מוכר על ידי קצין התגמולים בגין אי סבילות לחום - מצב לאחר מכת חום ונכותו עומדת על 20% נכות מכוח סעיף 3 (ג) למבחני הנכות, שמכוח תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969. אין מחלוקת שמדובר בתופעה נדירה ביותר שכן מתוך המסמכים עולה שבמרבית מכות החום תגובת אי סבילות לחום היא מצב זמני והפיך ובמקרים של מכת חום קשה היא מסתיימת לעיתים במוות. מצב שבו נפגעת מערכת ויסות החום באופן שיוצר אי סבילות קבועה לחום הוא מצב נדיר הגם שהוא מוכר בספרות הרפואית. נוכח העובדה שמדובר בתופעה נדירה הופנה המערער על ידי המשיב מספר פעמים למכון הלר למחקר רפואי, במרכז הרפואי שיבא, על מנת שהמומחים בו יחוו דעתם בשאלת אי הסבילות לחום של המערער. במסגרת זו בוצעו למערער מספר בדיקות סבילות לחום בין השנים 1991 - 2003. בכל הבדיקות נמצאה תגובה חורגת מהנורמה והמערער הוגדר כבלתי סביל לחום. 2. בעניינו של המערער הוגשו מספר חוות דעת במהלך השנים ובהן: חוות דעתם של פרופ' יאיר שפירא, פרופ' עזרא זוהר ופרופ' יורם אפשטיין שניתנו לבקשת המשיב או הוועדות הרפואיות. כן ניתנה חוות דעת על ידי פרופ' מרדכי רביד מטעמו של המערער. כולן מצאו לקבוע כי המערער סובל מאי סבילות לחום באופן קבוע. בתחילה, במהלך שנות ה - 90 העמידו פרופ' זוהר ופרופ' שפירא את נכותו של המערער על 20% נכות. בעקבות ובהסתמך על אותן חוות דעת קבעה הוועדה הרפואית את נכותו של המערער באותה תקופה בשיעור 20% נכות. 3. בשנת 2002, ולאחר שהמערער טען להחמרת מצב, הוגשו חוות דעת עדכניות הן של פרופ' שפירא והן של פרופ' עזרא זוהר שראו לקבל את טענת המערער להחמרה במצבו והעריכו את נכותו בגבולות שבין 50% ל - 70%. פרופ' רביד מטעמו של המערער העריך את הנכות בגובה של 60%. במהלך שנת 2011 התבקש גם פרופ' אפשטיין לשוב ולחוות דעתו ואזי קבע כי נכותו של המערער עומדת על 50% - 40% נכות. 4. הערעור שבפניי נסב על קביעת וועדה רפואית עליונה שהתכנסה ביום 15.7.12 וסיכמה מסקנתה ביום 25.11.12 ושבה ודחתה את ערעורו של המערער להחמרה במצבו. הוועדה התכנסה בעקבות פסק דיני בע"ו 41271-11-11 מיום 2.4.12 שבו ראיתי להורות לוועדה כדלקמן: א. הרכב הוועדה ישונה באופן שהיא תתכנס בהרכב מלא אחר חדש שלא דן בתיק זה. ב. לא יובא לידיעת הוועדה פרוטוקול הוועדה הקודמת מיום 15.9.11 וזאת על מנת שהוועדה בהרכבה החדש תתכנס כדי לקבוע את נכותו של המערער בשים לב לפגימה המוכרת כדף חלק. ג. הוועדה תתכנס אך ורק לצורך קביעת אחוזי הנכות ותעשה זאת תוך התייחסות לחוות דעת פרופ' אפשטיין, דבריו של המערער ובא-כוחו וכן לחוות דעת נוספת ככל שתבקש לקבל. למעלה מן הצורך ציינתי כי הוועדה האחרונה כבר ביקשה חוות דעת כזו ולא ראיתי שהיה בה כדי לשנות הרבה מקביעות המומחים: פרופ' זוהר, פרופ' שפירא ופרופ' אפשטיין. 