פרק ג' לחוק איסור הלבנת הון קובע חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים על נותני שירותים פיננסיים. מכוח סמכותו על פי החוק, התקין שר האוצר צווי דיווח שונים, ובכללם צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), תשס"ב-2002 (להלן: הצו). הצו קובע את חובות הדיווח המוטלות על נותן שירותי מטבע. בשנת 2002 נקבעה חובת רישום של נותני שירותי מטבע (פרק ד'1 לחוק) אצל "רשם של נותני שירותי מטבע". תכליתה - לאפשר פיקוח על פעילותם. חובות הדיווח האמורות משרתות את תכליתו של החוק, והיא להילחם בתופעה הקרויה "הלבנת הון", היינו כל אותן פעולות המתבצעות על ידי עבריינים על מנת להסתיר את מקורו של הון שנצבר על ידם כתוצאה מפעילותם העבריינית, ולשוות לו "צבע לבן", קרי - חזות של הון שנצבר בפעילות חוקית תמימה. תופעה זו מתאפיינת בעשיית שימוש במערכות הפיננסיות ובתהליך הגלובליזציה, לשם העברת כספים תוך טשטוש זהותם של בעלי הזכויות בהם ושל מקורם (ראו דברי ההסבר להצעת החוק, הצ"ח איסור הלבנת הון, תשנ"ט-1999, ה"ח 420). באמצעות הטלת חובות הדיווח, מבקש החוק להתמודד עם פעילות זו ולמנוע אותה. מנגנון הדיווח מאפשר לרשויות להתחקות אחר פעולות הנחזות להיות תמימות ולחשוף את העומדים מאחוריהן (ראו ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 397 (2005)). הימנעות מקיום חובות הדיווח משמיטה את התשתית עליה נשען החוק ומכשילה את האפשרות להילחם בהלבנת הון. 3. מלבד חובות הדיווח, קובע החוק עבירה פלילית של איסור הלבנת הון. העבירה, הקבועה בסעיף 3 לחוק, מחולקת לשתיים. האחת (סעיף 3(א)) - היא עצם הפעילות ברכוש שמקורו בעבירה (או ששימש ואפשר את ביצועה, או שנעברה בו עבירה), אשר נועדה להסוות את מקורו, את בעלי הזכויות בו או את מיקומו. האחרת (סעיף 3(ב)) - היא פעולה ברכוש או מסירת מידע כוזב, שתכליתה מניעת דיווח בניגוד למתחייב על פי החוק. בצד האיסורים הפליליים, נקבעה בחוק (פרק ה') האפשרות להטיל עיצום כספי. לשם כך הקים החוק "ועדה להטלת עיצום כספי" (להלן: הוועדה), הרשאית להטיל עיצום בגין הפרת חובת דיווח לפי סעיפים 7, 7א או 8 לחוק, ששיעורו לא יעלה על פי עשרה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. שר המשפטים רשאי, בגבולות העיצום הכספי המרבי האמור, לקבוע שיעורי עיצום כספי שונים להפרות שונות לפי סעיפים 7 עד 9 לחוק, בהתחשב בהיקף ההפרה ובנסיבותיה ובנסיבותיו של המפר, לרבות היות ההפרה הפרה חוזרת. היה ושר המשפטים עשה שימוש בסמכותו כאמור, אין להטיל על המפר עיצום כספי גבוה מן השיעור שקבע (סעיף 16 לחוק). 