הורשעו בעבירות של גניבה בידי עובד - לפי סעיף 391 לחוק העונשין והמשיב 2 הואשם והורשע גם בעבירה של הדחה בחקירה - לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. 2. המשיבים עבדו במפעל בטחוני (להלן: "המפעל"), אשר בתהליכי הייצור בו נפלטות מהמכונות שאריות זהב. שאריות אלה נאספות על ידי המפעל בצורה מסודרת ומועברות למכירה ולמחזור, בתשלום, לתועלת המפעל. על העובדים חל איסור להוציא דבר כלשהו מהמפעל, לרבות שאריות או פסולת. בתקופה שבין סוף שנת 2007 וסוף שנת 2008 גנב המשיב 1 מהמפעל, במהלך עבודתו, גרגירי זהב טהור, 24 קראט, בשווי של לפחות 190,000 ₪ ואילו המשיב 2 גנב מהמפעל, במהלך עבודתו, בתקופה שבין החודשים יוני עד דצמבר 2008, גרגירי זהב טהור, 24 קראט, בשווי של לפחות 27,000 $. בנוסף, בעת שנחקרה הפרשה, ביקש המשיב 2 מבעל חנות, לו מכר חלק מהזהב, שיאמר בחקירה שהוא מכר לו טבעת זהב ויסתיר את העובדה שהמשיב מכר לו זהב. 3. לאחר שהמשיבים הודו במיוחס להם בכתב האישום הורה בימ"ש קמא על הזמנת תסקירי שירות המבחן והתקיים הליך של "צדק מאחה", במסגרתו נפגשו המשיבים עם נציגי המפעל הנפגע, אשר על השתתפותם סוכם במפגש שהתקיים עם מנכ"ל המפעל, והם: מנהל האחזקה, מנהל הייצור, מנהלת ההנדסה והיועצת המשפטית ובסופו של ההליך הגיעו הצדדים להסכם איחוי פגיעות (להלן: "ההסכם"). ההסכם מתאר את התהליך שעברו הצדדים, את הלקחים שכל צד הפיק ובין היתר נאמר בו, כי הנפגעים גילו אמפתיה לפוגעים וביקשו שלא לפגוע ברצף עבודתם הנוכחית. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לידי הסכמה, לפיה יבצעו המשיבים עבודות התנדבות בכפר אהבה בקרית ביאליק, שהוא מסגרת פנימית המטפלת בילדים בסיכון והוא "מאומץ" מזה שנים, ע"י המפעל, במגוון פעילויות ובמתן תרומות מצד המפעל. בהתאם - המליץ שירות המבחן לחייב את המשיבים בביצוע 400 שעות של"צ בכפר אהבה. 4. מגזר הדין המפורט והמנומק, שניתן על ידי בימ"ש קמא, עולה, כי שני הנאשמים נעדרי עבר פלילי. נאשם 1 הינו כבן 60 שנים, גרוש, אב לשתי בנות, בעל תואר ראשון בהנדסה מהטכניון, עבד במשך כל חייו. הנאשם 2 - כבן 42 שנים, גם הוא בעל משפחה ואיש עבודה וכי שניהם ניהלו אורח חיים נורמטיבי. שני הנאשמים הודו מיד, נטלו אחריות על מעשיהם, הביעו חרטה והחזירו את רוב הגניבה. שניהם פוטרו מעבודתם. הנאשם 1 לא עבד במשך שנתיים מאז שפוטר והוא נאלץ למכור דירה בשל מצבו הכלכלי, לאחר שלא הצליח למצוא עבודה בשל המעשה שעשה. כיום הוא עובד כמחסנאי. גם הנאשם 2 לא עבד במשך שנתיים. אשתו במצב נפשי קשה ואף אושפזה בשל מצבה וכיום היא מטופלת בתרופות ואביו התאבד כשנה לפני מתן גזר הדין, בשל דיכאון. על פי תסקירי שירות המבחן שני הנאשמים אינם בעלי דפוסים עברייניים ובימ"ש קמא העריך, כי הסיכוי להישנות מעשים דומים אצל הנאשמים הינו אפסי. בימ"ש קמא לא התעלם מחומרתן של העבירות, בנסיבותיהן ומהשלכותיהן על המפעל ועל יחסי עובד - מעביד בכלל. עם זאת, הדגיש בימ"ש קמא, כי הענישה הינה אינדיבידואלית ובהתחשב