הורשעה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיפים 40+64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 ובסטייה מנתיב נסיעה, עבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. המערערת גרמה לתאונת דרכים בה קיפח המנוח ז"ל (להלן: "המנוח"), את חייו, עת שנהגה ברכב פרטי בכביש 70 ובאופן בלתי מוסבר סטתה ימינה ופגעה עם הדופן הימנית קדמית של רכבה, בפינה האחורית השמאלית של משאית המנוח, אשר עמדה בשול הימני של הכביש, בהמתנה לרכב חילוץ שהגיע למקום על מנת לתקן תקלה שאירעה במשאית. על פי ממצאי בימ"ש קמא, כפי שבאו לידי ביטוי בהכרעת הדין, ממש לפני הפגיעה, פתח המנוח את דלת המשאית וירד ממנה, על מנת לפגוש ברכב החילוץ, שהגיע למקום סמוך לפני קרות התאונה. הכרעת הדין ניתנה, ביום 5.11.12, על ידי כבוד השופט מוחמד מסארווה ואילו גזר הדין ניתן ביום 17.4.13, על ידי כבוד השופטת כרמית פאר גינת, לאחר שכבוד השופט מסארווה פרש לגמלאות. 2. בימ"ש קמא דן את המערערת לעונשים כדלקמן: א. מאסר בפועל לתקופה בת 11 חודשים. ב. מאסר על תנאי בן 12 חודשים, שבמשך 3 שנים מיום שחרורה מהמאסר, לא תעבור עבירה של גרם מוות ברשלנות. ג. מאסר על תנאי בן 6 חודשים שבמשך 3 שנים מיום שחרורה מהמאסר, לא תעבור עבירה של סטייה מנתיב, או עבירה של נהיגה בזמן פסילה או ללא רישיון נהיגה. ד. פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 12 שנים. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 20.6.13, חזרה בה המערערת, בהמלצתנו, מהערעור על הכרעת הדין ונותר לדיון הערעור על גזר הדין. 3. ב"כ המערערת טען, כי בגזר דינו של בימ"ש קמא נפלו טעויות, אשר גרמו להחמרה בענישתה של המערערת. נטען עוד, כי למנוח אשם תורם, שכן הוא החנה את המשאית, כאשר גלגליה על הפס הצהוב, כך שמרכבה בולט לתוך הכביש, לא השתמש באמצעי אזהרה, כנדרש בדין, על מנת להזהיר את כלי הרכב הבאים מאחוריו ואף פתח את הדלת וירד לנתיב הנסיעה, בחוסר זהירות. לטענת ב"כ המערערת, על פי הפסיקה, העונש הראוי לרשלנותה של המערערת המצויה, לטעמו, ברף הנמוך, ובהתחשב גם ברשלנותו של המנוח הוא מאסר שירוצה בעבודות שירות ולא מאסר בפועל. לטענתו, אין לקבוע מתחם ענישה כללי לעבירות של גרם מוות ברשלנות, אלא יש לקבוע את המתחם על פי נסיבות המקרה הספציפי, על חלקה של המערערת ועל האשם התורם של המנוח. כן טען ב"כ המערערת, כי מכך שכבוד השופט מסארווה, אשר נתן את הכרעת הדין, הזמין חוו"ד מטעם הממונה על עבודות שירות, יש ללמוד על כוונתו להשית על המערערת מאסר שירוצה בעבודות שירות ולא בין כתלי הכלא, בפרט לאור כך שבפרוטוקול הדיון ובהחלטת בימ"ש קמא, אין כל אמירה כלפי המערערת, אשר הבהירה לה, כי הזמנת חווה"ד נעשית רק לצורך שקילת כל השיקולים לעונש. בנוסף הדגיש ב"כ המערערת את עברה הנקי של המערערת, את גילה (בת 65 שנים) וטען, כי לאחר תיקון 113, ירדה קרנו של שיקול הרתעת הרבים, אשר לא נכלל בשיקולים לקביעת מתחם הענישה. כן נטען, כי יש ליתן משקל לכך שהמחוקק בחר לכלול, בשני השיקולים הראשונים, לענין גזירת העונש בתוך המתחם (סעיף 40יא'), את הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו ואת הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם. לשיטת ב"כ המערערת, סדר השיקולים בסעיף זה קובע את חשיבותם ואת המשקל שיש ליתן להם. לטענתו, רף הענישה ההולם, בנסיבות המקרה דנן, הוא החל מ- 6 חודשי עבודות שירות ובקשתו היא, כי נעמיד את עונשה של המערערת, על רף זה וכן, כי נקל גם בעונש הפסילה, לאור משך נהיגתה של המערערת ועברה הנקי. 4. ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור לעניין העונש. לדבריה, מדובר בעונש סביר, בנסיבות המקרה, על פי פסיקה שהומצאה על ידה. לענין טענת ב"כ המערערת בנוגע להזמנת חוו"ד הממונה, ציינה ב"כ המשיבה, כי המדינה התנגדה לכך והבהירה בבימ"ש קמא, כי חרף זאת, היא תבקש להטיל על המערערת מאסר בפועל, שלא בעבודות שירות. כן טענה ב"כ המשיבה, כי אין לטעות בין מתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג והפנתה בענין זה לדברי כבוד השופטת ארבל בע"פ 1323/13 רך חסן ואח' נגד מדינת ישראל (5.6.2013), שם נקבע, כי "מתחם העונש ההולם מגלם, כאמור, הכרעה ערכית המבוססת על שיקולים שונים, כאשר מדיניות הענישה הנהוגה בעבירה הנדונה הוא רק אחד מהם. טווח הענישה הנהוג בפסיקה, לעומת זאת, הוא נתון אמפירי-עובדתי, המורכב מהעונשים המקובלים בגין עבירה מסוימת בדין הנוהג" וכי "זיהוי מתחם העונש ההולם עם טווח הענישה המקובל (כיום) הוא שגוי... שהרי, רף הענישה הקיים כיום בפסיקה משקף את משטר הענישה שלפני התיקון, שלא הבחין או דירג בין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה לבין אלה שאינן קשורות לביצועה, בעת גזירת העונש (ברוב המקרים)". ב"כ המשיבה הפנתה לתסקיר שהוגש, לענין מצבה הנפשי של המערערת וציינה שהוא לא רק תוצאה של התאונה, אלא גם תוצאה של אירועי חיים קודמים. נטען עוד, כי יש להביא בחשבון, לחובתה של המערערת את ניהול המשפט, למרות נסיבות התאונה והעובדה שהיא אירעה באור יום, ממנה מסיקה ב"כ המדינה העדר לקיחת אחריות מצד המערערת, כמו גם העדר אמפתיה מצד המערערת לקורבן ולמשפחתו - להוריו, לאלמנתו ולילדו שנולד לאחר התאונה, תוך הצגת עצמה כקרבן. לטעמה של ב"כ המשיבה, יש בשיקולי הרתעה כדי להטות את הענישה לכיוון הרף היותר גבוה של מתחם הענישה, בטענה, כי הדרך היחידה להילחם בנגע תאונות הדרכים הוא באמצעות ענישה כואבת ומוחשית. 5. אציין, כבר כאן, כי גזרי הדין אליהם הפנתה המדינה דנו במקרים חמורים יותר מאשר המקרה דנן, בין בנסיבות העבירה, בין במספר הנפגעים ובין בשניהם יחדיו ובפרמטרים נוספים ולא ניתן לגזור מהם גזירה שווה לענייננו ואביא שתי דוגמאות לכך. כך, למשל, ברע"פ 2874/07 אליהו בן שלוש נגד מדינת ישראל (2.5.2007), מדובר היה בנהג אשר, נהג ברכבו, בשעת לילה, סטה באופן פתאומי לשול הכביש ופגע במשאית שעמדה בשול הכביש, עם אורות מחוונים ("וינקרים") דולקים. עקב כך נהרג הנוסע שישב ליד הנהג ואף נהג המשאית והמבקש עצמו נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי. בשונה מענייננו, היו אורות אזהרה על המשאית ובנוסף - לנהג שם היה עבר תעבורתי ובו 10 הרשעות קודמות, 9 מהן בשלוש השנים שקדמו לתאונה, בכללן נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, פחות משנה וחצי עובר לתאונה ורישיונו נפסל 4 פעמים במהלך התקופה הנ"ל. ביהמ"ש לתעבורה גזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל, 10 שנות פסילה, קנס ומאסר על תנאי. בערעור שהגיש לביהמ"ש המחוזי הופחת עונש המאסר והועמד על 15 חודשים. בע"פ (מחוזי ב"ש) 