4. על הוועדה לקיים שימוע בטרם תטיל עיצום כספי. על ההחלטה להטיל עיצום כספי ניתן לערער בפני בית משפט השלום, ועל פסק דינו ניתן לערער ברשות לבית משפט זה (סעיף 20 לחוק). ההליכים הקודמים (א) דו"ח הביקורת 5. המבקש הוא בעליו של עסק בשם "יורו צ'יינג'", ועיסוקו בהמרת מטבע חוץ. החל מחודש מרץ 2003 פועל העסק מכוח רישיון למתן שירותי מטבע. ביום 15.7.08 נערכה ביקורת בעסקו של המערער, ובמסגרתה נבחנו פעולות המטבע שנעשו בעסק החל מיום 11.5.02. עיקר ממצאי הביקורת הובאו בדו"ח מיום 26.5.10, ואלה הם: בתקופה הרלוונטית בוצעו בעסקו של המבקש 1,108 עסקאות המרת מטבע המקימות חובת דיווח של פרטי הזיהוי של הלקוח, בהיקף כולל של 145,958,022 ₪. על אף חובת הדיווח, לא נרשמו אצל המבקש פרטי הזיהוי הנדרשים אלא תחת הכותרת "לקוח מזדמן", ללא ציון פרטים כלשהם של זהותו. אופן הרישום גרם לכך שהעסקאות הללו הוחרגו מקבצי הדיווח, ולפיכך לא נעשה כל דיווח בגינן. בכך הפר המבקש את הוראות סעיפים 2, 6 ו-7(3) לצו. עורכי הדו"ח ציינו, כי הנסיבות מעוררות חשד שמא תכליתה של התנהלות זו הייתה למנוע דיווח (סעיף 3(ב) לחוק). במהלך שנת 2002 בוצעו בעסקו של המבקש 1,637 עסקאות המרת מטבע המקימות חובת דיווח, בהיקף כולל של 257,949,179 ₪, ואשר הדיווח לגביהן נעשה באורח ידני, בניגוד למתחייב על פי תקנות איסור הלבנת הון (דרכים ומועדים להעברת דיווח של תאגידים בנקאיים והגופים המפורטים בתוספת השלישית לחוק, למאגר המידע), תשס"ב-2002, ולהנחיות הרשות לאיסור הלבנת הון. עוד בהקשר זה נמצא, כי בחודש ינואר 2008 נעשו 266 עסקאות חייבות בדיווח, בהיקף כולל של 39,129,366 ₪, שהדיווח בגינן נעשה באמצעות מדיה בלתי תקינה. כמו כן נמצאו ליקויים בדיווחים שהועברו על ידי המבקש ביחס לעסקות המרת מטבע המקימות חובת דיווח. בין היתר, לגבי 6,720 עסקאות כאלה, בהיקף כספי של 876,744,804 ₪ לא צוינה כתובתו של מבקש או מקבל השירות; ב- 13,175 עסקאות, בהיקף כספי של 1,863,611,568 ₪ לא צוין תאריך הלידה של מבקש או מקבל השירות. כך גם לא צוין מינו של מבקש השירות (12,443 עסקאות בהיקף של 1,748,598,808 ₪). בכך הפר המבקש את הוראות סעיפים 2 ו-7(3) לצו. עוד נמצא, ביחס ל-117 פעולות של המרת מטבע, כי בשדה המיועד לרישום מספר תעודת הזהות של מבקש השירות נרשמו תווים חריגים, שאינם מייצגים מספר תעודת זהות. ביחס ל-34 פעולות המרת מטבע נוספות נרשמו בשדה המיועד לרישום שמו של מבקש השירות תווים המייצגים מספרים או סימנים אחרים (כגון: "*"), באופן המעורר חשד להימנעות מכוונת מרישום שם הלקוח. עוד נמצא כי עסקו של המבקש עסק במתן שירותי מטבע בהיקף כספי ניכר קודם למועד רישומו במרשם, ובכך הפר המבקש את הוראת סעיף 11ג לחוק. 6. בפתח הדו"ח מציינים עורכיו כי הם נתקלו בחוסר שיתוף פעולה מצד המבקש. הוא מסר מידע חלקי בלבד, לא השיב לכל השאלות ומנע מן הביקורת לתשאל תשאול מלא את אחד מעובדיו. ממצאי הדו"ח הועברו להחלטת הוועדה. (ב) החלטת הוועדה 7. בדיון בפני הוועדה (נספח 3 לתשובת המשיבה) הופיע המבקש כשהוא מיוצג על ידי בא כוחו דאז, עו"ד ירון גולדמן. בשל חשיבות הדברים, כפי שנראה בהמשך, אצטט את דבריו: "אין לי טענות כלפי דו"ח הוועדה, רק נושא שיתוף הפעולה חורה לי שכן הוא סיפק את כלל החומרים לאלתר. אחיינו היה איתו בעסק, יוסי הוא זה שנושא באחריות, ואני לא חושב שהוא הבין את המהות שמאחורי החובות בחוק, ולכן הטעויות נוצרו מתוך זלזול" (ההדגשה אינה במקור). 