1. המערער הורשע בבית המשפט השלום בבית שאן, בביצוע עבירות על חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), שעניינן ביצוע עבודות הטעונות היתר, ללא היתר, שימוש ללא היתר ואי קיום צו הפסקה מנהלי. 2. בית המשפט קמא קבע, כי מתחם הענישה ההולם את העבירות שביצע המערער הוא קנס שסכומו נע בין 20,000 ₪ ל-40,000 ₪ ובנוסף חיוב בתשלום כפל אגרה או חלק ממנו, הטלת התחייבות ומתן צו הריסה נדחה לתקופה שבין מספר חודשים עד ל-12 חודשים. 3. את עונשו של המערער החליט בית המשפט קמא לגזור תוך חריגה מן הרף הנמוך של המתחם; ובהתאם לכך גזר על המערער תשלום קנס בסך 15,000 ₪ וחייבו לחתום על התחייבות בסך 15,000 ₪. 4. המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין, בטענה כי היה על בית המשפט קמא להיעתר לבקשתו לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. במסגרת הערעור הוא מבקש לבטל את כתב האישום ולזכותו מן האישומים. תמצית עובדות כתב האישום: 5. לפי כתב האישום (המתוקן) שהוגש כנגד המערער, ביום 16/11/08 או בסמוך לכך, נתגלה כי המערער בנה ללא היתר, תוספת בנייה של שתי קומות בגודל של כ-101 מ"ר. בנוסף, ביום 11/12/06 או בסמוך לכך, התגלה כי המערער משתמש בקומת עמודים שנסגרה למגורים ללא היתר, בגודל של כ - 18 מ"ר וכן משתמש בפרגולה בשטח של כ - 19 מ"ר שנבנתה ללא היתר ובמחסן ששטחו 7 מ"ר שנבנה ללא היתר, כל זאת בדירת המגורים. עוד לפי כתב האישום, ביום 16/11/08 הוצא כנגד המערער צו הפסקה מנהלי, אך הוא היפר את הצו והמשיך בבנייה. ההליך בפני בית המשפט קמא: 6. כתב האישום המקורי הוגש ביום 13/01/09. בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 30/09/09, טען המערער כי בכוונתו לטעון להגנה מן הצדק, המבוססת על כך שהוועדה עיכבה במכוון מתן היתרי הבנייה, וזאת על מנת להגיש את כתב האישום. בנוסף, וטרם ההקראה, טען ב"כ המערער, כי לא נערך לו שימוע כדין. 7. בפני בית המשפט קמא הובאו ראיות הצדדים, ובהכרעת הדין נקבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שהמערער ביצע את עבודות הבנייה והשימוש במבנה המסחרי, בניגוד לצו הפסקה מנהלי וללא היתר, וכן כי השתמש שלא כדין בתוספות שבנה בדירת המגורים. בית המשפט קמא דחה את טענות המערער לקיומן של נסיבות המקימות לו הגנה מן הצדק. בנוגע לאי קיום השימוע, נקבע כי אין חובה בדין לקיים שימוע בסוג כזה של עבירות. בנוסף, נקבע כי המערער זומן לשימוע; השימוע לא בוצע בשל כך שתיקו לא אותר והוא בחר להמתין לזימון נוסף, במקום להתייצב בשנית במשרדי הוועדה. מעבר לכך, קבע בית המשפט קמא, כי הפרת חובת השימוע איננה מובילה בהכרח לבטלות כתב האישום ובנסיבות שהוכחו כאן, ראוי לעשות שימוש בדוקטרינת "הבטלות היחסית". יתר טענות המערער בנוגע להתנהלות הוועדה, על רקע סכסוך שיש לו, לטענתו, עם אחת מעובדות הוועדה, שהיא גיסתו - נדחו, משלא הוכחו. נימוקי הערעור: 8. המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה, כאשר לא הורה על ביטול כתב האישום, בשל הגנה מן הצדק. לפי הנטען, בית המשפט קמא התעלם מהתנהגותה הנפסדת של המשיבה, שפגעה בזכות יסוד של המערער להליך הוגן. כן התעלם מכך שלא ניתנה למערער הזדמנות למסור את גרסתו, עובר להגשת כתב האישום. 