בנסיבותיהם האישיות של המשיבים וכן בחיזוק מעמדו ועמדתו של הקרבן במשפט הפלילי בכלל ובשיקולי הענישה בפרט וכן בהתחשב בעמדתו של הקרבן במקרה זה, אשר ביקש שלא לשלוח את המשיבים לבית האסורים והגיע עימם להסכם איחוי פגיעות, אימץ בימ"ש קמא את המלצת שירות המבחן. עיקר טענות המערערת: 5. ב"כ המערערת טענה, כי שגה בימ"ש קמא בהעדיפו את האינטרס הפרטי על פני האינטרס הציבורי. לטענתה, העונש שהושת על המשיבים סוטה לקולא באופן קיצוני, מרמת הענישה הראוי ואין בו ביטוי לאופי העבירות ולמשך הזמן הממושך, בו הן בוצעו, להפרת האמון שיש בהן, לשווי הרב של הגניבות ולנזקים הכלכליים והאחרים שנגרמו למפעל, שהוא מפעל בטחוני. עוד נטען, כי אין מדובר במעידה חד פעמית, שכן הגניבות בוצעו לאורך חודשים רבים והודגשה, לחומרה, העובדה שמדובר במפעל בטחוני ובכספי ציבור. ב"כ המערערת ציינה, כי עבירות מסוג זה מבוצעות, דרך כלל, על ידי אנשים נורמטיביים וטענה, כי על ביהמ"ש ליתן דעתו למֶסֶר אשר בענישה ולהימנע משליחת מסר, לפיו אדם ללא עבר פלילי יכול לבצע עבירות חמורות ואם יחזיר חלק מהנזק שגרם, מערכת המשפט תסתפק בענישה חינוכית. ב"כ המערערת השוותה עבירות מסוג זה לעבירות מס וציינה שבעבירות מס, גם אם מוחזרים הכספים לקופת המדינה, בתי המשפט גוזרים עונשי מאסר בפועל. לטענתה, העונשים שהוטלו על ידי בימ"ש קמא אינם סבירים ואינם עולים בקנה אחד עם הפסיקה המתייחסת למקרים בהם עובדים נורמטיביים, ללא עבר פלילי, גונבים את מעבידם. לדבריה, הגם שיש חשיבות להליכים של צדק מאחה, לא ניתן ליתן להם, בתיקים מהסוג דנן, משקל נכבד בגזירת העונש. עוד טענה, כי דווקא במקרים כאלה, לאור הקלות בה הן מבוצעות בשל הגישה הקלה של העובדים למושא הגניבה ולאור הפגיעה ביחסי האמון, נודעת חשיבות רבה לענישה אשר תבסס הרתעה, לא רק של אותם נאשמים, אלא של אחרים - הרתעה חברתית. לפיכך, ביקשה ב"כ המערערת לקבל את הערעור ולהשית על המשיבים עונשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. עיקר טענות המשיבים: 6. ב"כ המשיבים ביקש לדחות את הערעור. לטענתו, בימ"ש קמא איזן נכונה בין כל השיקולים הרלוונטיים ובכללם - ההודיה הן במשטרה והן בביהמ"ש, השיהוי הרב (שנתיים) שבהגשת כתב האישום, הבעת החרטה של הנאשמים והתנצלותם בפני המפעל, העובדה שאין הם יכולים, כיום, למצוא עבודה במקצועם, כמו גם נסיבותיהם האישיות, ההליך של צדק מאחה ותסקירי שירות המבחן. עוד נטען, כי המשיבים שילמו מחיר כבד בפיטוריהם מעבודתם, על כל המשתמע מכך, הן לגבי המשיב 1, שהינו בן למעלה מ- 60 שנה ואיבד את בֵּיתו והן לגבי המשיב 2, אשר סבל קשות עקב בעיותיה הנפשיות של אשתו והתאבדות אביו. לדברי ב"כ המשיבים, התערבות בעונש שנגזר עליהם ושליחתם למאסר משמעה הנחתת מכה מאוד כואבת ובלתי ניתנת לשיקום, על המשיבים. כן ציין, כי ניתן לראות במוסד שנבחר לביצוע עבודות השל"צ משום "סגירת מעגל", בהיותו מוסד שאומץ על ידי המפעל והדגיש, כי כל ענישה אחרת שתוציא את המשיבים ממעגל העבודה, משמעותה קשה, לאור הנתונים שהובאו בתסקירים. עוד הדגיש ב"כ המשיבים את הכלל לפיו אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בענישה, גם אם סבורה היא שהיא מקלה, אלא אם היא חורגת באופן קיצוני מהראוי ולא זה המקרה. דיון: 7. