פסק דין הצהרתי, שעניינו שיעור דמי הסכמה בגין מכירת זכויות בנחלה ואופן חישובם, וכפועל יוצא, השבת סכומים שלטענת המערערים שולמו על ידם ביֶתֶר. 2. רקע פסק הדין הינו תובענה שהוגשה על ידי המערערים בהליך של המרצת פתיחה, ובה עתרו הם למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הינם זכאים לשלם 50% מדמי ההסכמה בהם חויבו ועל כן, על המשיב להשיב להם את עודף הסכום ששילמו לו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. במסגרת זו טענו המערערים, כי המשיב זכאי לחייבם בתשלום דמי הסכמה רק בגין עלית ערך הקרקע בתקופה שבין 1.1.1965 (מועד תום חוזה חכירה קודם שנחתם ביום 1.1.1945 אשר פטר מתשלום דמי הסכמה) לבין 7.3.2008 (מועד מכירת הנחלה), בניכוי שווי הנחלה כפי שהיה ביום 1.1.1965 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (כלומר וכפועל יוצא מכך, המשיב אינו זכאי לכל תשלום קודם יום 31.12.1964), ולחלופין, זכאי המשיב לחייב בתשלום דמי הסכמה רק בגין עליית ערך הקרקע של החלקה מיום רכישתה על ידי החוכרים (הוריהם המנוחים של המערערים) בשנת 1937 ועד מכירתה ביום 7.3.2008, וזאת לאחר ניכוי שוויה ב-1937. בנסיבות אלה על המשיב להשיב למערערים את עודף הסכום ששילמו לו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. עוד טענו המערערים, כי פטורים הם מתשלום הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה שממועד מכירת החלקה לבין מועד עריכת חשבון דמי ההסכמה (7.3.2008 - 16.6.2000), ולפיכך על המשיב להשיב להם סכום זה אשר שילמו לו. 3. בהתאם לעובדות שביסוד המחלוקת, המערערים הינם יורשיהם של הוריהם המנוחים (להלן: "המנוחים") אשר היו חוכרי החלקה מיום 18.9.1973, מועד בו נחתם חוזה חכירה חדש על החלקה בין המנוחים לבין בעלי הקרקע - הקרן הקיימת לישראל וכפר סירקין, למשך 49 שנה (1.1.1965 - 31.12.2013) (להלן: "חוזה החכירה"). בד בבד נרשמו הזכויות בלשכת רשום המקרקעין. בהתאם לסעיף 11 לחוזה החכירה, זכאים המערערים להנחה בשיעור של 50% מדמי ההסכמה. יצויין כי המנוחים רכשו את החלקה בת כ - 5 דונם עוד קודם לכן, בשנת 1937, מידי החוכר הראשון של החלקה, אשר בנה עליה בית, וביום 15.11.1945 נחתם חוזה חכירה קודם בין המנוחים לקק"ל למשך 20 שנה (1.1.1945 - 31.12.1964) (להלן: "החוזה הקודם"), כשגם זכות זו נרשמה בספרי האחוזה ביום 22.11.1945. בהתאם להסכם זה לא היתה זכאית קק"ל לדמי הסכמה או לתשלום אחר כלשהו מהמנוחים, בגין הסכמתה למכירת זכויות החכירה בחלקה לאחר. ב - 1952 קיבלו המנוחים ו-64 חברים נוספים בכפר סירקין, מ"קמה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ כפר סירקין" אשר הוקמה במיוחד לצורך הניהול והטיפול באדמות הנ"ל (להלן: "אגודת קמה"), זכויות חזקה ועיבוד בשטחים של 15 דונם אדמה חקלאית, מחוץ לכפר סירקין (להלן: "חלקה ב" או "האדמה החקלאית"). לצורך הגדרת המונחים יובהר, כי קיימים שני סוגי מתיישבים - כאלה שלהם זכויות חכירה בלבד (היינו 5 הדונם של חלקת המגורים) המוגדרים כ"משק עזר", ומתיישבים בעלי זכויות בנחלה (היינו