8. בהחלטתה (נספח 4 לתשובה) מציינת הוועדה, כי "המפר לא כפר בממצאים העולים מדו"ח הביקורת וכל טענותיו הסתכמו בכך כי ההפרות הינן תולדה של חוסר הבנת חובותיו מכוח החוק וכן טעויות טכניות אשר נעשו בתום לב". גרסה זו של המבקש נדחתה על ידי הוועדה, שכדבריה: "לקחה בחשבון שיקוליה את העובדה שהמפר קיבל פניות חוזרות ונשנות מהרשות בנוגע לליקויים וחוסרים בדיווחיו לרשות אך בחר להתעלם מהן, כן הובאו בחשבון במסגרת שיקול דעת הוועדה היקף הפעילות של החברה, חוסר שיתוף הפעולה של המפר עם הביקורת והעובדה כי ההפרות בוצעו באופן שיטתי המצביע על דפוס פעולה ומעורר חשש כי למעשה בוצעו מתוך מטרה להכשיל את הדיווחים לרשות. בנסיבות אלה סבורה הוועדה כי ראוי להשית על המפר את סכום העיצום המקסימאלי, אולם מאחר ומדובר בהפרה ראשונה וכן מתוך התחשבות בנסיבות האישיות אותן הציג המפר בפני הוועדה, החליטה הוועדה להעמיד את סכום העיצום הכספי על מחצית מהסכום המקסימאלי ולהשית על המפר עיצום כספי בסך 1,130,000 ₪". עוד יש לציין, כי הוועדה הבהירה כי אינה מביאה בחשבון שיקוליה את העובדה שהמבקש עסק במתן שירותי מטבע קודם למועד רישומו (שכן הטלת עיצום כספי בשל הפרה זו אינה בסמכותה). כך גם נמנעה מלהטיל עיצום כספי בגין ההפרות שנעשו בשנה הראשונה מעת כניסתם לתוקף של סעיפים 7 ו-8 לחוק, וזאת כמצוות הוראת סעיף 36 לחוק. (ג) פסק דינו של בית משפט השלום 9. בפסק דין בהיר ומנומק היטב עמד בית משפט קמא על החומרה הרבה העולה מהתנהלות המבקש. בהקשר זה ציין את מהות ההפרות, את מספרן העצום, את היקפן הכספי הרב ואת התקופה המשמעותית שבמהלכה בוצעו. כך גם עמד על העובדה שהמבקש היה מודע לחובות המוטלות עליו, ועל כך שההפרות בוצעו תוך "עקיפת" הדרישה המובנית לזיהוי במערכת המשמשת אותו. כך גם סבר כי יש להביא בחשבון את התמריץ המובנה של נותני שירותי מטבע שלא להקפיד במצוות הדיווח על מנת לזכות בקהל לקוחות רחב ובתמורה כספית גבוהה, ואת תכליתו המרתיעה של העיצום הכספי. משכך הגיע למסקנה שעיצום כספי המגיע כדי מחצית מהשיעור המרבי אינו בלתי סביר. עם זאת מצא להקל עם המבקש בשל שני שיקולים. האחד, שכעולה מהחלטת הוועדה, לא נשקל חלוף הזמן הרב מעת שבוצעו ההפרות ועד למתן ההחלטה, וכי ההליכים עצמם נמשכו על פני שלוש שנים. האחר, ששיעור העיצום שהוטל על המבקש על פי החלטת הוועדה גבוה באורח ניכר משיעור העיצום שהוטל בעניין אחר, באופן שנוצר פער בלתי סביר בין השניים. לפיכך העמיד בית משפט קמא את סכום העיצום על 800,000 ₪. 10. יש להדגיש, כי גם בפני בית משפט קמא היה המבקש מיוצג, הפעם בידי עו"ד רונן רוזנבלום, עו"ד שרי טל ועו"ד איה שורק. ועוד יש להדגיש, כפי שבית משפט קמא מצא להדגיש, כי - "לגופם של דברים לא חלק המערער על ממצאי הביקורת בעניינו ולא העלה כל טענה בקשר עם ההפרות שיוחסו לו, מספרן, וההיקף הכספי שלהן" (פסקה 15 לפסק הדין, ההדגשה אינה במקור). הבקשה למתן רשות ערעור 11. המבקש עותר למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. טענתו