הרשעה בעבירת אלימות כלפי אשתו - תקיפת בת זוג

הורשע בעבירת אלימות כלפי אשתו - תקיפת בת זוג, הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); בעביר של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין ובעבירת איומים - לפי סעיף 192 לחוק העונשין. המערער הורשע בכך, שביום 8.9.12 בהיותם בביתם, הוא איים על אשתו בכך שאמר לה שהוא ירצח אותה ואת שלושת אחיה. בהמשך, תקף המערער את המתלוננת בכך שירק בפניה מספר פעמים, ולאחר מכן - אחז בידו האחת בחלק העליון של שמלתה ובידו השניה אחז בראשה והטיח אותו בקיר מספר פעמים. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חבלות של ממש - שריטות בבית החזה, נפיחות תת-עורית ורגישות בקרקפת. באותן נסיבות אחז המערער במאוורר, השליכו ארצה ושבר אותו. המתלוננת הצליחה לברוח דרך חלון המטבח, על אף שהמערער ניסה למנוע זאת ממנה בכך שאחז בשמלתה. המערער הכחיש בבימ"ש קמא את כל עובדות כתב האישום, למעט יריקה שירק על המתלוננת, בה הודה. 2. ביהמ"ש קמא שמע את עדויותיהן של המתלוננת, אחותה, עדות העובדת הסוציאלית המטפלת במשפחה ועדויות שוטרים וחוקרים וכן הוגש לו תיעוד רפואי בדבר החבלות שנגרמו למתלוננת וצילום של החבלות. מצד המערער נשמעה עדותו שלו וכן עדות מר רועי פרג'ון, אשר הובא על ידי המערער כעד מומחה. בימ"ש קמא ביסס את הכרעת דינו על עדותה של המתלוננת, שנתמכה בעדותה אחותה, אליה ברחה המתלוננת לאחר תקיפתה על ידי המערער, אשר העידה שהמתלוננת הגיעה אליה כשהיא בוכה ונסערת וסיפרה לה על אשר אירע ואף ראתה את החבלות על גופה, תוך שהוא קובע, כי דבריה של המתלוננת לאחותה מהווים חריג לעדות שמיעה, מסוג "רס גסטה", שכן מדובר באמרת קרבן אלימות, שנעשתה בסמוך לאחר מעשה האלימות. בנוסף, נתמכה עדות המתלוננת בעדותה של העובדת הסוציאלית, אליה התקשרה המתלוננת עוד ביום האירוע וסיפרה לה על האירוע. המתלוננת אף הגיעה אל העובדת הסוציאלית למחרת בבוקר, ללא קביעת תור מראש, כשהיא מבוהלת וסיפרה לה על מעשי המערער, המתוארים בכתב האישום. בנוסף, היו בפני בימ"ש קמא צילומים של החבלות שנגרמו למתלוננת (אשר תוארו גם על ידי החוקרת סמירה אבו אל חסן, אשר גבתה הודעה מהמתלוננת) ותיעוד רפואי, התומך בגרסתה, עדותו של הרופא שטיפל במתלוננת, גם במקרה זה וגם בעבר ועדויות שוטרים, הכל כמפורט בהכרעת הדין. בימ"ש קמא נתן אמון מלא בדברי העדים הנ"ל וקבע שעדויותיהם מתיישבות עם הממצאים האובייקטיביים, דוגמת סימני החבלה. לעומת זאת, בימ"ש קמא לא האמין למערער, אשר הכחיש את כל המיוחס לו למעט יריקה על המתלוננת, בקבעו כי עדותו עשתה רושם מניפולטיבי. סופו של דבר, בימ"ש קמא הרשיע את המערער בכל המיוחס לו בכתב האישום וגזר עליו את העונשים הבאים: א. 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. ב. 6 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירה של אלימות פיזית נגד אדם, שעונשה מאסר שנתיים ומעלה ויורשע בה. ג. מאסר על תנאי בן חודשיים, שלא יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירה של איומים ויורשע בה. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין. הערעור נגד הכרעת הדין 3. הודעת הערעור נרחבת וכוללת טענות רבות וניתוח לפרטי פרטים, של הראיות שהובאו בפני בימ"ש קמא, ולמעשה היא מהווה יותר כתב סיכומים מאשר הודעת ערעור. 