התקשרו בהסכם להפצת והדפסת חומר פרסומי של המועדון, וביצעו עבודות כאמור בהתאם למוסכם, במהלך החודשים מרץ-אפריל ויוני 2011. עבור עבודות אלו הפיקו המערערים למשיבים ארבע חשבוניות לתשלום בסך מצטבר של 16,356 ₪. למעט החשבונית הראשונה מחודש מרץ בסך 2,320 ₪, אשר נפרעה במלואה רק בחודש אוגוסט 2011, החשבוניות האחרות בסך מצטבר של 14,036 ₪, לא נפרעו. המערערים ניסו פעמים רבות לבוא בדברים עם המשיבים בכדי לקבל את תמורת העבודה שביצעו, אך כשלו בניסיונותיהם. בתחילה הוגשה על ידי המערערים תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות (ת"ק 15063-09-11). תובענה זו נמחקה ולאחר מכן הוגשה התביעה הנדונה לבית משפט השלום. הסכום שתבעו המערערים הינו 30,246 ש"ח, הכולל את תשלום התמורה ופיצוי על נזקים ממוניים ובלתי ממוניים שנגרמו להם. המשיבים טענו להיעדר יריבות בינם לבין המערערים מאחר ופעילותם נעשתה במסגרת החברה, בשמה ועבורה. הם טענו כי המערערים הפרו את ההסכם בכך שלא הפיצו כהלכה את החומר הפרסומי, ולפיכך הם אינם זכאים לתשלום מעבר לזה שקיבלו. פסק הדין מושא הערעור בית משפט קמא קיבל כאמור את תביעת המערערים נגד החברה. בפסק דינו קבע כי טענות המשיבים בעניין הפרת החוזה דינן להידחות, תוך שהוא מפנה לתמלול של עשרות מסרונים שהוחלפו בין הצדדים, מהם עולה כי המערערים חזרו ודרשו, שלא לומר התחננו, לקבל את התמורה המגיעה להם, אך המשיבים דחו אותם בלך ושוב בתואנות שונות. יחד עם זאת, מעולם לא עלתה כל טענה בפיהם של המשיבים בדבר הכחשת החוב או טענה כלשהי כלפי העבודה שבוצעה על ידי המערערים. לפיכך קבע בית המשפט כי טענות אלו הינן טענות שנטענו בדיעבד לצורך המשפט ואין לתת בהן כל אמון, לעומת עדויות המערערים אשר עשו רושם מהימן, עקבי וסדור. בד בבד, דחה בית המשפט קמא את התביעה האישית נגד המשיבים, תוך שהוא דוחה את הטענות לעניין חבותם האישית של אלו כלפי המערערים. בסוגיה זו קבע בית המשפט כי מאחר וההסכם שנכרת בין הצדדים אבד ולא הוגש כראיה, אין כל הוכחה כי נחתם על בסיס אישי בין מי מהמשיבים לבין המערערים ולא בשם החברה. אשר להצעת המחיר, שהוגשה על ידי המערערים, אשר כותרתה הייתה "הצעת מחיר/הסכם עבודה חודשית עבור קונסטנטין לדודו" קבע בית המשפט כי זו מלמדת על כך שאין עילה לתביעה נגד המשיב מס' 1 (להלן: "רן"), אשר לא נזכר בה כלל, ואילו בנוגע למשיב מס' 2 (להלן: "דודו") סבר בית המשפט כי הטענה להתקשרות מול דודו נסתרה נוכח הרישום בחשבוניות שהנפיקו המערערים. אותן חשבוניות נערכו על שם "הקונסטנטין" בלבד, מבלי שהוזכר בהן שמו של דודו. עוד קבע בית משפט קמא, כי לא הונחה בפניו תשתית עובדתית מינימאלית אשר תצדיק את הרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין המשיבים לשם הטלת אחריות אישית עליהם. לאור האמור, קבע בית המשפט כי על החברה לשלם למערערים סך של 14,036 ₪ בגין החשבונות שלא נפרעו; סכום של 74 ₪ עבור פירעון החשבונית של חודש מרץ באיחור וסכום של 5,000 ₪ עבור עוגמת הנפש שנגרמה למערערים בשל התנהגותם של המשיבים, הטרחה והמאמץ שנדרשו להשקיע לצורך "ריצות" אחרי המשיבים, ההשפלה ומפח הנפש שהיו מנת חלקם לנוכח התחמקויותיהם של המשיבים. הסכום הכולל שבו חויבה החברה הועמד על 21,110 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום, ובתוספת