טענת לשון הרע והשמצות במכתבים בתיבות הדואר של השכנים בבניין 1. בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת מיכל וולפסון) מיום 16.12.12, בת.א. 8/09 אשר דחה את תביעות המערערים לפיצוי בגין פרסום שלטענתם הוא לשון הרע. 2. המערערים הגישו תביעת לשון הרע כנגד המשיבות, חברות וועד הבית המשותף בו מתגוררים המערערים והמשיבות, אשר לטענת המערערים פרסמו, ביום 21.1.07, שתי מודעות שונות ביחס למערערים, שיש בהן דבר שפרסומו מבזה ומשפיל, המגלם פרסום לשון הרע. וכן פרסום נוסף שנעשה על דרך של שליחת מכתב, החתום על ידי הדיירים בבניין, לפסיכיאטר המחוזי ולאגודת תרבות הדיור. הפרסום הראשון הוא פרסום שנמצא בלוח המודעות של הבניין וגם מונח בתיבות הדואר של כל השכנים ואף הודבק לדלת הדירה של המערערים. לשונו כדלקמן: "עקב מעשים חוליגניים של דייר מדירה מס' 11, X נגרם נזק למרפסות דירות מס' 7, 9, 5 על סך 1,000 ₪. וועד הבית דורש מהדייר מדירה מס' 11 X, לפצות בגין הנזק שנגרם ולשלם עבור ביצוע התיקונים באם יסרב לפצות על הנזק שנגרם יאלץ וועד הבית לבית הדין לעניינים אזרחיים. ה-21 בינואר 2007". פרסום זה נכתב בשפה הרוסית. הפרסום השני מורכב מהפרסום הראשון, המהווה חלק ממודעה בשפה הרוסית שנתלתה על לוח המודעות באותו יום יחד עם פרסום עיתונאי בשפה העברית, שתוקצר ותורגם כדלקמן: "הטריד ואיים על שכניו ונעצר. תושב באר-שבע נעצר לאחר ששכניו הגישו תלונה למשטרה בעקבות איומיו. מהחקירה נודע כי האיומים נמשכו זמן רב. המשטרה עצרה אותו, לתקופה של 3 ימים ובית המשפט החליט להחזיק אותו במעצר לאורך כל תקופת החקירה. אנו בטוחים כי נצליח לשים קץ להתנהגות חוליגנית של X ולהרגיע את אמו ולהחזיר את השקט לכניסתנו". הפרסום העיתונאי בשפה העברית שהוצמד לפרסום השני מדבר על תושב באר-שבע בן 62 שנעצר לאחר שהטריד את שכניו ואיים עליהם וכי עולה כי האיש נוהג לעשות כן תקופה ארוכה. אין חולק כי הפרסום העיתונאי אינו בהקשר למערער, שהיה כבן 32, בזמנים הרלבנטיים. הפרסום השלישי הינו כאמור מכתב שנשלח בשם כל דיירי הבית המשותף אל הפסיכיאטר המחוזי ועיקרו בקשת עזרה לפתרון הבעיה של דיירי הבית עם המערערים נוכח היות המערער 1 חולה נפש אשר בתקופות שהוא נמצא בביתו ולא באשפוז הוא מהווה מטרד מאיים לכל דיירי הבית ואף גורם לנזקי רכוש. 3. אשר לפרסום הראשון קבע בית המשפט קמא כי על אף שאין חולק כי המשיבה 1 תלתה את המודעה האמורה, אין המדובר בפרסום העונה על ההגדרה של לשון הרע. בית המשפט קמא קבע כי הוכח שהמערער לא נפל מהקומה השלישית כלפי מטה מחמת איבוד שליטה הנראית לעין, אלא כי פילס את דרכו בין מרפסות הדיירים, כדי להגיע למטה תוך שהוא דוחה הצעת עזרה של השכנות בקומה השלישית, ובתוך כך נגרם נזק לרכוש. אשר לשימוש במילים "מעשים חוליגניים", לשון הפרסום, קבע בית המשפט קמא כי נוכח העדר