נזקי בניה נטענים, עקב ביצוע תוספת בניה בביתם, כשהמבקש הוא זה שערך את התכנית ההנדסית ששימשה יסוד לביצוע העבודות. שני הצדדים הגישו חוות דעת מומחים, ונוכח הפער שבין חוות דעת מומחי הצדדים, מינה בית המשפט קמא מומחה מטעמו - מהנדס צבי רון, ובהמשך, ולבקשת המהנדס רון, מונה גם מר דניאל מכטה שהינו יועץ קרקע. ביום 11.9.11 הוגשה חוות דעת מומחה בית המשפט. לאחר שהתקבלו תשובות מומחה בית המשפט לשאלות הבהרה שנשלחו אליו ע"י הצדדים, ומשלא הגיעו הצדדים לידי הסדר, נקבעו בישיבה מיום 17.10.12, סדרי המשך ההליך והגשת ראיות הצדדים. ביום 13.2.13 הגיש המבקש בקשה לצירוף חוו"ד מומחה חדשה מטעמו. לאחר שנתקבלו התגובות לבקשה, נדחתה זו על ידי ביהמ"ש קמא, אם כי ועל מנת להסיר ספק שמא לא הובאו לפני מומחה בית המשפט מלוא הבדיקות כטענת המבקש, התיר להעביר לעיונו של מומחה ביהמ"ש את הבקשה ביחד עם חוות הדעת על מנת לקבל עמדתו, האם יש לבצע לאורה של חוות הדעת קידוחי קרקע נוספים, או שמא אין שינוי בחוות דעתו, גם לאחר שבחן את חוות הדעת החדשה. החלטה זו היא נושא הבקשה שלפני. תמצית טיעוני המבקש היא, כי הגשת חוות הדעת החדשה מצידו נובעת מניתוק הקשר מצד המומחה אליו פנה המבקש, מצב המותירו ללא אפשרות הגנה למעשה, וכי ביהמ"ש קמא התעלם מהסכמתם של המשיבים להגשתה במועד בו הוגשה. לגופו של עניין טוען המבקש כי יועץ הקרקע מטעם בית המשפט לא ערך בדיקות קרקע בעצמו והסתמך על תוצאות בדיקה שהוצגו לו, ואף דגימות הבדיקה עצמן אינן קיימות. תגובת המשיבים נתבקשה ונתקבלה והמבקש אף הגיש תשובה לתגובה. בתגובתם מתנגדים המשיבים למבוקש וטוענים, כי הסתיים זה לא מכבר שלב קדם המשפט וכן שלב הבאת הראיות והתיק נקבע להוכחות הצדדים, בהתאם לתצהירי עדות שהוגשו וחוות הדעת שאמורות להיות מוגשות ביחד עם התצהירים. כן נסתיים שלב הגשת חוות דעת מומחה ביהמ"ש ושאלות ההבהרה לו. המשיבים מכחישים את הטענה לפיה הסכימו כביכול להגשה מאוחרת של חוות דעת חדשה. אחר עיון בבקשה ובתגובות לה על נספחיהן, וכן בתיק בית המשפט קמא, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה. ראשית, עיון בתיק בית המשפט קמא מלמד כי ביום 4.6.13 (לאחר שהוגשה בקשת רשות הערעור נושא החלטה זו), ניתנה על ידו החלטה נוספת, לפיה מאפשר הוא למבקש לבצע בדיקות קרקע נוספות, דבר המייתר לכאורה את המשך הדיון בבקשת רשות הערעור. לעניין זה קבע בית המשפט (על אף התנגדות המשיבים לבקשה), כדלקמן: "לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לרבות את עמדת המומחה, אני סבור כי זכויות התובעים לא תפגענה מכך שתינתן אפשרות נוספת לעריכת קידוחי קרקע נוספים שיבדקו פעם נוספת על ידי מומחה בית המשפט מר דניאל מכטה. יחד עם זאת, מאחר והיוזמה לביצוע הבדיקה החוזרת הינה של הנתבע 1 (המבקש בעניינו, י.