5. החלטתי זו ניתנה לאחר שהוועדה הרפואית העליונה שבה ונדרשה לשאלת ההכרה באי סבילות לחום כנובעת מהאירוע בשרות. זאת בניגוד לפסק דין בפשרה שניתן, במסגרת ערעור לוועדת הערעורים שליד חוק הנכים בע"נ 85/09 מיום 9.6.11, מפי כב' הש' דראל שעל-פיו הכיר המשיב באי הסבילות לחום ממנה סובל המערער בקשר גרימה מלא למכת החום ממנה סבל בשנת 1991 תוך כדי השרות. כך גם לא נמצאה כל התמודדות של ממש בדיוני הוועדה הקודמת עם חוות הדעת שניתנו בעניינו של המערער ומנגד לא הוצג כל תימוכין רפואי לקביעת הוועדה שיהיה בו כדי לתמוך בקביעה הסותרת את אותה קביעה של אותם מומחים כאמור. 6. בטרם אדון בטענות שבערעור לגופן ראיתי להתייחס בקצרה לטענת העדר סמכות מקומית שהועלתה לראשונה במהלך ערעור זה. ב"כ המערער ציין ברוב הגינותו במסגרת הערעור כי המערער הופנה לערער בבית המשפט המחוזי בירושלים על אותה קביעה של הוועדה הרפואית האחרונה, אך לטעמו מדובר בטעות שכן הוועדה שמטפלת בעניינו של המערער לאורך כל השנים הייתה הוועדה שמקום מושבה בתל-אביב. כך גם עניינו של המערער נדון בשעתו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יותר מפעם אחת. ב"כ המשיב טענו מנגד כי מאחר שהוועדה האחרונה, נשוא הערעור, התכנסה בירושלים - יש להגיש את הערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. 7. אכן הוועדה האחרונה התכנסה בירושלים וזאת כאמור לאור הוראה מפורשת בפסק הדין הקודם ועל-פיה היה על המשיב לדאוג לכינוסה של וועדה בהרכב אחר בעיר אחרת. אלא שבכך אין כדי לקנות סמכות מקומית בלעדית וזאת ממספר טעמים: עניינו של המערער התנהל לאורך כל השנים בתל-אביב. ההעברה לירושלים נעשתה לצורך הערעור שהונח בפניי זאת ותו לא. (ראיתי לציין כי מכתב ההזמנה לוועדה נספח יב' לערעור מלמד על זימון לוועדה בעיר תל-אביב). בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, שמכוחו הותקנו תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969, אין כל אמירה הנוגעת לסמכות מקומית. על כן ראיתי לדון בערעור לגופו. 8. ב"כ המערער טוען כי בהחלטת הוועדה נפלו מספר פגמים: א. הוועדה ייחסה חלק מאי הסבילות לחום לעליה הניכרת במשקלו של המערער, תוך שהיא מעוותת את חוות דעתו של פרופ' אפשטיין. לטעמו, אם סברה הוועדה שהמערער סובל מהחמרה במצבו ולו רק חלקית מעליית משקלו - הכיצד הותירה את אחוזי נכותו באותו שיעור? ב. הוועדה לא הייתה רשאית להתייחס לשאלת אי הסבילות לחום כנובעת מהשמנת היתר שכן קביעה זו של קשר סיבתי מנוגדת להוראות פסק-הדין של כב' הש' דראל. ג. הוועדה התעלמה שוב מקביעות המומחים שנדרשו למצבו של המערער, לרבות פרופ' שפירא ופרופ' אפשטיין שאליהם הופנה המערער על ידי הוועדות הרפואיות. על פי אותן חוות דעת השמנת היתר יכול שנובעת אף היא מאי הסבילות לחום מאחר והיא מגבילה בעשיית ספורט. ד. הוועדה בחרה לצטט רק את חלקם של דבריו של פרופ' אפשטיין באשר לאי הרלוונטיות לביצוע מבחני סבילות