בית המשפט הורה למערער לפנות את הדירה בה הוא מתגורר, בחיפה וזאת בתוך 120 יום ממועד מתן פסק הדין. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: המשיבים הם בעלים רשומים בחלקים שווים של הדירה כשמחציתה היא בבעלות המשיב מס' 1, שהוא בנו של המנוח משה אסא ז"ל (להלן: "המנוח"), והמשיבה מס' 2 היא בתו של בן אחר של המנוח, שהלך גם הוא לבית עולמו, והיא הבעלים של המחצית האחרת של הדירה. אמו של המערער, הגב' פרידה ירדן ז"ל (להלן: "המנוחה"), נישאה למנוח ביום 15.12.65, וכ-10 ימים לפני כן, נרשמה הדירה על שמו של המנוח בלבד. על כך יש להוסיף שבתאריך 12.12.1975 ערך המנוח צוואה בה ציווה את זכויותיו בדירה לילדיו, דהיינו, המשיב 1 ואביה של המשיבה מס' 2. בנוסף, הורה המנוח בצוואתו כי המנוחה תהא זכאית לדרוש להמיר את זכות המגורים שלה במחצית משוויה של הדירה, באותה עת, כדירה פנויה, וכן כי בניו יצטרכו לשלם את התמורה המגיעה למנוחה בתוך זמן סביר. כמו כן ציווה המנוח בצוואתו כי המנוחה תישא בכל התשלומים כגון מיסים, החזקת דירה, ביטוח וכו'. בתוספת לצוואה, בתאריך 10.5.1977, הורה המנוח לשחרר את המנוחה מכל הוצאות הביטוח של הדירה וכן לפטור אותה מכל תשלומי המסים החלים על בעל הרכוש. ג. לאחר מות המנוח, בתאריך 5.1.1978, עברה הבעלות בדירה, כאמור בצוואה, לילדיו שהם המשיב מס' 1 ואביה של המשיבה מס' 2 (זכויות המנוח נרשמו על שם בניו בלשכת רישום המקרקעין ביום 1.6.1978), ולאחר שאביה של משיבה מס' 2 נפטר, עברה הבעלות בחלקו היחסי בדירה, אליה. המנוחה המשיכה להתגורר בדירה לאחר מות המנוח, ובשנת 2007, משהורע מצבה הבריאותי, עבר בנה - המערער להתגורר עמה בדירה, לפי הנטען בכתב ההגנה של המערער. לאחר פטירת המנוחה (יולי 2011) ביקש המשיב מס' 1 מן המערער כי יפנה את חפצי המנוחה מן הדירה, ואזי טען בפניו המערער, שהוא התגורר עם אמו בדירה באופן רצוף מעל 6 חודשים לפני פטירתה, ולפיכך , לטענתו, הוא דייר מוגן בדירה. עוד טען המערער שהואיל ולאמו המנוחה היתה זכות דיירות מוגנת בדירה, ומאחר והוא התגורר עימה בדירה למעלה מ-6 חודשים טרם פטירתה, הרי זכות זו עברה אליו כדין, ולכן אין לפנותו מן הדירה. עד כאן הרקע להגשת תביעה זו לפינוי הדירה. ד. לאחר שדן בטענותיהם של שני הצדדים, הגיע בית משפט קמא למסקנה, לא בלי התלבטות, כי יש להיעתר לתביעת הפינוי. כפי שמציין בית משפט קמא (סעיף 10 לפסק דינו),הגיעו הצדדים בפניו להסכמה דיונית (בפרוט' הדיון מיום 26.12.11, עמ' 2) כי השאלה שבמחלוקת, אשר לפיה תוכרע התוצאה הסופית, היא: האם המערער הינו דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר? כותב בית משפט קמא, שעל מנת להשיב לשאלה זו, יש לבחון ראשית את מעמדה של האם המנוחה בדירה, הואיל ואם אין המנוחה עונה על ההגדרה של דיירת מוגנת, פשיטא, שאין הבן - המערער יכול לקבל זכויות יש מאין. ה. לשאלה האם היתה המנוחה דיירת מוגנת, השיב בית משפט קמא בשלילה. בהקשר זה ראוי להוסיף עובדה נוספת כדלקמן: ביום 1.2.1982 ביקשה המנוחה מילדי המנוח להמיר את זכות המגורים בדירה במחצית שווי הדירה