השופט רון סוקול 1. ביום 6.11.2004 מצא המנוח – עיסא סלמאן ז"ל – אחיו של הנאשם (להלן: "המנוח") את מותו בעקבות דקירת סכין בחזהו. בכתב האישום בתיק זה נטען כי הנאשם גרם למותו של המנוח מתוך כוונה תחילה, וכן כי גרם לפציעתו של אחר – פאדי דעום. הנאשם הואשם בעבירות של רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 334 ביחד עם 335 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. 2. בכתב האישום נטען כי בין הנאשם לבין אחיו המנוח התגלע סכסוך בנוגע לזכויות בחלקת אדמה. ביום 6.11.2005 בשעות הערב עלתה באש סככה שהייתה ממוקמת על חלקת המחלוקת. נטען כי לאחר שנודע לנאשם על שריפת הסככה, ומשום שסבר כי ידו של המנוח במעל, החליט הנאשם להמיתו. 3. הנאשם נטל מקל וסכין והלך לביתו של המנוח. בחצר הבית פגש במנוח ובאנשים נוספים שהיו עמו. נטען כי הנאשם החל תוקף את המנוח בעזרת המקל והסכין שהחזיק. בשלב מסוים ניסה המתלונן פאדי דעום להפריד בין השניים, והנאשם פצע אותו בזרועו. לאחר מכן דקר הנאשם דקירה אחת את המנוח עם סכין בלבו. הסכין חדרה ללבו של המנוח, גרמה נזק ללב ולאובדן דם אשר הובילו למותו של המנוח. 4. בתגובתו הראשונה לכתב האישום כפר בא כוח הנאשם בשמו בעבירות המיוחסות לו, וטען כי הנאשם פעל מתוך "הגנה עצמית" (פרוטוקול מיום 6.12.2004, עמ' 1). הנאשם לא כפר כי המנוח מצא את מותו כתוצאה מדקירה בסכין. עם זאת הוסיף הנאשם וטען כי הותקף על-ידי המנוח ומשפחתו. כתוצאה מכך נפגע בראשו ואיבד את ההכרה. לפיכך טען בא כוח הנאשם כי הנאשם היה מטושטש, ואינו יכול לאשר כי דקר את המנוח בסכין, או כי הסכין של הנאשם היא שהביאה למותו של המנוח. הנאשם טען גם טענת זוטא לגבי גביית אחת מהודעותיו במשטרה. תחילה טען את טענתו בנוגע להודעה מיום 7.11.2004, אך לאחר מכן (עמ' 5) שינה עמדתו והעלה את טענת הזוטא ביחס להודעה מיום 10.11.2004. הנאשם הסכים כי ההכרעה בטענת הזוטא תינתן יחד עם ההכרעה בתיק העיקרי, אם כי מעיון בסיכומי הטענות שהוגשו על ידו עולה כי למעשה זנח את טענת הזוטא. נציין כי לכאורה קיימת סתירה בין כפירת הנאשם כי דקר את המנוח לבין גרסתו כי דקר את המנוח בנסיבות של הגנה עצמית, שכן מדובר בטענות עובדתיות חלופיות. למרות זאת נדון בכל אחת מהטענות שהועלו. 5. השאלות העומדות להכרעה הינן על כן האם המנוח נדקר על-ידי הנאשם, האם עומדת לנאשם טענת ההגנה העצמית, והאם התקיימו כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה. 6. כדי להכריע במחלוקת נצעד תחילה בינות העדויות והראיות שהובאו על-פי סדר הזמנים, ננתח את יסודות העבירה ויסוד הסייג הנטען - הגנה עצמית - ולבסוף נסכם את הראיות, ונבחן האם התקיימו במקרה הנוכחי יסודות העבירה, והאם עומד לנאשם סייג ההגנה העצמית. הסכסוך בין האחים 7. מחומר הראיות עולה כי חלקת קרקע שעברה כנראה בירושה, נרשמה על שמם של הנאשם, המנוח, אחיהם ואחיותיהם (עדותו של עו"ד זידאן מטאנס, עמ' 238). בהליך כלשהו, שפרטיו לא התבררו בפנינו, הועבר שטח של כ-500 מ"ר מתוך המקרקעין האמורים ונרשם על שם אשתו של המנוח (להלן: "חלקת המריבה"). בעקבות זאת התגלעו בין הנאשם לאחיו המנוח מחלוקות אשר הגיעו גם לפתחו של בית המשפט. עו"ד זידאן מטאנס, שהינו קרוב משפחה של שני האחים (בנה של אחותם), ניסה לפשר ביניהם, אך ללא הצלחה. 8. סמוך ליום האירוע שתל הנאשם עצי זית בחלקת המריבה. לגרסת הנאשם בבית המשפט, הוא ראה את המנוח נוסע באזור החלקה ומתבונן עליו בעת ששתל את השתילים (עמ' 572). 9. על-פי עדותו של העד עו"ד זידאן מטאנס, הגיע אליו המנוח באותו יום בשעות הצהריים וסיפר לו כי הנאשם שותל עצים בחלקת המריבה. המנוח ביקש מעורך הדין לנסות ולפשר בין הצדדים (ת/45 עמ' 1, שורה 8). העד התקשר לנאשם וביקש ממנו להגיע לפגישה. הנאשם מסר כי יגיע לאחר שיסיים לעבוד (שם עמ' 237, שורה 16). למרות זאת לא הגיע הנאשם לביתו של העד. 10. מעדות הנאשם עולה כי בסוף יום העבודה נסע לבית אחותו נג'לה והלך לישון. לדבריו, הוא תכנן להשאר ללון בשטח, אך בנו וחברו שהביאו לו אוכל לשטח הציעו לו לנוח בבית, תוך שהבטיחו לקחת אותו לשטח ביום המחרת (עמ' 472). 11. בהמשך היום, בשעות הערב, התקשרה אחותם של הנאשם והמנוח, סורייה, לבנו של הנאשם, עומראן סלמאן, ומסרה כי הסככה שהייתה ממוקמת בחלקת המריבה, עולה באש (עמ' 351, שורה 8). מדובר בסככה שהייתה שייכת, לטענת הנאשם ובנו, לסורייה, אך הנאשם נהג להשתמש בה. הבן התקשר לנאשם ושאל אותו אם השאיר סיגריה דולקת בסככה, והנאשם השיב בשלילה. נציין כי בניגוד לגרסת הבן כי הוא שהודיע לנאשם על השריפה, טען הנאשם במשטרה כי האחות נג'לה היא שהודיעה לו על כך (ת/17א עמ' 8 ו-ת/17ב' עמ' 3). הבן עומראן ואחיו יצאו בדרכם במכונית לשטח החקלאי. במקביל שם גם הנאשם פעמיו לשטח, והשלושה נפגשו בצומת בקרבת הבית (עמ' 371, שורה 20). עומראן נסע עם אביו לחלקה, אך משהגיעו ראו כי הסככה נשרפה לגמרי, ואין מה לעשות (עמ' 335 לעדות הנאשם, עמ' 472. יצוין כי הנאשם, בניגוד לבנו, מספר שמי שלקח אותו לשטח היה "איזה בן אדם, אני לא מכיר אותו". ראה גם ת/17 עמ' 9, 22). לאחר שראו כי הסככה שרופה, ואין מה לעשות יותר בנדון, החזיר הבן את הנאשם לבית האחות נג'לה (עמ' 352 ועמ' 473). יצוין כי בהודעתו במשטרה ת/17 ציין הנאשם כי מי שהחזירו לבית היה אותו אדם זר (ת/17 עמ' 11). 