2. בהכרעת הדין מיום 17/10/12 הורשע המערער בעבירה של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). בגזר הדין מיום 18/2/13 הושת על המערער עונש מאסר בין 90 יום שיבוצע על דרך של עבודות שירות וכן הושת עליו קנס בסך 35,000 ₪ כמו כן הופעלה התחייבות אשר רבצה לפתחו בת.פ. 8778/05 . מאחר שהחיוב בחתימה על התחייבות בוטל במסגרת עפ"א 80044/05, הגיש המערער בקשה בעניין לבית המשפט ובהחלטה מיום 5/3/13 קבע כב' השופט, כי אפילו אין ההתחייבות תקפה, הרי בנסיבות המקרה דנן סכום הקנס יישאר בעינו שכן לפי סעיף 210 לחוק, מדובר בקנס ובקנס יומי לכל יום של הפרה ושיעור הקנס שנגזר מקל עד מאוד עם המערער. 3. בהודעת הערעור המקורית שהוגשה בתיק זה בחודש פברואר 2013 והשתרעה על 21 עמודים, גולל המערער את כל ההתנהלות בינו ובין עיריית תל אביב ואת ההחלטות השיפוטיות שניתנו בענייננו. העלה תיאוריות קונספירציה כאלו ואחרות, באשר לסיבה ולפיה במהלך השנים הרבות שבהם הוא מתנהל בבית משפט לעניינים מקומיים, התחלפו השופטים אשר דנו בתיקים השונים (אציין בעניין זה, כי על פי סדרי העבודה בבית משפט השלום, הכהונה בבית משפט לעניינים מקומיים אינה כהונת קבע אלא לפרק זמן לא ארוך באופן יחסי ולאחר אותה כהונה, עובר השופט לכהן בתיקים אחרים בבית משפט השלום ואין שחר לטענות שהועלו בעניין זה). בערעור התמקד המערער בנושאי אי חוקיותו ואי סבירותו של התנאי שבו הותנה היתר הבניה. לאחר הגשת הערעור, ומתן החלטה ולפיה תוגש הודעת ערעור תמציתית, הוגשה הודעת ערעור מתוקנת (הגם שלא נערכה בהיקף אשר נקבע מראש). 4. אציין , כבר עתה כי דין הערעור להידחות. א) המערער רכש זכויות בנייה בגג בניין ברחוב המלך ג'ורג' 76 בתל אביב ובנה דירת גג על חלק מהגג, במפלס הקומה הרביעית, על פי היתר שניתן בשנת 1974. בשנת 1991 הוא הגיש בקשה להיתר למימוש יתרת זכויות הבנייה בקומה הרביעית. היתר שניתן לו בשנת 1995 לבצע עבודות בנייה הכוללות בין השאר תוספת שטח של כ- 51 מ"ר בדירת הגג, ניתן בכפוף לביצוע תנאים וביניהם שיפוץ המבנה בהתאם למפרט לשיפוץ של חברת ש.מ.מ. מיום 31.1.95 כפוף להתחייבות לביצוע השיפוצים מיום 2.4.95 וכן הבטחת גישה לגג העליון מחדר המדרגות. (להלן: "התנאי"). ב) אין מחלוקת על כך, שבטרם הוצא ההיתר חתם המערער על התחייבות לשפץ את הבניין אך הוא טוען כי התחייבות שכזו היא לא חוקית ובא כוחו טען בערעור, כי בתיק אחר בעניין אחר קבע בית משפט, כי התחייבות שכזו אינה חוקית. אין גם מחלוקת על כך, שהמערער לא שיפץ את הבניין על פי התנאי. ג) כתב האישום בעקבותיו ניתן פסק דינו של בית משפט קמא ,הוגש בגין עבירה של אי קיום צו שיפוטי וזו בפעם השנייה. ד) המערער מסתמך רבות על פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 29/3/07 על ידי כב' השופטת שבח במסגרת עפ"א 80044/05 ו- 80026/06, (להלן: "פסה"ד של השופטת שבח") וטוען, כי נקבע בפסק הדין, כי התנאי בהיתר בדבר שיפוץ הבניין אינו סביר ובלתי חוקי וכי בנסיבות אלו, לא היה זה ראוי להתייחס אליו כאל עבריין ולפעול נגדו בכלים של המשפט הפלילי ולהגיש נגדו אישום בגין עבירה של אי קיום צו שיפוטי. בנסיבות אלו, אדרש בהרחבה לפסק דינה של כב' השופטת שבח על מנת להמחיש, כי ההרשעות נגד המערער נשארו בעינן. לא נקבע, כי התנאי לשיפוץ בטל וכי לא ניתן לפעול נגדו בגין אי קיום צו שיפוטי בעניין זה. בפסק הדין של כב' השופטת שבח, פורטו בהרחבה חמישה כתבי אישום שונים שהוגשו נגד המערער בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב. כולם נדונו והוכרעו. ענייננו גם נדון בבית