הליך גישור לאחר שנחתם הסכם בוררות

טוען שסמוך לאחר שנחתם הסכם הבוררות התקיים הליך גישור בינו לבין המשיב, ועלה בידי המגשר להביא את הצדדים לכלל הסכם אשר בגדרו כתב המשיב לוועדה המרחבית לתכנון ובנייה גליל מזרחי ("הוועדה המרחבית"), ביום 12.6.11, כי הוא חוזר בו מהסרת אחריותו כמהנדס אחראי להיתר הבנייה של תחנת הדלק (נספח ג' לבקשה). במכתב זה, שגם נתמך בתצהיר, אישר המשיב שאין לו עוד כל טענות, תביעות או דרישות כנגד המבקש או כנגד צדדים אחרים. לטענת המבקש, על יסוד אישור זה הוא שילם למשיב סכום של 58,000 ₪, תשלום שתועד בקבלה שנתן המשיב בתאריך 13.6.11 (נספח ד' לבקשה). נטען גם שההסדר האמור הביא לכך שתביעה שהגיש המשיב בת"א 36037-05-11 נמחקה (נספח ה' לבקשה). על רקע זה טוען המבקש שמשהושג הסכם הגישור והמשיב ויתר על תביעותיו - שוב אין תוקף להסכם הבוררות ולכן מתקיימת עילת הביטול שבסעיף 24(1) לחוק, היינו, היעדרו של הסכם בוררות בר תוקף. גרסת המשיב בנוגע לוויתורו על תביעות הנטען על ידי המבקש על יסוד המכתב לוועדה המרחבית (נספח ג') היא, שהליך הגישור שהביא להסכם שבעקבותיו נשלח המכתב נגע רק לעניין תחנת הדלק ולא לעניינים נוספים שהיו במחלוקת בין הצדדים. הנסיבות שבעטיין נכלל נוסח הוויתור במכתב לוועדה המרחבית (עניין שכשלעצמו הוא תמוה, שהרי מה לה לוועדה המרחבית ולמחלוקות כספיות בין המשיב למבקש) הוסברו בתשובתו של המשיב, וההסבר מקובל עליי. נטען (בסעיף 11 לתשובת המשיב) שהודעת המשיב לוועדה המרחבית בדבר הסרת אחריותו כמהנדס אחראי להיתר הבנייה הפעילה לחץ על המבקש, שהיה צפוי לתביעה מכיוונה של חברת סונול, ועל רקע זה הושג הסכם הגישור שעניינו הוגבל למחלוקות בין הצדדים הקשורות בתחנת הדלק. בקשר לכך טוען המשיב (בסעיף 43 לתשובתו) שאם סבר המבקש שנוסח הוויתור הכלול במכתב לוועדה המרחבית מהווה מענה מספיק לתביעות המשיב, היה עליו להביאו בפני הבורר ולטעון על סמכו שיש לדחות מכול וכול את תביעת המשיב. המבקש לא עשה כן, ולכן אין לקבל את טענתו שיש לבטל את פסק הבורר מחמת הוויתור המיוחס למשיב. אשר לטענה שהסכם הגישור הביא לסיום תוקפו של הסכם הבוררות, טוען המשיב שאם סבר כך המבקש היה עליו לפנות סמוך למועד חתימת ההסכם לבית המשפט ולבקש סעד כנגד המשך קיומן של הליכי הבוררות, ומשלא עשה כן והחשה עד שניתן פסק הבוררות, אין לשמוע אותו בטענה זו. טענתו האחרת של המבקש היא שבהסכם הבוררות נקבע לוח זמנים וכן, ובעיקר, שבסעיף 8 שלו הוסכם ש"הבוררות תנוהל במשרד הבורר באופן רצוף ותסתיים תוך 30 יום", ואף על פי כן פסק הבורר ניתן כחלוף כשנה וחצי לאחר שנחתם הסכם הבוררות, ובנסיבות אלה מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(8) לחוק. בעניין זה טוען המבקש כי הוא פנה פעמים רבות לבורר והודיעו שמינויו הגיע לקצו וכי אין לו עוד סמכות להכריע בסכסוך. המבקש הפנה למכתב מיום 10.12.11 (נספח ז' לבקשה) ולמכתב מיום 