לחום מקום שהמערער סובל מעודף משקל, אך מנגד התעלמה משיעור הנכות שאותה ראה להעריך כנכות המתאימה למערער במצבו היום. ה. הוועדה התעלמה מהוראות פסק-הדין גם בכל הנוגע לדו"ח המעקב שנעשה אחר המערער. כך גם התעלמה הוועדה מהתייחסותם של פרופ' שפירא ופרופ' רביד לאותו דו"ח מעקב. הוועדה לא התייחסה לעובדה שדו"ח המעקב לא כולל כל פרטים על הטמפרטורה ששררה במועדים ובשעות שבהם בוצע המעקב. ו. הוועדה לא תמכה את קביעתה בכל אסמכתא רפואית ואף לא בחוות דעת רפואית שמהם ניתן יהיה ללמוד כי מבחני אי סבילות לחום לא מלמדים על ההתבטאות במצב התפקוד הקליני. אמירה זו של הוועדה אינה מתיישבת עם קביעות של וועדות קודמות שבעקבות תוצאות המבחנים ראו להעמיד את נכותו של המערער על 20% נכות בשעתם. אמירה זו גם אינה מתיישבת עם העובדה שהבדיקות נעשו על ידי מכון הלר, שהוא מכון מוכר על ידי המשיב. בהקשר זה מציין ב"כ המערער כי דווקא מהקביעה של הוועדה שמבחני הסבילות לחום אינם רלוונטיים במצבו של המערער בשל השמנת היתר, עולה שאלמלא אותה השמנה הייתה הוועדה מייחסת משקל לאותם מבחנים ותוצאותיהם. ז. משהוועדה לא יכלה להציג כל אסמכתא רפואית נוגדת לאותן חוות דעת שהוצגו בפניה וזאת על-פי דרישת פסק הדין ולאחר שכל הרופאים המומחים שנדרשו למצבו של המערער לאחר הגשת הבקשה להחמרה ראו להעמיד את נכותו בטווח שבין 40% ל - 70% נכות, ברור שנכותו של המערער עולה על 20% נכות שראתה הוועדה לאשר כתואמים את מצבו. ח. הוועדה קבעה ללא כל תימוכין כי התרשמה מהמערער שאין הלימה בין תלונותיו בפניה לבין תפקודו. הוועדה ראתה את המערער כשהוא יושב בחדר הבדיקה שהינו חדר ממוזג ולא יכלה ללמוד על תפקודו במצבים אחרים. ט. הוועדה לא התייחסה להצהרותיו של המערער בפניה, וכפי שעולות מהערעור, ותחת זאת ראתה להתייחס להצהרתו בשנת 2003 שעל-פיה הוא אינו נוטל כדורים באופן קבוע. הצהרה זו הייתה טובה אולי לשעתה אבל בשנים האחרונות עושה המערער שימוש קבוע בדרלין שיש בו כדי להצביע על החמרה במצבו. 9. מכל הטעמים האלה טוען ב"כ המערער כי אף הוועדה הנוכחית הכריעה מראש את תוצאות הערעור. לאור הפגמים שנפלו בקביעת הוועדה ולאור עינוי הדין שסובל המערער לאורך השנים בהידרשו להתייצב בפני וועדות רפואיות חוזרות לאור פסיקת בתי המשפט, עותר ב"כ המערער כי בית משפט זה יקבע את שיעור נכותו של המערער בהתאם לחוות הדעת שהונחו בפניו מבלי שהמערער יידרש לשוב לוועדה רפואית. את בקשתו זו תומך ב"כ המערער בפסק דינה של כב' השופטת יהודית שבח מבית משפט זה בע"א 2666/06 נזרי שמעון נ' קצין התגמולים, מיום 30.7.07. 