חברים באגודת קמה) המורכבת משטח של 5 דונם של חלקת המגורים המוחכר במסגרת חוזה החכירה משנת 1973, וכן שטח נוסף של 15דונם החקלאים במסגרת חוזה המשבצת עם אגודת קמה, והם מוגדרים כ"נחלה". המערערים שלפנינו הינם מתיישבים מהסוג השני, היינו בעלי זכויות בנחלה. ביום 7.3.2008 מכרו המערערים לצד ג' את זכויות החכירה בנחלה הכוללת הן את חלקת המגורים - משק העזר והן את חלקה ב' - האדמה החקלאית. דמי ההסכמה שחויבו ע"י המשיב בגין עיסקה זו, הם נושא הערעור שלפנינו. 4.בית המשפט קמא, לאחר ששמע את עדויות הצדדים ובחן את המסמכים שהונחו לפניו, מצא כי המערערים אינם זכאים להנחה בתשלום דמי ההסכמה. בית המשפט קמא קבע כי המצב הקיים לפיו קיימים חוזים שונים בין המשיב לבין בעלי זכויות בכפר סירקין אינו רצוי אמנם, ואולם אין בכך כדי להקנות למערערים, כטענתם, זכות להנחה בדמי הסכמה. בית המשפט ביסס מסקנתו על העדר הסכמת המשיב לחידוש חוזי החכירה, ועל האמור במכתב שנשלח מטעמו בשנת 1988 (נספח 8 לתיק מוצגי המשיב), בהקשר למצב ששרר באותה עת בו לא היתה הבחנה בין זכויות במשק עזר לבין זכויות בנחלה, והבהיר את המצב המוצע וכן את החשיבות לעריכת חוזים שונים למשק עזר ולנחלה, תחת הנוסח האחיד שהיה נוהג, זאת בשל העובדה כי המדובר בזכויות שונות באופן מהותי. ממכתב זה למד בית המשפט קמא, כי חרף קיומו של חוזה חכירה בנוסח אחיד לבעלי זכויות במשק עזר ולבעלי זכויות בנחלה, חלו בפועל כללים שונים בין השניים, שהבדילו הן בתשלום דמי חכירה, הן באופן רישום הזכויות והן באשר לשיעור דמי ההסכמה במקרה של העברת זכויות. במצב דברים זה קבע בית המשפט כי היה קיים נוהג, לפיו ההנחה שניתנה למתיישבים הותיקים שהעבירו זכויותיהם, לא ניתנה עת המדובר היה בהעברת זכויות בנחלה. בית המשפט מצא איפוא, כי האמור במכתב עולה בקנה אחד עם האמור בחוזה המשבצת, היינו כי נחלה אינה ניתנת לפיצול וקבע כי במצב הקיים, חייבת העברת הזכויות בנחלה לכלול איפוא הן את חלקת המגורים והן את הזכויות בחלקה ב' כחטיבה אחת, ולא ניתן לקבל את הטענה כי חוזה המשבצת חל רק על חלקה ב' (האדמה החקלאית מחוץ למושב), ואילו חלקת המגורים כפופה אך ורק לחוזה החכירה. מסקנה זו מתיישבת עם האמור בהחלטת הנהלת המשיב מיום 16.5.1991 (נספח 9 לתיק מוצגי המשיב), לפיה על אף שבחוזה החכירה עצמו לא היתה הבחנה בין משק עזר לנחלה, בפועל נהג המשיב כלפי בעלי הנחלות במושב לפי הכללים הנהוגים אצלו לגבי נחלות ולא עפ"י הכללים שחלו על בעלי זכויות במשקי עזר בהתאם לחוזה החכירה. לעניין זה קיבל בית המשפט קמא את טענת המשיב וקבע, כי ההחלטה האמורה לא שינתה מהמצב הקיים בפועל, אלא עיגנה למעשה באופן מסודר את הנוהג שהיה קיים אצל המשיב אף קודם לכן, בדבר הבחנה בין בעלי הזכויות במשק עזר לבין בעלי זכויות בנחלה, מצב שהועלה על הכתב גם באופן פורמלי, היינו, חתימה על חוזה נעשתה בהתאם לאופי הזכויות ולא עפ"י חוזה בעל נוסח אחיד כמקודם. כן קבע בית המשפט קמא כעובדה, כי הנוהג שהיה קיים קודם העלתו הפורמלית על הכתב, תואם לעדויות המצהירות מטעם המשיב, אשר העידו כי החוזים שהחזיקו החוכרים