עדותו של המערער 1 לא ניתן להתרשם האם מבחינתו הביטוי מעשה חוליגני, בהקשר השפה והתרבות הרוסית, מהווה ביטוי משפיל או מבזה. בית המשפט קמא קבע כי הוכח בפניו שלאורך תקופה ממושכת סבלו המשיבים מהתנהגות המערער1 עד כי נדרשו להתערבות המשטרה ובתי המשפט כדי להרחיקו. מכל הטעמים הללו לא שוכנע בית המשפט קמא כי הפרסום הראשון עונה על ההגדרה של לשון הרע ובכך נדחתה התביעה בהקשר זה. לגבי הפרסום השני המורכב משני חלקים: הידיעה העיתונאית והדברים המיוחסים למערער, קבע בית המשפט קמא כי לא הוכחה עילת התביעה כנגד מי מן המשיבות לנוכח הממצא העובדתי שנקבע לפיו לא הוכיחו המערערים מי עומד מאחורי הפרסום. קביעה זו בוססה בין היתר על העדפת גרסת המשיבה 1 לפיה לא תלתה את המודעה נשוא הפרסום השני על פני העדר גרסה מצד המערערים. בהעדר עילת תביעה כנגד מי מן הנתבעות, נוכח הפרסום השני, נדחתה התביעה בגין הפרסום השני. אשר לפרסום השלישי, הנוגע למכתב שנשלח לפסיכיאטר המחוזי ולאגודת תרבות הדיור, קבע בית המשפט קמא כי לא הוכח שהמשיבות הן אלו אשר שלחו את המכתב לפסיכיאטר המחוזי וכי בפועל נשלח המכתב על ידי אדם אחר, שמזה זמן הלך לעולמו. מטעם זה נדחתה התביעה בגין הפרסום הנדון. מכל הטעמים דלעיל נדחתה תביעת המערערים והם חויבו בהוצאות המשיבות בסך של 8,000 ₪. 4. בהודעת הערעור טענו המערערים כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את תביעתם. אשר לפרסום הראשון טענו, כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את גרסתם באשר לנסיבות נפילתו של המערער ונסיבות גרימת הנזק. לטענתם היה על בית המשפט קמא לאמץ את גרסתם, כי המערער 1 נפל אל מרפסות השכנים עקב התקף אפילפטי ולא קפץ כפי שנטען כלפיו, על בסיס הכתוב בתעודת השחרור של המערער מבית החולים, שם מצוין כי נפל עקב התקף אפילפטי. לטענת המערערים ניתן היה לגזור ממסמך זה את המסקנה כי נפילתו של המערער למרפסות השכנים לא היה מעשה בריונות כי אם תאונה שנגרמה עקב מחלת האפילפסיה ממנה הוא סובל ובהתאם להגיע למסקנה כי תוכן הפרסום אינו יכול להינות מהגנה של אמת בפרסום ובהתאם כי נגוע הוא בפגיעה בשם טוב. לגבי הפרסום השני טענו המערערים כי התרגום שהוצג בפני בית המשפט קמא היה לקוי וכי יש לקבל את התרגום המתוקן שהוצג במסגרת הערעור בפני בית משפט זה ובהתאם להחזיר העניין לבית המשפט קמא על מנת שיבחן אם הפרסום מגלם פגיעה בשם טוב. עוד טענו כי המשיבות הן אלה שעומדות מאחורי הפרסום השני, פרסום שנעשה לצד המודעה העיתונאית ועל כן נכון היה לייחס להם אחריות לפרסום. אשר לפרסום השלישי המכוון כלפי מכתב המופנה לפסיכיאטר המחוזי ולאגודה לתרבות הדיור טענו המערערים כי מקום שהוכח שהמשיבות חתמו על המכתב אזי גם אם לא היו אלה הן אשר בפועל העבירו את המכתב לגורמים המכותבים (הפסיכיאטר המחוזי ואגודת תרבות הדיור) היה נכון לייחס להן את מעשה הפרסום מכח חתימתן על המכתב ומתוך הידיעה כי מסכימות הן לתפוצתו לגורמים המכותבים. 