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ואת כלל הנסיבות שבפנינו, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור. אין חולק על החומרה היתירה אשר בגניבה ממעביד. מעבר לנזק הכלכלי שגורמת גניבה "רגילה", לגניבה ממעביד מאפיינים המשווים לה משנה חומרה. זאת - בשל ההפרה הבוטה שיש בכך, של האמון שנותן המעביד בעובדו. לכך מצטרפים גורמים מחמירים נוספים - קלות הביצוע של גניבה כזו, שהרי לעובד גישה קלה לרכושו של המעביד והעובדה שפעמים רבות לא ניתן לגלות את הגניבה, או את היקפה, המחייבים להחמיר עם מבצעי עבירה כזו. בנוסף, מעשים כגון אלה משפיעים לרעה, לא רק על יחסו של המעביד לעובד שגנב, אלא על יחסו של המעביד גם לעובדיו האחרים, שלא חטאו, בשל חששו שמא גם אחרים ביצעו, או יבצעו בעתיד, מעשים דומים לכך, ומכאן קצרה הדרך להשפעת מעשים כגון אלה על יחסי עבודה בכלל, בין היתר בפגיעה בתחושת הביטחון של עובדים ומעבידים וביחסי האמון ביניהם. עם זאת, כידוע, הענישה במשפטנו הינה אינדיבידואלית [(ראו: ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433 (1999); ע"פ 900/11 עטאללה נ' מדינת ישראל (7.12.2011)] ולפיכך אין לומר שלא ייתכנו מקרים בהם יימנע ביהמ"ש מלגזור על נאשמים בעבירה של גניבה ממעביד עונשי מאסר לריצוי בפועל. 8. בענייננו, שמה ב"כ המערערת דגש על הצורך בהרתעת הרבים, המחייב, לטעמה, התערבות בעונש שנגזר והשתת עונשי מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח. בנוגע לשאלת ההרתעה, ציינתי במקרה אחר, כי נראה שתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "התיקון"), שינה במעט את משקלו של שיקול הרתעת הרבים בכלל השיקולים לענין העונש, שכן המחוקק ייחד לשיקול זה, סעיף נפרד מהסעיפים הדנים במתחם העונש ההולם (סעיף 40ט' לחוק העונשין) ובקביעת עונשו של הנאשם (סעיף 40יא' לחוק), הוא סעיף 40ז' לחוק העונשין, על פיו, לשם החמרה בענישה בשל השיקול של הרתעת הרבים, על ביהמ"ש למצוא, ראשית כל, כי יש צורך בהרתעת הרבים (כגון שמדובר בעבירות שהפכו "מכת מדינה", או שיש סיבה אחרת לצורך בהרתעה) ובנוסף לכך, על ביהמ"ש למצוא, כי יש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם אמנם תביא, בפועל, להרתעת הרבים. בהקשר לעבירה בה עסקינן, ניתן לומר, כי דווקא בהתייחס לאנשים נורמטיביים, העובדים לפרנסתם, קיימים רכיבי הרתעה "טבעיים", הנלווים לביצוע עבירה של גניבה ממעביד, שכן אדם הגונב ממעבידו יודע שאם ייתפס יאבד את מקום עבודתו ואות קלון יידבק בו, גם בקרב משפחתו, מכריו וידידיו. עבור אנשים נורמטיביים, תוצאות אלה מהוות, כשלעצמן, "ענישה" כבדה וכך גם לגבי הנאשמים דכאן ומשפחותיהם, כפי המתואר לעיל (וביתר פירוט בגזר דינו של בימ"ש קמא), עקב ביצוע העבירה