בכפר סירקין לא שיקפו את הזכויות שהיו להם בפועל, וכי המשיב ניסה במהלך השנים להגיע למצב בו כל מתיישב יחזיק בחוזה המשקף את זכויותיו, וכי ההסדר משנת 1991 אינו עניין חדש אלא משקף את המצב המעשי שהיה קיים קודם לכן ונועד לעגן באופן פורמלי ומסודר את הנוהג שהיה קיים לאורך השנים בין המשיב למושב. לאור האמור, משנחתם חוזה החכירה, היה אמנם סעיף 11 (ב) בו (המקנה הנחה בסך 50% מדמי ההסכמה), בתוקפו, ואולם, עם ההתפתחויות שחלו במושב בזכות קבלת התקן לנחלות, ולנוכח הוראות חוזה המשבצת שמכוחו קיבלו המנוחים את חלקה ב', ואשר בהיותם חברי אגודה הם כפופים לו, קבע בית המשפט כי ההוראה המאוחרת בחוזה המשבצת, לעניין דמי ההסכמה, גוברת על הוראת חוזה החכירה לעניין זה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט קמא כי המערערים אינם זכאים להנחה בתשלום דמי הסכמה. יתרה מכך, אין מחלוקת כי הזכויות שהיו למנוחים הן זכויות בנחלה ולא זכויות במשק עזר. עפ"י הסכם המכר שעליו חתמו המערערים עם צד ג', מכרו הם את זכויותיהם ב"נחלה", כשהגדרת הנחלה מורכבת מזכויות חכירת משנה בחלקת המגורים ובאדמה החקלאית שמחוץ למושב (חלקה ב') גם יחד. בהסכם המכר הצהירו הצדדים, כי ידוע להם שלשם העברת הזכויות ידרוש המשיב לחתום עם הקונים על חוזה נחלה חדש, המקובל בכפר סירקין לגבי נחלות (ס' 5). עוד צוין כי המערערים מחויבים בתשלום דמי הסכמה למשיב (ס' 3(ב)4 וס' 12 (ב)). המערערים הסכימו כי המנוחים קיבלו את החלקה החקלאית מכח חוזה המשבצת שבין אגודת קמה למשיב. בהיות המנוחים בעלי זכויות בנחלה ולא במשק עזר, ונוכח העובדה כי בפועל, גם טרם החתימה על חוזה חכירה המשקף את הזכויות היתה הבחנה בין נחלה לבין משק עזר, אזי משהמנוחים נהנו כל השנים מזכויות בנחלה, והמערערים הבאים בנעליהם, מכרו זכויות בנחלה ולא במשק עזר בלבד, אינם יכולים לזכות בהנחה בתשלום דמי ההסכמה הניתנת לבעלי זכויות במשק עזר בלבד. גם באשר לאופן חישוב דמי ההסכמה, קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיב, לפיה משגוברות הוראות חוזה המשבצת לעניין דמי ההסכמה על חוזה החכירה, הרי שהפרק הרלוונטי לקביעת דמי ההסכמה הוא פרק ג' להחלטה 534 שעניינו נחלה והמהווה הוראה מיוחדת בהמשך להוראות הכלליות, ולא פרק ב' כטענת המערערים. לעניין זה קיבל בית המשפט את שומת השמאית הגב' דליה אביב, עליה נמנעו המערערים מלהגיש כל השגה ולא טענו בזמן אמת טענות כנגד אופן החישוב בה, כמו גם לא הביאו כל אסמכתא לכך שהיה על המשיב לחשב את דמי ההסכמה באופן שונה משחישב. כן מצא בית המשפט קמא לנכון לדחות את טענת המערערים לזכאותו כביכול של המשיב לחייבם בדמי הסכמה רק בגין עליית ערך הקרקע מיום רכישתה או ממועד קודם לשנת 1945, ועד למכירתה, בניכוי שווי החלקה כפי שהיה בעת הרכישה, זאת משלא המציאו המערערים כל ראיה לצורך עריכת חישוב דמי ההסכמה בהתאם לתמורה הקודמת (הסכם החכירה המקורי או כל הוכחה לעניין התמורה ששילמו המנוחים עבור הנחלה, כמו גם בהעדר ידיעה באשר לשנת הרכישה). בית המשפט קמא דחה אף את טענת המערערים כי אין לחייבם בהפרשי הצמדה