המשיבות זכו במכרז של מינהל מקרקעין ישראל, לפינוי ובינוי של "שכונת הארגזים" בתל-אביב. המבקשים החזיקו בעת ההיא קרקע בשטח של כ- 1000 מ"ר ברחוב שתולים 51 בשכונת הארגזים שכללה גם מחסן וגם חצר. ביום 5.12.013 חתמו המשיבות על שלושה הסכמי פינוי בעלי נוסח זהה: האחד - עם המבקש 1; השני - עם המבקשת 2 (אחותו של המבקש 1); והשלישי - עם אמם של המבקשים (להלן - ההסכם). לפי ההסכם, התחייבו המשיבות, בתמורה לפינוי, לפצות את כל אחד מהמבקשים (ואת אמם) בדירת שלושה חדרים בבניין "אלון" שעתיד היה להיבנות על-ידן. בסופו של דבר השלימו המשיבות את הקמתו של בניין "דולב" בלבד, ובין הצדדים נחתם נספח להסכם, לפיו הוסכם כי חלף הדירה בת השלושה חדרים בבניין "אלון", יקבל כל אחד מהמבקשים דירה בת ארבעה חדרים בבניין "דולב". המבקשים לא פינו את החצר, שלימים הוברר שהיא תפוסה ע"י צד ג' בשם עמר, ומשכך הודיעו להם המשיבות ביום 18.2.07 כי ההסכם עמם בטל. המבקשים התעלמו מהודעת הביטול ובדצמבר 2007 פלשו לדירות מס' 44 ו-35 בבניין "דולב", שבטרם הביטול הוקצו להם (להלן - הדירות) והשכירו אותן לאחרים. המשיבות הגישו נגד המבקשים תביעה לסילוק יד ולדמי שימוש ראויים, ובדיון שהתקיים בתביעה הסכימו הצדדים להעביר את הסכסוך ביניהם לבוררות. פסק הבוררות הראשון הליך הבוררות התנהל לפני השופט בדימוס אמנון שטרסנוב (להלן - הבורר). ביום 18.1.12 ניתן ע"י הבורר פסק בוררות (להלן - הפסק הראשון) במסגרתו נתקבלה תביעת המשיבות והמבקשים נצטוו לסלק ידם מהדירות וכן חוייבו לשלם למשיבות דמי שימוש ראויים החל מחודש דצמבר 2007 ועד מועד הפינוי בפועל. הבורר קבע כי המבקשים הפרו את ההסכם בהפרה יסודית משלא עמדו בהתחייבותם למסור למשיבות את כל הנכס בשלמותו, דהיינו גם את המחסן וגם את החצר, שכן לשון ההסכם מדברת על "שטח מקרקעין" שעליו "בנוי מחסן", באופן ששניהם מהווים בצוותא את הנכס שהיה על המבקשים לפנות. בקשת הביטול הראשונה המבקשים לא השלימו עם הפסק הראשון, והגישו בקשת רשות ערעור שהתבררה לפני כב' השופטת שיצר (להלן - ההליך הקודם) בהתאם לסעיף 29ב לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות) ומשהותנה כך בעת ההסכמה להעביר הסכסוך לבוררות. כן עתרו להורות על ביטול פסק הבוררות בהסתמך על עיל הביטול שבסעיף 24(5) לחוק. בין היתר טענו המבקשים, כי בד בבד עם קביעת הבורר לפיה ההסכם בוטל, היה עליו להורות על השבה הדדית, ובמקביל לחיובם לפנות את הדירות, היה עליו להורות על השבת המחסן לידיהם. פסק הדין בבקשת הביטול הראשונה בפסק דין שניתן ביום 27.8.12 בהליך הראשון, דחה בית המשפט (כב' השופטת שיצר) את מרבית טענות המבקשים, ואישר את קביעות הבורר שבפסק הבוררות הראשון בדבר הפרתם של המבקשים את ההסכם וחיובם לפנות את הדירות אליהן פלשו. הקביעות הללו הפכו לחלוטות. בה בעת מצאה כבוד השופטת שיצר טעם בטענת המבקשים כי הבורר לא נתן את דעתו לטענתם בדבר זכות ה"השבה לאחר ביטול" הקבועה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות) ולפיה הגם שלא מסרו את החזקה בחצר, הרי פינו את המחסן, ומשכך מגעת להם לכל הפחות השבה חלקית. וכך נקבע: "בפסק הבורר אין