כפנויה, בהתאם לאופציה שניתנה לה בענין זה בצוואתו של המנוח. דא עקא הצדדים לא הגיעו להבנה בנוגע לסכום שישולם למנוחה, וענין זה לא יצא לפועל. ו. לימים, בתאריך 18.5.2005 הגישה המנוחה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 25080/05 להכרה בזכותה להירשם כבעלים במחצית הדירה, וזאת מכח חזקה השיתוף בנכים בין בני זוג. ואולם, תביעתה זו של המנוחה נדחתה על הסף מחמת התיישנות לפי החלטה מיום 26.12.06, וכך גם נדחה הערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ 516/07, פסק דין מיום 26.11.07) ובקשת רשות הערעור שהגישה לבית המשפט העליון נדחתה אף היא (בע"מ 5/08 החלטת כב' השופטת ע. ארבל מיום 11.6.08). ז. משכך, המשיכה המנוחה להתגורר בדירה עד לפטירתה (יולי 2011) וזאת בהתאם לצוואתו של המנוח). בית משפט קמא, שדחה את טענת המערער לפיה היתה המנוחה דיירת מוגנת בדירה, מציין כי המנוחה החזיקה בדירה, עד יום פטירתה, מכח הוראות צוואתו של המנוח, ולא מכח חוזה שכירות. מציין בית משפט קמא, כי לפי פסיקותיהם של בתי המשפט, היתה המנוחה, למעשה, בבחינת "ברת רשות" בדירה עד סוף ימי חייה. דיירים הנמצאים במעמד של "בר רשות" בלבד, הם דיירים שלא ייחשבו כדיירים מוגנים. מבהיר בית משפט קמא, שהמשיבים מעולם לא ויתרו על זכויותיהם בדירה, ולא העניקו למנוחה זכויות מעבר למה שהמנוח ציווה לה בצוואתו. ח. בית משפט קמא מפנה, ובצדק, להוראת סעיף 115 של חוק הירושה, התשכ"ה-1965, כשבס"ק (א) נאמר: "דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה.....". מסביר בית משפט קמא, כי המנוח ציין בצוואתו, שהמנוחה תוכל להתגורר בדירה עד סוף ימיה, וזאת בכפוף לתנאים שקבע. המנוח לא ציין שעל המנוחה לשלם דמי שכירות עבור הדירה, אך הטיל עליה לשאת בתשלומי מסים וכו' (כזכור, לפי התוספת לצוואה מיום 10.5.1977 שיחרר המנוח את המנוחה מכל הוצאות הביטוח של הדירה, וכן פטר אותה מתשלומי מסים החלים על בעל רכוש). כפי שמציין בית משפט קמא, סעיף 115 לחוק הירושה יוצר זכות שכירות מכח חוק הירושה, זכות שהיא מיוחדת באופייה, ואין לראות בה משום "דיירות" הנוצרת לפי חוק הגנת הדייר, ואין המדובר איפוא בשכירות מוגנת. ט. מוסיף בית משפט קמא, שהמנוחה לא יכולה היתה לחסות תחת כנפי סעיף 16 של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, הואיל והמנוח לא היה שוכר של הדירה, כי אם בעלה של המנוחה. המנוחה גם לא יכולה היתה לחסות תחת סעיף 30 של חוק הגנת הדייר, הואיל וזכותו של המנוח לא היתה זכות שפקעה עקב מכירה או עקב חלוקה. לפיכך, נותרה דרך המלך של סעיף 115 לחוק הירושה המסמיך את בית המשפט לחייב את היורשים, על כורחם, להעניק זכויות של שוכר לבת זוגו של המנוח, ילדיו והוריו, שגרו עמו, גם אם הם עצמם אינם נמנים על היורשים, ואולם, תנאי השכירות לא יהיו כפי שקבועים בחוק הגנת הדייר, אלא כפי שהצדדים יסכימו או כפי שבית המשפט יקבע. מכל מקום, כפי שמציין בית משפט קמא, אין המדובר בשכירות שחוסה תחת כנפיו של חוק הגנת הדייר, המנוחה לא היתה דיירת מוגנת בדירה, ומכאן, שלא עברה למערער זכות דיירות