22.8.12 (נספח י' לבקשה). לכך ענה המשיב שמן הבקשה עצמה ניתן להסיק שהמבקש הכשיל את מהלכה התקין של הבוררות בכך שנמנע באורח עקבי מלשתף פעולה עם הבורר והיה על הבורר לפנות אליו, פעם אחר פעם, בבקשות לקבוע מועדים לקיום ישיבות בוררות ולקבלת מידע ומסמכים הדרושים לשם הכרעה במחלוקת. לטענת המשיב, בנסיבות אלה אין המבקש יכול להסתמך על העילה שבסעיף 24(8) לחוק הבוררות, ומכל מקום לפי סעיף 26(ג) לחוק אין בעל דין יכול לטעון שפסק הבוררות ניתן באיחור אלא אם הודיע בכתב לבורר על שמירת זכותו לטעון טענה כזו, והמבקש לא עשה זאת. טענותיו הנוספות של המבקש הן שהבורר סטה מסדרי הדין ומהדין המהותי, אף שבהסכם הבוררות הוא חויב לנהוג על פיהם, ועל יסוד כך הוא טוען שמתקיימות עילות הביטול שבסעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק. דיון טענת המבקש שהסכם הגישור ייתר את הליך הבוררות אינה נראית לי ואני דוחה אותה. נראה לי ההסבר שנתן המשיב לנסיבות כתיבת המכתב לוועדה המרחבית, ולדעתי הסבר זה נתמך גם בנוסח הוויתור הכלול הן במכתב לוועדה המרחבית והן בתצהיר. נאמר שם כי "עם חתימתי על מכתב זה לא תהיה לי ו/או מי מטעמי כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה כנגד מר חאלד שדאפנה (המבקש, א"ק)... בגין כל סכסוך ו/או נזק ישיר ו/או עקיף כתוצאה מהתקשרות כלשהי עם מר חאלד שדאפנה... לרבות ובלי לפגוע בכלליות האמור, טענות בעניין שכר טרחתי ו/או שכר ראוי ו/או אחריותי לעבודות הבנייה הנ"ל ו/או כל טענה אחרת". נראה לי שדרך ניסוח זו תומכת בטענתו של המשיב, ועל כל פנים גם אם ניתן לתת לנוסח המסמך פירוש כגרסת המבקש ספק אם יש בכך כדי להועיל לו, שכן אין מחלוקת שהמסמך נחתם לאחר שנחתם הסכם הבוררות, ולדעתי המשיב צודק כשהוא טוען שמעת שנחתם הסכם הבוררות אין בעל דין יכול לפרוק מעליו את העול לקיימה זולת אם פנה לבית המשפט בבקשה מתאימה (רע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ , פ"ד נה (1) 327 (1999), וראו גם את הדברים הנאמרים בעניין זה בספרה של ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, כרך א (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) ("אוטולנגי") (בעמ' 231)). בנוסף, בהתייחסה לעילת הביטול המפורטת בסעיף 24(1) לחוק, היינו ש"לא היה הסכם בוררות בר תוקף", מציינת אוטולנגי ש"כדי להחיל את עילת הביטול הראשונה צריך אפוא בעל הדין להודיע על ביטול ההסכם מצידו עוד בטרם החלה הבוררות, ולפחות - בתחילתה" (אוטולנגי, כרך ב, בעמ' 996). על כל פנים, העובדה הנטענת על ידי המבקש והמוכחשת על ידי המשיב, שהאחרון ויתר על תביעותיו, היא עובדה רלוונטית שיש להביאה בפני הבורר על מנת שיכריע בה, אולם כשלעצמה אין היא מהווה עילה לביטול חד צדדי של הסכם הבוררות וממילא לא ניתן לראות בה עילה לביטולו של פסק בורר. אין צריך לומר שבין העילות המנויות בסעיף 24 לחוק לא ניתן למצוא עילה