5. המשיבות, באמצעות בא כוחם, ביקשו לדחות את טענות המערערים וקראו לבית משפט זה להימנע מלהתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, הן באשר לנסיבות ביצוע הפרסומים והן באשר להוכחת מעשה הפרסום על ידי המשיבות בכל הנוגע לפרסומים השני והשלישי. אשר לפרסום השלישי נטען, לחילופין, כי מדובר בעניין שהתיישן לנוכח העובדה שהפרסום נעשה בשנת 2002 והתביעה בגין פרסום זה נעשתה רק במהלך שנת 2010, במסגרת תיקון כתב התביעה. 6. לאחר שחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. קביעותיו של בית המשפט קמא מבוססות אחת לאחת על קביעות עובדתיות בהן לא תתערב ערכאת הערעור אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת ואין אלה הנסיבות כאן. אשר לפרסום הראשון אין לקבל את טענות המערערים כי היה על בית המשפט קמא לקבוע ממצאים עובדתיים באשר לנפילתו של המערער למרפסות השכנים על בסיס תעודת השחרור מבית החולים. אין בתיאור האירוע ותעודת השחרור כדי לבסס ממצא עובדתי אלא אך כדי להוות ראשית ראיה לגרסה עובדתית אשר נמסרה לפקיד בית החולים, והינה בבחינת עדות שמיעה. המערער לא התייצב לעדות ולא מסר כל גרסה בנדון ואל מול העדר גרסה באה בפני בית המשפט קמא עדות אשר נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט קמא באשר לנסיבות אירוע הנפילה של המערער אל מרפסות השכנים. בקביעות עובדתיות אלו לא מצאתי לנכון להתערב. על בסיס קביעות עובדתיות אלו, המלמדות לכאורה כי לא היה מדובר בנפילה עקב מחלה של המערער כי אם במעשה מכוון שגרם לנזק לדירות השכנים, קבע בית המשפט קמא כי תיאור המעשה כ"חוליגני", אינו מהווה פגיעה בשם טוב מה גם שהמערער לא התייצב ליתן גרסה מה המשמעות התרבותית הניתנת לביטוי זה בשפתו ואם מהווה פגיעה. בקביעה זו לא ראיתי לנכון להתערב. כך גם באשר לקביעותיו של בית המשפט קמא בנוגע לפרסום השני שלגביו נקבע כי לא הוכח שהמשיבות הן אלה העומדות מאחורי הפרסום. בקביעה עובדתית זו לא מצאתי כל בסיס משפטי להתערב. אשר לפרסום השלישי גם אם נכון לקבל את עמדת המערערים כי בעצם חתימתן של המשיבות על המכתב ובידיעה כי מכתב זה יגיע למכותב, הפסיכיאטר המחוזי ו/או תרבות הדיור, יש לראותן כמי שעומדות מאחורי הפרסום, עומדת למשיבות טענת ההתיישנות. אומנם לטענה זו לא נדרש בית המשפט קמא אולם, יש לקבלה בנסיבות דנן לנוכח העובדה לגביה אין חולק כי הפרסום נעשה בשנת 2002 והתביעה בגין פרסום זה נעשתה במהלך שנת 2010, עם תיקון כתב התביעה, בחלוף מועד ההתיישנות. מכל הטעמים דלעיל דין הערעור להידחות. המערערים יישאו בהוצאות המשיבות בסך של 10,000 ₪. סכום ההוצאות יחולט מסכום הפיקדון שהופקד על ידי המערערים. מסמכיםהשמצות / הכפשותדוארלשון הרע / הוצאת דיבהבניין