממנו עולה כי דבר הדואר נשלח למערער ביום 24/04/12, הודעה ראשונה לתא חלוקה של משפחת שפרירי נמסר ביום 25/04/12, הודעה שנייה הונחה ביום 02/05/12 ודבר הדואר נמסר בחזרה לשולח ביום 21/05/12. מכל אלה, עולה כי הליך זימון המערער היה כדין ולא מצאתי בו כל פגם. על כן, אין בידי המערער כדי להציג ולו ראשית ראיה לקיומה של העילה הראשונה, קרי, קיומו של הסבר סביר להיעדרות מהדיון. 19. בחנתי גם את טענות המערער בהקשר לעילה השנייה - החשש לעיוות דין, על אף שנטענו בחצי פה ובשפה רפה, ולא מצאתי כי עלה בידי המערער להראות קיומה של עילה זו. המערער בעצם כפר בעובדות כתב האישום, אם כי עיון בחומר החקירה מראה כי האחריות לאירוע התאונה מוטלת עליו. הוא עמד בצומת כאשר הייתה מוטלת עליו החובה לתת זכות קדימה לרכב שמגיע לצומת ונוסע ישר ומשלא עשה כן, ופנה שמאלה מבלי שהדרך הייתה פויה התרחשה תאונה, מכאן שהאחריות לאירועה מוטלת עליו. מה גם, המערער לא העלה טענות שיש בהן כדי לתת הסבר לאירוע התאונה ולהראות כי התאונה התרחשה שלא באחריותו. 20. בנסיבות האלה ובהיעדר עילה ולו אחת מהעילות שיש בהן כדי לבסס בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, לא ניתן לומר כי בית משפט קמא טעה משדחה את הבקשה. על כן, לא מצאתי כל מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא ודין הערעור להידחות. 21. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. היה וניתן צו עיכוב ביצוע של גזר הדין, בטל בזה הצו ועל המערער לקיים את גזר הדין בהתאם לקביעות בית המשפט קמא כשמניין הזמן יהיה מיום מתן פסק דין זה. רכבמשפט תעבורהזכות קדימהתקנות התעבורה