12. מעדותו של הנאשם עולה כי מיד לאחר שנודע לו על שריפת הסככה התעורר בלבו רושם שמא המנוח הוא שאחראי לשריפה (עמ' 486). אין חולק כי לאחר שהגיע חזרה מהשטח החקלאי לבית אחותו, הלך הנאשם ברגל לביתו של המנוח. ההליכה לבית המנוח 13. לאחר שהנאשם חזר לבית אחותו, החליט הנאשם להמשיך בדרכו ברגל לבית אחיו. הנאשם נטל עמו מקל בידו האחת וסכין באחרת. על-פי עדותו של הנאשם עצמו בבית המשפט, הוא אחז במקל בידו הימנית, ואת הסכין הסתיר בתוך שרוול ידו השמאלית (עמ' 475, 491-492). לגרסתו, הוא נוהג להסתובב עם המקל בשטח החקלאי ואף ישן עמו (עמ' 475). לגבי הסכין הבהיר כי מדובר בסכין המשמשת לו לחיתוך ניילונים (עמ' 476). הנאשם אישר כי הסכין שנמצאה לאחר האירוע היא הסכין שלו, או לפחות נראית כמו הסכין שלו אוִתה נשא בדרכו לבית המנוח (עמ' 484-490). מדובר בסכין מוכספת עם ידיות מתקפלות (צילומי הסכין סומנו בצילומים 8 ו-9 בת/49. דו"ח הצגת החפץ ת/42). 14. כאמור, הנאשם שם פעמיו ברגל לבית אחיו, ובדרכו עצר בסמוך למחסן בלוני גז של טרוב אבו שחאדה (להלן: "טרוב"). הנאשם הסביר כי לא הכיר את הדרך, ולכן שאל את טרוב היכן בית המנוח (עמ' 473, עמ' 493). 15. טרוב הינו בעל עסק לחלוקת בלוני גז (עמ' 274). לטענתו, הוא נוהג להישאר ולישון במחסן כדי לשמור (עמ' 277). ביום האירוע, בסיום יום העבודה, נשאר במחסן. יצוין כי בסמוך למחסן קיים דיר כבשים של העד ומשפחתו. בעדותו (ת/50) סיפר כי בסביבות השעה 23:25 שמע רעשים מאזור הדיר. טרוב לקח עמו פנס והאיר על האזור. לדבריו, ראה דמות של אדם נסה מהמקום. מיד התקשר וסיפר על כך לאביו, נג'יב אבו שחאדה. כעבור מספר דקות שוב שמע רעשים מכיוון דיר הכבשים המצוי בסמוך לכניסה למחסן. טרוב ניגש למקום ואז שמע אדם קורא לו. בהודעתו במשטרה (ת/50 עמ' 2, שורות 14-18) הוא מספר: "...מישהו קורא לי 'טרוב טרוב' צעקתי לו מי זה אמר לי 'אני אבו עמראן' עליתי מייד על רמפה שנמצאת מול החדר והארתי עם הפנס לכיוון אבו עמראן וראיתי את סמעאן סלמאן מאחרי הגדר שנמצאת מסביב למחסן הארתי עליו עם הפנס וראיתי לובש בגדים שחורים והיה לו כובע עם מצחיה על הראש בצבע שחור ואבו עמראן החזיק ביד ימין שלו מקל באורך של מטר בערך עבה ככה (מסמן קוטר של כ 4 ס"מ לערך בידיו) ובסוף המקל היה כמו כדור עץ וביד שמאל אבו עמראן החזיק סכין אני זוכר שהברזל של הסכין היה בצורה של בננה לא ברזל ישר ואני חושב שהיו שיניים בחלק העליון של הסכין זה מה שראיתי עם הפנס שהארתי עליו." (הערה: אבו עמראן הינו כינויו של הנאשם) העד הבהיר כי הוא היה במרחק של כ-2 מ' מהנאשם כאשר ראה אותו (עמ' 265). גם בחקירתו הנגדית בבית המשפט שב וחזר כי ראה את הנאשם עם מקל וסכין (עמ' 271). 16. טרוב מספר כי הנאשם שאל אותו איפה עיסא (המנוח), שכן המנוח היה נוהג לשבת ביחד עם חברים בחצרו (ת/50 עמ' 4, שורות 22-27). כאשר ראה כי הנאשם מחפש את המנוח כשבידו האחת מקל ובשנייה סכין, הבין כי בכוונתו לפגוע במנוח, ולכן התקשר לביתו של המנוח. טרוב מספר כי חייג שלוש פעמים עד שאשתו של המנוח ענתה (ת/50 עמ' 3 ועדותו עמ' 284). טרוב מסר לאשת המנוח כי "אבו עמראן בדרך אליכם למעלה והוא רוצה את עיסא" (עמ' 281, שורות 4-5). טרוב הבהיר כי החליט להזהיר את המנוח מפני שהנאשם אמר לו כי הוא רוצה "לזיין" אותו (עמ' 284). טרוב התקשר גם לאביו, נג'יב אבו שחאדה, וסיפר לו על שהתרחש. ככל הנראה שוחח עם אביו לפני שהתקשר לבית המנוח (עמ' 284-285), אף כי מההודעה עולה לכאורה כי התקשר לאביו רק לאחר שטלפן למנוח (ת/50 עמ' 3). 17. נג'יב אבו שחאדה (להלן: "נג'יב"), אביו של טרוב, מאשר את גרסת בנו, והעיד כי טרוב התקשר אליו פעמיים. בשיחה השנייה, סמוך ל-23:30, סיפר לו כי ראה את הנאשם עם סכין ומקל ליד המחסן, כשהוא מחפש את המנוח (ת/48 עמ' 1, שורה 12 ועדותו עמ' 254). נג'יב מספר כי מיד עם קבלת שיחת הטלפון הראשונה נסע לכיוון המחסן. בדרכו הגיעה שיחת הטלפון השנייה שבה סיפר טרוב על הנאשם (ת/48 עמ' 1, שורה 10). נג'יב המשיך בדרכו מיד לביתו של המנוח. כשהגיע כבר התפתחה המריבה בין הנאשם למנוח, ולעניין זה נחזור בהמשך. חשוב עם זאת לציין כי נג'יב מספר כי ראה את הנאשם מחזיק בידו האחת מקל ובשנייה סכין (ת/48 עמ' 1, שורות 16-17). 