מוגנת בדירה. י. למסקנה זו, כך מציין בית משפט קמא, הוא מגיע הגם שגירסתו העובדתית של המערער בדבר מגוריו בדירה עם המנוחה תקופה העולה על 6 חודשים טרם פטירתה, נמצאה אמינה, אך אין בכך כדי להועיל למערער משעה שבית משפט קמא הגיע למסקנה, שהמנוחה לא היתה דיירת מוגנת בדירה. י"א. עוד יש להוסיף, שבית משפט קמא ציין, כי מדובר בתוצאה שהיא, לטעמו, נכונה על פי הדין, אך אינה צודקת עבור המערער "מכיוון שהתחושה היא כי נעשה עוול למנוחה ובעקבות זאת גם לבנה הנתבע, אשר הפסידו את זכויותיה של המנוחה עקב טענת התיישנות בשל תביעה מאוחרת שהוגשה למימוש זכויות בדירה, שנבעה ככל הנראה בשל חוסר דעת או הזנחה ובהעדר ייעוץ משפטי נכון בזמן הנכון. לצערי בית המשפט איננו יכול לתקן ענין זה במקרה שלפניי" (סעיף 9 של פסק הדין). י"ב. בית משפט קמא הורה, נוכח כל האמור לעיל, שעל המערער לפנות את הדריה, הגם שבמקביל המליץ למשיבים לממן למערער דמי שכירות של דירה דומה בכרמל, בחיפה, לפרק זמן של 24 חודשים. י"ג. המערער ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא. לטענת המערער התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא מוטעית לחלוטין. נטען בערעור, כי תביעה מסוג זה בין קרובי משפחה אמורה היתה להתברר בפני בית-המשפט לענייני משפחה, מה שהיה מוביל לכך שהתוצאה היתה לטובת המערער. נטען גם, ששגה המערער בהסכימו להסדר דיוני לפיו גורל התיק ייקבע לפי התשובה לשאלה: האם אמו היתה בגדר דיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר. אמנם, כך הוסכם, אך נטען בערעור, שצריך היה לראות את התמונה בשלמותה בטרם ממצים את הדין עם המערער הואיל ומדובר בפינויו של אדם לא צעיר מן הדירה, מצבו הכלכלי קשה, ואין הוא מסוגל לשכור לעצמו דירת מגורים חליפית לדירה בה הוא מתגורר כיום. י"ד. נטען בערעור, שהיה בידי בית משפט קמא לתקן את המעוות ולקבל את טענת המערער שהוא ואמו מצויים תחת כנפי חוק הגנת הדייר, הואיל ועל מנת לזכות בהגנה זו אין חובה לחתום על חוזה שכירות מוגנת ואחת היא אם שולמו דמי מפתח, אם לאו, וזכאותה של המנוחה להתגורר בדירה נבעה מתוך עצם היותה רעייתו של הבעלים (המנוח), כשהמערער, כך נטען, נהנה ממעמד של בן ממשיך. ט"ו. כמו כן נטען בערעור, שהקניית הדירה למנוחה לפי צוואת המנוח כמוה כחוזה בינו לבינה, מה גם שהמנוחה היתה שותפה בתרומה כספית לרכישת הדירה, ומכאן, שהמנוחה זכאית לנהוג בזכויותיה (50% מן הדירה) כרצונה, ובצוואתו נתן לה המנוח אופציה למכור לילדיו את מחצית הדירה לפי שווייה ביום המכירה. ט"ז. נטען עוד בערעור, שהעובדה שתביעת הקנין של המנוחה בנוגע למחצית הזכויות בדירה נדחתה מחמת התיישנות אינה בגדר מעשה בית דין, ואין בו כדי לכלול את זכאותה של המנוחה למחצית הזכויות מכח הדין האישי או דיני חוזים. גם לא נאמר בצוואה שחוקי הגנת הדייר לא יחולו על זכויותיה של המנוחה בדירה. עצם המגורים והשימוש בדירה, ובייחוד כאשת איש (כשהמנוח בעל הזכויות הרשומות בדירה) יוצרים, לטענת המערער, הגנה מפני פינוי. י"ז. מוסיף המערער וטוען, שאילו היתה המנוחה בין החיים היתה