23713-12-10 זילברמן פיוטר נגד מדינת ישראל (6.4.2011), היה מדובר בסטייה של רכב המערער לנתיב הנגדי והתנגשותו ברכב שבא מולו, דבר שגרם למותה של תינוקת בת שנתיים, לפציעה קשה של אחיה בן ה- 11 ולפציעה של שלושה אנשים נוספים. דיון והכרעה: 6. לאחר ששקלתי בדבר סבורה אני שיש מקום שנתערב בגזר הדין שניתן על ידי בימ"ש קמא. 7. אין חולק בדבר מדיניות הענישה המחמירה בעבירות מסוג זה. לא אחת נקבע, כי, ככלל, העונש הראוי למי שגרם למותו של אדם ברשלנות שבנהיגה, הוא מאסר לריצוי בפועל וכי השתת מאסר לריצוי בעבודות שירות הוא חריג. נפסק, כי קדושת החיים והצורך להילחם בתאונות הדרכים מחייבים ענישה מחמירה גם כאשר עסקינן באנשים נורמטיביים ומן המפורסמות הוא, שלא אחת אנשים נורמטיביים מוצאים עצמם מעורבים בתאונות דרכים קטלניות. חריגה מהכלל לפיו יושתו עונשי מאסר לריצוי בפועל, תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהן מדובר ברמת רשלנות נמוכה וכאשר מתקיימות נסיבות אישיות יוצאות דופן, המצדיקות, חרף הכלל הנ"ל, שלא לשלוח את הנאשם האינדיבידואלי למאסר מאחורי סורג ובריח. לענין מדיניות הענישה ראו, למשל, ע"פ 6358/10 מחמוד קבהא נ' מדינת ישראל, (24.3.2011) (להלן: "ענין קבהא"), שם נאמר: "גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים מחייבת הטלת עונש מאסר בפועל ופסילת רישיון לתקופה ממושכת [...] עם זאת, יש לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות ונסיבותיו האישיות של הנאשם כאינדיבידואל ולאזן בצורה ראויה ביניהן לבין מדיניות הענישה האמורה". במקרה שנדון בענין קבהא, היה מדובר ברשלנות בדרגה גבוהה - במערער שהסיע ברכבו 4 אנשים, ביצע עקיפה בדרך לא פנויה, תוך שהוא חוצה קו הפרדה, נסע מרחק לא מבוטל בנתיב הנגדי וגרם לתאונה בה קיפחו את חייהם שניים מנוסעיו. עברו התעבורתי כלל 9 הרשעות קודמות, שבוצעו במשך 3 שנים. על רקע זה, החמוּר עשרת מונים מאשר ענייננו, נגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל, למשך 15 חודשים, פסילת רישיון נהיגה למשך 14 שנים ומאסר על תנאי. כן ראו: ע"פ 6755/09 ארז אלמוג נ' מדינת ישראל (16.11.09) ולענישה שאיננה מאסר לריצוי בפועל ראו: רע"פ 4261/04 יעקב פארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 440 , 441-442 (2004). 8. אוסיף, בענין זה ואומר, כי בתיקון 113 לחוק העונשין, השיקול של הרתעת הרבים, לא נכלל בשיקולים לקביעת מתחם הענישה הראוי ואף לא ברשימת השיקולים לקביעת עונשו של הנאשם, בתוך מתחם הענישה. לשיקול זה יוחד סעיף 40ז' לחוק, הקובע: "מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מסוג העבירה שביצע הנאשם, וכי יש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעת הרבים, רשאי הוא להתחשב בשיקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם". הנה כי כן, בתיקון 113, ייחד המחוקק את השיקול של החמרה בענישה למקרים בהם יש צורך בהרתעת הרבים, בעבירה מסוג זו הנדונה בפניו וכאשר ביהמ"ש סבור כי קיים סיכוי של ממש, שהחמרה בענישה אמנם תביא, בפועל, להרתעת הרבים. דומה שקל לומר, כי יש צורך בהרתעת הרבים בעבירות שהפכו ל"מכת מדינה", כעבירות תעבורה, למשל. אולם, השאלה כיצד יקבע ביהמ"ש, כי קיים "סיכוי של ממש" שהחמרה בענישה אמנם תביא לתוצאה האמורה, איננה פשוטה כלל