18. עד נוסף שהעיד על האירועים שלפני הגעת הנאשם לבית המנוח הינו ראמי חליל (להלן: "ראמי"), חתנו של המנוח. ראמי מספר כי הינו בעל מסעדה. אשת המנוח ביקשה ממנו כי יביא מבית העסק בגטים לאורחים. בערך בשעה 23:30 הגיע ראמי במכוניתו לכיוון בית המנוח. בהודעתו ת/52 הוא מספר כי בהגיעו לכביש הכניסה לבית המנוח, סמוך לשער הכניסה, ראה את הנאשם כשהוא מחזיק ביד ימין שלו מקל ובשנייה סכין (ת/52 עמ' 1, שורות 12-15). ראמי שאל את הנאשם מה הוא עושה במקום, וזה השיב לו "איפה המניאק עיסא?" והמשיך בדרכו (עמ' 301, ת/52 עמ' 1, שורה 17). ראמי מיד התקשר לבית המנוח. בתו של המנוח ענתה, וראמי הזהיר אותה כי תגיד למנוח לסגור את הדלת ולהישאר בבית (ת/52 עמ' 1, שורה 23 ועמ' 301). העד נחקר ארוכות בחקירה נגדית, וחזר והדגיש כי ראה בידו של הנאשם סכין ומקל. העד צייר בחקירתו סכין (ת/52א'), אך בעדותו הדגיש כי הציור אינו מדויק (עמ' 302). מכל מקום, הוא חזר והדגיש כי ראה סכין שלהבה כ-15-20 ס"מ (עמ' 305). 19. נציין כי לגבי שיחות האזהרה שקיבלו בני משפחת המנוח העידו גם אשת המנוח, הגב' אבריזה סלמאן (עמ' 357, 360), הגב' מרתה דעים, ששמעה את אשת המנוח משוחחת בטלפון (עמ' 276 ות/51 עמ' 1), והבת איבט, ששמעה רק את הצלצול הואיל וישבה במרפסת (עמ' 393). 20. ממכלול עדויות אלו ניתן לקבוע כי הנאשם יצא מבית אחותו נג'לה לבית המנוח כשבידו האחת מקל, שאורכו כ-80 ס"מ, ואילו בידו השנייה סכין. מדובר בסכין עם ידית מתקפלת, אך מהעדות ברי כי הסכין הייתה פתוחה. אין גם לקבל את הטענה כי הסכין נשארה בתוך שרוול חולצתו של הנאשם, שכן עדים רבים שעדותם מהימנה עלינו, ראו את הסכין בידו של הנאשם. כפי שנראה להלן, גרסת הנאשם כי הגיע עם הסכין סגורה בתוך שרוול חולצתו, אינה מתיישבת גם עם שאר העדויות לגבי אירוע הדקירה עצמו. אירוע הדקירה 21. על אירוע הדקירה הובאו מספר עדויות של הנוכחים במקום. מתברר כי לאחר שנשמעה אזהרתו של טרוב על בואו של הנאשם, נשמעו גם צעקות, ולאחר זמן קצר הגיע הנאשם לחצר הבית. מר פאדי דעום (להלן: "פאדי"), ארוסה של איבט, בתו של המנוח, ישב אותה עת עם ארוסתו על הנדנדה שמחוץ לבית (ת/46). לדבריו, הוא ביקש מהמנוח להישאר בבית, ויצא לקראת הנאשם (עמ' 173-174). למרות דבריו אלו החליט המנוח לגשת אף הוא לנאשם, תוך שהוא אומר כי זה אחיו ועליהם לדבר (עמ' 174). המנוח ניגש לכיוון עצי הזית שבסמוך ולקח עמו מקל כלשהו. טיבו של המקל לא הוברר. יש מי שהעידו כי מדובר במקל של כלי עבודה כמו מעדר או טורייה, ויש מי שהעידו כי המקל נראה כמו מקל של מגב, אך אין חולק כי המנוח אחז בידו מקל. 22. מעדותו של פאדי עולה כי ראה כי הנאשם מחזיק בידו אלה, אך לא ראה סכין. לדבריו, הוא ניגש לנאשם כדי למנוע ממנו להכות את המנוח. בעודו מנסה לאחוז במקל (אלה) של הנאשם, חש כאב בזרועו והבין כי נדקר בסכין (עמ' 175, שורות 19-20). 23. על דקירתו של פאדי העידו גם אחרים. ראמי חליל העיד כי ראה את פאדי מנסה להפריד בין הנאשם למנוח עד שנפצע (ת/52 עמ' 2, שורות 1-7). העד מספר כי עמד במרחק של 10 מ' וצפה באירוע (ראה גם ת/52 עמ' 3, שורות 22-28). העד הדגיש כי המקום היה מואר על ידי פנס רחוב, ולכן יכול היה לראות את כל המתרחש (עמ' 314, 319-321). גם אמו של פאדי, מרתה דעים, העידה כי ראתה שבנה מנסה להפריד בין הנאשם למנוח עד שנפצע בידו מסכין (ת/51 עמ' 1, שורה 22 ועמ' 294-295). גם אחיו של פאדי, חוסאם דעים, העיד כי ראה את פאדי מנסה להפריד בין הנאשם לבין המנוח עד שנפצע מסכין (עמ' 368). 24. עוד עולה מהעובדות כי הנאשם והמנוח התקוטטו ביניהם. העדים מספרים כי ראו את הנאשם מכה עם המקל בראשו של המנוח, ולאחר מכן דוקר את המנוח בסכין בחזהו. העד פאדי מספר כי לאחר שנפצע מסכינו של הנאשם, אמר למנוח להתרחק כי לנאשם יש סכין (עמ' 176, שורה 4). לאחר מכן היה המום ולא ראה בדיוק מה אירע. כל שזכר היה כי הנאשם והמנוח התקרבו זה לזה והתחכחו זה בזה. לפתע ראה את הנאשם מסתובב ומתרחק, ואילו את המנוח ראה מחזיק את ראשו ובטנו, מסתובב, מתרחק במעין ריצה קלה עד שנפל (עמ' 176, ש' 12-20). 25. פאדי מעיד כי הוא לא תקף כלל את הנאשם. לדבריו, ראה את המנוח אוחז במקל או בטורייה שנטל מהשטח החקלאי בחצר. העד הדגיש כי ראה שהמנוח מבקש להכות במכונית שחנתה, כיוון שחשב שזו מכוניתו של הנאשם. בסופו של דבר לא הכה במכונית. מכל מקום, פאדי העיד כי המנוח לא הכה בנאשם עם המקל (עמ' 202-204). לעומת זאת מספר העד כי כאשר המנוח התקרב לנאשם, ניסה הנאשם להכות בו במקל (עמ' 210-211). העד חזר והדגיש כי אף אחד מהנוכחים לא תקף את הנאשם (עמ' 220). 26. ראמי חליל, שעמד כזכור כ-10 מ' ממקום ההתרחשות, העיד גם הוא כי ראה את הנאשם מכה במקל את המנוח, ולאחר מכן דוקר אותו בסכין (ת/52 עמ' 2, שורות 9-12 ועמ' 3, שורות 22-28). כן ראה את המנוח נופל על בטנו. ראמי ניגש למנוח, סובב אותו וראה דם על חולצתו. משהבין כי הנאשם דקר את המנוח, ניגש לנאשם וקיללו, ואז ראה שהנאשם מחזיק את הסכין בידו השמאלית ומקל בידו הימנית (ת/52 עמ' 2, שורות 14-16). גם ראמי העיד כי אף אחד לא תקף את הנאשם. לדבריו, רק פאדי ניגש לנאשם וניסה להפריד בין הניצים. כן ציין כי לא ראה אף אחד אחר מכה בנאשם בראשו (עמ' 321-322). 