כל אזכור לסוגיית ההשבה, ועד כמה שניתן להתרשם מפסק הבורר הצדדים כלל לא התייחסו לסוגיית ההשבה שהיא משפטית והתמקדו בראיות העובדתיות. כפועל יוצא ממסקנות הבורר מתעוררת כאמור גם שאלת ההשבה הגם שברור כי המערערים הפרו את החוזה שבין הצדדים, בכך שלא מסרו את כל ה-1000 מ"ר". הפסק הוחזר איפוא לבורר תוך הקביעה "על כן אני מורה כי הצדדים יחזרו לבורר על מנת שיטענו בפניו בסוגיית ההשבה והוא ישלים את פסקו בסוגיה זו בלבד". פסק הבוררות השני ביום 17.3.13 הוציא מלפניו הבורר פסק בוררות משלים (להלן - הפסק השני) במסגרתו קבע, כי המחסן אמנם פונה על-ידי המבקשים עוד בשנת 2003, אך הוא מעולם לא הועבר לרשות המשיבות, שכן: לא נערך כתב מסירה של המחסן, לא הייתה העברה פיזית של המחסן לידי המשיבות, והן גם לא תפסו בו כל חזקה ולא עשו בו שימוש, וכפועל יוצא, לדבריו: "...ממילא את שלא נעשה - אין להשיב". הבורר הבהיר כי במסגרת הבוררות שהתנהלה בפניו עד למתן הפסק הראשון, הצדדים כלל לא טענו בנושא ההשבה, והשאלה כלל לא התעוררה. עוד הוסיף הבורר, כי נאמנה עליו הצהרת ב"כ המשיבות כי אינן מחזיקות במחסן, על כן הוא "עומד רובו ככולו לרשות הנתבעים, אשר רשאים לעשות בו כחפצם". על רקע האמור, דחה הבורר גם את דרישת המבקשים להורות למשיבות לשלם להם דמי שימוש ראויים בגין השימוש במחסן, עת קבע כי המשיבות מעולם לא קיבלו את המחסן לידיהן, ולא עשו בו כל שימוש. טענות המבקשים בבקשה דנן עותרים המבקשים לבטל את פסק הבורר השני מחמת העילה המנויה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, קרי: "קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד". לטענתם, הבורר סטה באופן חריג מההליכים המשפטיים המקובלים והנדרשים, עת מנע מהם את זכותם הבסיסים להציג לו ראיות להוכחת טענת ההשבה ונתן את פסק הבורר השני מבלי לברר כלל את הסוגיה שעמדה לדיון. המבקשים טוענים כי גם מפסק דינה של כב' השופטת שיצר וגם מפסק הבוררות הראשון עולה, כי החזקה במחסן נמסרה גם נמסרה למשיבות עוד בחודש יוני 2003, באופן שפסק הבוררות השני סותר קביעה חלוטה זו. הבורר נצטווה על ידי ביהמ"ש לקיים דיון ולא עשה כן, ובכך המרה את מצוותו של בית המשפט. עוד טוענים המבקשים כי הבורר טעה טעות שבדין שכן האבחנה שעשה בין פינוי המחסן ע"י המערערים לבין מסירת החזקה בו לידי המשיבות הינה מלאכותית ואינה יכולה לעמוד. תשובת המשיבות המשיבות טוענות כי בפסק הדין שניתן בהליך הראשון כלל לא נקבע כי המבקשים מסרו את החזקה למשיבות, אלא כי פינו אותו בלבד, כי מדובר בהוצאת דברים מהקשרם, וכי בכל מקרה מדובר בהערת אגב שאיננה יכולה להוות השתק פלוגתא. כן נטען כי הבורר לא שמע ראיות בבוררות השנייה מהטעם שהמבקשים לא הציגו אותן. לטעמם, כל רצון המבקשים הוא שבית המשפט/הבורר יכריע בסכסוך נוסף שהתגלע בין המבקשים/המשיבות לבין עיריית תל אביב בכל הנוגע לחיובי ארנונה ולמחלוקת בדבר זהות המחזיקים בשנים האחרונות - מחלוקת שאינה אמורה להתברר בהליך זה. דיון והכרעה 1. לאחר עיון בפסקי הבורר, בפסק-דינה של השופטת שיצר ובטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי לא קיימת כל מחלוקת ממשית