היא זכאית לדרוש ולקבל את מחצית שווי הדירה, לפי ערכי השוק הפתוח, ובמקרה של ביצוע פרוייקט פינוי-בינוי היתה היא נהנית מסכום גבוה בהרבה, וזכות זו, כך נטען, עברה כדין למערער. י"ח. המערער חוזר ומציין, שהוא התגורר בדירה 6 חודשים בטרם נפטרה אמו המנוחה, ובית משפט קמא מצא את גירסתו אמינה. בית משפט קמא גם עמד על חוסר הצדק והפסד הזכויות שנגרמים מחמת התיישנות שלא מדעת, ולכן היה מקום להפעיל את שיקולי הצדק, כדוגמת סעיף 132 בחוק הגנת הדייר (סעד מן הצדק) או סעיף 133 לחוק הנ"ל (סידור מגורים חלופי), מה גם שהמשיבים לא קיבלו את המלצת בית משפט קמא בדבר תשלום בגין 24 חודשי שכירות. י"ט. צויין עוד בערעור, שהמשיבים הציעו בעבר למנוחה דמי פינוי בסך 140,000 דולר ארה"ב, ויש לראות בכך "תשלום דמי מפתח", עבור מחצית הזכויות בדירה, או לחלופין, עבור זכויות דיירות מוגנת של המנוחה בדירה. העובדה שהמנוח פטר את רעייתו מתשלום כלשהו עבור מגוריה בדירה אחרי מותו (לפי התוספת לצוואה), בנוסף לחיוב היורשים בתשלום 50% משווי הדירה כפנויה למנוחה (לפי דרישת המנוחה) מוכיחה, לפי הנטען, שהמנוח העניק לרעייתו עוד בחייה זכויות שוות בדירה, אלא שהוא לא רשם אותן בלשכת רישום המקרקעין, ובכל הנוגע לסעד מן הצדק ראוי היה, לטענת המערער, שבית המשפט יביא זאת בחשבון. כ. בנוסף, נטען בערעור, שסעיף 77 (א') של חוק הגנת הדייר מכיר ב"דייר יוצא" שלא נתן דמי מפתח, אלא נשאר להתגורר בדירה ללא הסכם, קל וחומר, כך נטען, בענייננו, כשהמשיבים לא שילמו את דמי ההמרה למנוחה, וכספים אלה נשארו בידי המשיבים, ויש לראות כספים אלה, שהמשיבים לא שילמו למנוחה (כנגד יציאתה מן הדירה), כדמי מפתח רעיוניים, ובמקביל יש לראות את המנוחה כמי שהפכה לדיירת מוגנת. כ"א. נטען עוד בערעור, גם ששגה בית משפט קמא בקביעתו כי המנוחה נותרה בדירה עד סוף ימיה כ"ברת רשות" בלבד, וכי היא והמערער אינם בבחינת דיירים מוגנים. קביעה זו, כך נטען, פוגעת בזכות יסוד, מה גם שהמערער שקוע בחובות, פרנסתו דלה, ואין באפשרותו לא לרכוש ולא לשכור אפילו דירה קטנה. עד כאן תמצית טענות המערער. כ"ב. המשיבים בטיעוניהם סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא. בין היתר נטען מטעם המשיבים, שכנגד תחושתו הסובייקטיבית של המערער על אי-הצדק שנגרם לו (לטענתו) חש גם המשיב מס' 1 פגוע וכואב כאשר בן של אשת אביו (משמע, המערער) מנסה להשתלט על הרכוש שאביו המנוח הוריש לו, מעשה הפוגע בזכותו הקניינית של המשיב מס' 1 ובתחושותיו הסנטימנטליות כלפי הנכס נשוא הערעור, והמטלטלין שנותרו שם, זכרון מאביו, מילדותו, ומאחיו המנוח. המשיבים תוהים בסעיף 14 לעיקרי הטיעון: "..... מדוע דמו של המערער סמוק יותר מדמם של המשיבים. האם פגיעה בזכות הקניינית שלהם אינה בבחינת גרימת עוול.....". כ"ג. נטען, בין היתר, שהמשיב מס' 1 הציע למערער, לפנים משורת הדין, לממן לו שכר דירה עד שתימצא למערער דירה חלופית, אך המערער לא הסכים לפנות את הדירה, והוא אינו משלם שכר דירה עבור 22 החודשים בהם הוא שוהה בדירה שלא כדין (הוגשה בנפרד תביעה לתשלום שכר דירה). כ"ד. המשיבים