ועיקר. האם על ביהמ"ש לסמוך על "חוש המומחיות של המשפטן"? על "כלל אצבע" כלשהו? האם ניתן לומר, כי מאחר שעבירות של רשלנות בנהיגה נעברות, לעיתים תכופות, על ידי אנשים נורמטיביים, בשל חוסר תשומת לב מספקת לדרך ולאופן הנהיגה, תביא החמרה בענישה ליתר תשומת לב? או שמא נאמר כי על המאשימה להמציא לביהמ"ש, חוו"ד מומחה בענין זה? מחקרים שיוכיחו זאת? עם זאת, דומני שאוכל, לעת עתה, להניח סוגיה חשובה זו בצריך עיון, שכן בין כך ובין כך, גם בהנחה שקיים סיכוי של ממש, שהחמרה בענישה בעבירות של גרם מוות ברשלנות שבנהיגה תביא להרתעת הרבים, עדיין סבורה אני שבנסיבות המקרה הספציפי אשר בפנינו, ראוי להקל בעונשה של המערערת. יש לזכור, כי מדיניות של החמרה בענישה אינה מאיינת את הכלל לפיו הענישה במשפטנו היא, לעולם, אינדיבידואלית ואינה מאיינת את חובתו של ביהמ"ש לשקול, שמא יש מקום, בנסיבות הספציפיות של המקרה הנדון בפניו, לחרוג ממדיניות ענישה מחמירה. 9. בענייננו, חברו להם מספר גורמים, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בימ"ש קמא, תוך חריגה ממדיניות הענישה הכללית, האמורה ועל אף כלל "אי ההתערבות", שכן העונש שנגזר חורג מהעונש הראוי בנסיבות המקרה, במידה המצדיקה זאת ואלה נימוקיי. 10. ראשית, מצאתי ממש בטענת ב"כ המערער לפיה גזר בימ"ש קמא את דינה של המערערת, בהתבסס על הנחות שגויות, שכן בגזר דינו (שניתן, כאמור, על בסיס הכרעת דין שניתנה על ידי שופט אחר), מצויות אמירות, העומדות בניגוד לאשר נקבע בהכרעת הדין ונראה שהיתה לאמירות אלה השפעה, לחומרה, על העונש שנגזר. כך, קבע בימ"ש קמא בגזר דינו, כי המערערת צריכה היתה להבחין במנוח, כשהוא יורד מהמשאית ועומד לידה ואף קבע, לאור כך, כי רשלנותה של המערערת אינה מצויה ברף הנמוך. זאת - בעוד שבהכרעת הדין נקבע, כי המנוח לא נפגע כשהוא עומד ליד המשאית, אלא כאשר הוא יורד ממנה. מדובר בשוני עובדתי בעל משמעות לענין חומרת רשלנותה של מערערת, שכן, על פי הממצאים, כפי שנקבעו בהכרעת הדין, המנוח כלל לא הספיק לרדת מהמשאית ולא עמד לידה, אלא היה בשלב של פתיחת דלת המשאית וירידה ממנה. בהכרעת הדין נקבע, במפורש, כי המערערת לא האטה את מהירות נסיעתה בהבחינה במשאית ולא סטתה שמאלה, כי היא פגעה בפינה הימנית האחורית של המשאית וכי פגיעה זו גרמה לה לאיבוד שליטה על הרכב ובהמשך - לפגיעה במנוח (סוף עמ' 86 להכרעת הדין, תחילת עמ' 87). עוד טעה בימ"ש קמא בקבעו, בגזר הדין, כי המערערת לא העידה, בעוד שהיא העידה, אם כי טענה שהיא אינה זוכרת את נסיבות התאונה וכי היא איננה יכולה ליתן הסבר לסטייתה לעבר השול הימני ולפגיעתה במשאית. בנוסף, בימ"ש קמא נתן משקל לעבר תעבורתי של המערערת, אשר התיישן, שכן העבירה התעבורתית האחרונה, בה הורשעה המערערת - עבירה מסוג חטא, נעברה על ידה בשנת 2001 ולפיכך התיישנה. 11. זאת ועוד - כבוד השופט מסארווה, שנתן את הכרעת הדין, הזמין, בהחלטתו מיום 5.11.12, תסקיר שירות מבחן וכן חוו"ד מטעם הממונה על עבודות השירות (להלן: "הממונה"), ללא שציין כי טרם גיבש עמדתו בענין, דבר שיצר ציפייה אצל המערערת, כי תישלח לביצוע עבודות שירות [ראו: ע"פ 3841/94 (וערעור שכנגד - 3658/94) מדינת ישראל נ' ליאוניד בן אברהם צלנקו (21.8.1994)] וכאשר "עבר" עניינה אל שופטת אחרת, נכזבה ציפייתה. אכן, ראוי שבעת מתן החלטה על הזמנת חוו"ד מטעם