9. המערער שב וטוען, כי גיסתו הינה עובדת המשיבה, והסכסוך החריף שפרץ בין המערער לבין אחיו וגיסתו הוא שגרם למשיבה לפגוע בזכויותיו ולהזדרז ולהגיש כתב אישום, מבלי לחקור את המערער ומבלי לקיים שימוע. עוד טוען המערער, כי למרות שהמחוקק לא הטיל על המשיבה חובה לחקור את המערער טרם הגשת כתב האישום, חובה זו מוטלת על המשיבה, כחלק מזכויות יסוד של המערער. שלילת זכות השימוע וקבלת גרסתו של המערער, מנעו מהמשיבה את האפשרות לברר את טענותיו של המערער, ולא אפשרו הפרכתן או אישושן של טענותיו. 10. ב"כ המערער טוען כי לא ניתן משקל לכך שאף לשם קבלת חומר החקירה בתיק הוערמו בפניו קשיים, לא ניתן משקל לטענת ההפליה שהועלתה ביחס לאישום הנוגע לבית המגורים ובית המשפט התעלם מטענות המערער שלפיהן, היה הרישיון מוכן אצל המשיבה אך לא נמסר למערער מטעמים פסולים, על מנת ליצור מצב של הגשת כתב האישום כנגדו. 11. ביחס לבית המגורים, טוען המערער, כי בית המשפט קמא התעלם מן העובדה שבמשך שנים ביקרו פקחים בביתו ולא הוגש כנגדו כתב אישום, מבלי שניתן הסבר סביר לשיהוי הממושך בהתנהלות המשיבה. לא ניתן גם הסבר לתיקון התאריך על גבי ההיתר לבניין המסחרי. 12. המערער טוען בנוסף, כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא נתן משקל לעובדה שבמהלך הלגליזציה לבניין המסחרי, המשיבה הערימה קשיים בקבלת ההיתר, בבחינת עיכוב מכוון, במשך תקופה ממושכת. 13. המערער מבקש לקבוע כי בית המשפט קמא שגה, כאשר לא נתן אמון בעדות המערער ולעומת זאת נתן אמון בעד מטעם המשיבה, למרות סתירות ופרכות מהותיות בעדותו. 14. במהלך טיעוניו הפנה ב"כ המערער לפסקי דין שניתנו בתיק עמ"ק (ת"א) 9493/07 מדינת ישראל נ' טי.טי.וי הפקות בע"מ, ותו"ב (קריות) 15398-03-10 ועדה מקומית לתכנון בקעת בית הכרם נ. שיח' מחמד, וביקש לסמוך עליהם. עמדת המשיבה: 15. ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לטענתה, הוכח בפני בית המשפט קמא כי המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו. הדבר עלה גם מעדותו של המערער עצמו, אשר אף הגיש בקשה ללגליזציה וקיבל היתר לאחר הגשת כתב האישום. בנוגע לעבירת השימוש, נטען כי זו עבירה מתמשכת ואין לגביה התיישנות. 16. בתשובה לטענת ההפליה, טוענת המשיבה כי זו לא הוכחה, כשהנטל מוטל על המערער להוכיחה. המערער מעולם לא פנה לוועדה בכדי לקבל נתונים העשויים לברר טענה זו; המפקח, לעומת זאת, הציג בפני בית המשפט קמא מיוזמתו, רשימה של כ - 35 כתבי אישום, שהוגשו באזור מגוריו של המערער ובאזור מגורים דומה. 17. ב"כ המשיבה הדגישה כי אמנם גיסתו של המערער עובדת בוועדה, אך לפי הוראת מנהל הוועדה, היא לא טיפלה בנושא. 18. ביחס למבנה המסחרי, המערער הודה כי בנה שתי קומות ללא היתר. טענתו, כביכול היתר הבנייה עוכב במכוון, לא הוכחה, ולהיפך, עדות המפקח הייתה מהימנה, וממנה עלה כי הוועדה פעלה בלוח זמנים סביר ביותר. המערער עצמו הודה כי עקב טעות של עורך התכנית שלו הוא נאלץ להגיש תכנית מתוקנת ולמלא אחר התנאים מחדש, כולל חתימת המנהל על התכנית החדשה. לעניין הטענה כי ההיתר כבר היה חתום ועוכב בוועדה, השיבה ב"כ המשיבה כי טענה זו נטענה בעלמא ולא הובאה לה כל ראיה. 19. באשר