בתי המערערים נבנו ללא היתר, על קרקעות בבעלות המדינה ובשטח שייעודו איננו לבנייה - וזאת באזור סעוורה שבצפון הנגב. במהלך שנת 2007 פנתה הוועדה המחוזית לבית משפט השלום בבקשה למתן צווי הריסה על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק התו"ב). לאחר בירור הבקשות ודיון בהם הוצאו צווי ההריסה במהלך שנת 2007. צווי ההריסה השיפוטיים הנ"ל נעשו חלוטים משלא הוגשו ערעורים כנגדם. בד בבד, בית המשפט השלום נעתר מפעם לפעם לבקשות שונות שהגישו המערערים בהסכמת המשיבה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה - וזאת מאז הוצאו הצווים ועד ליום 21.1.13 (לאחרונה בהחלטת בימ"ש השלום מיום 21.11.12). ביום 2.1.2013 הגישו המערערים בקשה נוספת לביהמ"ש קמא לעיכוב נוסף בביצוע צווי ההריסה. בקשה זו נדחתה על ידי בימ"ש השלום בהחלטה מיום 27.1.13 נשוא ערעור זה. 3. בהחלטה ציין בימ"ש השלום כי מועד ביצוע צווי ההריסה עוכב מפעם לפעם לתקופה מצטברת של כמעט שש שנים - לאור טענות המערערים כי מתנהל מו"מ בינם לבין הרשות להסדרת התיישבות הבדואים למעברם ליישובים אחרים בנגב. מתברר כי המערערים, מסיבות אלה ואחרות, דחו פתרונות מגורים שונים שהוצעו להם על ידי הרשות - ולעת הזו ועקב סירובם של המערערים להסדרים השונים שהוצעו להם - לא מסתמן פתרון מוסכם למעברם. בד בבד, אין אופק תכנוני כלשהו להתרה או הכשרה בדיעבד של המבנים נשוא הערעור - הבנויים כאמור על קרקעות מדינה באזור שאינו מיועד לבנייה כל עיקר. בין היתר, ציין כב' השופט י. עטר בהחלטתו כי: "המשיבה (הוועדה המחוזית - י.א.) אמנם הסכימה להשהות את ביצוע צווי ההריסה מספר פעמים אולם אין בכך כדי להצדיק הותרת מבנים שנבנו בחטא וללא היתר בשטחים פתוחים, על תילם. המבקשים לא יכולים להניח כי יוכלו להימנע מקיום צווי ההריסה עד אין קץ, רק בשל מגעיהם עם הרשות. דומה כי חמש וחצי שנים הן פרק זמן ארוך דיו. סבורני כי משהוצע למבקשים פתרון מגורים והמבקשים בחרו לדחותו, הרי שגם אם לא הגיעו להסכמה עם הרשויות אודות הפתרון הרצוי בעיניהם היה על המבקשים, בפרק זה זה, לדאוג לעצמם לפתרון מגורים חליפי וחוקי - ולא זמני". עוד הוסיף ביהמ"ש קמא, בהחלטתו כי: "דומה כי די בעצם העובדה שאין כל סיכוי כי המבנים יוכשרו באופן בו יוכלו להיוותר על תילם, בחוק ובהיתר, בכדי להורות על דחיית הבקשה (לעיכוב ביצוע נוסף - י.א.) גם אם עניינם של המבקשים טרם הוסדר לשביעות רצונם וחשים הם במצוקה. הגם שראוי לציין כי כעולה מתגובת המשיבה הוצעו למבקשים פתרונות מגורים אותם דחו". 