הוצאות ושכר טרחה בסך של 3,500 ₪. אף שבית משפט קמא דחה את התביעה כלפי המשיבים, הוא לא חייב את המערערים בהוצאות לטובתם "בשל התנהגותם הבלתי ראויה והתחמקויותיהם מהתובעים". הטענות בערעור שבלפני, טוענים המערערים כי יש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבל את תביעתם גם נגד המשיבים. בבסיס עמדת המערערים עומדת העובדה כי החברה לא קיימה את פסק הדין ולא שילמה דבר למערערים, ואף אינה מתכוונת לעשות כן. לטענת המערערים בית משפט קמא טעה בכך שדחה את התביעה נגד המשיבים וזאת בשל מספר נימוקים: המשיבים לא צירפו כל ראיה אשר תעיד על כך שהחברה היא בעלת מועדון "הקונסטנטין" ולא הם; בכל מגעיהם עם המערערים המשיבים מעולם לא טענו כי הם פועלים כמנהלים של חברה ולא הזכירו כלל את העובדה כי המועדון מוחזק על ידי החברה או ציינו את שם החברה; במסגרת הצעות המחיר וטיוטות ההסכם שהוחלפו בין הצדדים, לא ציין דודו את החברה כצד להסכם ולא העמיד אותם על טעותם (בעניין זה מפנים המערערים לעדותו של דודו שבה ציין כי "הרבה פעמים אנשים מתבלבלים" (פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 13 ש' 21)). כנגד דחיית התביעה בקשר לרן בשל אי ציון שמו במפורש בהצעת המחיר, טוענים המערערים כי תמלול השיחות בין הצדדים מלמד על מעורבותו הברורה, אף אם לא הוזכר בפירוש בכתובים. טענה נוספת היא כי המשיבים לא מסרו לבית המשפט תשובה לשאלה האם התבקש קיזוז מס תשומות על חשבוניות המס שהונפקו להם על ידי המערערים, ובשם מי התבקש קיזוז כזה, וזאת חרף החלטה מפורשת של בית משפט קמא. לאור האמור טוענים המערערים להרמת מסך, בנימוק שהמשיבים עצמם לא הקפידו על הקיום הנפרד של האישיות המשפטית של החברה. עוד טוענים הם כי התנהלותם של המשיבים עולה לכדי חוסר תום לב קיצוני, המצדיק הטלת אחריות אישית עליהם, אף בתפקידם כאורגן של החברה שפועל בשמה. בדיון שהתקיים בערעור הוסיפו המערערים וטענו כי לכל אורך מערכת היחסים בין הצדדים לא נאמר דבר על התקשרות עם חברה אלא עם האחים סאסי. הם נשענים על האמור בתמליל המסרונים שגם ממנו נלמד כי דודו מתייחס לחוב בגוף ראשון וכן לפעולות שהוא עושה כדי להביא לתשלום. המשיבים טוענים כי יש לדחות את הערעור והם תומכים במסקנותיו של בית משפט קמא. לשיטתם המדובר בקביעות עובדתיות שאין להתערב בהן ובמסקנות הנובעות מקביעות אלה. מסקנותיו של בית המשפט מאי הגשת החוזה כראיה, ומהעובדה שהשם "קונסטנטין" צוין בחשבוניות המס ובכרטסת ולא שמם של המערערים תומכות במסקנות אלה ולפיכך לדעתם אין עילה להרמת מסך. בדיון שהתקיים טענו המשיבים כי כתב התביעה שהוגש תחילה לבית משפט לתביעות קטנות הופנה גם הוא אל החברה. כן הפנו המשיבים לכך שמתמלילי המסרונים עולה כי באחד מהם (מיום 20.6.2011) כתב דודו לאחד המערערים "אחי סליחה על השעה, תבדוק לי על הבוקר של איזו חברה הצ'ק שקיבלתם?...". מכאן, כך הטענה, היו המערערים יכולים לדעת כי התקשרו עם חברה לפחות במועד זה. עוד נטען כי המערערים קיבלו לידיהם שיק אחד שנמשך על ידי החברה וגם ממנו היו יכולים לדעת עם מי התקשרו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לקבל את הערעור ביחס לדודו, ולדחות אותו באשר לרן, כמפורט להלן. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים וקיצוניים המגלים שגיאה עקרונית בסיסית. זאת בשל היתרון שיש לזו בהתרשמות הבלתי אמצעית מן העדים (ע"א 4839/92 גנץ נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 560/84 נחמן נ' קופת חולים של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, פ"ד מ(2) 384, 387 (1986), ע"א 989/03 א' חטר-ישי משרד עורכי דין נ' חיננזון, פסקה 21 (26.1.2005)). בית משפט קמא הכריע, על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי רן לא חתם על ההסכם והוא לא מוזכר בו, ולפיכך אין רגליים לתביעה נגדו. דודו עצמו העיד אמנם כי רן, שהוא אחיו, הוא שותפו, יחד עם זאת מתוך הראיות נלמד כי דודו הוא זה שטיפל בקשר עם המערערים והוא זה שעמד מולם בעת המשא ומתן טרם ההתקשרות ובמהלכה, ולאחר מכן היה גם איש הקשר מולם בכל הנוגע לתשלום (ר' פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 12 ש' 25-32). עיון בתמלול המסרונים בין הצדדים שצירפו המערערים לתביעתם, אינו מעלה כמעט דבר ביחס לקשר בין רן לבין המערערים או הידברות שהייתה ביניהם. תמלול זה מתאר שתי הודעות בלבד מצד המערערים, להם רן כלל אינו עונה למעט תשובה אחת קצרה ולקונית מצדו באחת מהפעמים "אני חוזר אליך". לאור האמור, אינני מוצא כי יש מקום להתערב במסקנתו העובדתית של בית משפט קמא, אשר דחה את התביעה כנגד רן בשל חוסר יריבות שכן לא הונחה תשתית ראייתית לתביעה אישית כלפיו. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לאחריותו של דודו. כפי שקבע בית משפט קמא, דודו היה הדמות הדומיננטית אתה ניהלו המערערים את המשא ומתן ואת ההתנהלות העסקית לאורך חיי ההסכם, והדבר ניכר הן מהצעות המחיר והן מתמלול המסרונים בין הצדדים. בית המשפט אף פסק כי דודו לא התכחש לחוב הקיים, וכי בהתנהלותו החמקנית אילץ את המערערים לשוב ולרדוף אחריו בכדי לקבל את כספם, באופן שהוסיף ממד של השפלה ומפח נפש. לצד מסקנות עובדתיות אלו, קבע בית המשפט כי אין להטיל על דודו אחריות אישית, מהנימוקים שפורטו לעיל. לכך אין בידי להסכים. ראשית, בכל הנוגע לפיצוי עבור עוגמת הנפש והטרחה. בית המשפט חייב כאמור את החברה בסכום של 5,000 ₪ בגין ההתנהגות שגרמה למערערים ל"השפלה ומפח נפש". בעניין זה ציין בית המשפט את התחמקויותיהם של המשיבים, ואת הצורך שנגרם למערערים "לרדוף" אחרי השכר שמגיע להם כדין. אף מבלי להידרש לשאלות שעניינן אחריותו האישית של אורגן בחברה, הרי שבמקרה זה ההתנהגות שבגינה חייב בית משפט קמא בפיצוי הייתה התנהגותו האקטיבית של דודו וככזו לא הייתה כל מניעה לחייב אותו בתשלום לצד החברה. שנית, באשר לאחריות האישית של דודו כנושא משרה - מצאתי כי בנסיבות העניין יש מקום להטיל עליו אחריות בשל התנהלותו האישית. הטלת אחריות כזו יכולה לנבוע ממעשיו שלו, כצד למשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, כמי שהפר את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב וכמי שהתרשל או הציג מצג שווא רשלני, וזאת ללא קשר למעמדו בחברה (ע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין (12.4.11), פסקה 25 לפסק דינו של השופט ג'ובראן, ראו גם צוק אור, 698 וכן ע"א 507/79 מוריס ראונדנאף (קורן) נ' אילנה חכים, פ"ד לו (2) 757, 794 (1982), ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981)). בעניין