הממונה, יבהיר ביהמ"ש לנאשם, במפורש, כי הוא טרם גמל בדעתו לשלחו לעבודות שירות ואף יכתוב כך בהחלטתו, אולם גם אם הדבר לא נכתב במפורש, אל לו לנאשם לפתח ציפיות רק מעצם הזמנת תסקיר או אף חוו"ד מטעם הממונה. ביהמ"ש אינו מחויב להמלצותיהם ועליו לגזור את עונשו של הנאשם, לפי שיקול דעתו ובהתחשב בכל הגורמים ובכללם - חוות הדעת. לפיכך, דרך כלל לא הייתי רואה בכך נימוק להקלה בעונש (בוודאי לא כנימוק יחיד), אולם בענייננו - משום חילופי השופטים, סבורה אני שיש להתחשב בתחושתה של המערערת, כי לולא החילופין - היה נגזר עליה מאסר לריצוי בעבודות שירות ולא לריצוי מאחורי סורג ובריח. 12. שיקול נוסף, המצדיק חריגה מהענישה הנהוגה, הוא נסיבות התאונה ובכללן - העובדה שאין מדובר בעבירה בוטה על חוקי התעבורה, כגון חציית פס לבן, חציית צומת מרומזרת באור אדום, עקיפה בדרך לא פנויה וכיוצא באלה עבירות חמורות, אלא, ככל הנראה, בהסחת דעת רגעית מצד המערערת, שגרמה לסטיית רכבה לעבר שול הדרך. כמו כן יש להביא בחשבון וזה העיקר - את העובדה שהמשאית לא חנתה, כולה, בשול הדרך, אלא חנתה כך, שגלגליה על הפס הצהוב וחלק ממרכבה בולט אל הכביש, ללא שהונח משולש אזהרה, במרחק ממנה, כנדרש, כמו גם את עובדת ירידתו של המנוח מהמשאית, בעוד רכב המערערת מתקרב אליה. 13. מתחם העונש בעבירה דנן, בנסיבותיה ובשים לב לרמת הרשלנות ולכל האמור לעיל, נע בין 6 חודשים לריצוי בעבודות שירות לבין שנת מאסר בפועל. לענין קביעת העונש ההולם בתוך מתחם הענישה, יש להביא בחשבון, לקולא, את העובדה שמדובר בנהגת כבת 65 שנים, סבתא לעשרה נכדים, אשר במשך שנות נהיגה רבות - קרוב לשלושה עשורים, כמעט לא נעברו על ידה עבירות תעבורה והמעטות שנעברו - התיישנו זה מכבר. כמו כן יש להתחשב במצבה הנפשי של המערערת לפני התאונה ובהשפעה הקשה של התאונה עליה, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן ובהמלצת שירות המבחן להסתפק בעונש של עבודות שירות. משקלן המצטבר של הנסיבות לקולא, המפורטות לעיל מצדיק, לטעמי, ענישה ברף הנמוך של המתחם שנקבע לעבירה דנן, בנסיבותיה ולהעמדת עונש המאסר שנגזר עליה, על 6 חודשי מאסר, אשר ירוצו בעבודות שירות. עונש זה, בצירוף שאר רכיבי הענישה שנגזרו על המערערת בבימ"ש קמא, לרבות שנות הפסילה הרבות שנגזרו עליה, הולם את נסיבות המקרה וממלא, בנסיבות המקרה, אחר המטרה של הרתעת הרבים. 14. לפיכך, אמליץ לחבריי להפחית את עונש המאסר שנגזר על המערערת ולהעמידו על 6 חודשי מאסר ובנוסף - להורות כי עונש זה ירוצה בעבודות שירות. אשר לפסילה שהושתה על המערערת - תקופת הפסילה אכן ארוכה ולאור גילה של המערערת נראה כי משמעות הדבר הוא, שהמערערת לא תשוב עוד לנהוג. עם זאת, בהתחשב בכלל נסיבות הענין ובכללן - העובדה שהמערערת לא יכולה היתה להסביר את סיבת הסטייה ובשאר רכיבי הענישה, סבורה אני שאין מקום להתערב ברכיב זה ואף לא בשאר רכיבי העונש, כפי שנגזרו על ידי בימ"ש קמא. ת. שרון-נתנאל, שופטת השופט ר' שפירא [אב"ד]: אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי. מצאתי לנכון להעיר שתי הערות לעניין שבנדון. הערתי הראשונה היא כי לטעמי בעבירות של רשלנות, גם כשתוצאתן חמורה, יש לצמצם בשימוש בעונש המאסר, עונש שיש לשמרו לנאשמים בעלי דפוסי התנהגות עבריינים מובהקים. לכן סבור אני כי בעבירות רשלנות ככלל, יש לגזור