העיקרית עתה היא, שיש כפילויות במיליארדי שקלים בייחוס ההפרות, ומשמעות הדבר שהיקף ההפרות נמוך לאין שיעור מזה שיוחס לו (עד כדי פי שלושה, לפי הנטען). מאחר שהיקף ההפרה הוא שיקול מן השיקולים שעל המשיבה לשקול (תקנה 9(ד) לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-2001 (ולהלן: התקנות), הרי שהושת עליו עיצום המתבסס על נתונים בלתי נכונים, והמחמירים עימו שלא בצדק. המבקש ער לכך שלא כפר בדיון בפני המשיבה בממצאי דו"ח הביקורת שנערך בעסקו, אולם טוען כי היה זה מחוסר ידע ומחוסר יכולת לפרש את עשרות אלפי הנתונים המספריים המופיעים בנספחים שצורפו לדו"ח האמור. יתרה מזאת, לטענתו, גם אם אי הכפירה בממצאי הדו"ח יסודה בטעות, הרי שאין ספק כי הדו"ח שגוי והיקף ההפרות נמוך בהרבה מזה שיוחס לו. במסגרת הבקשה הגיש המבקש, במעטפה סגורה, "חוות דעת מומחה" שתכליתה לבסס את שנטען לעיל. לשיטתו, אין המדובר בראיה חדשה, כי אם בריכוז הנתונים וחישובם כפי שהם מופיעים בנספחים לדו"ח הביקורת. עוד טוען המבקש, כי הביקורת השיפוטית על החלטת המשיבה היא ביקורת ערעורית וכי מאחר שהטלת עיצום קרובה במהותה לסנקציה פלילית, אמות המידה שצריכות להנחות את בית המשפט הן אמות המידה מתחום המשפט הפלילי. לטענת המבקש, לא כך נהג בית משפט קמא, וגם מסיבה זו יש ליתן לו רשות ערעור. בנוסף נטען, כי העיצום הכספי שהוטל על המבקש חורג לחומרה מעיצום כספי שהוטל במקרה אחר, שלדידו חומרתו פחותה. המבקש סבור כי יש ליתן לו רשות ערעור שכן לשאלות העומדות ביסוד הבקשה יש חשיבות החורגת מן הבקשה עצמה. לטעמו, טרם נפסקו הלכות מטעם ערכאת הערעור הגבוהה ביותר באשר לשיקולי הענישה וגבולותיה, ובאשר לרף הענישה הראוי של המשיבה. זאת ועוד. סמכויותיה של המשיבה הן סמכויות הפוגעות בזכות הקניין באופן משמעותי ביותר בעוד שחברי הוועדה אינם שופטים מקצועיים. לטעמו, יש להביא גם עובדה זו בחשבון במכלול השיקולים למתן רשות ערעור. 12. בבקשה למתן רשות ערעור טען המבקש כי יש בכל אלה כדי להביא לידי מסקנה שסכום העיצום הכספי שהוטל עליו צריך להיות נמוך לאין שיעור. לעומת זאת, בסיכומיו המשלימים ביקש כי בית המשפט יורה על החזרת הדיון לבית משפט קמא או לוועדה, על מנת לבדוק את טענותיו ביחס להיקף העסקאות בהן מדובר. 13. ב"כ המשיבה מצדד בפסק דינו של בית משפט קמא, ומתנגד להגשת חוות דעת המומחה. דיון והכרעה 14. דין הבקשה להידחות, מן הטעם שאין היא מעוררת שאלות משפטיות, ודאי לא כאלה שיש בהן חשיבות כללית, ואשר טרם הוכרעו (ראו רע"פ 10687/02 הנדימן עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 20.3.03). יתרה מזאת, מרבית טענותיו של המבקש כלל לא נטענו בבית משפט קמא, וגם מטעם זה משוללת הבקשה יסוד. 15. טענות המבקש, ככל שהן מופנות לממצאי הדו"ח, עומדות בסתירה מוחלטת לעמדתו בפני הוועדה ובפני בית משפט קמא. כפי שהראיתי לעיל, בשני ההליכים היה המבקש מיוצג, ובשני ההליכים ראו באי כוחו להדגיש כי אין הם מביאים במחלוקת את ממצאי הדו"ח, על