בין הצדדים בכל הנוגע להליך הבוררות, וכי בפני לא ניצבת כלל סוגיה הסובבת סביב פסיקת בורר בניגוד לקביעת בית המשפט או בניגוד לקביעתו שלו. ככל שקיימת מחלוקת בנושא זהות המחזיק במחסן במועדים שונים, לעניין תשלום מיסי עירייה, הרי אין היא אמורה להתברר במסגרת הליך ביטול פסק בורר. 2. בפסק הבוררות הראשון קבע הבורר כי המבקשים הפרו את הצהרתם כלפי המשיבות לפיה הם המחזיקים הבלעדיים בקרקע ובמחסן, אף הפרו את התחייבותם למסור את כל ה"נכס" המורכב גם מהקרקע וגם מהמחסן. משכך, הורה הבורר למבקשים לפנות את הדירות, שקבלת החזקה בהן מהווה פלישה, תוך חיובם בדמי שימוש ראויים. משהבקשה לביטול פסק הבורר הראשון נדחתה הרי קביעות אלו הינן חלוטות וב"כ המבקשים אישר במהלך הדיון כי אמנם כך הוא. 3. טרוניית המבקשים הינה שנותרו "קרחים מכאן ומכאן", מן הטעם שגם פונו מהדירות, גם חוייבו לשלם דמי שימוש, וגם איבדו את החזקה במחסן, שאמורה הייתה להיות מושבת להם מכוח הוראת סעיף 9 שבחוק התרופות. וכפי שאישר בא כוחם במהלך הדיון לפני: "...אכן פסק הדין חלוט אבל סברנו שלאור נושא ההשבה זה צריך להתבצע בד בבד, ז"א מסירת הדירות כנגד המחסן של ה- 500 מ"ר ו/או הפיצוי הכספי בגינו" (עמוד 1 שורות 15-16 לפרוטוקול). וכן: "...לא ביקשתי עזרה בנושאים אלה. לא יעלה על הדעת שהקבלן יקבל גם את הדירות וגם המחסן שהועבר לחזקתו. מרשיי חטאו, לא בסדר, הפרו והבורר החליט שהחברות יקבלו גם את הדירות, המחסן וגם לא לבנות את הדירה..." (עמוד 8 שורות 12-14 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט אם יהא "מוכן לקבל [את] חזרה את החזקה במחסן ובכך לסיים את העניין?" השיב ב"כ המבקשים כי "אין לי ברירה. כן. אני מקבל השבה ומשאיר לשיקול דעת בית המשפט אם מגיעים לי או שלא מגיעים לי דמי שימוש" (עמוד 9 שורות 11-15 לפרוטוקול). 4. בדרישתם לקבל בחזרה את החזקה במחסן, מתפרצים המבקשים לדלת פתוחה, שכן כך קבע הבורר, בשני פסקיו, כך קבעה השופטת שיצר, ואף ב"כ המשיבות הסכים לכך במהלך הדיון. 5. בפסק הבורר הראשון, דחה אמנם הבורר את הטענה שהסכם הפינוי התייחס רק למחסן, אך קבע פוזיטיבית שהמחסן פונה ע"י המבקשים בשנת 2003: "טענתם המרכזית של הנתבעים בסוגיה זו היתה, כי מלכתחילה, התייחס הסכם הפינוי למחסן בלבד ולא לחצר...לא ירדתי לסוף משמעותה של טענה זו, כאשר אין חולק, כי המחסן פונה כבר בשנת 2003, וכי כל ההתדיינויות והתכתובות לאחר מכן, התייחסו לחצר בלבד ולא למחסן" (סעיף 11 לפסק הראשון). וכן: "סיכום הפגישה הנ"ל משנת 2005 מוכיח מעל לכל צל של ספק, כי גם לאחר הפינוי הראשון של עמר מהמחסן בשנת 2003, נמשכו הדיונים והטיפול בפינויו המלא של עמר גם מהחצר..." (סעיף 15 לפסק הראשון). 6. אף השופטת שיצר קבעה כי המחסן פונה ולכאורה לפי תוצאת הביטול יש להורות על השבתו למבקשים: "...בהינתן קביעתו העובדתית של הבורר כי המחסן (ללא החצר) פונה, עבור המשיבות (ראו סע' 10 לפסק הבורר), הרי שהתוצאה המשפטית המתחייבת מכך היא, כי שטח המחסן הסגור כ-500 מ"ר (ללא החצר), נמסר למשיבות, ועל כן יש לדון בסוגית ההשבה החלקית". וכן: "מעבר למצב המשפטי שמחייב את השבת המחסן לידי המבקשים כאמור לעיל, טען ב"כ המבקשים..." (עמ' 6 לפסק הדין). 