כזו או דומה לה, ועל אחת כמה וכמה נכונים הדברים על רקע טענת המבקש שהוויתור המיוחס למשיב השמיט את הבסיס לסמכותו של הבורר. גם טענתו של המבקש שפסק הבורר ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו, ועל יסוד כך מתקיימת העילה שבסעיף 24(8) לחוק, איננה יכולה להתקבל. ראשית, מפני שכפי שטוען המשיב סעיף 26(ג) לחוק מורה כי "לא תשמע טענה של בעל דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו". בקשר להוראה זו מציינת אוטולנגי כי "אכן, יכול היה צד לחשוב, שמוטב לו שלא להופיע ורק להמתין לתוצאות הדיונים: יפסוק הבורר לטובתו - יחשה; יפסוק לרעתו - יבקש את ביטול הפסק, על שום שניתן לאחר עבור המועד. כדי למנוע אפשרות זאת, מורה סעיף 26(ג) לחוק כי עילת הביטול הנזכרת בסעיף 24(8) לא תעמוד למי שלא שמר לעצמו, בהודעה לבורר בכתב, את זכותו לבקש את ביטול הפסק בשל כך" (כרך ב, בעמ' 1081). במקום אחר מציינת המחברת שטעמי העיקרון הכללי של מניעות שוללים מן המבקש את האפשרות להסתמך על העובדה שפסק הדין ניתן לאחר חלוף התקופה שנקבעה בהסכם הבוררות, וכדבריה "כדי למנוע טענת מניעות לגבי מתן הפסק לאחר הזמן הקצוב לכך, יש לעמוד על המשמר ולהשגיח שהפסק יינתן במועדו, ואף להתריע על כך מבעוד מועד, ולא לחכות עד לאחר מתן הפסק" (כרך ב, בעמ' 1149, והאסמכתאות בה"ש 11 שם). עיון בחומר שצורף על ידי הצדדים מלמד שיש ממש בטענות המשיב הן בנוגע לסעיף 26(ג) לחוק והן בנוגע לכך שהמבקש עשה כל שביכולתו כדי להכשיל את תהליך הבוררות. בסעיף 8 של הבוררות, שנחתם ביום 9.6.11, נקבע אמנם שהבוררות תתנהל באופן רצוף ותסתיים בתוך פרק זמן של 30 ימים, אלא שכמסתבר מן החומר שצירפו הצדדים לא עלה בידיהם להשיג מטרה זו. ביום 9.12.11 כתב הבורר למבקש והודיעו על כוונתו לקיים ישיבת בוררות ביום 16.12.11 (נספח ו' לבקשה ונספח י"ד לתשובה). בקשר לכך יצוין כי קדמו למכתב זה מספר פניות של המשיב אל הבורר בבקשה לקדם את הליכי הבוררות (נספחים י"א 1 ו-י"א 2 לתשובה). מן החומר שהוגש עולה שפנייתו של הבורר למבקש ביום 9.12.11 נענתה על ידי עורך דין במשרדו של המבקש שציין כי המבקש נמצא מחוץ לישראל והוא ישוב רק ביום 20.12.11, ולכן התבקש ביטול הישיבה שנועדה ליום 16.12.11. באותו מענה לא נאמר ולא הוזכר כי המבקש מתכוון להסתמך על הוראת סעיף 8 להסכם הבוררות, וגם לא ניתן למצוא בנוסח התשובה כל כפירה בסמכותו של הבורר או בתוקפו של הסכם הבוררות. ביום 3.2.12 שב הבורר ופנה למבקש במטרה לקדם את נושא הבוררות (נספח ט"ז לתשובת המשיב) וביום 14.2.12 כתב המבקש למשיב כי הסכם הבוררות הוא "בטל ומבוטל", כי פגישה שהתקיימה בין הבורר ובין המשיב שלא בנוכחות המבקש מהווה עילה לפסילת הליך הבוררות, ולכן התבקש הבורר להימנע מלהמשיך בהליך (נספח י"ז לתשובה). כחלוף זמן שב הבורר ופנה למבקש, מספר פעמים, שימסור לו מידע ומסמכים, אולם מן החומר שהוגש ניתן למצוא רק תשובה