ביום 3.2.13 בתא"ק 26552-12-11, בו נקבע - בין היתר - כי נצבא דיוולפר תשלם לברקת ספיר ניהול בע"מ 3,950,000 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית. רקע המבקשת, ברקת ספיר ניהול בע"מ (להלן - "ברקת"), הינה חברה פרטית אשר העניקה שירותי ניהול למשיבה 1, נצבא דיוולפר (להלן - "נצבא"), שותפות בה היו חברות בתקופה הרלוונטית לתביעה המשיבה 2, נצבא החזקות 1995 בע"מ (להלן - "נצבא החזקות"), המשיבה 3, גנוס בע"מ( להלן - "גנוס"), והמשיבה 4, זהב ירושלים בע"מ (להלן - "זהב ירושלים"). ביום 7.1.04 נחתם בין ברקת לנצבא הסכם אשר קבע את גובה דמי הניהול שתשלם נצבא. נקבע, כי עבור שנת 2004 תשלם נצבא 900,000 ש"ח; עבור שנת 2005 תשלם נצבא 850,000 ש"ח; ועבור שנת 2006 תשלם נצבא 750,000 ש"ח. ביוני 2005 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים, בו נקבע כי עבור השנים 2007-2008 תשלם נצבא לברקת, בתמורה לשירותי הניהול, סכום של 1,250,000 ש"ח לשנה בתוספת מע"מ. בפועל, עקב מחלוקות שהתגלו בין הצדדים, רובו המוחלט של התשלום לא הועבר לידי ברקת. ביום 14.12.11 הגישה ברקת תביעה בסדר דין מקוצר נגד נצבא לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בסך 6,107,689 ש"ח, לתשלום יתרת דמי הניהול. ביום 7.5.12 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה תינתן לנצבא רשות להגן והדיון יאוחד עם תביעה שתגיש הנתבעת נגד גנוס וזהב ירושלים. בדיון ביום 3.2.13, לאחר שכבר נשמעו חלק מהראיות, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט והגיעו לפשרה, לה ניתן תוקף של פסק דין, בה נקבע, בין היתר, כדלהלן: מבלי שהצדדים מודים בטענות מי מהצדדים האחרים, תשלם נצבא דוולופר לברקת ספיר ניהול בע"מ את דמי הניהול בגין השנים 2005, 2006, 2007 (850,000 ש"ח, 750,000 ש"ח ו - 1,250,000 ש"ח בהתאמה), וכן סך של 100,000 ש"ח עבור שנת 2004. הסכומים בסעיף 1 לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת החל מתום כל שנה ועד למועד התשלום בפועל. פסק הדין לא כלל התייחסות לשאלה מי ישא בתשלום המע"מ. לאחר מתן פסק הדין, התעוררה מחלוקת בין הצדדים בשאלה זו. ביום 13.2.13 הגישה ברקת "בקשה להבהרת פסק הדין", בה עתרה לקבוע כי לתשלומים שנקבעו בפסק הדין יתווסף מע"מ. נצבא התנגדה לבקשה זו וקבעתי ביום 6.3.13 כי - "אין מדובר בהבהרת פסק דין אלא בהוספת סכום המע"מ להסכמות הצדדים ואין זה בסמכותו של ביהמ"ש במסגרת הבהרת פסק הדין. איני רואה גם סמכותו של ביהמ"ש לבטל פסק הדין שניתן על סמך הסכמות הצדדים. ככל שנפלה טעות בהסכמות אלה, של מי מהצדדים, הפתרון הוא בהגשת תביעה, בהתאם... טוב יהיה אם הצדדים יגיעו להסדר וימנע הצורך מניהול הליכים נוספים". הצדדים לא הגיעו להסדר באשר לתשלום המע"מ, ומכאן התביעה בפני. טענות הצדדים ברקת טוענת, כי עמדת נצבא לפיה אינה נדרשת לשלם את המע"מ במסגרת ההסכם משוללת יסוד. לשיטתה, הצעת הפשרה של בית המשפט נועדה להתחקות אחר ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, ואין מחלוקת כי בהסכמי הניהול המקוריים הוסכם כי יש להוסיף מע"מ לסכום התשלום. גם בפועל, הסכומים ששולמו במהלך התקופה שולמו בתוספת מע"מ. עוד נטען, כי הסדר הפשרה עסק בשנים עבורן ישולמו דמי ניהול, ולא בסכום שישולם בגין כל שנה, ולכן ככל שההסכם, המשמש כבסיס