זה קיימת אמנם הבחנה בין נושה נזיקי לבין נושה חוזי, כאשר הנטייה היא לצמצם בהטלת אחריות אישית על המנהלים בשל הפרת החיוב החוזי על ידי החברה - זאת בשל העובדה כי בניגוד לנושה הנזיקי אשר נקלע למצב זה בעל כורחו, הנושה החוזי הוא נושה רצוני אשר היה יכול לבחור האם להתקשר עם התאגיד ובאלו תנאים, בהתחשב באישיותו המשפטית הנפרדת (ראה ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטיטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 698-699 (1994) (להלן: "צוק אור")). עם זאת, נקבע כי גם הפרת חוזה באופן ממושך אשר אינה מותירה לנושה החוזי כל אפשרות להקטין נזקיו או לשלוט בהם, עשויה להשוות את מעמדו לזה של הנושה הנזיקי בכל הנוגע למידת הפתיחות להטלת חיוב אישי על נושא משרה בחברה (ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' זלמה וינבלט, פסקה 32 (20.9.07)). בהקשר לכך הוזכרה במפורש אף הפרת חובת תום הלב בקיום החוזה, לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). לצורך הטלת חבות אישית על מנהל חברה בשל חוסר תום לב, נקבע כי אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית (ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, פסקה 17 (20.10.09)). קביעה כאמור תתרחש במקרים חריגים בלבד, ולא תיעשה על דרך השגרה (ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, פסקאות 43-44, 46 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, וההפניות שם (1.8.10) (להלן: "נשאשיבי")). בענייננו, כפי שעולה מחומר הראיות, המערערים לא היו מודעים בעת ההתקשרות ובמהלכה לקיומה של החברה ולעובדה שהם מתקשרים עם תאגיד - עובדה המקרבת את מעמדם באופן מובהק למעמדו של נושה נזיקי. התנהגותו האישית של דודו, באה לידי ביטוי בכך שעוד בטרם נכרת החוזה נמנע מלציין בפני המערערים כי הם מתקשרים עם חברה; נמנע מלתקן אותם כאשר הצעת המחיר נערכה לגוף בשם "קונסטנטין"; נמנע מלתקן אותם בעת שהעבירו חשבוניות על שם "קונסטנטין" ולא על שם החברה ואף לאחר מכן, במודע ובמתכוון, נמנע והתחמק פעמים רבות מבקשותיהם החוזרות ונשנות של המערערים לקבל את כספם בדרכים שונות, החל מהעלאת תירוצים שונים ומשונים ועד התעלמות פשוטה כמשמעה, באופן שאיננו מקובל וסביר בהתקשרות עסקית. לעניין זה די לפנות ולקרוא את עשרות המסרונים שהוחלפו ואת התשובות שנתן דודו לפניות. כן ניתן להתרשם מגישתו לסוגיה גם בתשובותיו בחקירתו הנגדית בבית משפט קמא. התנהגות מעין זו עולה כדי הפרת חובת תום הלב בקיום החוזה, הנקובה בסעיף 39 לחוק החוזים, אשר יש לה ממד של אשם סובייקטיבי. טענות המשיבים בדבר מודעות המערערים לזהות המתקשר עמם ולכך שמדובר בחברה עומדות להם לכל היותר לגבי החודש האחרון להתקשרות - חודש יוני 2011. המסרון שעליו נסמכים המשיבים, ובו נשאל אחד המערערים מאיזו חברה השיק שקיבל, נשלח ביום 20.6.2011. מהמסרון ניתן להבין כי השיק אמנם ניתן על ידי חברה אך לא ברור איזו חברה, ואף ניתן ללמוד כי המשיבים פועלים באמצעות שתי חברות לפחות. אשר לשיק (נספח 5 לכתב התביעה) הרי שמועד פירעונו היה 9.8.11 והוא הופקד ביום 10.8.11. אף אם אניח כי השיק נמסר למערערים במועד מוקדם יותר (בהנחה שהמסרון מתייחס אליו) לא הונחה כל תשתית