27. עד נוסף שראה את ההתרחשות היה נג'יב אבו טרוב, שהגיע למקום מיד לאחר הנאשם. נג'יב לא ראה את רגע הדקירה, אך ראה את הנאשם מחזיק במקל ובסכין ותוקף כל מי שהתקרב אליו (ת/48 עמ' 1, שורות 15-18). בשלב זה ניגש נג'יב לנאשם ותפס אותו מאחור, תוך כדי כך הוא ראה את המנוח שם את ידיו על בית החזה (ת/48 עמ' 1, שורות 20-22). גם בעדותו בבית המשפט מדגיש נג'יב כי ניגש לתפוס את הנאשם מאחור, כדי להפריד בין האחים הרבים, וכשתפס את הנאשם, ראה שהוא מחזיק במקל ובסכין (עמ' 263, שורות 7-8). העד נשאל ארוכות האם מי מהנוכחים פגע בנאשם, והוא חזר וציין כי אף אחד לא תקף את הנאשם. לדבריו, גם המנוח לא הכה בנאשם שכן החזיק במקל, ולאחר שנדקר בבטנו נפלה הטורייה מידו (עמ' 264). נג'יב הדגיש כי לא היה אף אחד שיכול היה בכלל לתקוף את הנאשם, כי פרט לפאדי שנפצע, כל השאר שעמדו סביב היו נשים (עמ' 266). נג'יב אחז בנאשם והרחיקו מהמקום. רק לאחר מכן ניגש למנוח והבין כי נדקר ונפצע קשה בבטנו. גם עד זה הדגיש כי במקום היה אור שבקע מעמוד התאורה וממרפסת הבית (עמ' 267). 28. גם חוסאם דעים העיד כי ראה את הנאשם מכה במנוח ודוקר את המנוח (עמ' 368-369), אף כי לא ראה את הסכין עצמה. גרסאות הנאשם לאירוע התקיפה 29. הנאשם הציג מספר גרסאות שונות לגבי האירועים שהביאו למותו של אחיו המנוח. בחקירתו הראשונה, מיום 7.11.2004 בשעה 03:45 (ת/17א'), סיפר הנאשם כי הגיע לבית המנוח כשבידו רק מקל. משהגיע לחצר כבר המתינו לו מספר רב של אנשים שחיכו לו עם מקלות וכלים אחרים. מיד כשהגיע הכה בו המנוח עם מגרפה בראשו (ת/17א' עמ' 12). לאחר שקיבל את המכה, החליט לנופף במקל שבידו כדי להרחיק את התוקפים. הנאשם הכחיש כי הגיע עם סכין. לדבריו בחקירה, הוא לא ראה כיצד נפגע המנוח ומי פגע בו (ת/17א, עמ' 34 ועמ' 109-110). נזכור כי באותו שלב טרם נמצאה הסכין שבה נדקר המנוח. 30. בגרסתו השנייה שמסר בשעה 16:15 (ת/17ב') משנה הנאשם את גרסתו. בחקירה זו מאשר הנאשם כי הגיע עם סכין שהחזיקהּ בשרוול מעילו (ת/17ב' עמ' 10-11). לדבריו, הוא הותקף על-ידי הנוכחים, ואז על מנת להגן על עצמו שלף את הסכין (עמ' 11). לדבריו, הוא לא שם לב לפגיעה במנוח, אך כנראה תוך כדי כך שנופף בסכין כדי להרחיק את התוקפים, פגעה הסכין במנוח (עמ' 11). הנאשם מוסיף כי לאחר שנפגע בראשו ממכה שהכה בו המנוח, איבד את עשתונותיו והפסיק לראות מה קורה (עמ' 31). 31. גרסה נוספת מסר הנאשם בחקירתו מיום 10.11.2004 (ת/17ג'). הפעם מספר הנאשם כי לאחר שקיבל מכה בראשו, מידיו של המנוח, איבד את הכרתו, ולכן אינו זוכר דבר ואינו יודע כיצד נדקר המנוח (ת/17ג' עמ' 11, 45). לאחר שצפיתי בקלטת החקירה עולה כי בעקבות דברים אלו קם הנאשם והדגים לחוקר את שאירע. על פי הדגמה זו עולה כי הנאשם טוען שלאחר שהוכה בראשו, הוא החל מכה עם המקל ביד ימין ודוקר בסכין עם יד שמאל (קלטת מט 133/04 – ת/60). בחקירתו האחרונה ת/17ד' מיום 16.11.2004, נשאל הנאשם על הסתירות בין הגרסאות השונות, אך חזר וסיפר כי הותקף על-ידי המנוח ועל-ידי שאר הנוכחים, וכי לאחר מכן אינו זוכר מה אירע. 32. גם גרסתו בבית המשפט לא הייתה אחידה. הנאשם מספר כי הותקף על-ידי המנוח ועל-ידי האחרים. לאחר שקיבל מכה עם טורייה בראשו, הוא התעלף ואיבד את הכרתו הואיל ונחבל בראשו. בחקירתו בבית המשפט אישר הנאשם כי הגיע לבית אחיו המנוח עם סכין. הסכין הייתה מוסתרת בשרוול ידו השמאלית. לדבריו, הסכין הייתה סגורה (עמ' 491). צריך לשוב ולהזכיר כי מדובר בסכין מתקפלת כאשר הקת מתקפלת וסוגרת על הלהב. הנאשם הבהיר כי לא פתח את הסכין (שם). גם בחקירתו הנגדית סיפר הנאשם כי קיבל מכה בראש מהטורייה שהחזיק המנוח, ואיבד את הכרתו. כשהתעורר ראה סביבו אנשים רבים שתקפו אותו בידיהם (עמ' 497-498). הנאשם הכחיש כי הוציא את הסכין מהשרוול ודקר בה את המנוח (עמ' 499). 33. יובהר שהנאשם כופר בכך שפגע במנוח ומדגיש כי לא ראה את הדקירה. בשים לב לגרסתו זו, ראוי לבחון את הראיות והממצאים לגבי הסכין ולגבי הדקירה בלבו של המנוח. 34. כפי שראינו, נמצאה סכין שהנאשם אישר כי היא שלו, או לכל היותר נראית כמו שלו (עמ' 489-490). עוד עולה מהעדויות כי לאחר שנתפסה הסכין היא נשלחה לבדיקה במעבדה הביולוגית. על-פי חוות דעתה של המומחית ענת גטס, ת/56, עולה כי על הסכין נמצאו סימני דם. המעבדה בדקה גם את הפרופיל הגנטי של שרידי הדם, ונמצא כי הדם הגיע משני מקורות. אחד המקורות תואם בסבירות גבוהה ביותר לדמו של המנוח. המומחית ציינה כי ההסתברות שהמנוח היה אחד משני המקורות בתערובת הדם גדולה פי 421 מיליארד מההסתברות לקבל את התערובת ללא תרומת המנוח. כן ציינה המומחית כי לא ניתן לשלול או לאשר האם הנאשם או פאדי דעים היו גם כן אחד המקורות לתערובת הדם. 35. בפני בית המשפט הוצגה גם חוות דעתו של הפתולוג ד"ר ריקרדו נחמן (ת/54). בחוות דעתו מציין הפתולוג כי מותו של המנוח נגרם עקב דקירה דרך בית החזה משמאל. המומחה העריך כי "הנזק נגרם ממכשיר חד כגון להב סכין, באורך מינימלי של כ-10.5 ס"מ עד נקודת המגע עם הלב וברוחב מירבי של 1.7 ביחס לעומק הנ"ל". בעדותו הסביר כי נפלה טעות, וכי העומק עד הלב 6 ס"מ, ועד סוף התעלה בתוך הלב זה 4.5 ס"מ נוספים, וסך הכול 10.5 ס"מ. המומחה לא בדק את הסכין שנתפסה (עמ' 429), אך מהנתונים שמצא עולה כי הסכין מתאימה ועשויה להיות הסכין ששימשה לדקירה. 