היקף הסכומים המפורטים בו ועל היקף ההפרות השונות. הטענה לפיה לא כפר בפני הוועדה בממצאים בשל חוסר ידע וחוסר יכולת לפרש את עשרות אלפי הנתונים המספריים המופיעים בנספחים שצורפו לו - לאו טענה היא. עיסוקו של המבקש בכספים, ובמשך שנים הוא מתנהל מול הרשות לאיסור הלבנת הון. קשה להעלות על הדעת כי אדם שזה עיסוקו אינו מסוגל לפרש את הנתונים המספריים, שמקורם בעסק שהוא עצמו מנהל, "בשל חוסר ידע". בנוסף, המבקש היה מיוצג בפני הוועדה, ועורך דינו הוא שהבהיר כי אינו חולק על ממצאי הביקורת. יתרה מזאת, לאחר החלטת הוועדה, ודאי שהמבקש הבין את המשמעות הנודעת להיקף ההפרות שיוחסו לו. והנה, על אף ששכר את שירותיהם של עורכי דין חדשים, גם הם לא מצאו לנכון להעמיד במחלוקת את ממצאי הביקורת במסגרת הערעור שהגישו לבית משפט קמא. המדובר, אם כך, בממצאי עובדה מוסכמים, אשר עתה מתבקש כי במסגרת ערעור ברשות (אם יינתן), יתערב בהם בית המשפט. כזאת לא יתכן. המבקש אינו רשאי לכפור עתה בממצאי הדו"ח ולטעון לטעויות שנפלו בו, כאשר הצהיר מפורשות הן בפני הוועדה והן בפני ערכאת הערעור כי אינו כופר בממצאים אלה, וכאשר לא הובא על ידו טעם מבורר לשינוי העמדה. 16. אשר לחוות הדעת שהגשתה התבקשה, הרי שבניגוד לאופן בו ביקש ב"כ המבקש להציגה, ודאי שהמדובר בראיה חדשה שאין מקום להגישה במסגרת בקשה למתן רשות ערעור. בצדק טוען ב"כ המשיבה כי מכוח תקנה 19 לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-2001 (להלן: תקנות עיצום כספי) חל פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 על ערעור על החלטת הוועדה, בשינויים המחוייבים, וכשאין בתקנות עיצום כספי הוראה אחרת. על פי תקנה 457 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אין בעל דין זכאי להביא ראיות נוספות בערעור אלא ברשות בית המשפט. כלל הוא, שרשות כזו לא תינתן אלא במקרים חריגים, והטעם לכך ברור: "גישתה המסורתית וה"משורתית" של הפסיקה מובנת. ההליך בבית המשפט הדיוני הוא הליך מסודר ומובנה, ולהגשת הראיות מסגרת ברורה, תוך מסננת של שאלונים, מסמכים וחקירות. בערעור ככלל אין נשמעים עדים ואין חקירות, והצגת ראיות בערעור בלבד קונה יתרון לצד המגיש על פני הצד האחר, דבר שאינו הוגן ואינו ראוי" (ע"א 8128/06 יצחק לוינזון נ' נתנאל ארנון, מיום 3.2.09) על אחת כמה וכמה, כאשר המדובר בראיות נוספות המתייחסות לעובדות שאירעו קודם מתן ההחלטה השיפוטית. במקרה זה יהיה על בעל הדין להראות כי הראיה לא הובאה בפני הערכאה הדיונית מסיבות שאינן תלויות בו, ולשכנע כי הוא תם לב (ראו רע"א 4543/07 ירון אביסדריס נ' קצין התגמולים (מיום 6.12.07). אשוב ואדגיש כי בענייננו, לא זו בלבד שהמדובר בראיה המתייחסת לאותם נתונים מספריים שהוצגו בפני הוועדה, ואשר לא הייתה כל מניעה לנסות ולהפריכם ולא לקבלם בלא עוררין כפי שנעשה, אלא שגם בפני ערכאת הערעור לא הועמדו הנתונים במחלוקת, ורק עתה מתבקשת חזרה מעמדה זו. קבלת בקשתו של המבקש, כפי שהוא עצמו מודה בהשלמת סיכומיו, משמעותה החזרת עניינו לבירור עובדתי מחודש בפני הוועדה, והכל בחלוף מספר שנים רב ממועד הבדיקה והכנת הדו"ח, לאחר שתם ההליך המנהלי בפני הוועדה ולאחר שניתן פסק דין בבית משפט קמא, ומבלי שיהיה בידו הסבר מתקבל על הדעת לפשר שינוי החזית המאוחר. נראה אפוא, כי המבקש אינו עומד ולו במבחן אחד מן המבחנים שנקבעו בפסיקה לשם קבלת ראיה נוספת בערעור (ועל אחת כמה וכמה, בבקשה למתן רשות ערעור). 