10. ב"כ המשיב טוענים מנגד: א. הוועדה השיבה על שנדרש ממנה בפסק הדין. ב. התברר שבספרות הרפואית אין תמיכה לתופעה של אי סבילות לחום ואף חלקם של המומחים שנדרשו לעניינו של המערער לא היפנו לספרות. ג. על הוועדה היה לקבוע האם חלה החמרה מאז שנת 2008 שאז נקבעו למערער 20% נכות. ד. הוועדה הבהירה שהמבחן לקביעת החמרה הוא הפגיעה בתפקוד. הוועדה מסכימה שיש החמרה פיזיולוגית לפי מבחני הסבילות לחום אך זו אינה מחייבת שתתקיים גם החמרה בתפקוד הקליני. ה. על-פי קביעת הוועדה יש לייחס חלק מההחמרה למשקלו של המערער. הוועדה מבהירה כי ה - BMI מגיע ל - 39.5. ב"כ המשיב מוסיפים וטוענים כי המומחים כולם היו תמימי דעים שהמערער סובל מהשמנת יתר וזו תופעה שפוגעת בסבילות לחום ותופעה זו היא שמביאה להחמרה במצבו של המערער. בעניין זה הם מפנים לחוות הדעת של פרופ' אפשטיין ופרופ' זוהר. ו. הוועדה לא נתנה אמון בטענות המערער לפיהן הוא עושה שימוש בתרופות. ז. גם אם ביקשה הוועדה חוות דעת מומחה וזו התקבלה, אין הוועדה מחויבת לקבל את אותה חוות דעת. על-כן אין זו עילה לערעור שהוועדה לא ראתה לקבל את קביעות המומחים שחוות דעתם הוצגו בפניה. ח. לא הייתה כל מזימה של הוועדה לפגוע במערער. הרופאים בוועדה, ככאלו הקשורים באסכולות רפואיות, הביעו דעתם כי לא תיתכן רגישות כאמור לאחר יותר מ - 20 שנה וההחמרה הנטענת תלויה בהשמנת היתר ממנה סובל המערער. מאחר שהוועדה כיבדה את קביעת קצין התגמולים לפיה המערער סובל מאי סבילות לחום היא קבעה את נכותו של המערער על פי שיפוטה הרפואי בשיעור 20%. 11. מכל הטעמים האלה יש לדעת ב"כ המשיב לדחות את הערעור. דיון 12. שבתי ועברתי על פרוטוקולי דיוני הוועדה נשוא הערעור ולצערי שבתי ומצאתי פגמים רבים שנפלו בהתנהלות הוועדה ובקביעותיה. פגמים אלו יש בהם כדי לפגוע בסבירות החלטת הוועדה. 13. אין חולק שוועדות רפואיות קודמות ראו להכיר בנכות בשיעור 20% בגין אי סבילות לחום במצבו של המערער. מדובר היה בקביעה משנת 2008, אף לשיטת המשיב. בתקופה זו כמו גם במועדים קודמים, סבל המערער מעודף משקל (משקלו של המערער נע בסביבות 110 ק"ג כאשר גובהו 190 ס"מ). ראה חוות דעתו של פרופ' זוהר מיום 2.8.95 ומיום 29.10.97, חוות דעתו של פרופ' שפירא מיום 29.1.03. בוועדות משנת 2009 נרשם שמשקלו של המערער הינו 138 ק"ג וה - BMI שלו עומד על 39.5. חוות דעתו של פרופ' אפשטיין ממכון הלר שניתנה ביום 6.4.11, ניתנה על סמך מסמכים שהועברו אליו ולא על סמך בדיקתו של המערער. באותה חוות דעת סומך פרופ' אפשטיין על המשקל שנמצא בוועדות משנת 2009 שמהווה השמנת יתר חולנית. כאמור פרופ' אפשטיין לא בדק את המערער בשנת 2011 וסמך על אותו נתון שכפי שיסתבר לא היה נכון למועד כתיבת חוות דעתו. 14. משהועבר הדיון לוועדה הנוכחית לא ראתה זו לשקול את המערער הגם שראתה לשוב ולהתייחס לקשר הסיבתי שבין השמנת היתר לאי הסבילות לחום, זאת הגם שהמערער התייצב בפניה. יתרה מכך הוועדה מציינת כי "ומשקלו של המערער בהתאם לרישומים הגיע עד 117 ק"ג ו - BMI שמגיע עד 39.5 ולפיכך הוועדה סבורה כי לפחות חלק מההחמרה באי סבילות לחום במצבו ניתן לייחס לעליה הניכרת במשקלו." אלא שחישוב פשוט של ערכי ה - BMI , בנתונים של משקל 117 ק"ג וגובה של 1.90 מ', מגיע רק כדי 32.40 ולא כפי שציטטה הוועדה בטעות. הוועדה כאמור אף לא מצאה לנכון לשקול את המערער במועד התכנסותה האחרון על מנת שתדע מהו משקלו הנוכחי. לא ראיתי יכולת להתעלם מעובדה זו במיוחד כאשר המערער התייצב לדיון בערעור בבית המשפט ועל פניו לא ניתן לומר שמדובר בהשמנת יתר חולנית. עיון בפרוטוקולי הוועדות מלמד שהמערער הצהיר כי הפחית ממשקלו 18 קילוגרמים מאז שעמד בפני הוועדה משנת 2009, בעת הדיון בפניי הצהיר המערער כי מאז הוועדה האחרונה הפחית עוד כעשרה ק"ג. מכאן שמשקלו היום עומד פחות או יותר על משקלו בעת הדיון בוועדה משנת 2008 ולא ניתן לומר כי הוא עונה להגדרה של השמנת יתר חולנית. כך או כך, מבחינת משקלו לא קיים שינוי דרמתי יחסית למועד שבו נקבעה נכותו לראשונה. מה שהשתנה הוא הצורך שלו ליטול טיפול תרופתי באופן קבוע. 15. התייחסות למערער כמי שסובל מהשמנת יתר (להבדיל מהשמנת יתר חולנית) נעשתה עוד בשנים עברו. חרף זאת ראתה הוועדה הרפואית דאז, שקבעה את נכותו בשיעור 20%, להעמיד את הנכות בגין אי הסבילות לחום על אותו שיעור מבלי שראתה לבודד את אי הסבילות לחום שאינה קשורה בעודף המשקל. 16. מכאן ניתן ללמוד שניים: האחד, שוועדות קודמות, חרף העובדה שהיו ערות לעודף המשקל, ראו להעמיד את מלוא הנכות דאז על 20% נכות. השני, כי יש ממש בטענת ב"כ המערער כי הוועדה אינה יכולה, לאחר פסק הדין בשאלת ההכרה, לייחס חלקה של הנכות בגין אי סבילות לחום לגורמים אחרים, זולת האירוע בשרות. 17. אלא שאף בהתעלם מדבריי שלעיל, ברי שאף הוועדה סברה שמצבו של המערער הוחמר במהלך השנים. הוועדה ראתה להפנות למבחנים שעבר המערער במכון הלר החל מ - 1991 וכלה בשנת 2003 וציינה כי אותם מבחנים מעידים על החמרה פיזיולוגית אצל המערער. 18. מתוך דברי המערער עלה שהמשתנה העיקרי במצבו מתבטא בצורך שלו בטיפול תרופתי קבוע בדרלין מחמת ההחמרה במצבו. היינו על מנת שיוכל להמשיך ולתפקד הוא נדרש לטיפול התרופתי הקבוע שלא נדרש לו בעבר. אלא שהוועדה ראתה להתעלם מדברי המערער בפניה ושבה ופנתה להצהרת בריאות ישנה משנת 2003 שבה הצהיר על הטיפול התרופתי שנטל אז שלא כלל שימוש בדרלין (ראה דברי הוועדה בעמ' 2-3 לדיון מיום 25.11.12). בהמשך הגדילה הוועדה לעשות וציינה כי מצאה שאין הלימה בין תיאור סבלו של המערער בפניה לבין הצפוי מאדם שלוקה באי סבילות לחום. זאת כאמור כאשר אף הוועדה ציינה כי מקרים דוגמת המקרה של המערער הם חריגים וכמעט אינם מדווחים בספרות הרפואית. אם כך מהיכן מקור ההשוואה שיש בו כדי לצבוע את דברי המערער בצבע של חוסר אמינות? 