עבור התקופה שבין מכירת הנחלה (7.3.2008) ועד לעריכת החישוב על ידי המשיב (16.6.2010) וזאת בשל השיהוי בעריכת החשבון, זאת הן בשל החלטות מועצת המינהל והן בשל ההלכה הפסוקה, לפיה נועדה ההצמדה להבטיח ערך ריאלי של הסכום המקורי ביום התשלום בפועל, ונוכח העובדה כי המערערים לא נפגעו למעשה מהצמדת הסכום, משנותר הוא בידיהם כל אותה עת. תמצית טיעוני המערערים היא, כי טעה בית המשפט קמא בכך שלמרות שקבע כי הוראת סעיף 11 (ב) לחוזה החכירה היתה תקפה, פסק כי המערערים אינם זכאים להנחה זו. המערערים טוענים, כי אף אחד מנימוקי בית המשפט קמא לשלילת תוקפה של הוראת הסעיף, אינו מוכר כעילה לביטול או שינוי חד צדדי של התחייבות חוזית לפי חוק החוזים, ואף אם נוצר נוהג כלשהו אצל המשיב, אין הוא מוכר בדין כעילה משפטית לשלילת תוקפה של הוראה חוזית מפורשת, במיוחד כשהנוהג היה כבר קיים במועד כריתת החוזה מ-1973. לעניין זה טוענים הם, כי כל הנסיבות הנוגעות להתפתחויות שחלו במושב, כולל חוזה המשבצת, קדמו למועד כריתת החוזה ב - 1973 (שבו נקבע כי ישלמו רק 50% מדמי ההסכמה), והיו קיימות וידועות בעת כריתת החוזה. המערערים טוענים כי משקבע בית המשפט בפסק דינו, כי היה תוקף לסעיף 11 (ב) לחוזה החכירה מ- 1973, אין יסוד לקביעה הנסמכת על הגנת המשיב, לפיה לא חל הסעיף על המנוחים בהיותם בעלי זכויות בנחלה, בעוד שהחוזה מוגדר כחוזה משק עזר. עוד טוענים המערערים, כי אף אם החוזה יצר אי התאמה בין הזכויות המקובלות אצל המשיב בנחלה לבין אלה שבמשק העזר, אין בכך עילה משפטית להתנערות חד צדדית מהוראה חוזית מפורשת ומוסכמת. המערערים מוסיפים וטוענים, כי בית המשפט קמא התעלם בפסק דינו מהעובדה, כי ההטבה בדמי ההסכמה ניתנה לכל 185 חוכרי החלקות מלפני 1.4.1955, כתמורה להשתתפותם בעלות רכישת חלקותיהם והעברת הבעלות בהם על ידי אגודת כפר סירקין לקק"ל בשנת 1934, עפ"י הסדר משנת 1970 ולפי נוסח החוזה משנת 1973. לא ניתן איפוא לשלול הטבה חוזית מוסכמת שנתקבלה בתמורה באופן חד צדדי. כן טוענים המערערים כי ההנחה בדמי ההסכמה לחוכרים מלפני 1.4.1955, אינה קשורה לכללים הנהוגים בנחלות או במשקי עזר, והיא לא ניתנה כחלק מהתנאים המקובלים אצל המשיב במשק עזר או בנחלה, אלא כחריגה מהמקובל אצלו. לטענת המערערים, לא זו בלבד שאין סתירה בין הוראות חוזה החכירה לחוזה המשבצת בעניין שיעור דמי ההסכמה, אלא שגם לו היתה סתירה כזו, היה על בית המשפט קמא לקבוע שהוראות חוזה החכירה גוברות. מכל מקום, המדובר בחלקות נפרדות הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינה משפטית ומהות הזכויות - זכות חכירה רשומה ל-49 שנה בחלקת המגורים וזכות בר רשות בחלקה ב'. ההוראה בחוזה המשבצת האוסרת פיצול וחלוקה של שתי חלקות הנחלה, מתייחסת למכירה של אחת החלקות בנפרד מהחלקה האחרת ולא לשיעור דמי הסכמה שונים לכל אחת מהחלקות, כפי שאכן נעשה בחוזה מ-1973. על כן יכול המשיב לערוך שומות נפרדות לשתי החלקות ולזכות את המערערים ב -50% הנחה בדמי הסכמה רק בחלקת המגורים. גם באשר לחוזה המאוחר מבין שני החוזים - חוזה החכירה וחוזה המשבצת, טוענים