17. גם לגופו של עניין לא מצאתי יסוד לטענותיו של המבקש. לא למותר להקדים ולהעיר, כי המבקש מפנה לנספחים שצורפו לדו"ח הביקורת, מבלי שצרפם לבקשה. מכל מקום, עיון בטענותיו הכלליות והבלתי ברורות, יש לומר, מעלה כי אין הוא קורא דברים כהווייתם. הדו"ח מפרט תחילה, בסעיפיו השונים, את סכום כלל העסקאות החייבות דיווח שנבדקו לפי חובת דיווח זו או אחרת, ולאחר מכן מפרט את הממצאים לגבי אותן עסקאות שנמצאה לגביהן הפרה. בנספחים פורטו פעולות ההמרה שנמצאו לקויות, אחת לאחת. כך, למשל, בסעיף ו.2.ב לדו"ח, שעניינו אופן הדיווח לרשות של עסקאות המרה בסכום של 50,000 ₪ ומעלה, כפי שהוא מתחייב על פי הצו (בתקשורת מחשבים, על גבי מצע אופטי או מצע מגנטי, או במסמך מודפס), מצאו עורכי הדו"ח כי החל ממאי 2002 ביצע העסק 14,311 עסקאות מן הסוג האמור, בסכום כולל של כ- 2 מיליארד ₪. סכום זה אינו סכום ההפרה, אלא מהווה סכימה של כלל העסקאות המחייבות דיווח באחת מן הדרכים שפורטו לעיל, בשל סכום העסקה. בהמשך (סעיף ו.2.ה) מפרט הדו"ח, כי מתוך כלל העסקאות הללו (14,311) נמצאו 1,637 עסקאות משנת 2002, שהדיווח שהועבר בגינן לא היה באחת הדרכים הקבועות בצו, ואשר סכומן הכולל הוא כ- 258,000,000 ₪. בנוסף נמצא, כי בחודש ינואר 2008 ביצע העסק 266 עסקאות המרה בסכום של 50,000 ₪ ומעלה, ואשר הדיווח בגינן הועבר במדיה לא תקינה. סכומן המצטבר של אלה מגיע כדי כ- 39,000,000 ₪. המדובר, אפוא, באבחנה ברורה שנעשתה בדו"ח בין היקף העסקאות הכולל, כשהן מסווגות על פי חובת הדיווח החלה על כל אחד מן הסוגים, לבין היקף העסקאות לגביהן נמצאה הפרה, על פי הסיווג האמור. התקשיתי, אפוא, לעקוב אחר טענותיו של המבקש לעניין כפילויות. בהשלמת הסיכומים הצביע ב"כ המבקש על מה שנראה בעיניו סתירות פנימיות בסעיף 5 לפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתו, אין להבין מפסק הדין מה מספר העסקאות הלקויות שביצע המבקש לשיטת בית המשפט, שהרי בסעיף 5א לפסק הדין מופיע המספר 1,108 עסקאות, בסעיף 5ב מופיע המספר 1,637 עסקאות, בסעיף 5ג מופיעים המספרים 6,720, 13,175 ו- 12,433. ב"כ המבקש מסכם ושואל: "מה מספר העסקאות שביצע המערער לשיטת בית משפט קמא? 1,108, 1637, 6,720 ... או סכומם המצטבר?" התשובה לכך כה פשוטה, עד כי התקשיתי להבין על מה ראה ב"כ המבקש להציג שאלה זו. והלא כל אחד מן המספרים הללו מייצג עסקאות מסוג מסוים, שחובת דיווח ספציפית בגינן הופרה. כך נמצאו 1,108 עסקאות בהיקף כספי כולל של כ- 146,000,000 ₪, שביחס אליהן לא נרשמו פרטי הזיהוי של הלקוח; כך נמצאו 1,637 עסקאות במהלך