36. דומה כי ניתן לסכם את הדברים ולקבוע במידת הראיה הנדרשת בהליך הפלילי כי הסכין שנתפסה ליד ביתה של פירוז (צילום ת/49) היא הסכין שבה נדקר המנוח, ואשר בעקבות אותה דקירה מצא המנוח את מותו. התנהגות הנאשם לאחר הדקירה 37. כאמור, מיד לאחר הדקירה תפס נג'יב את הנאשם בידיו מאחור, משך אותו לצד, ולאחר מכן עזבו וניגש למנוח. בשלב זה, ככל הנראה, עזב הנאשם את המקום והלך לכיוון בית אחותו פירוז. בן האחות זהאי זידאן העיד כי לאחר השעה 23:00 התקשר אליו אחיו וסיפר לו כי שני דודיו (הנאשם והמנוח) התקוטטו, וכי המנוח נלקח לקבלת טיפול רפואי. כעבור מספר דקות שמע את הנאשם, דודו, קורא לו בקול וצועק כי תקפו אותו. העד מספר כי ירד לחצר, ואז ראה את הנאשם. מיד לאחר שהגיע אליו התמוטט הנאשם ונפל על הכביש (עמ' 341). העד נתן לנאשם לשתות, וזה המשיך לכיוון בית האחות-פירוז (אמו של העד) המצוי בסמוך. מדובר בבית המצוי בשלב בנייה, כאשר רק קומה אחת מאוכלסת. הנאשם התיישב בחצר על שק חול ונח. זמן קצר לאחר מכן הגיעה הידיעה כי המנוח מת, וכדקה לאחר מכן הגיעה ניידת משטרה, והשוטרים עצרו את הנאשם (עמ' 342). העד מדגיש כי לא ראה אצל הנאשם סכין כלשהי. 38. עם הגעת השוטרים למקום נערך חיפוש, אך הסכין לא נמצאה. ביום המחרת נערך חיפוש נוסף בחצר. השוטר האני טרודי ציין במזכר ת/13 כי הגיע למקום שבו נעצר המנוח, יחד עם מטאנס זידאן, בנה של פירוז ואחיו של זאהי זידאן. יחד עמו הגיעו גם שני בלשים. תוך כדי חיפוש בחצר מצא אחד הבלשים סכין מוחבאת בתוך צינור פלסטיק המשמש להוצאת הביוב מהבית (עדות השוטר ספיר שלום עמ' 127, צילומים ת/24 וזכ"ד ת/23). מדובר בצינור של הבית המצוי בבנייה. על-פי עדותו של השוטר אורי מקינולוב, המרחק בין המקום בו ישב הנאשם בעת שנעצר לבין צינור הביוב בו נמצאה הסכין הינו כ-9 מ'. עבירת הרצח 39. המאשימה מייחסת לנאשם עבירה של רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, שזו לשונו: "העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (1) ....; (2) גורם כוונה תחילה למותו של אדם"; סעיף 301 לחוק העונשין מגדיר את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח בכוונה תחילה: " (א) לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו. (ב) לענין ההחלטה וההכנה להמית, אין נפקא מינה אם החליט להמית את האדם או את מישהו, מסויים או בלתי מסויים, מבני משפחת או מבני גזעו. (ג) כדי להוכיח כוונה תחילה אין צורך להראות שהנאשם היה שרוי בהלך נפש מסויים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני ביצוע העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה". 40. על-פי ההלכה כפי שנתגבשה במשך שנים ארוכות, על המאשימה להצביע על 3 רכיבים כדי לשכנע בקיומה של כוונה תחילה; הכנה; היעדר הקינטור; החלטה להמית. יסוד "ההכנה" פורש בפסיקה כיסוד פיזי מובהק שעניינו הכנה לביצוע מעשה ההמתה, כגון הכנת הכלי המשמש לביצוע הרצח (ראה ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל פ"ד לו (1) 141). עם זאת אין צורך במשך זמן ארוך להכנה, ודי בכך כי תפיסת כלי הרצח תיעשה על אתר מיד לאחר שגמלה בלב הנאשם ההחלטה להמית. גם פתיחת סכין סגור נחשבה בפסיקה כהכנה (ראה למשל ע"פ 418/77 ברדיריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 3, ע"פ 396/64 נעים אברהם בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, ע"פ 1520/97 מנחם חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 337, ע"פ 6823/01 עבדאללה בכיר נ' מדינת ישראל, תק-עליון 2004 (1) 2798, ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 625, 644). 41. יסוד "העדר הקינטור" כולל בחובו יסוד אובייקטיבי ויסוד סובייקטיבי (ראה ש' ז' פלר יסודות בדיני עונשין, כרך ב, עמ' 557). מהותו של הקינטור הינה מעשה התגרות שקדם למעשה ההמתה, ואשר גרם לנאשם לאובדן שליטה. המבחן הסובייקטיבי משמעו כי על בית המשפט להשתכנע שהנאשם פעל בעת האירוע כתוצאה מהתגרות הקורבן (ראה ע"פ 396/64 הנ"ל, ע"פ 299/81 הנ"ל וע"פ 6819/01 גרשוני נ' מדינת ישראל, פדאור (לא פורסם) 05 (14) עמ' 420). המבחן האובייקטיבי הינו מבחן חיצוני בו בוחן בית המשפט האם ראוי בנסיבות המקרה להכיר בחולשות האנוש שהביאו את הנאשם לביצוע המעשה (ראה ע"פ 6819/01 הנ"ל, ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מב(3) 383, ע"פ 357/95 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 577 ועוד). עוד נציין כי ההלכה קבעה כי לא די באירועים שנפרשו על פני זמן רב וגרמו לנאשם כעס ותסכול מצטברים, אלא יש צורך בהוכחת מעשה נוסף שאירע סמוך להמתה, כדי שהנאשם יוכל לטעון לקינטור (ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 253). 