המערערים, כי דווקא חוזה החכירה מ - 1973 הוא המאוחר, שכן נכרת כ - 20 שנה לאחר שחוזה המשבצת הוחל על הנחלה והוא מתחדש מידי 3 שנים, ונוסח כפי שנוסח על ידי המשיב בכוונת מכוון בהתאם להסדר עם אגודת כפר סירקין, למרות שהמשיב ידע על דבר קיומו של חוזה המשבצת. באשר לאופן חישוב דמי ההסכמה, טוענים המערערים, כי טעה בית המשפט קמא בשלושת נימוקיו: באשר לעדיפות חוזה המשבצת הובהר קודם, כי העדיפות היא דווקא לחוזה החכירה. כמו כן לא ניתן לחייב את המערערים בתשלום דמי הסכמה על עליית ערך הקרקע עד מועד תום החוזה מ- 1945 (כלומר עד 31.12.1964), שכן זהו קניינם של המנוחים בגין זכות שכבר התגבשה ואשר לא ניתן לפגוע בה רטרואקטיבית. באשר לקביעת בית המשפט קמא בדבר הימנעות המערערים מלהביא אסמכתאות לחישוב דמי ההסכמה, טוענים המערערים, כי עצם החוזה מ - 1945 שאינו מחייבם כלל בדמי הסכמה והוראת סעיף ב' לפרק ב' של החלטה 534 המזכה בשיעור נמוך יותר של דמי הסכמה, אם כך נקבע בחוזה החכירה, מהווים אסמכתאות, ועל כן על המשיב היה לערוך שומה של שווי הקרקע של חלקת המגורים מ- 1.1.1965, להוסיף הפרשי הצמדה ולהפחית את הסכום המתקבל משוויה ב - 7.3.2008. מכל מקום, אין יסוד גם לקביעת בית המשפט לפיה חדלו המערערים להביא אסמכתאות להוכחת רכישת חלקת המגורים ב - 1937, ולעניין זה די בראיות שהוצגו כדי להוכיח את הרכישה: חוזה החכירה של החוכר הראשון מ-1936 (מוצג י"א למוצגי המערערים), אישור אגודת כפר סירקין (מוצג ב'), חוזה החכירה של המנוחים מ - 1945 (מוצג ג') ועדותו של המערער 2 עצמו בתצהירו עליה לא נחקר כי המנוחים רכשו את החלקה בשנת 1937. מכל מקום, באין הוכחת תמורת הרכישה, על המשיב לשום את שווי החלקה ב - 1937 בעזרת שמאי, כפי שמאפשרת החלטה 534, תוך הוספת הפרשי הצמדה שהצטברו עד מכירתה ב - 7.3.2008. המשיב עותר לדחיית הערעור על שני חלקיו - הן באשר לזכות ההטבה הנטענת,והן באשר לאופן חישוב דמי ההסכמה. תמצית טיעוני המשיב היא, שהואיל וקיימים סוגים שונים של חוזים בין המינהל לבעלי הזכויות השונים במושב, ולמרבית בעלי הזכויות אין חוזה מתאים או חוזה כלל, נהג המשיב כלפי המתיישבים חברי אגודת קמה, לפי הכללים הנהוגים אצל המשיב לגבי נחלות, מבלי להתייחס לכך שקיים חוזה חכירה לגבי חלקת המגורים בתנאי משק עזר. על כן צדק ביהמ"ש קמא בקובעו, כי ההסכם הקובע את זכויותיהם של המערערים הוא חוזה המשבצת מכוחו הם מחזיקים בנחלה ולא במשק עזר, שכן שני השטחים מהווים יחד נחלה חקלאית אחת שאינה ניתנת לפיצול ולחלוקה. ההנחה בתשלום דמי הסכמה קיימת רק לגבי משק עזר. אין להתערב בקביעת בית המשפט לפיה הסדר 1991 היה בנוי על העבר ואינו הסדר חדש, אלא נועד אך לעגן באופן פורמלי ומסודר את הנוהג שהיה קיים לאורך השנים. בין אם חוזה החכירה בוטל בדרך התנהגות ובין אם בוטל בדרך מפורשת באמצעות החתימה על חוזי המשבצת, שינו הצדדים את הסכם החכירה וביטלו אותו. מערך הזכויות השתנה ברגע שנחתם הסכם המשבצת. המשיב טוען עוד, כי אין לאפשר למערערים להחזיק במקל בשני קצותיו; לקבל את ההנחה בדמי ההסכמה המגיעה לבעלי זכויות במשק