4. חלק ניכר מהטענות בערעור ייחד ב"כ המערער לתקיפת ממצאיו של בימ"ש קמא, תוך שהוא מפנה לסתירות ופרכות הקיימות, לטעמו, בעדויות העדים. אינני מוצאת מקום לפרט טענות אלה, באשר הן נוגעות לממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בימ"ש קמא. עם זאת, בחנתי את טענותיו ולא מצאתי כי הן מצדיקות סטייה מהכלל לפיה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. יש להדגיש, כי כלל אי ההתערבות אינו כלל "טכני", אלא כלל מהותי, שהגיונו נעוץ בעובדה שהערכאה הדיונית, בניגוד לערכאת הערעור, רואה ושומעת את העדים ואת הנאשם ויכולה להתרשם מהאופן בו הם מוסרים את עדותם - משפת גופם ומהתנהגותם הכללית בעת מסירת עדותם. לכן, ההלכה תקפה ביתר שאת, במקרים בהם עיקר הראיות מבוסס על עדויות מתלוננים ועדים ועל התרשמות ישירה מעדויותיהם. ראו, בענין זה, דברים שנאמרו בע"פ 4629/09 פלוני נגד מדינת ישראל (18.11.2009): "... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של התערבות ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית...". אמנם, קיימים חריגים לכלל, אולם אלה יבואו לידי ביטוי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, "בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות". ראו גם: ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל (23.6.2010) ופסקי הדין הנזכרים שם; רע"פ 7404/09 אברהם נ' מדינת ישראל (22.11.2009); ע"פ 6056/07 אלחמידי נ' מדינת ישראל (26.3.2009). על הטוען נגד ממצאי הערכאה הדיונית להראות עובדות ממשיות שאינן מאפשרות את קביעת הממצאים שנקבעו ולא די בהעלאת תמיהות באשר לממצאים אלו. ראו: ע"פ 2649/00 ישראל נגד מדינת ישראל (16.8.2001); ע"פ 3352/06 בוזגלו נגד מדינת ישראל (12.6.2008); ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נגד פלוני (5.5.2008). בעניינו לא הצביע ב"כ המערער על עובדות ממשיות, שלא אפשרו לבימ"ש קמא להגיע לממצאים אליהם הגיע. אמנם, בימ"ש קמא לא התייחס בהכרעת דינו, אחת לאחת, לכל הסתירות הנטענות, אשר הועלו גם בסיכומי המערער בפני בימ"ש קמא, אולם גם בכך אין כדי להצדיק התערבותנו. חזקה על ביהמ"ש, כי קבע את ממצאיו, לאחר שבחן את הטענות לגופן, ומהכרעת דינו אף נראה כי כך עשה. מעבר לצריך אומר, שבחינת הטענות מעלה, כי מדובר בסתירות המצויות, תדיר, בדברי עדים ולא מצאתי כי הן מערערות את ממצאיו ומסקנותיו של בימ"ש קמא. לענין הטענה לפיה לאור טענת המערער כי המאוורר שייך לו, לא ניתן היה להרשיעו בהיזק למאוורר אומר, שמאחר שמדובר במאוורר המצוי בבית המגורים של שני בני הזוג, יש לראותו כרכוש של שניהם, ללא קשר לשאלה מי שילם עבורו ולפיכך גרימת נזק למאוורר מגבשת עבירה של גרימת נזק לרכוש. כאמור - ממצאי בימ"ש קמא, מבוססים היטב הן על העדויות שנשמעו והן על ראיות אובייקטיביות כגון צילום החבלות, רישומן על ידי החוקרת בהודעת המתלוננת והתיעוד הרפואי ואין עילה להתערב בהם. 5. ב"כ המערער טוען, כי עדותה של העובדת הסוציאלית, הגב' רשא יחיא (להלן: "רשא"), אליה התקשרה המתלוננת לאחר האירוע ואף הגיעה למשרדה למחרת בבוקר, הינה עדות שמיעה ולכן שגה בימ"ש קמא בכך שהסתמך עליה. לא כך הדבר. בימ"ש קמא הבחין, הבחן היטב, בין שיחת הטלפון בין המתלוננת לרשא, שנעשתה ביוזמת המתלוננת עוד בערב האירוע, בשעה 17:30, ובין השיחה שנערכה ביניהן למחרת האירוע, במשרדה של רשא, כאשר לגבי השיחה הראשונה קבע, כי מדובר בחריג לכלל האוסר עדות שמיעה, בהיות השיחה אימרת קרבן אלימות שנאמרה בסמוך לאחר מעשה האלימות לבין השיחה האחרונה, לגביה קבע בימ"ש קמא, כי אין היא באה בגדרו של החריג, אך היא קבילה להוכחת העובדה שגרסת המתלוננת לא נבדתה בזמן האחרון, אלא זו היתה גרסתה מלכתחילה. לא מצאתי כל עילה להתערב בקביעות משפטיות אלה. אכן, אין להרחיב יתר על המידה את גבולות החריג לכלל האוסר על עדות שמיעה, כפי שהובהר בע"פ 1645/08 פלוני נגד מדינת ישראל (3.9.2009): "ככלל הדרישה לסמיכות בין מועד ביצוע העבירה למועד מתן האמרה, לפי סעיף 9 לפקודת הראיות, צריכה להתפרש בדווקנות ובצמצום, דווקא משום היותה חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה. במילים אחרות, ככלל מכוון סעיף 9 לפקודת הראיות לסמיכות הדוקה בזמן בין מועד ביצוע העבירה למועד מתן האמרה. זו ליבתה של דרישת ה'ספונטניות'. יחד עם זאת, גם עניין זה, מטבע הדברים, נקבע בהתאם לנסיבות העניין ולשכל הישר." (ההדגשה אינה במקור). שיקול משמעותי בשאלת קיומו של החריג, הוא האם מתקיים רכיב הספונטניות, היינו - האם הדברים נאמרו על ידי קרבן העבירה בסערת הרגשות בה היה שרוי סמוך לביצוע העבירה. בעניינו, התקשרה המתלוננת אל העובדת הסוציאלית, סמוך לאחר האירוע, בעודה נרגשת ונסערת וסיפרה לה, באופן ספונטני, את אשר אירע. בנוסף, המתלוננת עצמה העידה במשפט וניתן היה לחקור אותה על הדברים שאמרה לגב' רשא, העולים בקנה אחד עם הדברים שסיפרה לאחותה ועם שאר הראיות. בנסיבות אלה ניתן היה לקבל, כראיה, את עדותה של הגב' רשא, לגבי שיחה זו. עוד יש לומר, כי ממילא, אין מדובר בראייה מרכזית בתיק, אלא בראיה תומכת. 6. טענה מרכזית שבפי ב"כ המערער היא, כי בימ"ש קמא התעלם מ"ראייה מזכה", שהיתה בפניו, אשר מוכיחה, לטענתו, כי גרסת המתלוננת ושאר עדי התביעה אינה יכולה להיות נכונה. מדובר בשיחה (מלווה בצעקות), בין המערער לבין המתלוננת (להלן: "השיחה המוקלטת" או "השיחה"), אשר הוקלטה על ידי המערער, ביום האירוע, בטלפון הנייד שלו (להלן: "הטלפון הנייד"). לפי גרסת המתלוננת, מעשי המערער, המתוארים בכתב האישום, נעשו בשעה 14:30 לערך ואחותה של המתלוננת, אליה הלכה המתלוננת לאחר האירוע, העידה, שהמתלוננת הגיעה אליה בשעה 15:30, בעוד שעל פי הרישום במכשיר הטלפון הנייד, הוקלטה השיחה בשעה 15:38. מכאן, שאם שעת השיחה המוקלטת, כפי שהיא רשומה בטלפון הנייד נכונה היא, גרסתן של המתלוננת ושל אחותה אינה יכולה להיות נכונה. להוכחת נכונות שעת השיחה, כפי שהיא רשומה בטלפון הנייד, הביא המערער, כעד מטעמו, את מר רועי פרג'ון (להלן: "פרג'ון"), שהינו בעל משרד חקירות, יעוץ בטחון וחקירות בטחון, אשר בעבר היה מפעיל טכני ועֵד מומחה מטעם משטרת ישראל, אשר העיד כי לא ניתן לשלוט בזמן ובשעה שהטלפון הנייד מציג באופן אוטומטי. אולם, בחקירתו הנגדית של פרג'ון הסתבר שהוא ראה את הטלפון הנייד, לראשונה, בבוקר הדיון וכל בדיקתו התמצתה בכך שהוא פתח את הטלפון והסתכל בו, כדי לראות אם הוא מכוון. פרג'ון אישר, כי הוא לא ערך כל בדיקה מעמיקה וכי כל אחד יכול היה להסתכל בטלפון ולראות את אשר הוא ראה. כן אישר פרג'ון, כי ניתן לכוון את הטלפון גם באופן ידני וכי בדרך כלל לא ניתן לדעת אם השעה של הטלפון שוּנתה בזמן מסוים. פרג'ון אף אישר, שהוא לא יכול לומר אם ברכיב השעה אשר בטלפון הנייד לגביו הוא מעיד, נעשה, בזמן כלשהו שינוי. 7. בימ"ש קמא היה ער לטענות המערער בנוגע לשעת השיחה וקבע (ובצדק, כפי שעולה מעדותו של פרג'ון), כי העד אינו מומחה לטלפונים ניידים, שכן הוא התמחה דווקא ב"פיצוח" מחשבים של מכונות מזל ("קזינו") וכמעט לא עסק במכשירי טלפון ניידים וכי מעדותו התברר, שלמעשה - מומחיותו בענין טלפונים ניידים אינה עולה על זו של כל אדם, הקורא את הוראות ההפעלה. מכל מקום, גם אם העד יכול להחשב מומחה לטלפונים ניידים (ואינני סבורה כך), לא היה בעדותו כדי להועיל למערער, שכן, כפי שקבע בימ"ש קמא, פרג'ון לא יכול היה לפסול את האפשרות שמלכתחילה, השעה שהראה הטלפון לא היתה נכונה. בנסיבות המתוארות לעיל, אין בשעת השיחה הרשומה בטלפון הנייד (ואף לא בתוכן השיחה), כדי להוות ראייה הסותרת את