שנת 2002, שהיקפן הכספי הכולל הוא כ- 258,000,000 ₪, ואשר ביחס אליהן הועבר דיווח ידני ולא באופן הנדרש על פי הצו; כך נמצא שביחס ל- 6,270 עסקאות שהיקפן הכולל כ- 877,000,000 ₪ לא צוינה כתובתו של מבקש השירות; ביחס ל- 13,175 עסקאות בהיקף כולל של כ- 1.9 מיליארד ₪ לא צוין תאריך הלידה של מבקש השירות וכו'. התשובה לשאלה שהציג ב"כ המבקש הינה אפוא, כי המבקש ביצע עסקאות מסוגים שונים, בהיקפים שונים, והפר ביחס לכל אחד מסוגים אלה את חובת הדיווח הנדרשת (אחת או יותר). ודאי שאין לראות בעסקה שלגביה הייתה הפרה של יותר מחובת דיווח אחת, כ"הפרה אחת". הנה כי כן, אין יסוד להרהר אחר התשתית העובדתית ששימשה את הוועדה בהחלטתה, כמו גם את בית משפט קמא, הן מן הטעם שהמבקש לא כפר בה בשני הליכים אלה גם יחד, והן משום שלגופו של עניין לא הצביע בא כוחו על פרכות הקיימות בה. הוא הדבר גם ביחס ליתר טענותיו של המבקש. 18. נראה, כי אין צורך להכריע בשאלה האם הביקורת המופעלת על ידי בית משפט השלום בהליך מן הסוג הנדון היא ביקורת "מנהלית" או ביקורת "שיפוטית", שכן בית משפט קמא לא הסתפק בבחינת הימצאותה של החלטת הוועדה במתחם הסבירות, אלא הפעיל שיקול דעת משל עצמו, שהביאו להחלטה להפחית את סכום העיצום הכספי. במאמר מוסגר אעיר כי על פניו נראית לי עמדתה של כב' השופטת תמר בזק-רפפורט ברע"א 31603-11-10 מדינת ישראל - הוועדה להטלת עיצום כספי שבמשרד האוצר נ' אל-עד המרות בע"מ (מיום21.8.11), ולפיה יש לסווג את סמכויות הוועדה כסמכויות מנהליות, על כל המשתמע מכך. למסקנה זו הגיעה כב' השופטת בזק-רפפורט הן מן הטעם שההליך שבפני הוועדה אינו הליך דמוי משפט בו פוסק הטריבונאל בריב בין שני צדדים; הן מן הטעם ש"הממונה" על פי החוק אינו רשאי לערער על החלטות הוועדה; והן מן הטעם ש"הממונה" היושב בראש הוועדה הוא בעל דין בערעור בבית משפט השלום. עם זאת נראה, כי לנוכח הלשון שנקט המחוקק, בקובעו כי ניתן לערער על החלטת הוועדה בפני בית משפט השלום, מוסמך בית המשפט לקבל אותה החלטה שהיה על הרשות המנהלית לקבל מלכתחילה (ראו ע"א 1326/91 הבורסה לניירות ערך נ' מרקוס, פ"ד מו(2), 441 (1992)), גם אם "בעניינים שבמומחיות, בהם בקיאה הרשות, ייתן בית המשפט משקל לשיקוליה המקצועיים" (שם, פסקה 12 לפסק הדין). הווה אומר, גם אם המדובר בערעור ולא בביקורת שיפוטית רגילה על החלטה מנהלית, אין המדובר ב"ערעור" על פסק דין שניתן בערכאה דיונית. כאמור, בית משפט קמא בחן את החלטת הוועדה על פי אמת המידה שהותוותה בע"א 1326/91, וקיבל החלטה שסבר כי היה עליה לקבל מלכתחילה, היינו ליתן משקל רב יותר לשיקול של "אחידות העיצום הכספי", וליתן משקל לשיקול של חלוף הזמן - אותו לא שקלה הוועדה כלל ועיקר. 