חוזרים ומדגישים, שכל טענותיה של המנוחה לבעלות בדירה מכח חזקת השיתוף נדחו בכל הערכאות. לפי המוסכם על הצדדים (החלטה מיום 26.12.11), מה שנותר לברר הוא האם המערער הוא דייר מוגן, ולשם כך היה צורך לבדוק האם אמו המנוחה של המערער היתה בגדר דיירת מוגנת לפי הוראות החוק. המשיבים מסכימים עם הניתוח אשר בפסק דינו של בית משפט קמא, בהזכירם שהפסיקה קבעה, כי אלמנה המתגוררת בדירת הבעל שנפטר אינה הופכת להיות דיירת מוגנת (ע.א. 485/70 סייג נגד אזולאי, פ"ד כ"ה (2) 62). כ"ה. המשיבים מדגישים, שהואיל והמנוחה לא יכולה היתה לחסות תחת חוק הגנת הדייר, ולא היתה דיירת מוגנת, ממילא אין המערער בגדר דייר מוגן. המשיבים מוסיפים, שגם אם מצא בית משפט קמא שגירסת המערער אמינה, וכי הוא התגורר עם אמו למעלה מ-6 חודשים טרם פטירתה, הרי היה על בית משפט קמא לדון ולהכריע בשאלה האם היתה למערער דירה חליפית (סעיף 20 לחוק הגנת הדייר). על המערער רבץ הנטל להוכיח שנתקיימו בו כל התנאים הנדרשים. בענייננו, כך מציינים המשיבים, הודה המערער בעדותו, כי הדירה בדרך הים 53, חיפה, בה הוא מחזיק מאז שנת 2003, שימשה למגוריו בעבר, ואין מניעה שיתגורר בה גם כיום (עמ' 15-16 לפרוט'). מכאן, שהמערער לא הוכיח את התנאי השני הנדרש במצטבר לפי סעיף 20 (ב') של חוק הגנת הדייר. עד כאן תמצית טענות המשיבים. כ"ו. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 2.7.13 שמענו את תמצית טענותיו של ב"כ המערער. המערער עצמו טען אף הוא והלין על כך שעקב חוק ההתיישנות איבד את זכויותיו בדירה ומשום שאמו המנוחה, כך לטענתו, השקיעה בקניית מחצית מן הדירה, אך בגלל היותה, כהגדרתו, "נאיבית", ומתוך שהאמינה לבעלה המנוח, היא לא מימשה את זכויותיה בדירה. לא ראינו צורך לבקש את תשובת ב"כ המשיבים. כ"ז. נקדים ונציין, שאין לקבל את טענת המערער לפיה תביעה זו אמורה היתה להתברר בפני בית המשפט לענייני משפחה (עמ' 2 של הודעת הערעור, הערה ג'), טענה שלא חזרה בעיקרי הטיעון. הגדרת "בן משפחתו" שבסעיף 1 (2) של חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, אינה מתקיימת בסיטואציה זו שבפנינו לפי אף אחת מן החלופות אשר בסעיף, כשהתובעים הם בנו ונכדתו של המנוח, והנתבע הוא הבן של אלמנת המנוח, זאת במובחן מן הסיטואציה כאשר הגישה בזמנו המנוחה את תביעתה, לפי חזקת השיתוף, תביעה שהוגשה כנגד ילדיו של בעלה המנוח, ואזי התקיימה כמובן ההגדרה של "ילדו לרבות ילדו של בן זוגו", מה שאין כן במקרה שבפנינו, ומכאן שכדין התנהל התיק בפני בית משפט קמא. כ"ח. עוד נעיר, שמבחינה עובדתית נפלה שגגה הן בנימוקי הערעור (עמ' 2, סעיף 5), והן בעיקרי הטיעון של המערער (סעיף 5), שם נכתב, כי צוואת המנוח מיום 12.12.75 נחתמה 3 ימים לפני חתונתם של בני הזוג, ולא היא, שהרי בסעיף 1 של הערעור, ושל עיקרי הטיעון, במסגרת הרקע העובדתי, צויין מפורשות, שהמנוחה נישאה למנוח בתאריך 15.12.1965, וכי 10 ימים קודם לכן , ביום 6.12.1965, נרשמה הדירה על שם המנוח בלבד. הצוואה נערכה איפוא, 10 שנים מאוחר יותר, ולא כפי שנטען בערעור. כ"ט. לעיצומו