4. בהודעת הערעור המפורטת והמנומקת טוענים המערערים להיעדר קיומו של אינטרס המצדיק ביצוע צווי ההריסה, למצוקת ההתיישבות הבדואית בדרום, לפגיעה שתיוודע לצווים דנן בזכויות האדם ובזכויות המערערים לקורת גג ולתנאי קיום אלמנטריים, ולאיזון הנדרש בין הוראות חוק התו"ב לבין אותן זכויות של המערערים. עוד טוענים המערערים כי מגוריהם הממושכים בבתים נשוא הצווים הקימו להם "זכות חוקתית לקניין לפי סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו". לטענתם, פתרונות המגורים השונים שהוצעו להם ביישובים חורה ושגב שלום - אינם מתאימים למבנה החברתי והשבטי שלהם ועל כן, אין לבוא אליהם בטרוניה כי דחו פתרונות מוצעים אלה. אין הצדקה לטענתם להרוס את הבתים הנוכחיים כל עוד הרשויות לא העמידו לרשותם פתרון דיור, פרטני וקולקטיבי, המניח את דעתם. כל עוד לא תבוא הרשות ותניח בפניהם הצעת פתרון שכזה - טוענים המערערים - ביצוע צווי ההריסה יהווה פגיעה בזכויותיהם החוקתיות לקורת גג ולקניין שקם להם בבתים מכוח השנים שגרו בהם ולמידתיות הנדרשת מהשלטון ומהרשות בביצוע צווי הריסה של בתים שנבנו שלא כחוק ושלא בהיתר. 5. דין הערעור להידחות. קבלת טענות המערערים משמעה כאוס וערעור מן היסוד של משטר התכנון והבנייה בישראל כפי שנקבע בחוק התכנון והבנייה. זאת במיוחד וביתר שאת שעה שהמדובר במבנים שנבנו שלא כחוק ואשר בית המשפט הוציא צו שיפוטי להריסתם. אין לקבל בשום דרך את הטענה כי משטר התכנון והבנייה והוראות החוק לא יחולו כל אימת שמדובר ביחיד או בקבוצה הנזקקים לפתרון מגורים - ומתוך כך פולשים לקרקע מדינה, בשטחים פתוחים, ובונים עליה בתים ולעתים אף שכונות וכפרים ללא היתר ללא אופק או סיכוי תכנוני לקבלת היתר בעתיד הנראה לעין - ואומרים כך יאה וכך יהיה עד אשר תואיל המדינה או הרשות להעמיד לרשותנו פתרון מגורים אשר יניח את דעתו של כל אחד מאתנו כפרט ואת רצון כולנו כשבט או משפחה. כל זכות, וגם זכות יסוד, איננה מוחלטת. הזכות לקורת גג (ויהיה מעמדה בסולם הזכויות אשר יהיה) כפופה להוראות חוק התכנון והבניה ועיצובה ותיחומה ייעשו בגדרם של הוראות החוק - ובמסגרת זו בלבד. 6. המערערים אינם נוקבים במועד משוער כלשהו שבו אמורים הם להסכים לתוכנית כזו או אחרת למעבר לאזור מגורים אחר. טענתם הינה כי כל עוד לא יוצע להם, על ידי הרשות, פתרון מגורים אינדיבידואלי וקהילתי, זכותם החוקתית הינה להמשיך ולהתגורר בבתים שנבנו שלא כחוק ואשר כבר ב- 2007 הצטוו על ידי בית המשפט על הריסתם. המערערים אינם טוענים כלל לאופק תכנוני, כזה או אחר, להכשרת המבנים נשוא צווי ההריסה. בנסיבות אלה, הארכת עיכוב ביצוע צווי ההריסה עד לבלי סוף כמוהו כריקון אותם הצווים מכל תוכן. תוצאה שכזו משמעה הפקעת מתחם שלם שנבנה שלא כדין ממשטר החוק ומהוראות חוק התכנון והבנייה. כאמור לעיל, הדעת לא סובלת תוצאה שכזו. 7. אשר על כן - לא מצאתי מקום לשינוי החלטת בית משפט השלום ואני דוחה את ערעור המערערים. הואיל ומצויים אנו עתה בעיצומו של חודש הרמדאן - אני מחליט לפנים משורת הדין לעכב את ביצוע צווי ההריסה עד ליום 15.8.2013. היה והמערערים לא יבצעו בעצמם את צווי ההריסה עד למועד זה - רשאית תהיה המשיבה לפעול בעצמה לביצוע הצווים. בניהקרקעותבעלותמקרקעין