אחת של המבקש, מיום 22.8.12 (נספח י' לבקשה), שבה הוא דחה את פניות הבורר וטען כי הבורר אינו מוסמך לשמש ככזה, כי הבוררות התייתרה, והוא ביקש שהבורר יחדל מלפנות אליו בפניותיו הטורדניות, כלשונו. על רקע דברים אלה אני סבור שלטענות המבקש בעניין עילת הביטול לפי סעיף 24(8) לחוק אין בסיס מספיק ואני רואה לדחותן. גם לטענותיו של המבקש המבוססות על סעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק אין יסוד מספיק ואני דוחה אותן. סעיף 24(9) לחוק מאפשר לבית המשפט לבטל פסק בורר כאשר "תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור", ולפי סעיף 24(10) לחוק ניתן לבטל את הפסק כאשר "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". בהתייחסה לעילת ביטול זו מציינת אוטולנגי שלביטוי "תקנת הציבור" אין הגדרה ממצה ו"הוא נחשב ל'סוס פרוע' שאם ניתן להימנע מלרכב עליו - מוטב" (כרך ב, בעמ' 1,087), ובהמשך היא מציינת כי "מעטים פסקי הדין, בהם התערב בית המשפט בפסק בורר וביטלו בשל היות תוכנו מנוגד לתקנת הציבור" (שם, בעמ' 1,093). ואכן, סקירת הפסיקה המובאת על ידי המחברת תומכת במסקנה שבענייננו אין בין טענות המבקש לבין תקנת הציבור ולא כלום. פסק הבוררות ניתן על רקע התקשרות עסקית בין המבקש למשיב, אשר בגדרה ובעטיה נוצר הצורך לערוך ביניהם התחשבנות, ואת זאת עשה הבורר. תוצאת ההתחשבנות שאליה הגיע הבורר אינה סותרת שום ערך חברתי או תרבותי שניתן לראותו כבא בגדר המונח, העמום כשלעצמו, של "תקנת הציבור" (ע"א 614/76 פלמונית נ' אלמוני , פ"ד לא (3) 085 (1977)) ועל כל פנים, המבקש לא הראה מהי לפי השקפתו אותה "תקנת הציבור" שעליה הוא מסתמך וכיצד פסק הבוררות מנוגד לה. למסקנה דומה ניתן להגיע גם ביחס להסתמכות המבקש על העילה שבסעיף 24(10) לחוק, שלגביה מציינת אוטולנגי שהיא "מנוסחת בצורה כוללנית, כך שתחום תחולתה יכול להיות רחב למדי. בתי המשפט משתמשים בה כדי להרחיב את תחום התערבותם, כאשר הם חשים שנגרם אי צדק ואין שום עילה מיוחדת היכולה לשמש להם לביטול הפסק" (כרך ב, בעמ' 1,101). בהמשך מונה המחברת, מבלי למצות את הרשימה, את הנסיבות שלדעתה יכולות לשמש ביסוד העילה שבסעיף 24(10) והן: פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; גילוין של עובדות חדשות המצדיקות עריכת משפט חוזר; תרמית שהשפיעה על מתן הפסק וחוסר סמכות להיזקק להליך של בוררות. אחת מטענות המבקש לעניין זה היא שבהסכם הבוררות הותנה שהבורר יהיה קשור לסדרי הדין ודיני הראיות ועליו לפסוק בהתאם לדין המהותי. ניתן היה לקבל את טענת המבקש בקשר לסטייה מסדרי הדין ודיני הראיות אם הוא היה מגלה שיתוף פעולה עם הבורר ומאפשר את קיומו התקין של הליך הבוררות, אולם אני מתקשה לראות כיצד יכול מי שמסרב לנקוט בכל צעד שיאפשר את קיום הבוררות לטעון שהיא התקיימה שלא בהתאם להוראות הסכם הבוררות. דומני שבנוסף לטעמי מניעות, שעליהם כבר עמדתי, גם