לקבוע מתי ניתן למערערים אלא רק כי היה ברשותם ביום 20.6.2011. ככל שהמסרון אינו מתייחס לשיק זה הרי שמועד פירעונו מאוחר ליום 20.6.11. גם הנדבך השלישי בטענות המשיבים, כי כתב התביעה שהוגש לבית המשפט לתביעות קטנות ביום 6.9.2011, אינו מלמד על כך שהמערערים ידעו שהתקשרו עם החברה במועד שבו ביצעו עבורה את העבודות כמוסכם. מכאן, שעל בסיס התשתית העובדתית שהונחה לפני בית משפט קמא הרי שניתן לומר כי המערערים לא היו מודעים להתקשרותם עם חברה בכלל ועם החברה הנדונה בפרט עד לחודש יוני 2011, לאחר שהשלימו את ביצוען של העבודות עבור המשיבים למעט אולי העבודות שבוצעו בחודש האחרון - יוני 2011. משנתון זה לא הוכח עד תום על ידי המערערים מצאתי כי יש להפחית מסכום פסק הדין בכל הנוגע לחיוב האישי המוטל על דודו את הסכום המתייחס לחודש יוני 2011 (לפי חשבונית 144) בסך של 4,640 ₪, וכן סכום של 74 ₪ שעניינו הריבית הנוגעת לתשלום לחודש מרץ 2011. איני סבור כי יש לתת משקל לאי הבאתו של החוזה. משהצהירו המערערים כי זה אבד ומשלא קבע בית משפט קמא כי אינו נותן אמון בהצהרה זו הרי שהיעדרו של החוזה אינו מלמד בהכרח על כך כי אי הבאתו פועלת לחובת המערערים. הגעתי אפוא למסקנה כי יש להטיל על דודו חבות אישית כלפי המערערים בגין התוצאות הנובעות מהתנהגותו על שני היבטיהם: החיוב בפיצוי עבור עוגמת הנפש והחיוב בפיצוי עבור השירות שנתנו המערערים לחברה (למעט התשלום עבור החודש האחרון וכן סכום של 74 ₪ שהוא הפרשי ההצמדה של התשלום הראשון). שני היבטים אלה כלולים במסגרת הנזקים הנובעים מחוסר תום הלב שבהתנהגותו, שכן התנהגות זו היא שהביאה באופן ישיר לאי יכולתם של המערערים לגבות את חובם מהחברה, וכן גרמה באופן ישיר לעוגמת הנפש בגינה נפסק להם פיצוי נוסף (השוו ברזני, פסקה 20, רע"א 7288/12 שמואל רוזן נ' צחי אברמוביץ, פסקה ה' (23.10.12), ת"א (תל אביב) 2451-05 מרגליות סחר ושירותי חיטוי בע"מ נ' א.א.פוליטיב (1999) בע"מ, פסקאות 29-31 (15.4.10). בשולי הדברים אוסיף כי אין המדובר בהרחבת חזית נוכח האמור בסעיף 25 לכתב התביעה. המערערים טענו בנוסף להרמת המסך כלפי המשיבים. משמתקבל הערעור כלפי דודו בשל הטלת אחריות אישית כלפיו הרי שהטענה רלוונטית אך ורק להטלת אחריות כלפי רן ואולם בהינתן כי המשיבים אינם בעלי המניות של החברה אין לכך מקום (השווה סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999). זאת ועוד לא הונחה תשתית מספקת לביסוס עילת תביעה זו כלפי רן. הערעור שהוגש כלפי המשיב מס' 1, רן סאסי, נדחה. הערעור שהוגש כלפי המשיב מס' 2, דוד סאסי, מתקבל במובן זה שפסק דינו של בית משפט קמא ישונה והחיוב שהוטל על החברה בפסק הדין (בהפחתת שווי העבודות לחודש יוני 2011 בסך של 4,640 ₪ וכן סכום נוסף של 74 ₪) יחול גם על המשיב מס' 2, יחד ולחוד. הסכום בו חב המשיב מס' 2 עומד אפוא על 16,396 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט כפי שנקבעו בסעיף 7 לפסק הדין מושא הערעור. בהתחשב בכך שחלק מהערעור נדחה וחלקו התקבל ובהינתן הייצוג המשותף של המשיבים אני מחייב את המשיב מס' 2 לשלם למערערים שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,900 ₪ וכן להשיב להם את האגרה ששילמו לצורך הגשת הערעור. הפיקדון שהפקידו המערערים יושב להם. חוזהחוזה הפצה