42. היסוד האחרון הינו היסוד של "החלטה להמית". יסוד זה עניינו הלך נפשו של הנאשם, שמשמעו כי הנאשם "חשב, שקל ולאחר שיקול החליט" (ע"פ 97/68 סוויסה נ' היועץ המשפטי, פ"ד כב(3) 754, 764). בתי המשפט הדגישו כי על המאשימה לשכנע כי הנאשם צפה את התוצאה הקטלנית, וכי שאף להתממשות התוצאה. על מצבו הנפשי של הנאשם ניתן ללמוד מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך שימוש בחזקות עובדתיות שונות כפי שגובשו במהלך השנים בפסיקה. בין היתר משמשת "הנחת הכוונה", שהיא חזקה שמשמעה כי אדם התכוון לתוצאות הטבעיות הצומחות ממעשיו (ראה ע"פ 3326/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649, ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358, ע"פ 1122/00 קאפטן אסלאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 113, 120). בין היתר נקבע בפסיקה כי ניתן להסיק על קיומה של החלטה להמית בשים לב לכלי הנשק ששימש להמתה (ע"פ 357/95 הנ"ל), צורת הההמתה (ע"פ 392/91 בן אורי שץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 299, 308), דברים שהוחלפו בין הצדדים קודם לאירוע (ע"פ 652/90 יחזקאל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 705, 712), דברים שנאמרו ו/או נעשו לאחר האירוע, כמו למשל אמירות הנאשם ביחס למעשה (ע"פ 6823/01 הנ"ל ועוד). נציין כי נפסק גם כי די בדקירה אחת במקום רגיש בגוף הקורבן כדי ללמד על ההחלטה להמית (ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 326, 335, ע"פ 6671/01 אכרם וחידי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 76). סייג ההגנה העצמית 43. הנאשם טען כאמור כי התקיימו בנסיבות המקרה יסודות הסייג של הגנה עצמית כמפורט בסעיף 34י לחוק העונשין: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". סייג ההגנה העצמית הינו אחד מרשימת הסייגים לאחריות פלילית כמו סייג הצורך, הכורח והצידוק, וסעיף 34טז לחוק העונשין קובע כי סייגים אלו "לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה". 44. בע"פ 20/04 אבי קליינר נ' מדינת ישראל, דינים עליון ס"ח 711, חזר בית המשפט על עיקרי ההלכות בעניין סייג ההגנה העצמית – ואין לי אלא לצטט את הדברים: "..ובאשר ליסודותיה של ההגנה העצמית, אנו מונים את אלה: א) תקיפה - מטרתה של ההגנה העצמית היא להדוף תקיפה שלא כדין, שהעמידה את המותקף או זולתו בסכנת פגיעה מוחשית. בהקשר זה, יש לדרוש כי הסתברות התממשותה של הסכנה לא תהיה ערטילאית, שאם לא כן עלולה תגובתו של המותקף לגלוש מתחום ההתנהגות עמה מוכן החוק להשלים, לתחום של התנהגות אסורה. ב) נחיצות - כדי שפעולותיו של המותקף יחסו בצלה של הגנה זו, עליו להראות כי הן היו נחוצות לשם הדיפת התוקף, שכן זוהי תכליתה של ההגנה. ד"ר בועז סנג'רו מבחין בין נחיצות איכותית לנחיצות כמותית (ראו ספרו הגנה עצמית במשפט הפלילי, הוצאת נבו, תש"ס – 2000, בעמוד 178). הנחיצות הכמותית קשורה למידת הכח שיש להפעיל נגד התוקף, והיא תידון במסגרת דרישת הסבירות. הנחיצות האיכותית עניינה בקיומן של אלטרנטיבות אחרות להדיפת התוקף מלבד שימוש בכוח כלפיו. אדם הפועל לשם הדיפת זה שבא לתקוף אותו, ממלא למעשה את תפקידן של רשויות האכיפה, ועל כן עליו להראות כי פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא ניתן היה להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פחות פוגעניות, כגון פנייה לרשויות השלטון או נסיגה. עם זאת, ראוי להדגיש, כי יש לתת את הדעת למצוקה בה שרוי המתגונן במהלך התקיפה, ועל כן יש להיזהר מגלישה לפרשנות דווקנית של דרישת הנחיצות האיכותית, הואיל ופרשנות כזו עלולה לרוקן את ההגנה העצמית מתוכן. ג) מיידיות - עניינה של דרישה זו בעיתוי התממשותה של הסכנה. ההגנה העצמית תהא מופעלת רק כאשר הסכנה ממשמשת ובאה ולא לפני כן. עם זאת, אין לדרוש מהמותקף שימתין לתקיפתו ורק אז יפעל כנגד התוקף, ויש להכיר בנסיבות שבהן המותקף יבצע פעולת הגנה מוקדמת, בבחינת 'הבא להרגך השכם להורגו'. ד) דרישת הסבירות - דרישה זו מעוגנת בסעיף 34טז לחוק העונשין, ובמסגרתה יש לשקול את חומרת הסכנה שיוצר התוקף, מול מידת הכוח שהפעיל המותקף. רק משהוכח כי התקיים מתאם סביר בדרכי הפעולה של השניים, יזכה המותקף להגנת החוק. מדרישה זו נגזרת חובתו של המותקף להפסיק את השימוש בכח לאחר שנטרל את יריבו והסכנה חלפה. זהו גם קו הגבול שבין שימוש בכוח כהגנה, לבין שימוש בכוח ממניעי נקמה. דרישה זו היא אובייקטיבית במהותה, ומביאה בחשבון את האינטרסים הלגיטימיים של המותקף להגנה על חייו, גופו ורכושו (ב' סנג'רו, שם, בעמוד 205), ובלשונה של השופטת ד' דורנר בע"פ 485/90 ג'ברין נ' מדינת ישראל פ"ד מט(5), 221, 228: "הוראת סעיף 22ב שוללת איפוא הגנה עצמית כאשר המעשה שעשה הנתקף לא היה סביר לשם מניעת הפגיעה. בגדר הסבירות נכללת גם נחיצות המעשה. כלומר, מעשה החורג מן המידה הדרושה להגנה על החיים איננו עומד בדרישת הסבירות, שכן, הוא מאבד את אופיו ההגנתי המקנה לו פטור מאחריות