המערערים ניסו להתנגד למתן פסיקתא וביקשו מבית המשפט בקשות שונות מאז מתן פסק הדין, ובכלל זה בקשות להשלים את פסק הדין או לתקנו, אין בכך כדי להאריך להם את המועד להגשת ערעור, מה עוד שכפי שיובהר בהמשך, גם אם היה ניתן לראות בכך הארכות מועד, הרי שמאז שניתנו החלטות סופיות באותן בקשות, עברה תקופה ארוכה יותר, מתקופת הערעור בזכות הנתונה למערער על פסק דין שניתן כנגדו. הפסיקתא עצמה היא טפלה לפסק הדין והיא נסמכת עליו ומבטאת בתמצית את התוצאות האופרטיביות שבפסק הדין. גם המערערים מסכימים, כי הפסיקתא שניתנה בתיק זה הינה פסיקתא המשקפת והמיישמת את ההוראות שבפסק הדין. עיון בערעור עצמו מעלה, כי למערערים אין השגה או ערעור על הפסיקתא עצמה וכל טענותיהם מתמקדות אך ורק בפסק הדין שניתן, כאמור, ביום 30.11.11. פסיקתא כמו זו שניתנה, הינה פסיקתא משקפת ואין בה כדי להקנות למערער זכות חדשה למניין הזמן הדרוש לשם ערעור (ראה ע"א 3832/10 אריאל מטרני נ' קלמן מחלוף, ביום 10.8.10). אך, גם אם אפילו היה מדובר בפסיקתא שהיא מבהירה ומתקנת, הרי שגם במקרה שכזה, היה צורך בהגשת בקשה להארכת מועד על הגשת הערעור ובית המשפט בדרך כלל נעתר לבקשות כאלה, מקום בו מדובר אכן בפסיקתא מתקנת או מבהירה ולא בפסיקתא משקפת כמו בענייננו. המערערים הגישו לבית משפט קמא לאחר מתן פסק הדין בקשה להשלים את פסק הדין, לתקנו ו/או לתקן טעות סופר שנפלה בו. בהחלטה ארוכה ומנומקת קבע כב' השופט גדול ביום 15.3.12, כי דינה של בקשה זו להידחות מהטעמים שפורטו בה (להלן: "ההחלטה בבקשה לתיקון"). ברור שגם אם נימנה את מניין הימים מהחלטה זו, ברור כי גם בקשר למועד זה, לא עמד המערערים בתקופת הערעור לצורך הגשת בר"ע ולא בקשר לערעור בזכות, שכן הערעור דנא, הוגש כמעט שנה לאחר ההחלטה בבקשה לתיקון. מטעם זה בלבד, דין הערעור להידחות וכמדומני שהמערער הבין זאת בעת הדיון לפניי, אך טען כי הצדק מחייב לאפשר לו לטעון את טענותיו כדי שיהיה לו יומו בביהמ"ש, גם אם אינו מיוצג. מפסקי הדין שניתנו על - ידי בתי המשפט השונים בעניינו של המערער עולה, כי המערער כשל, בין היתר, בהוכחת טענותיו, ובתי המשפט לא קיבלו את טענותיו, לא פעם גם מפאת ליקויים פרוצדורליים לא מעטים בהם "חטא". עובדה זו עמדה לנגד עניי כבר בהחלטתי מיום 2.7.13 עת הבהרתי למערערים כי אין כל ספק כי צד זכאי שלא להיות מיוצג, והדברים נכונים בכלל ובמיוחד כלפי מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. מצד שני, הבהרתי הבהר היטב, וכך כתבתי "בית המשפט אינו משמש כמייצג של הצדדים ותקפידו אינו לתקן תיקונים פרוצדורליים ומשפטיים והעותרים (כך כינו את עצמם המערערים בבקשותיהם י.ש) שאינם מיוצגים, צריכים לקחת בחשבון עובדה זו". ערעור זה דינו להידחות מן הטעם כי הוא לא הוגש במועד ולא הוגשה הארכת מועד, אך ברור, כפי שעלה מן הדיון, כי לפחות בשני הנושאים עליהם עמדו המערערים בערעורם, היו "רגליים" לטענתם ואילו היו מגישים את הערעור במועדו, היה מקום לשקול אם אין מקום לתקן את פסק הדין בשני הנושאים עליהם עמדו. כב' השופט גדול, ברוב הגינותו, בהחלטה לבקשה לתיקון הודה בטעותו, אך נמנע מלתקן את פסק הדין,, שכן הוא סבר שאינו מוסמך לעשות כן מפאת העובדה כי מדובר בטעות מהותית שלא ניתן לתקנה כפי שטען ב"כ המשיבה. בהחלטתו מיום 15.3.12, בקשר לבקשה לתיקון פסק הדין שהגישו המערערים, קובע כב' השופט גדול בקשר לטענה כי לא קוזז מסכום החוב סך של 2,000 דולר, כי לטענה