על ידם ועקב תפיסתם והעמדתם לדין וזאת - ללא קשר לשאלת העונש שהשית עליהם ביהמ"ש. אולם, מכל האמור לעיל, אין להסיק, שבמדיניות לפיה יוטלו, דרך כלל, עונשי מאסר בפועל על עבירות של גניבה ממעביד, גם כאשר מדובר באנשים נורמטיביים, נעדרי עבר פלילי (כפי שקורה לעיתים תכופות בעבירה זו), אין כדי להרתיע את הרבים. נהפוך הוא; ניתן לטעון כי עונש צפוי של מאסר בפעול יכול שירתיע דווקא את האנשים הנורמטיביים. מכל מקום, נראה שבתוצאות הקשות, הצפויות לעובד הנתפס בגניבה ממעבידו, אין די כדי להרתיע והמקרה דנן מוכיח. נראה איפוא, שלא בכדי נקבע, כי מדיניות הענישה בעבירות אלה ראוי שתכלול רכיב של מאסר בפועל ודומה שגם עיקרון ההלימה מחייב כך וזאת - לאור החומרה היתרה שבעבירה, קלות וזמינות הביצוע וההפרה החמורה של האמון הגלומה בה. 9. עם זאת אציין, כי רוב פסקי הדין אליהם הפנתה המדינה (שכולם ניתנו לפני תיקון 113), כללו עבירות נוספות, כגון זיוף, מרמה, שימוש במסמך מזויף ואף נסיבותיהם חמורות יותר והסכומים שנתקבלו עקב ביצוע העבירות גבוהים יותר, באופן משמעותי ולפיכך, אין לגזור מהם גזירה שווה לענייננו. כך, למשל, בע"פ 3541/11 מדינת ישראל נגד אילנה דינה גור פריג (18.9.2011), זייפה הנאשמת, שהיתה מנהלת חשבונות במועצה המקומית מעלה אפרים, במשך מספר שנים, טפסים שונים, באמצעותם העבירה, שלא כדין, מחשבונה של המועצה המקומית בבנק אוצר השלטון המקומי לחשבונה ולחשבונו של בנה, סכום כולל של 436,604 ₪ והיא הורשעה בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור, זיוף בידי עובד ציבור, קבלת דבר במרמה וכן מרמה והפרת אמונים, שהן עבירות חמורות בהרבה מהעבירה בהן הורשעו המשיבים שבפנינו. גם בע"פ 4669/93 רחל בסט נ' מדינת ישראל, (12.12.1993) הורשעה המערערת בעבירות חמורות מאלה בהן הורשעו המשיבים דכאן. במשך תקופה ארוכה היא זייפה מסמכים, הפיצה אותם וקיבלה בדרך זו במרמה מעל 750,000 ₪ והורשעה בזיוף, שימוש במסמך מזויף ובקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. גם ברע"פ 3642/06 מרדכי כהנים נגד מדינת ישראל (9.5.2006), הורשע הנאשם, בעבירות של גניבה ממעביד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בנסיבות מחמירות וזאת - בשל זיוף אישורים 80 פעמים ושימוש בהם, בעקבותיו קיבל סכום כולל של 581,000 ₪. 10. כשכל אלה לנגד עיניי, אתן עוד דעתי להליך הגישור, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם איחוי פגיעות ואומר, תחילה מילים ספורות על הליך זה. בשנים האחרונות חלה התפתחות במעמדו של קרבן העבירה ובמשקל שניתן לעמדתו בהליכים הפליליים הנוגעים אליו ובמקביל חלה התפתחות בהליכים של גישור פלילי וצדק מאחה. בתחילת דרכו התקיים הליך הגישור, המוסדר בסעיף 79ד' וכן בסעיף 109 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשנ"ד-1984 ובתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993, רק במישור האזרחי, אולם בשנים האחרונות "יובא" הגישור גם להליך הפלילי. תחילה, נעשו