כשלעצמה אין הטענה מקימה עילה מכוחו של סעיף 24(10) לחוק. גם טענת הסטייה מן הדין המהותי אינה נראית לי, מן הטעם שציינתי בפתח פסק הדין שפסק הבוררות כל כולו הוא סיכומי התחשבנות בין הצדדים שאותם ערך הבורר, ואין דבר וחצי דבר בין סיכומי התחשבנות אלה לבין פסיקה בניגוד לדין המהותי. מכל מקום, המבקש לא הראה בבקשתו מהן הוראות הדין המהותי שהבורר פסק בניגוד להן, ואני סבור לכן שהטענה היא סתמית ואין מנוס מדחייתה. גם הטענה של פגיעה, כביכול, בעיקרי הצדק הטבעי בשל כך שהבורר לא התייחס לטענות המבקש, וכי פסק הבוררות מתייחס למידע ולמסמכים שנמסרו לו על ידי המשיב בלבד, אינה מבוססת די הצורך. מן החומר שהוגש עולה כי, כאמור, כבר בשלב מוקדם למדי סבר המבקש שהסכם הגישור מייתר את הליך הבוררות, אולם במקום לפנות לבית המשפט הוא בחר שלא לשתף פעולה עם הבורר ולא להיענות לפניותיו לקיים דיונים בבוררות או להמציא מידע ומסמכים, בכלל או במועד שהתבקש לעשות כן. בקשר לכך מפנה המשיב לסעיף 15(א) לחוק המורה שכאשר הוזמן בעל דין לישיבת בוררות ולא התייצב רשאי הבורר לדון בעניין בהיעדרו, ואם נדרש להגיש טענות ולא הגישן רשאי הבורר לפסוק בהיעדרו. ברע"א 86/87 אלברט גבסו נ' קימברידג אנדרסטריאל אנד בילדינג אינקורפוריישן , פ"ד מב (1) 822 (1988) התייחס בית המשפט לנסיבות מקרה הדומות לענייננו, שבהן נמנע בעל הדין מלשתף פעולה עם הבורר ולאחר שניתן הפסק ביקש לבטלו, ובית המשפט דחה את הבקשה ואמר כי "אולי דווקא צורך הוא לחזק ידי בורר יעיל, כמו במקרה שלפנינו, שבלי לפגוע בכללי הצדק הטבעי, עשה כל מה שביכולתו כדי להביא לסיומה המהיר והיעיל של הבוררות". בטענות המבקש לא ניתן למצוא עיגון לכך שיש לנהוג אחרת במקרה זה. בחירתו שלא לפנות לבית המשפט ולהביא להכרעה את השאלה אם הבוררות התייתרה אם לאו, כמו גם בחירתו שלא לשתף פעולה עם הבורר, הם עניינים שיש לזקוף לחובתו של המבקש, ולא ניתן לאפשר לו להסתמך עליהם כמקנים עילה לביטולו של פסק הבוררות. ועל אחת כמה וכמה כך כאשר הבקשה איננה מפרטת מהן טענותיו של המבקש לגופו של העניין ולא ניתן להבין אותן ממנה ואם, ועד כמה, היה בהן כדי לשנות את התוצאה שאליה הגיע הבורר אם היה המבקש מעלה בפניו את טענותיו. כידוע, גם מי שעותר לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו מצווה "להראות, כי לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה" (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 356 (2007)). לכן, בהיעדר טענות מצד המבקש התומכות בכך שהבורר היה מגיע למסקנה שונה, יש לדחות את טענותיו של המבקש בעניין זה. סיכומו של דבר, הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית ובהתאם לסעיף 28 לחוק אני מאשר את פסק הבוררות, כנעתר בתיק הפ"ב 29152-01-13. המבקש ישלם למשיב שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪. הסכם בוררותבוררותיישוב סכסוכיםגישורחוזה