7. גם ב"כ המשיבות אינו חולק על כי המשיבות פינו את המחסן: "אותו עמר שכר את המחסן מפלקסר ובשנת 2003 פינה את המחסן..." (עמוד 3 שורה 18 לפרוטוקול). "בית המשפט: יש לנו כנתון את פסק הבורר שהמחסן פונה בשנת 2003. עו"ד אשכנזי: נכון" (עמוד 4 שורות 22-24 לפרוטוקול). אלא שלדבריו, מרשותיו סרבו לקבל את החזקה במחסן שפונה משום שאמורות היו לקבל בו זמנית את החזקה גם במחסן וגם בחצר, וכדבריו "מאחר וזה רק חצי סרבנו לקבל" (עמוד 6 שורות 12-13 לפרוטוקול). המשיבות אינן מתנגדות לכך כי המבקשים יקבלו חזרה את החזקה במחסן שפינו אלא שלשיטתו "אני לא קבלתי את החזקה ולכן אין לי מה להחזיר...כשנרצה לפנות אותם נכנס אתם למשא ומתן ויש קריטריונים של המינהל שגבי הפיצוי שקבוע. מה אנו צריכים לשלם כדי לפנות" (עמוד 7 לפרוטוקול). 8. ברע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי (מיום 5.5.10), אכן נקבע: "לגבי העניין האחרון, ולשם השוואה, ניתן להפנות לפסיקה, על פיה בורר שדן ופסק בענין בניגוד למעשה בית דין שחל מתוקף פסק דין קודם של בית משפט נמצא כמי שחרג מסמכותו ופסקו בוטל מטעם זה" (סעיף 18 לפסק הדין) אלא שבעיה כזו כלל לא מתעוררת בענייננו, כפי שטוענים המבקשים, שכן הבורר לא סטה מקביעותיו בפסק הראשון, אף לא מקביעותיה של כבוד השופטת שיצר. 9. בפסק הבוררות השני קובע הבורר בשנית כי המחסן אכן פונה ע"י המבקשים בשנת 2003: "אין חולק, כפי שנקבע גם בפסק הבוררות, כי המחסן פונה ע"י הנתבעים באמצעות צו בית המשפט, עוד בשנת 2003", וכי "כך שאין כיום כל מניעה להשיב לנתבעים את המחסן". את אמירת הבורר "את שלא נעשה - אין להשיב" אין לנתק מהקשרה הכולל, שכן הבורר הבדיל בין פינוי המחסן ע"י המבקשים לבין קבלתו הפיסית ע"י המשיבות. משסבר שהמשיבות לא קבלו בפועל את החזקה, הרי שלשיטתו, מי שלא קבל אינו יכול להשיב. כדי להסיר ספק ציין הבורר בפסק השני "נאמנה עלי הצהרת ב"כ התובעות...כי גם כיום אין להם כל חלק ונחלה בנכס והוא עומד רובו ככולו לרשות הנתבעים אשר רשאים לעשות בו כחפצם" (עמוד 3 לפסק השני). 10. הנה כי כן, לא קיימת כל סתירה בין הפסק השני לבין הפסק הראשון, אף לא בין הפסק השני לבין ההוראות שניתנו ע"י בית המשפט בהליך הראשון, ומשניהם עולה כי המבקשים רשאים להשיב לעצמם את החזקה במחסן אותו פינו בשנת 2003. הבורר אף התייחס לדרישת המבקשים לקבלת דמי שימוש בגין המחסן לגופה, משקבע שהגם שהמבקשים פינו את המחסן, הרי המשיבות לא קבלו את החזקה בו. האבחנה בין פינוי בפועל ע"י צד אחד, לבין קבלת החזקה ע"י הצד השני, בהסתמך על טענה שלא הוסכם על פינוי חלקי, יכולה להוות, לכל היותר, ואיני קובעת כך, טעות, אולם זו אינה מהווה עילה לביטול פסק בורר. המחלוקת מי נחשב המחזיק בפועל בהקשר של דרישת העירייה לתשלום מיסים, במועד כזה או אחר - לא הייתה חלק מהמחלוקת שהועברה להכרעת הבורר, ומשכך לא היה זה מחובתו, אף לא מסמכותו, להכריע בה. 11. התוצאה היא שהבקשה לביטול פסק הבורר השני נדחית. לאור המכלול נראה לי נכון שכל צד יישא בהוצאותיו בהליך זה. מכרזבניהמקרקעיןפינוי בינויפינוי