עונשי מאסר במקרים בהם מדובר בנאשם בעל עבר פלילי, או במקרים של רשלנות חמורה, או במקרים בהן הייתה הרשלנות על רקע של ניסיון להעצים רווח כלכלי. ראו לעניין זה את הדברים שנאמרו ע"י כב' השופט ניל הנדל בע"פ 8279/11 טל מור נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.7.2013), שעניינו בעבירות חמורות בהרבה ואולם הדברים נכונים גם לעניין שבפנינו: "חכמינו הדגישו כי כל אדם מהווה עולם ומלואו. מכאן, ניתן בנקל להבין חומרת עבירה, שאחד ממרכיביה הינו גרימת מותו של אדם. הריסת עולם ומלואו גורמת נזק שלא ניתן לכימות לחברה, ובוודאי למשפחת הקרבן. ועדיין, מתפקידו של בית המשפט במסגרת גזר הדין לכמת את החומרה בקביעת תקופת המאסר. לא רק זו, יש גם להבחין בין דרגות שונות של פליליות המעשה. בשיטתנו כעת, לא הרי העונש של גרימת מוות ברשלנות כעבירת הריגה, ולא כעבירת רצח. גזירת העונש בעבירת ההריגה מציבה קשיים מיוחדים. תחום התפרשותה של עבירה זו רחב ביותר. היא נעה על מנעד שבין "גרימת מוות ברשלנות - פלוס", לבין "רצח - מינוס". החישוב אינו אריתמטי, אלא קונקרטי והוליסטי. אין עסקינן במלאכת מחשב, כי אם במלאכת מחשבת." ובהמשך: "כגודל המודעות, כך גודל האחריות וגודל ההצדקה להחמרה בעונש." (ההדגשות הוספו. ר.ש.) במקרה בו ניצבת בפנינו נאשמת ללא עבר פלילי שרשלנותה באה לידי ביטוי בטעות של שיקול דעת שמשכה כהרף עיין סבור אני יש לצמצם את השימוש בעונש המאסר, שאין לו תכלית של ממש ופגיעתו בנאשם אינה מידתית ביחס לתועלת החברתית שבענישה. הערתי השניה מתייחסת לרכיב "הרתעת הרבים" שבמסגרת הנתונים הנשקלים לעניין ענישה. חברתי עמדה על הקושי שביישום מונח זה והחלתו בכל מקרה ומקרה, ובמיוחד במקרה שבפנינו. שותף אני להערותיה. בכל מקרה נראה כי בעבירות תעבורה, לרבות אלו שתוצאתן קטלנית, דווקא פסילת רישיון נהיגה לתקופה ממושכת תשיג את תכליות הענישה, הן בדרך של הגנת הציבור מפני הנהג הרשלן והן בדרך של הרתעת הרבים מפני נהיגה רשלנית. על כן סבור אני, כמו חברתי, כי יש מקום להקל ברכיב הענישה שעניינו עונש של מאסר כך שתקופת המאסר שתיגזר על המערערת תאפשר את ריצוי עונשה בעבודות שירות, ולהותיר את תקופת פסילת רישיון הנהיגה בעינה, ללא שינוי. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט א' קיסרי קראתי את חוות דעתם של חבריי ואני מסכים הן לדבריה של השופטת ת' שרון-נתנאל והן להערתו של האב"ד, השופט ר' שפירא. א. קיסרי, שופט הוחלט, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת תמר שרון נתנאל, להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, ולהורות על קיצור תקופת המאסר אותו תרצה המערערת לשישה (6) חודשים, באופן שתוכל לרצות את מאסרה בעבודות שירות. יתר חלקי גזר הדין נשארים בעינם ללא שינוי. המערערת הופנתה לממונה על עבודות שירות על ידי בית משפט קמא, אשר קבע כי היא כשירה לבצע עבודות שירות, ואף קבע עבורה מקום עבודה. מאחר וחלף זמן מעת שניתנה חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, אנו מורים כי המערערת תתייצב אצל הממונה על עבודות שירות לשם שיבוצה למקום עבודה, ביום א', 28.7.13, בשעה 9:00. הממונה על עבודות השירות יודיע לבית המשפט, עד לא יאוחר מיום 1.9.13, את המקום שנקבע לביצוע עבודות השירות. משפט פלילימקרי מוותגרימת מוות ברשלנותחוק העונשין