19. לכך מצטרפים התיאורים וההתרשמות של הוועדה מן המעקב - המעקב שבוצע אחר המערער ביוני 2007. הוועדה ראתה לכתוב כי המערער נראה מתפקד בעת המעקב בחוץ כאשר הטמפרטורה הייתה גבוהה מ - 20 מעלות ומכאן ביקשה ללמוד שתפקודו תקין גם אם פיזיולוגית נמצאה החמרה. מנגד, פרופ' שפירא, שאף אליו הועבר המעקב לעיון, התרשם כך: "עברתי בעיון על דו"ח המעקב הנוגע לרדברג אמיר והמתאר את פעילותיו בימים 14.6.07, 15.6.07, 16.6.07, 18.6.07. ניתוח הפעילויות כמופיע בדו"ח המעקב מצביע על אדם הנמנע מפעילות גופנית בחוץ. כל הפעילויות המתוארות בדו"ח מצביעות על פעילות בעצימות נמוכה, בחללים מקורים וממוזגים פרט לנסיעה ברכב (ניתן להניח ממוזג) ופרט לשהות בבתים פרטיים. אין בדו"ח מעקב זה לסתור את חוות דעתי שנתתי בתיקו של הנ"ל, נהפוך הוא התנהגות מר רדברג מאששת האמור בחוות דעתי, באשר הוא נמנע באופן מובהק מפעילות גופנית בחום." (ראה מכתבו מיום 9.2.09 עמוד 503 בתיקו של המערער אצל המשיב - תיק מס' 2). 20. לא בכדי ראיתי להביא את דברי פרופ' שפירא במלואם. אמנם ברגיל אין זה מתפקידו של בית המשפט, ביושבו כערכאת ערעור על וועדה רפואית עליונה, להיכנס בעובי הקורה של המסמכים שהונחו בפני הוועדה. אלא שבחינה של דו"ח מעקב אינה דווקא בתחום המקצועיות של חברי הוועדה. מכל מקום בתיק שבפניי מדובר על מקרה יוצא דופן כפי שפורט לעיל. מטעמים אלו ולאור הפער שבין המסקנות של המומחה פרופ' שפירא לעומת מסקנות הוועדה מהדו"ח, ראיתי לעיין בדו"ח עצמו. 21. עיון בדו"ח המעקב מלמד שהמערער נצפה לאורך שעות וכמעט שאינו מצוי בסביבה לא ממוזגת ואם כן נצפה הוא בסביבה לא ממוזגת, נעשה הדבר רק לצורך מעברים מהבית לרכב ומהרכב לקניון או לחנות כלשהי. אותה שהייה שלא באזור ממוזג לא נמשכת זמן רב. מאידך שהייה בבית, ברכב או בקניון מתפרשת על פני זמן רב במשך היום שהוסרט. כך למשל במעקב שבוצע ביום 14.6.07 ואשר התפרש על פני יום שלם - נראה המערער בסביבה לא ממוזגת רק במעברים כאמור לעיל, כאשר כל מעבר לא ארך יותר מדקות בודדות. כך במעקב ביום 15.6.07 נצפה המערער עורך סידורים שונים במספרה, במרכז מסחרי ובסופר מרקט כאשר לבד מאותם מעברים בין החנויות נצפה המערער כל הזמן ברכבו ולאחר מכן חוזר לבית אמו ולא יוצא ממנו עד תום המעקב בשעה 21:00. במעקב ביום שבת 16.6.07 נצפה המערער הולך ברחוב עם ילדיו במשך 3 דקות בלבד. כל יתרת המעקב מלמדת שהמערער מצוי ברכבו הממוזג או בבית. במעקב מיום 18.6.07 נצפה המערער מבלה עם ילדיו בקניון כאשר בסופו של הבילוי נכנס לרכבו ושב לבית חמותו ולא נצפה יוצא ממנו עד שעה 21:00. 22. מן המקובץ עולה כי צדק פרופ' שפירא כי אף בעת ביקורו של המערער לצורך חופשה בארץ עם ילדיו - הוא לא נצפה מטייל עמם ברחובות או בכל מקום שאינו ממוזג. כלל לא ברור כיצד ראתה הוועדה ללמוד מן המעקב כי לא עולות מהתנהגות המערער הגבלות בולטות בתפקוד. המעקב דווקא מלמד על אמינות דבריו של המערער בפני הוועדה בכל הנוגע להימנעותו מהמצאות בתנאי חום. 23. עיון בדו"ח המעקב, אשר מאשש את דברי המערער באשר להתנהלותו היום-יומית, מלמד כי אין מאחורי אמירת הוועדה שההחמרה הפיזיולוגית במצבו של המערער לא מחייבת לבוא לידי ביטוי במצב התפקוד הקליני שלו - דבר. קביעה זו אינה מבוססת על עובדות. 