הליכי גישור במישור הפלילי, מכח סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), אולם החל מיום 1.1.2007 נכנס לתוקפו תיקון מספר 48 לחסד"פ (תיקון מיום 18.7.06), במסגרתו הוסף סעיף 143א לחסד"פ, הקובע כללים לקיום דיון מקדמי ובכללו הוראה (ס"ק ה'), לפיה אם לא הסתיים הדיון בכתב האישום במסגרת הדיון המקדמי, יעביר בית המשפט את הדיון בכתב האישום לשופט אחר שימשיך לדון בו. כן נקבעו בסעיף הוראות המקבילות למקובל בגישור אזרחי, כגון "חיסיון" פרוטוקול הדיון המקדמי. 11. בין שאר הנימוקים המצדיקים קיומו של הליך מעין זה, יש לציין את מורכבותם של יחסי האנוש, כמו גם הגורמים לביצוע עבירות, ההליכים הפליליים המתלווים לכך והגורמים המביאים לידי הרתעה מביצוע עבירות. כן מונחת בבסיס תפישה זו, ההבנה, כי דרכי הענישה הקיימים אינם מביאים לתוצאה הרצויה שהיא, בעיקרה, חברה טובה, איכותית ובטוחה יותר. במובן זה, קיים ערך מוסף להליך של צדק מאחה, המאפשר לנפגע "ריפוי" מפגיעתו, גם אם לא ריפוי מלא וכן מאפשר לנאשם, לכפר על מעשיו בדרך שתועיל לנפגע. כן מונחת ביסוד ההליך של צדק מאחה, תפישה לפיה "הקהילה אחראית להשכנת שלום בקרב חבריה, כלומר לטיפוח שיתוף פעולה, באופן המחזק את מערכות היחסים ביניהם. אחריות זו מתבטאת בכל שעליה לעשות ליישוב הסכסוך שהמעשה הפלילי גרם לו, על ידי איחוי הפגיעות שנוצרו בעקבותיו..." - ענת פרקש "צדק מאחה בתחום המשפט הפלילי" המרכז הארצי ליישוב סכסוכים (2002), עמ' 28. כבוד השופט רון שפירא, במאמרו "הגיעה העת לסולחה" הפרקליט מח' (תשס"ה-תשס"ו), 433, מציין, כי, בניגוד לפרדיגמה המסורתית של המשפט הפלילי, הרואה במרכז אירוע הפשע את הפגיעה בחוק ובאינטרסים הכלכליים של המשפט, רואה "תיאורית הצדק המאחה" את הפגיעה בנפגע העבירה, בקהילה הקרובה ואף בפוגע עצמו. מוסיף המחבר ומציין, כי: "ההכרה בהליך זה כחלק ממכלול שיקולי הענישה ומתן ביטוי לפיצוי הנפגע וסליחתו במסגרת שיקולי ענישה, וכחלק ממדיניות ענישה, קנו להם מקום של כבוד בשיטות משפט מערביות" (שם, עמ' 443). 12. הכרת הדין בהליך הגישור הפלילי, כמו גם האינטרס הציבורי והחברתי, בקיומם של הליכים מסוג זה, מחייבים מתן משקל לתוצאותיו של הליך זה ולטעמי, יש משמעות רבה ל"תיקון" שנעשה, באמצעות ההליך של צדק מאחה. עם זאת יש להדגיש, כי אין בהסכם איחוי פגיעות, אליו הגיעו צדדים להליך, כדי לחייב את ביהמ"ש בבואו לגזור את הדין ואף אין ליתן לו משקל מכריע, אלא הוא שיקול (גם אם חשוב) במסגרת כלל השיקולים. ראו, בהקשר זה, את סעיף 40יב' לחוק העונשין הקובע, כי: "אין בהוראות סעיפים 40ט' ו-40יא', כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לשקול נסיבות נוספות הקשורות בביצוע העבירה לשם קביעת מתחם העונש ההולם, וכן נסיבות נוספות שאינן קשורות בביצוע העבירה לשם גזירת העונש המתאים לנאשם". הסכם איחוי פגיעות מהווה נסיבה נוספת שכזו. כבוד השופטת עדנה ארבל, במאמרה "מעמדו של קרבן העבירה בהליך המשפטי", ספר גבריאל בך (2011), עמ' 189, מציינת, כי: "... ככל שמדובר בסליחת הקרבן, במסגרת הליך גישור מסודר ומקצועי, כגון תכנית "צדק מאחה", יש מקום ליתן לה משקל רב במסגרת ההליך הפלילי. עם זאת, תנאי מקודם לכך הוא, שמדובר בהליך מסודר, מתוחם בכללים - לדוגמא, בנוגע לטיב העבירות שיאפשרו פניה אליו - מונחה על ידי אנשי מקצוע ומגובה בשיתוף פעולה של גורמי האכיפה ומערכת בתי המשפט, המוודאים כי האינטרס הציבורי אינו נפגע" (שם, בעמ' 213) (ההדגשה אינה במקור). עם זאת יש להבהיר ולהדגיש, כי הסכם איחוי פגיעות אינו מהווה ערובה לאי הטלת מאסר בפועל, שכן על אף שיש לייחס לו, לטעמי, משקל של ממש, אין הוא השיקול היחידי, אלא על ביהמ"ש להביאו בחשבון במסגרת כלל השיקולים, תוך עריכת איזון ראוי ביניהם ובשים לב הן לאינטרס הציבורי והן לזה הפרטי והכל - בהתייחס לעובדותיו ולנתוניו של המקרה הספציפי המונח לפניו. אציין עוד, כי אינני מוצאת ממש בטענת המדינה, לפיה מתן משקל של ממש להצלחתו של הליך גישור ולהסכם איחוי פגיעות, תוך הימנעות מהשתת מאסר בפועל, יביא לריבוי עבירות בשל היעדר הרתעה. זאת, בין היתר בשל כך, שמי שעובר עבירה אינו יכול לדעת אם הנפגע יסכים לקיים הליך שכזה ואינו יכול "לסמוך" על כך ולבצע את העבירה "בראש שקט" "בידעו" כי לא יישלח לכלא. 13. בענייננו קיימים שיקולים רבים ומשמעותיים לקולא; על אף שהמשיבים הודו מיד במיוחס להם והביעו חרטה, הוגש כתב האישום שנתיים לאחר ביצוע העבירות ועד מתן גזר הדין עברו שנתיים נוספות. הנאשמים בנים 40 ו- 60 שנה, ללא כל עבר פלילי, הם פוטרו מעבודתם וידעו זמנים קשים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אישית - בשל נסיבות אישיות קשות, כפי שתואר לעיל. בנוסף, עומדים לזכותם תסקירים חיוביים של שירות המבחן והמלצתו על ביצוע עבודות של"צ בהיקף האמור. כמו כן, רוב הגניבה הוחזר על ידם, חלק בזהב שנותר אצלם וחלק בכסף. כאשר לכל אלה מתווספים ההליך שעברו המשיבים ובעיקר, תוצאת ההליך - הסכם איחוי הפגיעות, שנעשה בשיתוף פעולה מלא מצד המפעל הנפגע ועל דעתו ועמדת נציגי המפעל הנפגע עצמם, אשר ביקשו שלא לפגוע, פגיעה נוספת, בפרנסת המשיבים ולאמץ את ההסדר אליו הגיעו עם המשיבים, לא אוכל לומר שנפל פגם כלשהו בהחלטת בימ"ש קמא לאמץ את אשר הוסכם במסגרת ההסכם ואת אשר הומלץ על ידי שירות המבחן. לפיכך ולאור כל הנימוקים דלעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור. ת. שרון-נתנאל, שופטת השופט ר. שפירא [אב"ד]: אני מסכים. כפי שציינה חברתי, שמה ב"כ המאשימה את הדגש בטיעוניה בפנינו על עקרון ההלימה והרתעת הרבים. בכל הנוגע להרתעת הרבים ומקומה במסגרת רכיבי הבניית שיקול הדעת בענישה, עמדה כבר חברתי ואין לי אלא להצטרף לדבריה. בנוסף, ראוי להזכיר כי סעיף 40ד' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), רואה בסיכוי של ממש כי הנאשם שבפניו ישתקם כעילה לחרוג ממתחם העונש ההולם. במקרה שבפנינו סבור אני כי חלות הוראות סעיף 40ד' המצדיקות חריגה ממתחם העונש ההולם, זאת מאחר וההליך הממושך, שבוצע