המשפט העליון במסגרת בג"ץ 8664/05 שנדחה וכן במסגרת בקשת רשות ערעור, שנדחתה אף היא. ההליכים שתוארו הם: כתב אישום בתיק עמ"ק 1-99-00275-06 המייחס לו עבירה של סטיה מהיתר בניה, לפי סעיפים 145 ו- 204 (ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") וזאת בגין אי שיפוץ הבניין בניגוד לתנאי ההיתר. כתב אישום בתיק עמ"ק 000565/01 המייחס לו עבירת סטיה מהיתר בניה לפי סעיפים 145 ו - 204 (ב) לחוק, בכך שלא פתח פתח לגג עליון, בניגוד לתנאי ההיתר. כתב אישום בעמ"ק 2179/03 המייחס לו עבירת אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, בכך שלא קיים את צו התאמת הבניה שניתן בתיק השני. כתב אישום בתיק עמ"ק 3251/04 המייחס לו עבירת סטיה מהיתר בניה לפי סעיף 204 (ב) לחוק, בכך שגר בבנין והשתמש בו בטרם קיבל תעודת גמר. כתב אישום בתיק עמ"ק 8778/05 המייחס לו עבירת אי קיום צו בית המשפט לפי סעיף 210 לחוק בכך שלא קיים את גזר הדין שניתן כנגד בתיק הראשון ולא שיפץ את הבנין. בכל התיקים הורשע המערער וערעוריו נדחו. ה) כב' השופטת שבח בפסק דינה ביקרה את הפיצול של כתבי האישום אך קבעה, כי אין בפיצול כדי לגרום לביטולם של כתבי האישום, וסברה, כי יש בכך כדי להביא להקלה בעונשו של המערער. בסעיף 5 לפסק הדין נקבע: "המערער אכן עבר עבירת בניה בכך שלא קיים תנאי מתנאי ההיתר ולא שיפץ את הבנין החיצוני, מטבע הדברים אף כשל בעבירה הנגררת של אי קיום צו בית משפט, אולם אין להתבונן עליו באותה צורה בה מתבוננים אנו על אותם עברייני בניה המתעלמים מהוראות חוק התכנון והבניה, ובונים מבנים ללא קבלת היתר, אף ללא הגשת בקשה להיתר. במקרה דנן הקדים המערער לבנייתו מספר בקשות לקבלת היתר בניה. אין מחלוקת כי הבניה על הגג נעשתה במסגרת הרחבת דירה קיימת וכי המערער בנה את התוספת בהתאם להיתר שקיבל ללא סטיה כלשהי. מחדלו של המערער מתבטא, כאמור, באי שיפוץ הבנין החיצוני, רכושו המשותף של כלל הדיירים, באשר עלות השיפוץ הנדרשת ממנו מסתכמת בכ-100,000 דולר בלא שיתר בעלי הדירות נדרשים להשתתף ולו גם בשקל אחד. אי ביצוע השיפוץ החיצוני הוא הגורם המעכב את קבלת תעודת הגמר. מן הראוי כי ימצא פיתרון מעשי לפיו יוגש למערער מפרט מקל יותר המתייחס לקיר החזית ואשר עלותו תעמוד ביחס ישיר להיקף ההרחבה אותה ביצע המערער בדירתו. הותרת המערער במצב הקפקאי אליו הוא נקלע על דרך הגשה חוזרת של כתבי אישום, לאור היותה של העבירה מסוג העבירות הנמשכות - אינה הפתרון הראוי במקרה זה". בסופו של דבר, נותרו כל הכרעות הדין של בית משפט קמא בעינן, ובית משפט הקל בגזרי הדין שנגזרו על המערער. ו) לאחר שניתן פסק דינה של כב' השופטת שבח, עשה המערער ניסיון לתקוף את חוקיותו של התנאי באמצעות עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. עתירתו בבג"ץ 6818/10 לעכב את ההליך הפלילי המתנהל נגדו בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב נדחתה על הסף. נקבע, כי בית משפט בשבתו כבג"ץ אינו נוהג ככלל להתערב בשיקול דעתם של רשויות התביעה והוא יעשה כן רק במקרים חריגים בהם לוקה החלטתן בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצונית. כך גם ביחס להחלטות העוסקות בעיכוב הליכים שכן בהחלטה מסוג זה עומדת למבקש האפשרות לטעון את מלוא טענותיו בגדר ההליך העיקרי המתנהל בעניינו. כך סבר גם היועץ המשפטי לממשלה, שמקומן של הטענות במסגרת ההליכים הפליליים המתנהלים נגד העותר בעניין זה. בפסק הדין מיום 25/10/10 צוין, כי דומה שעל העירייה ליתן דעתה להערת בית המשפט המחוזי בפסק דינה של כב' השופטת שבח ולעשות מאמץ כן למצוא פתרון מעשי שיהיה בו כדי להביא את הפרשה לידי סיום. ז) למעשה, בהליך שהתנהל בת.