עזר, תוך כדי שנהנו ממכירת זכויות בנחלה. לטענת המשיב, יש לבחון את המהות הכלכלית האמיתית של הזכויות והיא מכירת זכויות בנחלה המורכבת הן ממשק עזר והן מחלקה ב', כך שהמשיב זכאי לדרוש תשלום דמי הסכמה בעת העברת הזכויות בנחלה, הן בהתאם לאמור בחוזה המשבצת והן בהתאם להחלטה 534 של מועצת מקרקעי ישראל. הזכויות שהוקנו למערערים בנחלה, מקורן בהסכמי המשבצת אשר נחתמו מעת לעת בין המינהל לבין אגודת קמה, גם אם אינם חתומים עליהם. בחוזה המשבצת הובהר כי החברים באגודת קמה הינם בעלי זכויות בנחלה, ומכאן שהמינהל התייחס אליהם ככאלו בכל המובנים, הן לגבי זכויותיהם והן לגבי חובותיהם. אמנם מחזיקים המערערים בחוזה חכירת משנה למשק עזר עליו מבססים הם את טענותיהם, אלא שחוזה זה אינו מתאים לזכויותיהם, דהיינו זכויות בנחלה ולא במשק עזר. הסכם המשבצת מכוחו מחזיקים המערערים בנחלה, הוא שקובע את מערך הזכויות והחובות החלות עליהם. אגודת קמה היא השוכרת עפ"י הסכם המשבצת ולפיכך מייצגת היא את כל חבריה והתחייבויותיה - כהתחייבותם. חובת תשלום דמי ההסכמה קבועה בסעיף 19 ב' לחוזה המשבצת. בשנת 1988 הודיע המשיב למושב ולאגודת קמה כי אינו מסכים לחידוש חוזי חכירת המשנה, לפי הנוסח האחיד שהיה נהוג עד אז. בשנת 1991 החליט המשיב לקבוע הסדר מיוחד עם כפר סירקין למתן הנחה של 50% בתשלום דמי הסכמה, המתייחס אך ורק לבעלי הזכויות במשק עזר ולא חל על בעלי הנחלות. המערערים מכרו את זכויותיהם בנחלה לצד ג'. המערערים נמנעו מלהגדיר כראוי את המקרקעין ומבקשים להחיל עליהם תנאים המתייחסים למשקי עזר, תוך הסתרת העובדה שהזכויות שנמכרו על ידם היו זכויות בנחלה חקלאית. חישוב דמי ההסכמה לחוכר המחזיק בזכויות לפני שנת 1955 בחיוב של 50% מדמי ההסכמה לנחלה, קיים רק במקרה שהזכויות הינן של משק עזר. במקרה זה, הזכויות הינן של נחלה ולפיכך אין זכאות להטבה. קבלת הערעור משמעה עשיית עושר שלא במשפט במאות אלפי שקלים על חשבון כלל הציבור ואפלייתם לעומת בעלי נחלה אחרים בכפר סירקין. בעלי הזכויות בנחלה עשו שימוש במקרקעי המדינה במשך עשרות שנים תמורת דמי שכירות זעומים, ומבקשים ליהנות מכל הרווח שצמח ממכירת הזכויות מבלי לשתף את בעל המקרקעין (כלל הציבור) ברווח שנבע מעליית שווים. באשר לאופן חישוב דמי ההסכמה, מעמדן של החלטות מועצת מקרקעי ישראל הינן כשל דין, חישובן נעשה עפ"י החלטת המועצה ונגבה כדין. לעניין החישוב אין רלוונטיות לחוזה משנת 1945, ועמדתה של המצהירה מטעם המשיב לא נסתרה כלל. המערערים אף לא השיגו על שומת דמי ההסכמה ומושתקים מלטעון כנגד דרך החישוב. 7. בישיבה שהתקיימה לפנינו ביום 9.10.13, הודיעו הצדדים כי הם מסתפקים בעיקרי הטיעון שהגישו, תוך שמתן פסק הדין הושהה לצורך בחינת מתווה פשרה שהוצע על ידינו באותו מועד. משלא הוסכם על המתווה המוצע, אין מנוס מליתן את פסק הדין. 8. אחר עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובעיקרי טיעון שהגישו הצדדים לרבות במוצגיהם, לא מצאנו לקבל את הערעור. דומה שאין מחלוקת בין הצדדים בדבר זכותו של המשיב לגבות דמי הסכמה. נושא זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, ובענייננו מגובה הוא אף במערכת החוזית שבין הצדדים. השאלה אינה איפוא האם זכאי המשיב לדמי הסכמה אלא להיקף הסכום ואופן חישובו בלבד. בית המשפט קמא, סקר בהרחבה ובפירוט, את הרקע העובדתי, טענות הצדדים והראיות שבאו לפניו, ולאחר מכן נפנה להדרש להם, לנתחם ולקבוע קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות העולות מהם. לעניין זה קבע כי צירוף עדויות המשיב והמסמכים שהונחו לפניו מלמד, כי היה קיים נוהג לפיו ההנחה שניתנה למתיישבים הותיקים שהעבירו זכויותיהם, לא ניתנה עת המדובר בהעברת זכויות בנחלה, אלא במשק עזר בלבד. כן קבע עובדתית כי החלטת המשיב משנת 1991 לא שינתה מהמצב הקיים בפועל, אלא עיגנה למעשה באופן מסודר את הנוהג שהיה קיים אף קודם לכן בדבר הבחנה בין בעלי הזכויות במשק עזר לבין בעלי זכויות בנחלה, מצב שהועלה על הכתב באופן פורמלי, היינו, חתימה על חוזה נעשתה בהתאם לאופי הזכויות ולא עפ"י חוזה בעל נוסח אחיד כמקודם. עוד קבע בית המשפט כי ההנחה בתשלום דמי ההסכמה קיימת רק לגבי משק עזר, וכי השטח שהוחכר למנוחים בחוזה חכירת המשנה, יחד עם השטח המוחכר בהתאם לחוזה המשבצת, מהווה יחד נחלה חקלאית אחת שאינה ניתנת לפיצול ולחלוקה. את קביעותיו העובדתיות האמורות ביסס בית המשפט קמא הן על המסמכים שהוצגו לפניו והן על עדויות העדות הגב' צביה ספיר ממחלקת העסקות החקלאיות אצל המשיב, והגב' שרה סמבול - ראש ענף מחלקת עסקות חקלאיות במשיב. כידוע, משמדובר בקביעות עובדתיות המבוססות בין היתר על התרשמות הערכאה הדיונית והאמון שמצא בראיות אלה ואחרות, הרי שהכלל הוא הימנעות ערכאת הערעור מהתערבות בממצאים אלה, אלא במקרה חריג, שאינו מתקיים בענייננו. משנה תוקף לאמור, משטרח ופירט בית המשפט קמא בהרחבה ותוך ציון הרציונל המהווה בסיס לקביעותיו אלה. 10. למעלה מן הצורך ועל מנת שלא ל"הותיר את הדף חלק" נציין, כי עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מלמד, שגם לגופו של עניין לא נפלה שגגה מלפניו וכי קביעותיו ומסקנותיו מתיישבות עם הראיות ועם המערכת ההסכמית שבין הצדדים. הזכויות שהוקנו למערערים בנחלה מקורן בהסכמי המשבצת אשר נחתמו מעת לעת בין המשיב לבין אגודת קמה כשוכרת, גם אם המערערים עצמם (או הוריהם המנוחים) אינם חתומים עליהם באופן אישי. עניין זה אושר אף בעדותו של המערער 2 עצמו לפני בית המשפט קמא (עמ' 6 ש' 17-26), שם הסכים כי הוריו קיבלו 15 דונם מאגודת קמה מכח חוזה המשבצת. אגודת קמה מייצגת את כל חבריה ועל כן התחייבויותיה כהתחייבותם והמערערים אינם יכולים לקבל יותר ממה שיש בידי השוכרת מכוחה הם מחזיקים בקרקע. המערערים מבססים טיעוניהם על חוזה חכירה המוחזק בידם, שעניינו משק העזר (חלקת המגורים בת ה - 5 הדונם). אכן המערערים מחזיקים בחוזה החכירה ואולם לא יכולה להיות מחלוקת שחוזה החכירה אינו משקף ואינו מתאים לזכויותיהם האמיתיות בפועל, היינו זכויות בנחלה ולא במשק עזר. בנסיבות אלה, יש לבחון את מהותן האמיתית של הזכויות המוחזקות על ידי המערערים, ולא את האמור בחוזי החכירה שאינם מתאימים למצב העובדתי