פלילית והופך לתקיפה שמטרתה להעניש את התוקף. מעשה 'ענישה' בתגובה לתקיפה איננו סביר". ובהמשך - "הסבירות במהותה נקבעת על סמך מבחן אובייקטיבי. אף מי שמבחינתו הסובייקטיבית סבר כי הוא מגן על עצמו ובמצב הפחד שבו היה שרוי המשיך לתקוף את מי שביקש ליטול את חייו והרג אותו לאחר שהסכנה חלפה, נושא באחריות למות התוקף. יחד עם זאת, מובן כי סבירות ההתנהגות נקבעת על סמך הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, שבגדרן נותנים את הדעת למצב הלחץ והמצוקה שבו נתון הנתקף" (וראו גם ע"פ 1520/97 חדד מוריס נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2), 337, 352 ואילך). ה) תנאי נוסף לקיומה של הגנה עצמית הוא כי המותקף לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. מדובר בתנאי משולש, הדורש יסוד של התנהגות פסולה מצד המותקף, קשר סיבתי עובדתי בינה לבין תקיפתו, ויסוד סובייקטיבי של צפייה מראש של התפתחות הדברים. בעוד שבחינתם של יתר התנאים להגנה עצמית נעשית במועד התקיפה ממש, בחינתו של רכיב זה תעשה במבט לאחור אל הדרך שבה נקלע המתגונן למצב בו התאפשרה תקיפתו. הלכה היא כי דרישה זו מעוררת את הצורך לבחון את רצף האירועים שהתרחשו עובר לאירוע, ובלשונו של השופט לנדוי ב"פרשת הורוביץ" אותה כבר הזכרנו (שם, בעמוד 629): "אין להעלות על הדעת שטענת התגוננות חייבת להידון תמיד במנותק מן האירועים אשר קדמו למעמד שבו נאלץ הנאשם לפעול לשם התגוננות ... התעלמות גמורה מהתנהגות הנאשם עצמו עובר לעצם ההתנגשות בינו לבין תוקפו היתה נוגדת את הטעם שעליו מיוסדת כל טענה של התגוננות מותרת" (וראו לעניין זה גם ע"פ 8554/00 טלמן זרביאלוב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(4), 913)." (ראה גם פסק הדין שניתן לפני ימים ספורים בע"פ 8687/04 זיאד חילף נ' מדינת ישראל, אתר בית המשפט). סיכום הראיות 45. כאמור, שאלנו עצמנו בתחילת הדיון שלוש שאלות: א. האם הוכח שהנאשם הוא שהמית את המנוח. ב. האם הוכחו נסיבות עבירת הרצח. ג. האם התקיימו יסודות הסייג. 46. דומה כי בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, מתחייבת המסקנה כי הנאשם הוא שדקר את המנוח. קביעה זו מבוססת על הסכין שנמצאה ועל כתמי דמו של המנוח שהיו עליה. כאמור, הסכין תואמת במידותיה את הערכותיו של הפתולוג, ואין חולק על קביעת הפתולוג כי הדקירה בסכין היא שהביאה למות המנוח. שוכנענו גם כי מהראיות עולה שהנאשם הוא שהביא את הסכין למקום האירוע, והוא שדקר את המנוח. על הסכין נמצאו שרידי דמו של המנוח. הסכין נמצאה בסמוך למקום שבו ישב המנוח לאחר האירוע עד שנעצר. הנאשם עצמו אישר כי זו סכין שלו, או לכל הפחות סכין זהה לסכין שהייתה עמו ביום הרצח. מכאן שהנאשם הוא שהטמין את הסכין במקום בו נמצאה. לפי העדויות של טרוב וראמי, נראה הנאשם אוחז בסכין עוד טרם האירוע. מעדויות פאדי, ראמי ונג'יב עולה כי הנאשם אחז בסכין בזמן הַתגרה עם המנוח. ממכלול הראיות מתחייבת המסקנה כי הנאשם הוא שדקר בסכין את המנוח בלבו והביא למותו. 47. מתיאור הראיות כפי שפורט עד כה, מתבקשת המסקנה כי ביום האירוע בשעות אחר הצהריים נודע לנאשם כי הסככה בשטח החקלאי נשרפה. הנאשם ביקר במקום והתמלא כעס כלפי אחיו, המנוח, אשר נחשב על-ידו כמי שעמד מאחורי השריפה. המנוח חזר ברכב לבית אחותו נג'לה, משם המשיך ברגל לבית אחיו כשבידו האחת מקל ובשנייה סכין. אין לקבל את גרסת הנאשם כי הסכין הייתה סגורה ומוסתרת בשרוול המעיל, שכן, כפי שראינו, מספר עדים ובהם טרוב וראמי, ראו את הסכין עוד כשהיה הנאשם בדרכו לבית האח. כמו כן, ובשים לב לסוג הסכין, ברור כי פתיחתה אורכת זמן, ואין כל ראיה, אפילו לא מצדו של הנאשם, כי הנאשם פתח את הסכין לאחר שפגש במנוח. עוד מתחייב מהראיות כי הנאשם הגיע לבית המנוח, שם פגש בפאדי ובמנוח. המנוח ניגש לצד ונטל עמו מקל כלשהו. או אז התפתחה קטטה בין השניים, כשפאדי מנסה להפריד ביניהם. הנאשם דקר את פאדי בזרועו, באמצעות הסכין שבידו על מנת להרחיקו. לאחר מכן הכה עם המקל בראשו של המנוח, ולבסוף מכן דקר אותו בסכין בחזהו. 48. לא ניתן ליתן אמון בגרסת הנאשם כי הותקף על-ידי אחרים, וכי קיבל מכה בראשו מהמנוח. מהעדויות עולה כי המנוח לא הספיק להכות בנאשם עם המקל. מדובר בעדויות מהימנות, ואף אם נמצאו בהן סתירות כלשהן, הרי שמדובר בסתירות פעוטות ערך שהן תוצאה טבעית של אירוע שכזה. במיוחד חשוב להפנות לעדותו של נג'יב, שהינו עד ניטרלי אובייקטיבי, ואשר הגיע למקום בסמוך לנאשם. עד זה ציין כי הנאשם כלל לא הותקף על-ידי אחרים. כמו כן ציין כי בניגוד לגרסת הנאשם, הנאשם לא היה מחוסר הכרה. עוד סיפר העד כי ראה את הנאשם אוחז בסכין בידו. גרסת הנאשם כי איבד הכרתו לאחר שנחבל בראשו נסתרת גם בדבריו בחקירה מיום 10.11.04 (ת/60), שכן מהתבוננות בקלטת החקירה ניתן לראות כי הנאשם מדגים בדיוק כיצד המשיך להכות עם המקל בידו האחת ולדקור בידו השנייה. ברי כי לא יכול היה לעשות כך אם איבד את הכרתו. גרסת הנאשם לפיה נחבל בראשו ואיבד את הכרתו, אינה מתיישבת עם שאר העדויות, ואף אינה מתיישבת עם ההיגיון, שכן הסכין אותה החביא הנאשם היא שנדקרה בלב המנוח, ונמצאה לאחר הדקירה בידי הנאשם. לא ייתכן שהנאשם ידקור כך את המנוח בהיותו מעולף, חסר הכרה או אפילו מטושטש. 