לתביעה, כלל את החובה לשלם מע"מ, בנוסף לסכום החיוב, חל הדבר גם במסגרת הסכם הפשרה. כן טוענת ברקת כי אי תשלום המע"מ פירושו כי היא תאלץ לספוג גם את המע"מ, שישולם על תוספת ההצמדה והריבית, רכיב שנועד לשמור על ערכו הריאלי של הכסף, ואין בכך הגיון. ברקת מוסיפה, כי ככל שתעמוד נצבא על עמדתה, יש להורות על ביטול פסק הדין, שכן לא התקיימה גמירות הדעת הנדרשת לשכלול הסכם מחייב, בכל הנוגע לתשלום המע"מ. בהנחה שטענת נצבא כנה, הרי שכל אחת מבעלות הדין הבינה באופן שונה את מה שסוכם. ברקת הבינה כי ישולם מע"מ עבור השנים בגינן סוכם כי ישולמו דמי ניהול, ואילו נצבא סברה אחרת. ברקת מוסיפה, כי נסיונה של נצבא להתנער מהסכם הפשרה הינו נסיון חסר תום לב, בעוד היא מבקשת לחתור למימוש הפשרה כפי שסוכמה; עם זאת, בנסיבות שנוצרו אין מנוס מביטול הסכם הפשרה. המשיבות, נצבא ונצבא החזקות (להלן - "המשיבות"), טוענות, כי במסגרת הסכם הפשרה, ניאותו לוותר על טענותיהן בתביעה, על מנת לסיים את ההתדיינות, זאת בתמורה לתשלום סכום הפשרה כפי שהוא, לפי הסכומים המפורטים בפסק הדין. אין יסוד לניסיונה של ברקת לשנות בדיעבד את הסכמת הצדדים. מדובר, לכל היותר, בטעות בכדאיות העסקה, אשר אין בכוחה להביא לביטול ההסכם. המצהיר מטעם המבקשת אף לא הצהיר, כי לו ידע שההסדר אינו כולל מע"מ לא היה מסכים להסדר. המשיבות טוענות, כי ברור שהצדדים התכוונו, כי הסכומים יכללו מע"מ. את הסכם הפשרה שהוגש ניסח ב"כ של ברקת, וזה ידע היטב - כאשר חפץ בכך - לרשום במפורש כי לסכומים הנטענים יתווסף מע"מ. גם הפסיקה קובעת, כי חזקה על מחיר שננקב כי הוא כולל בחובו גם את המע"מ; חזקה על ברקת, אשר היתה מיוצגת בעת החתימה על הסכם הפשרה, כי הייתה מודעת לפסיקה זו. לא ניתן להסתמך על ההסכמים בין הצדדים מאחר וההסכם הראשון בין הצדדים לא כלל התחייבות לתשלום מע"מ, וגם לו היה כולל התחייבות כזו - הרי שברקת ויתרה עליו בהסדר הפשרה. גם הטענה כי בפועל שולם מע"מ במהלך השנים אין בסיס וטענות אלה גם לא נטענו בכתב התביעה המקורי. מוסיפות המשיבות כי הטענה לפיה הסכם הפשרה התייחס לשנים ולא לסכומים מוטעית, שכן הסכם הפשרה הוסיף וקבע במפורש את הסכומים אותם יש לשלם בגין כל שנה. הטענה כי המע"מ יופחת עתה גם מההצמדה והריבית אינה ברורה שכן אין בין ההצמדה והריבית לבין המע"מ דבר. גם מטעמי מדיניות שיפוטית, סבורות המשיבות, כי מן הראוי לדחות את התובענה, ולא לאפשר מצב בו כל צד לפשרה יוכל לטעון, לאחר מעשה, כי לא היתה לו גמירות הדעת הנדרשת בהסכם. הפסיקה קובעת, כי רק במקרים חריגים וכבדי משקל ניתן לסטות מהסכם פשרה ואין זה המקרה שכאן. המשיבות מוסיפות, כי דין התביעה להידחות גם מאחר וגנוס וזהב ירושלים לא צורפו כמשיבות, על אף שגם הן היו חלק מהסדר הפשרה, ואין בהסכמתן באולם בית המשפט כדי לרפא פגם זה, בנסיבות בהן ברור, כי הן יכולות להיפגע מהתביעה. כן מנועה ברקת מלתבוע את תשלום המע"מ משלא שילמה אגרה בגין סכום המע"מ, אף שציינה בכתב התביעה, כי לסכום התביעה יתווסף מע"מ כחוק. גנוס וזהב ירושלים הודיעו בדיון, כי גם לשיטתם דין פסק הדין להתבטל, מאחר ולא היה בהסכמה בין הצדדים מפגש הרצונות הנדרש בנסיבות בהן כל צד הבין את ההצעה אחרת. דיון שני צדדים הגיעו להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. לאחר שההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין התברר כי הצדדים לא התייחסו, בהסכם שנחתם, לשאלה מי ישא בתשלום המע"מ, אם בכלל. כעת, טוען צד אחד כי ההסכם כולל בחובו את המע"מ, והצד השני טוען כי יש להוסיף להסכם את סכום המע"מ. האם יש להורות על ביטול ההסכם המשמש את הבסיס לפסק הדין ובעקבותיו את פסק הדין בנסיבות אלה? זו השאלה העומדת לדיון בפני. הצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלה העובדתית, דהיינו - האם, אכן, סברה ברקת כי סכום הפשרה אינו כולל מע"מ, והאם המשיבות אכן סברו כי סכום הפשרה כולל בחובו את המע"מ. ברקת מוסיפה וטוענת, כי די בכך שהיא עצמה סברה כי סכום הפשרה אינו כולל מע"מ - גם אם יקבע, כי המשיבות סברו להיפך - כדי לקבל את עמדתה ולבטל את פסק הדין. לטעמי, גם לו קיבלתי את עמדתה של ברקת והנחתי לטובתה כי בעת שערכה את הפשרה סברה בליבה כי סכום הפשרה אינו כולל מע"מ - לא היה במסקנה זו כדי להועיל לה. הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, כולל בתוכו שני מרכיבים; ההסכמה בין הצדדים והתוקף השיפוטי שניתן לה. על כן, ניתן לבטל הסכם זה, כאשר מתקיימים פגמים מהותיים בהסכם, אשר יש בהם כדי להביא לביטולו, לאור הוראותיו של חוק החוזים בג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מח(4) 591, 605 (4.9.94)). עם זאת, האישור השיפוטי שניתן להסכם הפשרה מעניק להסכם משנה תוקף, בפרט כאשר הצדדים הגיעו להסכם פשרה בסיוע בית המשפט, אשר אף בחן אותו, טרם האישור. הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט מבטיח כי הצדדים אכן גמרו בדעתם להתקשר בהסדר הפשרה. מכאן, שנדרש "טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע" על מנת לבטל פסק דין שניתן בפשרה (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פד"י נו(1) 577, 586 (24.9.01), להלן - "פס"ד בית הפסנתר"). סיבה נוספת לכך שבית המשפט לא ימהר לבטל פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים הינה החשיבות הרבה הנודעת למוסד הפשרה, אשר עלול להינזק, אם ייווצר מצב בו הסכמתם של בעלי הדין לפשרה לא תסגור את הדלת בפני התדיינויות נוספות: "בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 591, 593 (1997); רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 586-585 (2001); ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח, פיסקה 7 (טרם פורסם, 1.5.2005)). אכן, גישה אחרת... חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים. (ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, עמ' 10-11 (15.11.07)). בענייננו, סבורה ברקת כי מאחר וכל צד הבין באופן שונה את שאלת תשלום המע"מ בהסדר הפשרה - נפל פגם בהסכם, שכן לא התקיים בו מפגש הרצונות הנדרש לגמירות דעת; משכך, טוענת ברקת, מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות ביטול. אכן, גמירות הדעת היא תנאי יסודי ליצירתו של חוזה: "תנאי יסודי ליצירת החוזה הוא גמירת דעתם של הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה המסוים. בתנאי גמירת הדעת באה לידי ביטוי הדרישה למפגש רצונות הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשר בחוזה" (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, עמ' 172 (תשס"ה), להלן - "שלו"). כן נקבע, כי המבחן