24. מתוך כל אלה באתי למסקנה כי הוועדה לא עמדה כלל בדרישות שהופנו אליה בפסק דיני הקודם. אם ביקשה הוועדה להוסיף ולתמוך בקביעה של הוועדה מדרג ראשון, כי אז היה עליה להביא אסמכתאות מקצועיות ולתמוך עמדתה גם בעובדות. לטעמי מדובר במקרה קיצוני שבו עשתה הוועדה כל שבידה כדי שלא לקבל את חוות הדעת של המומחים במכון הלר, מכון שאליו הפנתה הוועדה עצמה את המערער מספר פעמים. עניין זה חמור במיוחד לאור העובדה שמדובר בתופעה נדירה שרופאים מן השורה לא נתקלים בה באופן שוטף בעבודתם והיא שהביאה לפניה למכון הלר. משמומחים אלו קבעו שיש החמרה במצבו של המערער, גם אם ראו לקבל שחלקה אולי נובע גם מעלייתו במשקל, ומצאו כי נכותו כעת גבוהה יותר - היו צריכות להיות לוועדה סיבות טובות ומוצקות שלא לקבל את קביעת אותם מומחים. מטעם זה אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיב בתגובתם לערעור כי רופאי הוועדה היו קשורים באסכולה רפואית אחרת - שכן זו לא הוכחה. 25. כאן המקום לציין כי בכל הנוגע לשיעור השמנת היתר של המערער סמכו המומחים של מכון הלר על הנתונים שהופיעו בדוחות הוועדות, הגם שאלו כאמור לא ראו לשקול את המערער לאחרונה. מכאן שהנתונים שאליהם התייחסו המומחים, ובעיקר פרופ' אפשטיין, היו נתונים לא עדכניים. גם לכך יש משמעות בבוא בית משפט לשקול את סבירות קביעת הוועדה. 26. לכך מתווספת העובדה כי הוועדה ראתה לסמוך על נתונים חלקיים או לא עדכניים גם בכל הנוגע לשימוש של המערער בתרופות ועל התנהלותו בחיי היום-יום, תוך שהיא מתעלמת מתלונותיו בפניה. 27. כל אלה מובילים למסקנה כי התנהלות הוועדה חרגה ממתחם הסבירות וחרגה מהכללים הבסיסיים של המשפט המנהלי, באופן כזה שיצדיק התערבותו של בית משפט זה. לעניין זה ראיתי להפנות לדבריו של כב' השופט טירקל ברע"א 6846/03 אהרון רואי נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים, מיום 17.1.05: "דינה של ההחלטה השניה להתבטל גם מטעמים נוספים. הועדה פועלת מכוח סמכות סטטוטורית וכגוף מעין שיפוטי (ראו, בין היתר, רע"א 5258/90 קצין התגמולים נ' אינגבר, פ"ד מה(3) 593; רע"א 2907/02 גוטסדינר נ' קצין תגמולים - משרד הבטחון, פ"ד נח(2) 481, 491) והיא כפופה לכללי המשפט המינהלי. עליה להפעיל שיקול דעת (ראו, בין היתר, בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 45) וכן לשמור על עקרונות של צדק טבעי, לרבות מתן זכות טיעון למי שצפוי להיפגע מהחלטתה (ראו, בין היתר, בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493, 1501; י' זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו, כרך ב) 793 - 832)." הוועדה לא הייתה רשאית להתעלם מדבריו של המערער ותחת התייחסות לדבריו בפניה לסמוך על דברים ישנים שנאמרו שנים קודם