פ. 8305/08 לא היתה מחלוקת כי הצו השיפוטי לא קוים, אלא הנאשם העלה את טענותיו בנוגע לחוסר סבירותו של השיפוץ המתחייב ולחוקיות שבדרישה לעורכו. כב' השופט הימן אשר היה מודע היטב לפסק דינה של כב' השופטת שבח וגם לפסק הדין שניתן בבג"ץ 6818/10, סבר, ובצדק לטעמי, כי הוא אינו יכול במסגרת ההליך שבפניו לדון בסבירותו או בחוקיותו של התנאי. לו היה דן בנושא היקף השיפוץ ובסבירות של אותו תנאי או בחוקיותו, הוא למעשה היה יושב כערכאת ערעור על פסק דין חלוט של בית משפט שניתן בת.פ. 2756/99 - פסק דין אשר ערעור עליו נדחה במסגרת עפ"א 80101/04 ואף בהכרעת בית המשפט העליון ברע"פ 6422/04. צוין, ובצדק, כי לא ניתן היום להשלים את החסר או לתקן את הטעון תיקון (אם בכלל) בפסק דינו של כב' השופט אטיאס משנת 2004. עוד צוין בהכרעת הדין, כי לו היה המערער מוכיח, כי המשיבה התעלמה מהערתה של כב' השופטת שבח ומסרבת להטות אוזן לטענותיו, כי אז היה ניתן לשקול, אם מדובר בהתנהלות נפסדת של מאשימה המקימה טענת הגנה מן הצדק. אך נקבע במקרה דנן, כי בשום שלב לא הניח הנאשם בפני בית משפט ולו ראשית ראיה על כך, שהמאשימה מאנה לגבש "מפרט מקל יותר" לשיפוץ. למעשה, מחומר הראיות עלה, כי דווקא המערער - הנאשם, התבצר בעמדתו ולפיה הוא לא מוכן לנהל הידברות או להסכים לשיפוץ בהיקף צר יותר (ראה סעיף 7 להכרעת הדין וכן המסמך ת/1). עוד צוין על ידי כב' השופט הימן, כי הוא הפציר בצדדים פעם אחר פעם לנסות ולהגיע לפתרון מוסכם. בא כוחו של הנאשם בבית משפט קמא נקט מאמצים ניכרים בכיוון זה, אלא שהנאשם ביקש לשחרר מייצוג את בא כוחו, ונקבע: "דעתי נחה, כי לכשלון ההידברות אין אחראית, וזו בלשון המעטה, המאשימה לבדה, במובן המצדיק את איונו של כתב האישום שהוגש, זיכוי מהאישומים או, למצער, הימנעות מהרשעה. משאין חולק, כי הצו השיפוטי לא קוים, איני רואה מנוס מהרשעתו של הנאשם בעבירה המיוחסת לו, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. כך אני עושה". 5. מקובלת עלי, הכרעת דינו של בית משפט קמא על נימוקיה. דחיית עתירתו של המערער בבג"ץ 6818/10 אינה יכולה להוביל לכך שבמסגרת תיק פלילי אשר הוגש בגין אי קיום צו שיפוטי חלוט שנבחן על ידי מספר ערכאות, יקבע בית משפט לעניינים מקומיים כי הצו השיפוטי שניתן היה שגוי. לו היה מדובר בתיק פלילי שבו דנים בשאלה - אם בנייה נבנתה ללא היתר או בסטייה מהיתר, במסגרתו נבדק ההיתר, כי אז אולי ניתן היה להעלות טענות בנוגע לחוקיות תנאי ההיתר בכל הקשור להעלאת טענת הגנה מן הצדק, אך במקרה דנן ,שבו הצו השיפוטי חלוט מזה שנים רבות, לא ניתן לאפשר תקיפה של תנאי ההיתר בבית משפט לעניינים מקומיים. 6. באשר לגזר הדין: בית משפט הקל עם המערער בגזר דינו. עבירה מסוג אי קיום צו שיפוטי, ובוודאי כאשר אין מדובר באי קיום צו בפעם הראשונה, היא מסוג העבירות שיש להחמיר בהן, ואף ניתן היה להשית על המערער עונש מאסר משמעותי יותר וסכום קנס גבוה בהרבה. בית המשפט התחשב בגזר דינו בנסיבות המיוחדות של הפרשה הזו והשית עונש מאסר בן 90 יום על דרך של עבודות שירות בשים לב לכך שהיה תלוי ועומד נגד המערער עונש מאסר על תנאי שכבר לא ניתן היה להאריכו, וכן השית קנס נמוך בהרבה מהרף העליון של מתחם הענישה המקובל במקרים דומים. בנסיבות אלו, אין מקום להתערב בגזר הדין. אביגיל כהן המערער יתייצב לנשיאה בעונש ביום 1/7/13. 7. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. בית המשפט לעניינים מקומייםערעורתל אביב