לגמירות הדעת הוא אובייקטיבי, במובן זה שגמירות דעתם של הצדדים לא נקבעת על פי מחשבתם הפנימית אלא "על פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע בית המשפט קיומה או העדרה של גמירת דעת" (שלו, עמ' 173). בענייננו, לאור הנסיבות החיצונית של ההסכם - בהם בקשו הצדדים ליתן להסכמה ביניהם תוקף של פסק דין, בלי שיוספו הסתייגויות כלשהן בפרוטוקול - קשה לקבל הטענה, כי אף על פי כן לא גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב. תוכנו של ההסכם מלמד בבירור כי כוונת הצדדים היתה לסיים את כל המחלוקות ביניהם, והם אף הצהירו, כי עם החתימה "אין לצדדים תביעות או טענות אחד כלפי משנהו, לגבי הנושאים נשוא התביעות בתיק זה". ברקת ביקשה לטעון, כי החסר בגמירות הדעת אינו נוגע להסכם ככלל, אלא לתשלום המע"מ, לגביו נחלקו הצדדים בהבנתם את ההסכם. לטעמי, טענה זו אינה נוגעת לגמירות הדעת, אלא לדרישה השניה לתוקפו של הסכם, והיא דרישת המסויימות; ברקת טוענת, למעשה, כי מאחר ולא הוסכם בהסכם פרט משמעותי ביותר - הוא המע"מ - אין להסכם את המסוימות הנדרשת ויש לבטלו. אכן, תנאי נוסף לתוקפו של חוזה - בנוסף לדרישה לגמירות דעת - הינו המסויימות של החוזה, דהיינו האם "חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה". השאלה האם תנאי נחשב למהותי, משתנה בהתאם לאופי העסקה ונסיבותיה, ויתכן כי יסוד המסוימות יתקיים, גם כאשר לא הושגה הסכמה לגבי פרטים מסוימים בחוזה. עם זאת, ניתן להשלים פרטים חסרים רק כאשר "המדובר בפרטים שניתן להסיק לגביהם - אגב בחינת מכלול נסיבות העניין - כי הצדדים לא ראו בהם תנאים מהותיים לעסקה. פרטים שלא הושגה לגביהם הסכמה ושמסתברת יותר המסקנה שאילו הייתה מתעוררת מחלוקת לגביהם המשא ומתן לא היה מבשיל לכדי הסכם מחייב - יש לראותם כפרטים מהותיים. או אז יש לכבד את חופש הרצון של הצדדים שלא להתקשר בחוזה מחייב" (ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, עמ' 14 (24.7.13)). על אף האמור לעיל, כאשר קיימת גמירות דעת בחתימה על החוזה, המדיניות בפסיקה הינה לבחון, במידת האפשר, האם ניתן להשלים את החסר בחוזה על מנת לאפשר את קיומו, תחת ביטולו: "במשפטנו הכלל הוא שהיעדר מסוימות לא ישמש עילה לצד לחוזה להשתחרר מחיוב שנטל על עצמו מתוך גמירת-דעת אם ניתן לתת לחיוב פירוש נאות המאפשר לקיימו, ובאין אפשרות כזאת, אם ניתן להשלימו על יסוד מנגנוני השלמה הקבועים בחוק ובפסיקה לא זו אף זו, אלא שבהתקיים גמירת-דעת, הרי שבמקום שהיעדר המסוימות מונע את אכיפת החיוב יינתן חלף סעד האכיפה סעד של פיצויים. ראו, למשל, ע"א 108/84 סתם נ' אברהם מרקוביץ - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ [9], בעמ' 766. פירוש החוזה מבוסס על התחקות אחר אומד-דעתם של הצדדים על יסוד ההנחה כי פעלו כאנשים סבירים ותמי-לב המבקשים להגשים את המטרה שלשמה נקשר החוזה. ראו: סעיף25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי),תשל"ג-1973; ע"א 6025/92 צמיתות (81) בע"מ נ' חרושת חימר בע"מ[10], בעמ' 834; ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה [11], בעמ' 567. על-כן יש לתת למילות החוזה משמעות רחבה המתיישבת עם תכליתו ומאפשרת לקיימו" (פס"ד בית הפסנתר, עמ' 588-589). על כן, גם בענייננו, יש לבחון האם בהתחשב בעובדה שגמירות דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם אינה מוטלת בספק - ניתן להשלים את החסר בהסכם, ברכיב המע"מ, או שמדובר בפרט מהותי שלא הושגה עליו הסכמה ולא ניתן להשלימו. הפסיקה קובעת, כי כאשר עסקה שנחתמה בין הצדדים אינה מתייחסת במפורש לנושא המע"מ, ברירת המחדל הינה כי סכום המע"מ מגולם בתשלום שנקבע. לכלל זה מספר נימוקים והעיקרי שבהם,הרלוונטי לענייננו הינו: "לפי סעיף 16 לחוק מס ערך מוסף חייב העוסק בהעברת המס לרשויות ועל כן ניתן להניח כי הוא יגלם את המס במחיר העסקה הנקבע על ידו, ככל שתנאי השוק יאפשרו לו לעשות כן. ובמילים אחרות, נוכח החובה המוטלת עליו במישור דיני המס נתפס העוסק כבעל אינטרס מובהק לברר האם העסקה חייבת במס. כן רואים אותו בשל כך כמי שיש לו יתרון על פני הקונה מבחינת הניסיון והידע הדרושים לצורך אותו בירור, וכמי שבידיו האמצעים הטובים ביותר למנוע טעויות ואי-בהירות בהקשר זה (ראו והשוו ע"א 3758/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נג(3) 493, 514 (1999))." דומה, כי מאחר וברקת היא החייבת בהעברת המס לרשויות - תקפה גם בענייננו ההנחה, כי במצב דברים רגיל - היא תגלם את המס בסכום הפשרה, מאחר ולה האינטרס המובהק לעשות כן. ברקת סבורה, כי בענייננו אין תוקף לברירת מחדל זו, מאחר ובהסכמים בין הצדדים - עליהם התבסס הסכם הפשרה - התחייבה נצבא להוסיף מע"מ לסכום התשלום, וכך אף נהגה בפועל. אין בידי לקבל טענה זו. מעיון בהסכמים בין הצדדים, עולה כי בהסכם הראשון, מיום 7.1.04, אשר נגע לשנים העיקריות בהן עוסק הסכם הפשרה, 2004-2006 - לא נקבע, כי לדמי הניהול שתקבל ברקת יתווסף מע"מ. תנאי זה נוסף רק בהסכם השני בין הצדדים, מיוני 2005, הנוגע לשנים 2006-2007. גם טענתה של ברקת לפיה בפועל שילמה נצבא מע"מ, בנוסף לסכומים שנקבעו בהסכמים, הועלתה לראשונה בכתב התביעה בהליך זה ולא נזכרה בכתב התביעה בהליך המקורי, ואף לא נתמכה במסמכים כלשהם. בנסיבות אלה, הרי שברקת לא הניחה התשתית, כי בהסכמים בין הצדדים הוסכם, באופן קבוע, כי לסכום שנקבע יתווסף מע"מ, משכך אין בסיס להניח כי בהסכם הפשרה שנכרת על סמך הסכמים אלה, ברירת המחדל בהכרח, הייתה תוספת מע"מ לתשלום. ברקת היתה מיוצגת על ידי עורך דין בעת עריכת הסכם הפשרה, ועל כן חזקה עליה, כי היתה מודעת לכלל, לפיו ברירת המחדל הינה, כי המע"מ מגולם בתשלום. גם אם סברה, כי ברור לכל הצדדים כי המע"מ מתווסף לסכום הפשרה, היה עליה לכלול הוראה מפורשת בהסכם, כפי שטרחה ופירטה בכתב התביעה מטעמה, כי היא תובעת גם את המע"מ, כפי שטרחה להדגיש בהסכם את צירוף הפרשי הצמדה וריבית. משלא עשתה כן - גם אם עקב שכחה - אין לה להלין אלא על עצמה. לאור האמור לעיל, הרי שמהוראות הפסיקה והנוהג, ברור כי ברירת המחדל הינה שבמידה ולא צויין מע"מ - הרי שהוא כלול בסכום הפשרה, ועל כן אין לראות חסר זה בהסכם בין הצדדים כחסר מהותי, המהווה פרט יסודי, לגביו לא היה מפגש רצונות בין הצדדים בהסכם הפשרה. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור הכלל, לפיו נדרש טעם מיוחד וכבד משקל על מנת לבטל הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין; מאחר ובענינינו, ניתן לקיים את הההסכם ולהשלים את הפרט החסר בהסכם בעזרת הוראות הפסיקה - לפיהן ברקת תישא בתשלום המע"מ - לא מתקיים אותו טעם מיוחד, הנדרש לשם הביטול. על כן, יש לדחות את טענת ברקת כי פסק הדין בטל בשל פגם בגמירות הדעת או המסויימות של ההסכם בין הצדדים. ברקת מפנה לע"א 690/04 בוני הנגב נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (5.6.06), אשר עסק בהסדר פשרה בין חברת בוני הנגב לבנק דיסקונט באשר לגובה החוב לבנק ותנאי תשלומו. בית המשפט אשר דן בתיק קבע, כי מאחר והסדר הפשרה הסתמך על הנחות מוטעות באשר לגובה החוב, הרי שלא ניתן ליתן לו תוקף של פסק דין - מאחר וכל אחד מהצדדים התייחס להנחות ונתונים שונים. לא היתה גמירות דעת בין הצדדים ועל כן לא הושג הסכם. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט, כי נסיון לקיים את ההסכם תוך שינויים, פירושו לכפות על הצדדים הסכם חדש, אשר לא התכוונו לו. איני סבורה כי הנידון דומה לראיה. באותו מקרה, הסתבר כי אבן היסוד של ההסכם - דהיינו, גובה החוב אותו בא ההסכם להסדיר - לא היה מוסכם בין הצדדים, על כן לא ניתן לטעון לקיומה של גמירות דעת. אכן, כאשר מדובר בחסר כה מהותי, לא קיימת עוד גמירות דעת להתקשר בהסכם; עם זאת, בענייננו אין מדובר בחסר כה מהותי, אלא בחסר שיש לו השלמה ברורה באמצעות הפסיקה, ומשכך - השלמתו אינה כפיית הסכם חדש על הצדדים. המשיבות התייחסו בטיעוניהן לאפשרות שיקבע כי ההסכם בטל מחמת טעות. מאחר והמדובר בטענה שלא הועלתה מפורשות על ידי ברקת, אתייחס אליה בתמצית. לאור מעמדו של הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, אין לקבל בקשה לביטול הסכם פשרה הנובעת מכך שבעל הדין נוכח לדעת, לאחר מעשה, כי הסכם הפשרה שנכרת אינו כדאי לו כלכלית. המדובר בסיכון אותו לקח בעל הדין על עצמו במסגרת חלוקת הסיכונים בין הצדדים בעת עריכת הסכם הפשרה. משכך מדובר בטעות בכדאיות העסקה שאינה עילה לביטול (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פד"י נא(1) 577 (21.5.97)). עם זאת, כפי שפורט לעיל, כאשר מוכחת קיומה של טעות עוד בעת כריתת החוזה, אשר די בה כדי לבטל חוזה רגיל - ניתן יהיה, לעיתים, לבטל את פסק הדין; בעניין זה, הנטל להוכחת קיומה של הטעות (או כל עילה אחרת) מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט, פד"י לב(2) 42 (28.2.78)). איני סבורה כי ברקת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את קיומה של טעות, אשר די בה כדי לעמוד ברף הגבוה המוצב על מנת לבטל הסכם לו ניתן תוקף של פסק דין. לא רק שלשון ההסכם הינה ברורה, ואינה כוללת מע"מ, אלא גם המצהיר מטעם ברקת לא ציין כי לו ידע שהסכם הפשרה כולל מע"מ, לא היה מסכים להסדר הפשרה. אמירה זו היא תנאי הבסיסי כדי להצביע על קיומה או העדר קיומה של גמירות דעת או של טעות. גם עמדת הפסיקה, כאמור, הינה כי העדר התייחסות לתשלום מע"מ פירושה כי גובה המע"מ מגולם בתשלום שנקבע. לא ניתן ללמוד מלשון פרוטוקול הדיון, דבר שיש בו כדי לבסס את הטענה לטעות, כפי שהיה - לשם הדוגמא - בע"א 457/77 הנ"ל, כמו גם כל סימן אובייקטיבי אחר בהתנהלותה של ברקת, אשר היה בו כדי לרמוז לצדדים, כי סברה שהמע"מ אינו כלול בסכום הפשרה. בנסיבות אלה, לא די בכך שברקת תטען בדיעבד, כי סברה בליבה שההסכם אינו כולל מע"מ, על מנת לקבוע כי קיימת טעות, אשר די בה כדי לבטל את הסכם הפשרה, כמו גם את פסק הדין שניתן. סוף דבר, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. המרצת פתיחהביטול פסק דין