לשימוע, נטען, כי המקרה איננו דומה למצב שבו לא זומן כלל נאשם לשימוע, שכן המערער זומן אך השימוע לא התקיים עקב אי מציאת התיק. בנוסף, המערער העלה את כל טענותיו בכתב, הרבה לפני שהוגש כתב האישום וטענותיו נבדקו. לפיכך, גם אם נפל פגם בעניין השימוע, אין הוא מצדיק ביטול כתב האישום. דיון והכרעה: 20. כפי העולה מהכרעת הדין, בפני בית המשפט קמא הוכח כי המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הן באמצעות עדותו של המפקח מטעם הועדה וראיות התביעה והן באמצעות עדותו של המערער עצמו. 21. כתב האישום עוסק בשתי זירות, האחת בבית המגורים של המערער והשנייה, במבנה מסחרי. במבנה המגורים, הוכח כי המערער עשה שימוש בקומת עמודים, שיועדה במקור לשימוש כמוסך, לאחר שנסגרה ללא היתר, לשימושים כמתואר בכתב האישום. לגבי שימושים אלה, הגיש המערער בקשה ללגליזציה רק בשנת 2009 (לאחר הגשת כתב האישום), למרות שקיבל עוד קודם לכן מספר התראות. העבירות החמורות יותר בוצעו בבנין המסחרי, שם בנה המערער שתי קומות מעל מבנה קיים, ללא היתר כדין. עבודות הבנייה נתגלו בשלבים ראשוניים שלהן, בחודש נובמבר 2009 והוצא כנגד המערער צו הפסקה מנהלי. למרות האמור, המשיך המערער וביצע עבודות בנייה נוספות בניגוד לצו. 22. המערער, שהוא קבלן בניין, ביצע את עבודות הבנייה בעת שבקשתו למתן היתר הייתה מונחת בפני הוועדה. אמנם התקבלה החלטה לאשר את בקשתו בתנאים, אך העבודות החלו בטרם מולאו התנאים ומבלי שהיה בידי המערער היתר לבצען. כאמור, המערער המשיך בעבודות גם לאחר שהומצא לו צו הפסקה מנהלי. 23. טענות המערער כנגד הכרעת הדין נסובות כולן אודות פגמים שנפלו, לטענתו, בהליך, תוך פגיעה בזכויותיו כחשוד, הפלייתו, התעמרות בו ונקיטת הליכים משפטיים מתוך מניעים פסולים. 24. אין חולק, כי זמן קצר לאחר שהתגלו העבודות, זומן המערער לשימוע, אף שאין חובה על פי הדין לקיים שימוע בעבירות שאינן מסוג פשע. המערער נענה לזימון והגיע למשרדי הוועדה, אך בפועל לא ניתנה לו האפשרות להשמיע את טענותיו, כיוון שהמפקח לא הצליח למצוא את תיקו וביקש ממנו להגיע בהזדמנות מאוחרת יותר. בנסיבות כאלה, מן הראוי היה לזמן את המערער למועד אחר, שבו יוכל להשמיע את טענותיו, באמצעות זימון בכתב, או תוך קביעת מועד ספציפי, כדי להסיר ספק. קשה לקבל את הטענה כי בנסיבות שתוארו לעיל, האחריות רובצת על המערער, אשר לא התייצב שוב בוועדה. 25. יחד עם זאת, נסיבות המקרה מבססות את מסקנתו של בית המשפט קמא כי גם אם נפל פגם במתן האפשרות למערער לטעון טענותיו בטרם הגשת כתב האישום, אין פגם זה מחייב ביטול כתב האישום, מן הנימוקים הבאים: ראשית, במכתב שנשלח למערער ביום 01/12/08 הודע למערער כי הוועדה שוקלת להגיש כנגדו כתב אישום והוא מוזמן להשמיע טענותיו באחד מימי קבלת הקהל שפורטו במכתב. כך שהמערער היה מודע לכך שיש כוונה להגיש כנגדו כתב אישום. לפי עדותו של המפקח, כאשר לא אותר תיק הועדה, הוא אמר למערער שיעשו זאת בהזדמנות אחרת. המפקח העיד כי לא קבע למערער מועד ספציפי, שבו עליו להתייצב, אלא אפשר לו להגיע בזמנו הפנוי להשמיע טענותיו, באחד ממועדי קבלת הקהל. גם אם נכון היה לאור התקלה, להודיע למערער כי הוא מוזמן שוב להגיע תוך פרק זמן מסוים, הרי כפי שזומן