בשיתוף פעולה שבין הנאשמים לנפגע העבירה, בדרך של צדק מאחה, הוביל אל התוצאה של סיכוי של ממש לשיקומם של שני הנאשמים, ביחד עם ההגנה על הערך החברתי של מניעת עבריינות חוזרת. במקרה שבפנינו נעשה הליך של צדק מאחה, כפי שתואר בפסק דינו של בית משפט קמא ובחוות דעתה של חברתי. כאן המקום לומר מספר מילים בשבחו של ההליך, אשר תופס תאוצה בעולם המשפט. הצדק המאחה ((Restorative Justice מתייחס למעשה עבירה כאל פגיעה ביחידים ובמערכות יחסים. הפגיעה יוצרת מחויבות לאחות את הנזקים, כפי שמוגדרים על-ידי הנפגע והאחרים שהושפעו ממנה. האחריות המרכזית מוטלת על מבצע העבירה, תוך שותפות קהילת התמיכה בהסדרת התנהגותו, בפיקוח עליה ובמתן תמיכה לו ולנפגע העבירה לצורך שיקומם. התפיסה המסורתית של המשפט הפלילי ראתה בגישת הצדק המאחה כפרדיגמה חלופית לגישה העונשית, התופסת את ביצוע העבירה כפגיעה מופשטת בערך חברתי מוגן. לפי הגישה העונשית, מעשה העבירה מקים אחריות בלעדית של המדינה להטלת עונש על מבצעה ללא מעורבות אקטיבית של הקהילה. יש הרואים ב"צדק העונשי" כַּגישה הבלעדית המגשימה את עקרונות המשפט הפלילי. ואולם עם השנים מתפתחת במחקר המשפטי מגמת ההכרה במכנה המשותף לשתי הגישות, תוך התמקדות במטרות שיש ביכולתה של כל גישה להשיג. מהפסיקה ומהספרות המחקרית ניתן ללמוד, כי במקרים המתאימים ביכולתו של הצדק המאחה להשיג, ככלל, את מטרותיה של הגישה העונשית, נוסף להשגת המטרות הייחודיות לגישה המאחה - הטבת מצבם של מי שנפגעו מביצוע העבירה והעצמת הקהילה. לדיון נרחב בהתפתחות הצדק המאחה כהליך משלים ומסייע במשפט הפלילי, והחשיבות לשלבו כחלק אינטגרלי במסגרת המנגנונים המופעלים בהליך הפלילי, ראו: טלי גל והדר דנציג-רוזנברג, "צדק מאחה וצדק עונשי: שני פנים למשפט הפלילי", "משפטים" כרך מג' (תשע"ג) עמ' 779. כך גם במקרה שבפנינו. סבור אני כי הליך הצדק המאחה שבוצע בפיקוחו של שירות המבחן, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הגשים את תכליתו העיקרית של המשפט הפלילי בהתייחס למקרה שבפנינו. בצד הענישה הושגו גם המטרות של יצירת מסלול הנותן סיכוי של ממש לשיקום הנאשמים, כמשמעו בסעיף 40ד' לחוק העונשין, ביחד עם שיקום מערך היחסים שבין הנהלת המעסיק, נפגע העבירה ומערך העובדים במפעל. בהתאם, סבור אני כי הגם שהענישה במקרה זה מקלה, יש מקום לאשר את גזר דינו של בית משפט קמא, אשר בסופו של הליך ממושך של צדק מאחה הגיע אל התוצאה המשיגה את יעדיו הכוללים של ההליך הפלילי, בהתייחס לנסיבות המקרה ולנאשמים שעמדו בפניו. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט א' קיסרי: אני מסכים. א. קיסרי, שופט הוחלט פה אחד לדחות את הערעור. מאחר וביצוע עבודות השל"צ עוכב עד למתן פסק הדין, אנו מורים כי ניתן יהיה לבצע את עבודות השל"צ. שירות המבחן מתבקש לדווח לבית המשפט, עד לא יאוחר מיום 28.8.13, על קליטתם ושיבוצם של המשיבים בביצוע השל"צ, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא. משפט פליליגניבה ממעבידהרשעהחוק העונשין