של ענין, ולאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, במוצגים הרלוונטיים, בטיעוניהם הכתובים של שני הצדדים, והטיעונים בעל-פה ששמענו מב"כ המערער, ומן המערער עצמו, בישיבה מיום 2.7.13, מסקנתנו היא שלא נפל כל פגם בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו, ואך נעיר, שבניגוד לבית משפט קמא איננו סבורים כי מידת הצדק מחייבת היתה תוצאה שונה מזו שהדין מוביל אליה. ל. ההתדיינות שניהלה בזמנו המנוחה כנגד ילדיו של המנוח (המשיב מס' 1, ואביה המנוח של המשיבה מס' 2) להכרה בזכויותיה בדירה מכח חזקת השיתוף, הסתיימה בתוצאה לפיה נדחתה התביעה מחמת התיישנות, תוצאה שאושרה בכל הערכאות: החלטת בית המשפט לענייני משפחה חיפה, תמ"ש 25080/05 מיום 26.12.06, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ע.א. 516/07, מיום 26.11.07, והחלטתה של כב' השופטת ע. ארבל בתיק בע"מ 5/08, מיום 11.6.08. ל"א. נעיר, שמעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע.א. 516/07) עולה, כי המנוחה טענה שהיא זכאית למחצית הדירה מכח חזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג (סעיף 7 לפסק הדין, וכן סעיף 1 בהחלטת כב' השופטת ע. ארבל). לא הועלתה הטענה שהמנוחה השקיעה מחצית מן הדירה בקנייה, כפי שטען בפנינו המערער (עמ' 2 לפרוט', ש' 26). ועוד נַפְנה בהקשר זה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, סעיף 11: "ראשית, פניית המערערת לבניו של המנוח, כי ימירו את זכות המגורים שניתנה לה בצוואה בתשלום מחצית משוויה של הדירה, מעידה לכאורה על כך, שהמערערת השלימה עם כך, שזכותה בדירה לא היתה יותר מאשר זכות להתגורר בדירה במשך כל ימי חייה". (ההדגשה שלנו). ל"ב. הטענה לפיה היתה למנוחה זכות במחצית מן הדירה נדונה והוכרעה סופית משנדחתה בקשת רשות הערעור ביום 11.6.08. בכך הפכה הכרעה זו לסופית וחלוטה. יודגש, שחוק ההתיישנות, כמו גם הפסיקה הנרחבת שעוסקת בסוגיית ההתיישנות, מהווים חלק בלתי נפרד מן המשפט הנוהג, וכאשר מתקבלת במקרה מסויים, כבענייננו, טענת התיישנות ומכוחה נדחית תביעה, אין לראות בכך, בהכרח, משום הכרעה הפוגעת בתחושת הצדק, מה גם שפסק הדין אושר בכל הערכאות. המדובר בענייננו בהכרעה שהתקבלה כדין, ואשר התחייבה על פי נסיבותיו של המקרה, כמפורט הן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי והן בהחלטה שדחתה את בקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון. עוד נעיר, שכנגד תחושתו הסובייקטיבית של המערער על העוול שנגרם לו ולאמו המנוחה, יש להביא בחשבון שקיים גם צד שכנגד, דהיינו, המשיב מס' 1 שהוא בנו של המנוח, והמשיבה מס' 2 שהיא נכדתו של המנוח, אשר מנקודת מבטם הספציפית מנסה המערער (שהוא הבן של אשת המנוח) להשתלט על הדירה ובכך לפגוע בזכויות הקנייניות שלהם. מכאן שאין מנוס מלראות את שתי הפנים של הרגשת הצדק. ל"ג. לעיצומו של ענין, השאלה שעמדה לדיון בפני בית משפט קמא, לפי הסכמת באי כח הצדדים (בא כוחו הנוכחי של המערער לא ייצג את המערער בפני בית משפט קמא), היתה: "השאלה שבמחלוקת ועל פיה תהיה