מלכתחילה, ללא תאריך ספציפי, יכול היה המערער להתייצב שוב, ביודעו כי בכוונת המשיבה להגיש כנגדו כתב אישום. לכך יש להוסיף, כי חלף כחודש ימים מאז התייצב המערער בוועדה ועד שהוגש כתב האישום, כך שהמשיבה לא מיהרה להגיש את כתב האישום כנגדו. לאמור לעיל מתווספת העובדה שהמערער שלח למשיבה מכתב, בו שטח חלק מטענותיו כלפי התנהלות הוועדה והימשכות ההליכים לקבלת ההיתר. מכתב זה נשלח עוד בטרם הודע לו על הכוונה להגיש כתב אישום, כך שאיננו יכול להיחשב כהשמעת טיעוניו בכתב לפני הגשת כתב אישום, אולם המכתב כולל את עיקר הטרוניה שבפי המערער, ועמדתו הייתה לנגד עיני המשיבה, כאשר הוחלט להגיש כנגדו כתב אישום. כל אלה מבהירים, כי משקלו של הפגם שנפל בהתנהלות הוועדה איננו גבוה, וכאשר שוקלים אותו מול חומרת העבירות, בפרט אי קיום צו מנהלי והמשך בנייתן של שתי קומות בבניין מסחרי, ללא היתר, נוטה הכף לטובת האינטרס הציבורי, שבהותרת כתב האישום על כנו. טענתו של המערער, לפיה יש להורות על ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, נסמכת על חששותיו, כי עקב תפקידה של גיסתו, עמה הוא מסוכסך בוועדה, לא נהגה בו הוועדה בשוויון ובהגינות, מתוך מטרה מכוונת לפגוע בו. 26. באשר לטענה כביכול חשודה התנהלות המשיבה במניעים פסולים - אין חולק, כי יש חשיבות למראית פני הצדק, ואם אכן קיים סכסוך בין המערער וגיסתו, המועסקת בוועדה, לא הייתה צריכה להיות לה כל נגיעה להליך. יחד עם זאת, בפני בית המשפט קמא לא הובאה כל ראיה המבססת חשש לכך שהתנהלות הרשות כלפי המערער הייתה זדונית או נגועה בשיקולים זרים, כאלה המצדיקים קביעה כי המשך ניהול ההליך המשפטי כנגדו יוצר תחושת אי צדק. 27. המפקח העיד בהרחבה כי הוא זה שביצע את כל הפעולות שנעשו על ידי הועדה, ללא התערבות הגיסה. המפקח גם העיד, ועדותו הייתה מהימנה על בית המשפט קמא, כי לא ידע בזמן ההתנהלות על סכסוך כלשהו בין המערער וגיסתו. 28. לא זו בלבד שאין כל ראיה לכך ואף לא שמץ של ספק שמא פעלה הועדה מתוך מניעים לא הוגנים. משנתגלה כי המערער בונה בנייה מסיבית, במבנה מסחרי ומפר צו הפסקה מנהלי, דומה כי הועדה אף הייתה מחויבת לפעול כנגדו בהליכים משפטיים. 29. בנוסף, טענת המערער כי מתן ההיתר עוכב במכוון הופרכה בעדויות ובראיות שהובאו בפני בית המשפט. המערער הגיש בקשה למתן ההיתר ביום 19/06/08. בקשתו אושרה בתנאים ביום 16/07/08, פחות מחודש לאחר שהוגשה, אלא שהמערער נאלץ, בשל טעויות הקשורות בהגשת התכנית, לתקן את הבקשה. המערער הגיש 6 בקשות שונות, שהאחרונה בהן הוגשה ביום 29/03/09. באותו תאריך מולא גם התנאי האחרון, שנדרש לשם הוצאת ההיתר. 30. היתר הבנייה הוצא זמן לא רב לאחר שמולא התנאי האחרון. לפי התאריך המודפס, הוצא ההיתר ביום 19/04/09. התאריך תוקן בכתב יד ל-10/05/09 והמפקח לא זכר לומר מדוע בוצע התיקון. מכל מקום, אין לנתון זה כל רלבנטיות לענייננו והוא איינו מצביע על מעשה מכוון כנגד המערער. 31. אין חולק, כי בעוד בקשתו למתן ההיתר הייתה מונחת בפני הוועדה, בטרם מילא אחר כל התנאים, ואף בטרם הגיש תכנית מעודכנת ונכונה, החל המערער בבנייה. ייתכן ולו בכך הייתה מסתיימת הפרשה, ניתן היה להבין ללבו של המערער, ואת תחושתו כי הועדה הזדרזה יתר על המידה, בהגשת כתב האישום, אף שאין חולק כי העבירה בוצעה משהחל המערער בבניה בטרם הוצא ההיתר. אלא שהמערער המשיך בביצוע העבודות גם לאחר שהומצא לו צו ההפסקה המנהלי, מדובר בזלזול מופגן בהוראות החוק, אשר חייב הגשת כתב האישום כנגדו, בהקדם האפשרי. 