49. בשים לב לתשתית ראיתית זו דומה כי נתקיימו כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה. הנאשם הכין את הסכין עוד בבית אחותו. לא ניתן לקבל את טענתו כי הגיע עם הסכין בתוך שרוול המעיל, שכן גם טרוב וגם ראמי ראו אותו צועד עם סכין שלופה. אפילו הייתה הסכין סגורה ומוחבאת בשרוול, הרי שהנאשם הוציאה ממקום המחבוא ופתח את להבה, ודי בכך כדי למלא את דרישת ההכנה. 50. הנאשם פעל ללא שקדם לכך כל קינטור. גם אם נניח כי הנאשם כעס על שריפת הסככה, הרי שאין בפנינו שמץ ראיה כי המנוח או מי מטעמו עשו כן. יתרה מזו, אפילו שרף המנוח את הסככה, הרי שהמתת המנוח כעבור זמן לא קצר אינה יכולה להיחשב כתגובה מידית למעשה קינטור. כפי שראינו, הנאשם נטל מקל וסכין והלך בדרך לביתו של המנוח כדי לנקום בו על מעשיו. הנאשם אף טרח ושאל על הדרך לבית המנוח, והתבטא הן בפני טרוב והן בפני ראמי כי בכוונתו לפגוע במנוח (לטרוב אמר כי בכוונתו "לזיין" את המנוח). גם התנהגות המנוח, שהמתין לנאשם בחצר, אינה יכולה להיחשב כקינטור. המנוח אחז במקל בידו רק לאחר הגעת הנאשם. מהעדויות מתבקשת המסקנה כי הנאשם לא הותקף על-ידי המנוח או מי מהנוכחים, אלא להפך – הנאשם הוא שניגש לתקוף את המנוח. עדותם של פאדי, נג'יב וראמי בעניין זה הייתה ברורה. לא שוכנענו כי הנאשם נחבל בראשו לפני שדקר את המנוח. מדובר במעשה תקיפה מתמשך ולא אינסטינקטיבי, ולכן נשלל קיומו של הקינטור. מהעדויות ניתן להסיק גם כי הנאשם החליט להמית את המנוח. הנאשם נטל כלֵי תקיפה, מקל וסכין, הנאשם התבטא כי ברצונו לפגוע במנוח, הנאשם ניגש לבית המנוח ושם תקף את המנוח. תוך כדי התגרה פגע בפאדי, שניסה להפריד בין השניים. בין אם הסכין הייתה פתוחה בידו של הנאשם, ובין אם פתח אותה במהלך האירוע, עולה שהנאשם הכה בראשו של המנוח עם המקל, ולאחר מכן כיוון את הסכין ודקר את המנוח בחזה. מדובר בפגיעה באזור רגיש, ובשים לב לכל הנסיבות ברי כי אלו מקיימות את ההנחה שהנאשם אכן החליט להמית את המנוח. גם התנהגות הנאשם לאחר האירוע מחזקת הנחה זו. הנאשם הורחק מהמקום על-ידי נג'יב, ולאחר מכן נמלט מהמקום, ישב ליד בית אחותו והטמין את הסכין בתוך צינור פלסטיק. התנהגות זו מלמדת על כך שהנאשם ניסה להתחמק מהמקום ולהעלים את הראיות הקושרות אותו לאירוע. זוהי התנהגות ההולמת את מי שהחליט בכוונה תחילה להמית, ולאחר מעשה מבקש להתחמק מאחריותו. 51. ניתן לסכם ולומר כי הוכח שהנאשם הוא שהמית את המנוח, והוכח כי עשה זאת בכוונה תחילה. 52. מהראיות האמורות מתבקשת גם המסקנה כי לא עומד לנאשם סייג ההגנה העצמית. מי שהגיע למקום האירוע לאחר הכנה קודמת והחליט להמית את הקורבן, אינו יכול לטעון להגנה עצמית. מכל מקום, מהראיות עולה כי הנאשם כלל לא הותקף על-ידי המנוח, אשר אחז במקל – או בטורייה – רק כדי להתגונן מהנאשם שבא לפגוע בו. בכל מקרה, הנאשם הביא עצמו למקום התגרה תוך צעקות ואיומים, כשבידו מקל וסכין, וכאמור, אינו יכול לטעון לתחולת הסייג כאשר הביא בהתנהגותו שלו למצב בו נאלץ המנוח לקחת מקל ולהגן על עצמו. עבירת התקיפה 53. מהראיות עולה גם כי התקיימו כל יסודות הפציעה בנסיבות מחמירות אשר יוחסה לנאשם בשל פציעתו של פאדי. הנאשם פצע את פאדי כדי לקדם את רצונו להביא למותו של המנוח. כפי שראינו, נפצע פאדי בזרועו כתוצאה מדקירה שדקר אותו הנאשם תוך כדי ניסיונו של פאדי להפריד. הפציעה אירעה תוך שימוש בסכין, ולכן התקיימו גם יסודות סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. טענת הזוטא 54. הנאשם העלה טענת זוטא כנגד הודעותו מיום 10.11.04. בסיכומיו לא חזר הנאשם על הטענה ולא ברור האם נזנחה במכוון או שמא בהיסח הדעת. על פי טענות ב"כ הנאשם בישיבת ההקראה עולה כי הנאשם טוען כי אויים על ידי השוטרים כי אם לא יודה בעניין החזקת הסכין אזי יעצרו את בניו (עמ' 6 לפרוטוקול). טענה זו לא נשמעה על ידי הנאשם בעדותו. גם בדיון בפנינו חזר הנאשם ואישר כי הגיע לבית המנוח עם הסכין כמו שעשה גם בהודעה ת/17ב' מיום 7.11.04. צפייה בקלטת החקירה (ת/60) מלמדת כי הנאשם נראה רגוע בחקירה. לנאשם ניתן קפה, והוא אף טרח ונטל במהלך החקירה תרופה נגד מחלת האסטמה ממנה הוא סובל. עדותו הייתה בהירה, ולא ניתן ללמוד ממנה כי הנאשם היה מצוי תחת איומים כלשהם, אלא להפך. אשר על כן דין טענת הזוטא להידחות. סוף דבר 55. בשים לב לכל האמור, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. ר. סוקול, שופט השופטת ש. שטמר אני מסכימה. ש. שטמר, שופטת השופט ר. שפירא אני מסכים. ש. שפירא, שופט אשר על כן ובהתאם לאמור בפסק דינו של השופט ר. סוקול הננו מרשיעים את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. משפט פליליהגנות במשפט הפלילירצחהגנה עצמיתרצח בכוונה תחילה