עדויותיהם של עדי התביעה ואין בה כדי להצדיק התערבות בממצאיו ובמסקנותיו של בימ"ש קמא. עוד נטען, כי היה על החוקרים לעמת את המתלוננת עם שעת ההקלטה, במיוחד לאור כך - כך נטען, שהקלטת מציגה אישה תוקפנית, המתווכחת, צועקת ומקללת. לאור מוצג נ/49 רחוקה טענה זו מלהיות שלימה ומדויקת ואין בהעדר עימות כזה ולא כלום. 8. כך גם לא מצאתי ממש בטענת המערער, לפיה אי בדיקת הטלפון הנייד על ידי המשטרה, מהווה מחדל חקירתי ולפיה היה על המשיבה להביא, כעדות הזמה, חוו"ד מומחה לפיה השעה בטלפון הנייד שוּנתה ומשלא הובאה - יש לקבוע כי זו אכן היתה שעת השיחה. הלכה היא, כי במחדלי חקירה, כשלעצמם אין כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו [ראו למשל: ע"פ 7164/07 אלהוושלה נגד מדינת ישראל (1.8.2008); ע"פ 8447/11 סולימאן נגד מדינת ישראל (24.9.2012) וככל שאין מדובר במחדלים חמורים המעלים חשש לקיפוח הגנת הנאשם. גם בדיקה זו נעשית על רקע התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט ועל רקע מכלול הראיות שהובאו בפניו. ראו: ע"פ 2489/12 פלוני נגד מדינת ישראל (13.8.2012), פסקה 25]; ע"פ 347/07 פלוני נגד מדינת ישראל (29.11.2007). בענייננו, כאמור - הכרעת דינו של בימ"ש קמא מבוססת על עדויות בהן נתן בימ"ש קמא אמון והן מחוזקות בראיות אובייקטיביות (אשר גם בתקיפתן על ידי ב"כ המערער לא מצאתי ממש), ואין באי הבאת חוו"ד מומחה (אשר אף לא ברור אם וכיצד ניתן היה לתיתה) כדי לקפח את הגנת המערער, בוודאי לא על רקע עדותו של המומחה מטעם המערער. על רקע הראיות שהובאו בפני בימ"ש קמא, כפי שפורטו לעיל, אין באי בדיקת הטלפון משום מחדל חקירתי, שיש בו כדי להצדיק התערבות בממצאים ובמסקנות אשר בהכרעת הדין או בתוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא. לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על העונש 9. הלכה היא, כי ערכאת ערעור לא תתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה הראויה. התערבות בעונש תעשה רק אם "הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות". ראו: ע"פ 1242/97 גרינברג נגד מדינת ישראל (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6877/09 פלוני נגד מדינת ישראל (25.6.2012). לא זה המקרה אשר בפנינו. העונש שנגזר על המערער אינו חמור, כלל ועיקר ובוודאי שאין מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה, או מהעונש ההולם, במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. המערער איים על אשתו, שירצח אותה ואת אחיה ולאחר מכן נהג כלפיה באלימות קשה ובין היתר אחז בה בחזקה, הטיח את ראשה בקיר מספר פעמים וגרם לה חבלות של ממש - שריטות בבית החזה, נפיחות תת-עורית ורגישות בקרקפת ובראש. בנוסף, אחז במאוורר שהיה בדירת בני הזוג, השליכו ארצה ושבר אותו. גם אם קודם לכן היו חילופי דברים בצעקות, בין המתלוננת לנאשם, אין בכך כדי להפחית מחומרתם של מעשי המערער. בהתחשב בכך ובעברו של המערער, הכולל עבירת אלימות - תקיפת עובד ציבור וכן עבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב, בהתחשב בכך שהוא לא לקח אחריות על מעשיו ולא פנה להליך שיקום ובשים לב לשאר הנתונים שהיו בפני בימ"ש קמא, הולמת הענישה שהושתה עליו את העבירות על נסיבותיהן ועל נסיבותיו האישיות של המערער. לאור כך, אמליץ לחבריי לדחות גם את הערעור על העונש. ת. שרון-נתנאל, שופטת השופט ר. שפירא [אב"ד]: אני מסכים. ר. שפירא, שופט[אב"ד] השופט א. קיסרי: אני מסכים. א. קיסרי, שופט הוחלט פה אחד לדחות את הערעור, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין. תקיפההרשעהאלימותמשפט פלילי