התוצאה בתיק היא האם מדובר בדייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר, כאשר הנתבע טוען כי חל החוק ואילו התובעים טוענים שהוא איננו זכאי לחסות בצל חוק זה" (ישיבת 26.12.11, עמ' 2 לפרוט' וההחלטה הנותנת תוקף להסכמה הדיונית בעמ' 3 לפרוט'). על שאלה זו השיב בית משפט קמא תשובה ברורה ומנומקת, דהיינו, אמו המנוחה של המערער לא היתה דיירת מוגנת בדירה, וממילא אף למערער אין דיירות מוגנת בדירה. ל"ד. נתנו דעתנו לטענות הרבות שהעלה ב"כ המערער בערעורו, בעיקרי הטיעון, כמו גם בטיעון בעל-פה בפנינו, בנסותו לשכנע, כי המערער זכאי ליהנות ממעמד של דייר מוגן, אך אין בידינו לקבל טענות אלה, שלא מצאנו להן עיגון בדין ובפסיקה. נימוקיו של בית משפט קמא לפיהם נהיר וברור שלמנוחה לא היה מעמד של דיירת מוגנת וממילא לא עברה לבנה (המערער) זכות דיירות מוגנת בדירה מקובלים עלינו במלואם, ולכן אין צורך כי נחזור ונפרטם. ל"ה. תמימי דעים אנו עם בית משפט קמא כי: "לאור פסיקותיהם של בתי המשפט השונים בנוגע לזכויותיה של המנוחה במחצית הדירה, המנוחה היתה למעשה ברת רשות בדירה עד לסוף ימי חייה. דיירים הנמצאים במעמד של "בר רשות" בלבד הינם דיירים שלא ייחשבו כדיירים מוגנים" (סעיף 14 בפסק הדין). ל"ו. הוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב -1972, אינן מתקיימות לגבי המנוחה, כמבואר בסעיף 17 לפסק דינו של בית משפט קמא (תוך הפנייה לאמור ב-ע.א. 485/70 סייג נגד אזולאי, פ"ד כ"ה (2) 62). זכות השכירות ממנה נהנתה המנוחה נוצרה מכח סעיף 115 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, כמבואר בפיסקאות 16+18 לפסק-דינו של בית משפט קמא. תמימי דעים אנו עם האמור בפסק דינו של בית משפט, ומטעמיו, כי זכות שכירות זו איננה בבחינת "שכירות מוגנת", וממילא גם לא עברה למערער זכות דיירות מוגנת בדירה לאחר מות אמו המנוחה, וזאת גם אם התגורר המערער בדירה תקופת זמן העולה על 6 חודשים בטרם הלכה אמו המנוחה לבית עולמה. דהיינו, גם אם התקיימו במערער כל התנאים הנדרשים לפי סעיף 20 של חוק הגנת הדייר, אין בכך כדי להושיע את המערער משנקבע, ובדין נקבע, שאמו המנוחה לא היתה דיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר, וממילא אין הוא זכאי להגנתו של חוק זה. ל"ז. סוף דבר: נימוקיו של בית משפט קמא, כמפורט כבר לעיל, מקובלים עלינו במלואם. למרות טיעוניו של ב"כ המערער, בכתב ובעל-פה, שהשתדל לעשות כל שביכולתו כדי לסייע בידי המערער, לא שוכנענו שנפלה שגגה בפסק-דינה של הערכאה קמא, אדרבא, התוצאה מעוגנת היטב בתשתית הראייתית, בדין ובפסיקה. משכך, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות, וכך אנו מחליטים. ל"ח. על המערער למסור את הדירה למשיבים כשהיא נקיה מכל חפץ ואדם, לא יאוחר מתאריך 15.10.2013. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. לדעת אבה"ד, ס. הנשיא י. גריל, טוב יעשו המשיבים אם יפעלו לפי המלצת בית משפט קמא ויממנו למערער דמי שכירות של דירה דומה באיזור הכרמל, בחיפה, לפרק זמן של 24 חודשים ממועד פינוי הדירה. פינוי דירה