הנכון. מסקנה זו תואמת גם לאמור בחוזה המכר שהמערערים חתמו עם צד ג', לפיו מכרו זכויות בנחלה (ולא במשק עזר), ומונעת עשיית עושר שלא כדין, שהרי המנוחים והמערערים הבאים בנעליהם נהנו משך עשרות שנים משימוש במקרקעי המדינה תוך תשלום דמי שכירות זעומים, ומבקשים עתה ליהנות מכל הרווח שצמח ממכירת הזכויות ועליית שווים, מבלי לשתף את בעל המקרקעין - כלל הציבור - בו. יש לזכור שחוזה המשבצת מתחדש כל 3 שנים. ב - 1988 (15 שנה אחרי 1973), הודיע המשיב למושב ולאגודת קמה כי אינו מסכים לחידוש חוזי חכירת המשנה, לפי הנוסח האחיד שהיה נהוג עד אז. בשנת 1991, החליט המשיב לקבוע הסדר מיוחד עם כפר סירקין למתן הנחה של 50% בתשלום דמי הסכמה, המתייחס אך ורק לבעלי הזכויות במשק עזר ולא חל על בעלי הנחלות (נספח 9). בנסיבות אלה, יש לראות בנוסח החדש (שלמעשה מגובה בחוזה) כגובר על הסכם החכירה ואין המדובר רק בנוהג, אלא בעיגון בכתב של אותו נוהג בבחינת חוזה חדש וגובר. מכל מקום, הסכם המשבצת מכוחו מחזיקים המערערים בנחלה, הוא שקובע את מערך הזכויות והחובות החלות עליהם והוא זה שלמעשה מאפשר להם למכור נחלה ולא משק עזר. סבורים אנו כי צדק בית משפט קמא משקבע כי ההוראה המאוחרת בחוזה המשבצת לעניין דמי ההסכמה, גוברת על הוראת חוזה החכירה שכאמור, אינו משקף את מלוא זכויותיהם של המערערים. לכך יש להוסיף גם את העובדה, כי החלטות המשיב הינן כידוע בעלות תוקף תחיקתי. מסקנה זו תואמת גם מדיניות ראויה, תקנת הציבור, ומניעת עשיית עושר שלא כדין, לפיה בעל נחלה לא יכול ליהנות משך עשרות שנים, מדמי חכירה נמוכים הנוהגים בנחלה, ואח"כ לבוא ולטעון כי המדובר בזכויות אחרות - משק עזר ולקבל לידיו את מלוא הרווח שצמח מעליית שווי מקרקעי הציבור בהן החזיק. בנסיבות אלה לא מצאנו כי נפלה שגגה במסקנתו של בית המשפט קמא. 11. כך גם באשר לאופן החישוב: אין צורך לומר כי מעמדן של החלטות מועצת מקרקעי ישראל הינן כשל דין. משנמצא כי הוראות חוזה המשבצת לעניין דמי ההסכמה גוברות על חוזה החכירה, הרי שהפרק הרלוונטי לקביעת דמי ההסכמה הוא פרק ג' להחלטה 534. לעניין זה התקבלה שומת השמאית הגב' דליה אביב, שכנגדה נמנעו המערערים מלהגיש כל השגה ולא העלו במועד הרלוונטי ובזמן אמת, כל טענה כנגד אופן החישוב בה, כמו גם לא הביאו כל אסמכתא לכך שהיה על המשיב לחשב את דמי ההסכמה באופן שונה משחישב. בנסיבות אלה מושתקים המערערים מלטעון כנגד דרך החישוב, ולא מצאנו מקום להתערבות גם במרכיב זה בפסק הדין. הוא הדין גם בדחיית טענת המערערים כי אין לחייבם בהפרשי הצמדה עבור התקופה שבין מכירת הנחלה ועד לעריכת החישוב על ידי המשיב, התואמת הן את החלטות מועצת המינהל והן את ההלכה הפסוקה, לפיה מנגנון ההצמדה לא מהווה פגיעה במערערים וכל תכליתו להבטיח ערך ריאלי של הסכום המקורי ביום התשלום. 12. בנסיבות אלה ומהנימוקים המפורטים, לא מצאנו כאמור יסוד לערעור והוא נדחה. המערערים ישלמו הוצאות המשיב בסך של 15,000 ₪, אשר יועברו למשיב באמצעות בא כוחו מהפקדון שהופקד במזכירות בית המשפט. מושבים נחלות ומשקיםבניהדמי הסכמהמכירת זכויותפסק דין הצהרתי