זו יש בסיס ובדין היא, וכך אמר "באשר לטענת אלחדד כי לא ניתנה הדעת בפסק הדין נושא קיזוז 2,000 דולר, טענה זו מוצדקת אך טעות זו טעות מהותית שאיני רשאי לתקנה כפי שטען ב"כ שמיר". באשר לטענה של אלחדד, כי ההפקדה של 120,000 ₪ היה צריך לשערך אותה ליום בו הם הפקידו את הכסף בקופת בית המשפט, קבע השופט, כי אכן בטעות בפסק הדין הוא קבע שיש לקזזם כערכם נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן, וכך אמר בהחלטתו בבקשה לתיקון: "אודה ואף אבוש כי הניסוח של סעיף 15 סיפא הנ"ל קלוקל, הטעות כולה שלי אך איני רשאי לתקנה, שכן המדובר בטעות מהותית ולא טכנית". (ההדגשות בקו אינן במקור י.ש.). מדברים אלה עולה בבירור, כי גם כב' השופט גדול סבר כי היתה טעות בפסק הדין שלו לפחות בשני נושאים אלו ומן הראוי היה לתקנם, אילו היה ניתן. אילו היו מגישים המערערים את הערעור במועד וכדין, בלאו הכי היה מקום להתערב בשני נושאים אלו, אלא שערעור לא הוגש במועד לא על פסק הדין ולא על ההחלטה בבקשה לתיקון ,ולפיכך אין מקום במסגרת ערעור זה לתקן את פסק הדין. המשיבה טענה, כי אותו סך של 2,000 $ "חולט כפיצוי עבור הפרת חוזה השכירות" (עמ' 5 שורה 10-11 לפרוטוקול 30.10.13) . לא ברור לי על בסיס מה ביצעה המשיבה את החילוט, אך בכל מקרה טענה זו הועלתה על ידה לראשונה בשנת 2008 בתשובה לטענות המערערים שהעלו לראשונה מטעמם טענה בקשר ל-2,000 דולר (עמ' 5 שורות 22-14 בפרוטוקול הדיון מיום 30.10.13). באשר לטענת המערערים, כי את הסך של 88 אלף ₪ היה צריך לקזז מסכום החוב של המערערים לפי ערך היום בו הם שילמו את הכסף בפועל לפי החלטתו של בית המשפט, טענה המשיבה, כי הדבר נעשה על פי החלטה של כב' השופט אמיר וגם ב"כ המשיבה בטיעוניו בפניי טען שלמיטב זכרונו וידיעתו הזיכוי בפועל נעשה ביום בו קיבלה המשיבה את הכספים (עמ' 6 שורות 4-3 לפרוטוקול הדיון מיום 30.10.13) ולא בהתאם ליום הערך שנקבע בפסק הדין. כאמור, איני נותן ייעוץ למערערים כיצד עליהם לנהוג בקשר לשני נושאים אלו לאור קביעותיו של כב' השופט גדול, אך כאמור, אין בידי להתערב בהם במסגרת ערעור זה. מכל הטעמים האמורים, אין מנוס מלדחות ערעור זה, אך לקראת סיום וגם לצורך השאלה, האם יש מקום לחייב את המערערים בהוצאות, אני מוצא לנכון להאיר כי הגם שטענותיהם של המערערים אינן נטענות בצורה סדורה וברורה, לפחות לגבי חלקן יש "רגליים" גם אם אין מקום לקבלן מפאת טעמים פרוצדורליים. בתחושה זו "נתלה" אני ב"אילנות גדולים" ואם מותר לי להעריך זו הייתה גם תחושה של שופטי בית משפט העליון בפסק הדין שניתן בעניינם של המערערים וביטוי מובהק לכך ניתן בדבריו של כב' השופט י. דנציגר שאמר: "סוף דבר אמליץ לחבריי לדחות את הערעור בנסיבות העניין, בשים לב לעובדה כי היו ראיות לכאן ולכאן לעניין קיומה של גמירות הדעת, מצאתי כי לא יהיה זה נכון לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים. כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו" (סעיף 36 לפסק הדין של בית משפט העליון). לפסק דינו של כב' השופט דנציגר הצטרפו ללא כל הסתייגות המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין וכב' השופט הנדל. מכל הטעמים האמורים, אני סבור כי יש מקום לדחות את הערעור בלית ברירה, אך מאידך, אני סבור כי בנסיבות העניין, אין כל מקום לפסוק הוצאות לחובת המערערים ולזכות המשיבה ולפיכך אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו. פסיקתא