32. טענתו של המערער כי הנדסאי כלשהו (לגביו לא נמסר כל פרט מזהה והוא לא הובא גם לעדות), אמר לו שההיתר מוכן ונמצא על שולחן המפקח, ולכן לאחר המתנה של מספר שבועות החל לעבוד, לא הוכחה, נטענה בעלמא, וגם איננה מתיישבת עם הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא. לפי ראיות אלה, המערער הגיש תכנית (שישית) רק ביום 29/03/09 ואז גם מילא את התנאי האחרון שנדרש ממנו לקבלת ההיתר, כך שלא יתכן כי מתן ההיתר עוכב במכוון. 33. העבודות במבנה המסחרי נתגלו, כאמור, כארבעה חודשים לפני שהמערער הגיש את התוכנית השישית ומילא אחר התנאי האחרון .הטענה כי תנאי זה נדרש באופן בלתי חוקי, לא נומקה, היא לא מתיישבת עם ההסבר שמסר המערער לעיל, כביכול, ההיתר כבר היה מוכן ועוכב ללא סיבה כלשהיא בוועדה, וגם איננה מהווה צידוק לכך שיתחיל בביצוע העבודות בטרם קיבל את ההיתר. 34. ביחס לאישום הנוגע לבית המגורים, טען המערער טענת הפליה או אכיפה בררנית. החובה להוכיח טענה מסוג זה חלה על הטוען, קרי, הנטל מוטל היה על המערער להוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת להוכחת הטענה, והוא לא עשה דבר בכדי להוכיחה. מעבר לדרוש, המפקח מטעם הוועדה הניח בפני בית המשפט קמא רשימה של כתבי אישום, שהוגשו כנגד תושבים באזור מגוריו של המערער ואזור אחר דומה, בנוגע לסוג זה של העבירות. לפיכך, דחה בית המשפט קמא ובצדק את טענת האפליה. 35. העבירות בבית המגורים התגלו בדצמבר 2006. למערער נשלחו שתי התראות לפני הגשת כתב האישום, ומשלא פעל בהתאם להתראות,הוגש כנגדו כתב האישום. חלפה כשנה מאז ההתראה האחרונה ועד שהוגש כתב האישום. המערער טען כי מדובר בשיהוי שלא הוסבר על ידי המשיבה, אלא שהמפקח נתן בעדותו הסבר מניח את הדעת לשיהוי שחל בהגשת כתב האישום. לפי עדותו, (בעמ' 22 לפרוטוקול), המפקח משמש כמפקח יחיד בוועדה. לדבריו, באותה תקופה נשלחו התראות למספר לא קטן של אנשים ולכן לקח זמן לטפל בהן. בנוסף, הסביר המפקח כי בשנת 2004 יזמה העירייה תכנית מפורטת, שתאפשר הסדרת חריגות הבנייה באזור, ולאחר מכן נעשתה פניה לאנשים להסדיר ולהכשיר את הבנייה. כשאלה לא נענו - הוצאו להם התראות, ולאחר מכן החלה הוועדה לטפל בעניינם של מי שלא הגיבו להתראות, ולשם כך נדרשו תכניות מדידה מעודכנות. מתוך העדות עולה, לא רק שהמערער לא הופלה לרעה, אלא שהיה חלק מתופעה, שהוועדה טיפלה בה באופן כולל, ומכאן גם חל עיכוב בהגשת כתב האישום. 36. לסיכום, לא שוכנעתי כי נפלה טעות בהכרעת הדין המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. 37. בגזירת עונשו של המערער נתן בית המשפט קמא משקל רב לעובדה שבינתיים הוצאו היתרי בנייה, ולכך שההיתר ביחס למבנה המסחרי הוצא בסמוך לאחר הגשת כתב האישום, לכן גזר את דינו של המערער תוך סטייה לקולא ממתחם העונש ההולם. לאור האמור, אינני סבורה כי יש מקום להקלה נוספת בעונשו של המערער, שהוא מאוזן, מידתי, ונותן ביטוי לכל הנסיבות לקולא. צו הפסקה מנהליצווים