לדיון שבפניה; על הוועדה היה לבדוק את דוחות המעקב בחינה מדוקדקת, במיוחד כאשר מומחים רפואיים מטעמה חיוו דעתם על הממצאים העולים מתוך אותם דוחות; על הוועדה היה לבדוק את מצבו של המערער בעת הופעתו בפניה ולא לסמוך על ממצאי וועדות קודמות שייתכן שאינם רלוונטיים למועד קביעתה; על הוועדה היה לעמוד בחובת ההנמקה באופן שיצביע על קיום דיון רציני, מקצועי ומתלבט, במיוחד בסוגיה שאינה שגרתית כמו זו שבאה בפניה. לעניין היקף חובת ההנמקה ראיתי להפנות לדבריו של בית המשפט העליון ברע"א 1633/13 פלונית נ' קצין התגמולים מיום 25.6.13. כאמור התנהלות הוועדה לא עמדה בסטנדרטים שנדרשים מרשות שבידיה ניתנו כוחות כמו אלה של הוועדות הרפואיות העליונות. 28. משהמערער נדרש לוועדות חוזרות ונשנות ולפניות חוזרות לבתי המשפט לאורך השנים, מאז שהגיש לראשונה את תביעתו להחמרה, אני סבורה כי לא יהיה זה צודק ואף אין צורך להשיב את הדיון לוועדה שכן הנתונים והממצאים הרפואיים מצויים. לעניין זה ראיתי להפנות לדבריה של כב' השופטת יהודית שבח בע"א 2666/06 נזרי שמעון נ' קצין התגמולים מיום 30.7.07. כל המומחים שבדקו את המערער מטעם המשיב ומטעמו הוא, ראו להעמיד את הנכות ממנה הוא סובל היום על 40% בגבול התחתון ועל 70% בגבול העליון. משבאתי למסקנה כי המערער הוכיח כי קיימת החמרה במצבו שיש לה התבטאות בחיי היום-יום שלו, הן בהימנעותו מלהסתובב בסביבה שבה הטמפרטורה עולה על - 20 מעלות, הן במציאת עבודה שמתבצעת בתנאי מיזוג והן בשימוש קבוע בדרלין, כי אז ברי שנכותו עולה על הנכות שנקבעה לו בשעתה כאשר מצבו היה קל יותר. 29. לאחר שסקרתי את חוות הדעת כולן אני סבורה כי נכון יהיה לקבל את קביעתו של פרופ' אפשטיין שחוות דעתו מיום 6.4.11 ניתנה לבקשת המשיב ועל פיה נכותו של המערער עומדת על שיעור של 40-50% נכות, בהתאם לסעיפים 3 ד' או 3 ה' (מותאם) למבחני הנכות. למסקנתי זו באתי מאחר ובחוות הדעת של פרופ' אפשטיין נשקלו כל האפשרויות לרבות כי הפגימה המוכרת תורמת להשמנת היתר בשל הקושי בביצוע פעילות ספורטיבית ועליית חום הגוף. חוות דעת זו נראית לי מאוזנת ועל כן נראה כי היה מקום לאמצה. משכך ראיתי להעמיד את נכותו של המערער על 40% נכות שהוא הרף התחתון שבחוות הדעת. 30. אשר על כן אני קובעת כי המשיב, באמצעות יו"ר הוועדות הרפואיות, יתקן את הרישומים באופן שנכותו של המערער בגין אי סבילות לחום תועמד על 40% נכות בהתאם לסעיף 3 ד' למבחני הנכות. תוקפה של הנכות יהיה ממועד פסק הדין של כב' השופט דראל מיום 9.6.11, שניתן בהסכמת הצדדים ולפיו עד לאותו מועד תהיה הנכות שנקבעה בשעתה בתוקף. סוף דבר 31. הערעור מתקבל ונכותו של המערער נקבעת על 40% נכות בהתאם לסעיף 3 ד' למבחני הנכות וזאת החל מיום 9.6.11. 32. המשיב יישא בהוצאותיו של המערער בסך של 10,000 ₪ לאור העובדה שהמערער נדרש להליכים רבים מיותרים כמפורט לעיל. צבאקצין התגמולים