19. כך גם איני סבורה שעצם העובדה שחברי הוועדה אינם שופטים מקצועיים יש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור כעניין שבשגרה. שיקול דעתם של חברי הוועדה נבחן על ידי בית משפט בערעור שבזכות, ומכאן ואילך יש לבחון את הבקשה למתן רשות ערעור על פי הכללים המקובלים לבחינת בקשה מעין זו. 20. גם הטענה לפיה אין עדיין פסיקה של ערכאת הערעור "הגבוהה ביותר", אינה עילה בפני עצמה למתן רשות ערעור. סעיף 9 לתקנות עיצום כספי מבנה את אמות המידה להטלתו של עיצום כספי בשל הפרת חובות דיווח. בין היתר קובע הסעיף כי על הוועדה להביא בחשבון אם המדובר בהפרה ראשונה; אם המדובר בהפרה חוזרת או נמשכת; את היקפה הכספי של ההפרה ואת חומרתה; את מידת שיתוף הפעולה של המפר בגילוי ההפרה, ועוד. סעיף 11 לתקנות האמורות קובע את שיעור העיצום הכספי שניתן להטיל, וסעיף 13 מאפשר חריגה לחומרה או לקולה, בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת. הנה כי כן, שיקול הדעת מובנה, ואין הוועדה או ערכאת הערעור עליה "מגששות באפלה" על מנת לתור אחר השיקולים הנדרשים ואחר שיעורו ההולם של העיצום הכספי שיש להטיל. זאת ועוד. ככל שיש להקיש מן המשפט הפלילי, טענות הנוגעות לחומרת העונש אינן מהוות, כשלעצמן, עילה למתן רשות ערעור אלא במקרה בו יש סטייה ניכרת מרף ענישה ראוי (ראו רע"פ 7291/12 יעקב נ' מדינת ישראל, מיום 15.6.12). בענייננו, המדובר בעיצום כספי שהוטל בגין הפרות רבות עד מאוד של חובות הדיווח, בהיקף כספי רב ביותר, ואשר נתמשכו על פני תקופה ניכרת. עוד יש להזכיר את התנהלותו של המבקש, שהפרותיו בוצעו על אף שהיה מודע לחובותיו, תוך שהוא "עוקף" את הדרישה המובנית לזיהוי במערכת ששימשה אותו, כפי שתואר בפסק הדין. הוסף לכך את התנהלותו של המבקש שלא שיתף פעולה עם עורכי הדו"ח ואת שיקולי ההרתעה הכלליים, והמסקנה היא כי פסק דינו של בית משפט קמא מבטא כראוי את השיקולים הרלוונטיים, ודאי כך כשכלל בשיקוליו גם אותם שיקולים מקלים שלא קיבלו ביטוי כלל, או שקיבלו ביטוי חלקי בלבד, בהחלטת הוועדה. בנסיבות אלה אין הבקשה מעוררת שאלה המצדיקה ערעור שני. 21. אשר להשוואת עניינו של המבקש לפרשת "צ'יינג' הכיכר בע"מ" (עש"א (שלום בית שמש) צ'יינג' הכיכר בע"מ נ' יו"ר הוועדה להטלת עיצום כספי, מיום 25.2.13), עמד בית משפט קמא בפירוט על הנתונים השווים והשונים, כאשר מצד אחד מצא, כי חומרתן של ההפרות שיוחסו לאותה חברה עולה, במידת מה, על זו המיוחסת למבקש, אולם מצד שני מצא, כי לזכות אותה מפרה עמדו שני שיקולים לקולא, שאינם עומדים לזכותו של המבקש. הכוונה לשיתוף הפעולה של אותה מפרה עם רשויות האכיפה ולצעדים לתיקון הליקויים שננקטו על ידה, גם אם באיחור משמעותי. בית משפט קמא יצא מנקודת הנחה לפיה הוועדה היא הגורם המקצועי שבידיו המומחיות הנדרשת וממילא מסור לה שיקול הדעת לעניין קביעת שיעורו של העיצום הכספי, שכך או כך אינו "מדע מדויק". עם זאת, ועל אף ששיקול הדעת המסור לוועדה עשוי להובילה לקביעת שיעורי עיצום שונים שיהיו מצויים כולם במתחם הסבירות, ראה בית המשפט להתערב בשל הפער הגבוה מדי, לדעתו, בין שיעורי העיצומים. סוף דבר, לא נמצאה לי עילה ליתן למבקש רשות לערער על פסק דינו של בית משפט קמא, והבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. מיסיםעבירות מסהלבנת הוןחוב