ש) והיא נובעת מטענת המומחה מטעמו כי הבדיקה שנערכה אינה מהימנה... לאחר ביצוע ההפקדה אתן הנחיות להמשך הבדיקה ועריכת חווה"ד..." לכאורה נראה איפוא, כי התייתר למעשה הדיון בבקשה, שכן הבעיה איננה באי ביצוע קידוחי קרקע ע"י מומחה ביהמ"ש כנטען, שהרי נרפא הדבר למעשה בהחלטתו הנ"ל של בית המשפט, והמאפשרת למבקש את מבוקשו לבחינה עניינית של הנטען על ידו. שנית, החלטת בית משפט קמא, היא החלטה דיונית, ואין צורך לומר כי ערכאת הערעור נוטה בדרך כלל שלא להתערב בה, אלא במקרים חריגים. ענייננו אינו אחד מהם. יש לזכור כי מדובר בשלב מתקדם של ההליך שבו הוגשו כבר כלל ראיות הצדדים לרבות חוו"ד מומחה בית המשפט ולרבות תשובות לשאלות ההבהרה שהוגשו לו, ובכלל זה על ידי המבקש. בעניין זה הנוגע לאופן ניהול ההליך, נהנית ככלל הערכאה המבררת משיקול דעת רחב, תוך שבשיגרה נמנעת ערכאת הערעור מלהתערב, אלא במצבים חריגים, בעיקר כשנתונה הזכות לערעור על החלטת הבינים במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. כפי שציין המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין ברע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' בויראת נעים (11.6.2012), הרי שהחלטת הביניים אינה אלא אבן-דרך, לפעמים אחת מיני רבות, במסלול הבירור של התובענה. על פי רוב, רק עם מתן פסק הדין הסופי מתבהרת התמונה בכללותה, שאז נבלעות החלטות הביניים כולן אל קרבו של פסק הדין, וביד בעלי הדין נתונה הזכות לערער עליו כמקשה. בנסיבות אלה, הן הצורך למנוע פיצול בלתי נסבל של המשפט בערכאה המבררת, הן העומס הכבד המוטל ממילא על ערכאות הערעור, מצדיקים כי במקרים רבים יידחה הדיון בערעור על החלטת הביניים לעת שלאחר תום המשפט. אמנם קיים לכלל זה חריג, לפיו תתערב הערכאה הערעורית בהליך ביניים, לו יגרם נזק של ממש בהיוותרותה של ההחלטה על כנה, ולאחר מתן פסק הדין הסופי לא תוכל הערכאה הערעורית להפעיל ביקורת שיפוטית אפקטיבית ולהשפיע בדיעבד, ככל שיהא בכך צורך, על אותה מציאות שיצרה ההחלטה האמורה. חריג זה מופיע בהוראות סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נמ] תשמ"ד - 1984, והרציונל שבבסיסו פורט בין היתר על ידי כב' השופט א' ריבלין בהחלטה שהוזכרה לעיל. בענייננו לא מצאתי כי קיים חשש לנזק כאמור. המבקש יוכל לחקור את המומחה, להציג בפניו את גרסתו ואת ממצאיו ולנסות ולשכנע את בית המשפט, כי אין לקבל את גרסת המומחה שמינה, או למצער חלק ממנה, לאור תשובותיו בדיון. בנסיבות אלה היוותרות ההחלטה על כנה אין בה כדי לגרום נזק או עיוות דין בלתי הפיך. בהנתן שהמבקש ניצל זכותו והגיש חוות דעת מטעמו, היפנה שאלות הבהרה וקיבל תשובות להן, קיבל זכות לבחינת הממצאים פעם נוספת בהחלטת 4.6.13, וכמובן עומדת זכותו לחקירת המומחה בעת הדיון ככל שימצא לנכון לעשות כן, הרי שאין בהחלטת בית המשפט נשוא בקשה זו כדי לשנות מצבו לרעה, ודאי לא באופן בלתי הפיך כפי שמנסה הוא לצייר זאת בבקשתו ובתגובתו, ובכל מקרה, יוכל הדבר תמיד לבוא לידי תיקון על ידי ערכאת הערעור, אם וכאשר יהיה צורך בדבר לאחר מתן פסק הדין. זאת ועוד, אפילו תוגש חוות דעת נוספת, בית המשפט אינו מחוייב לה, ועל כן לא ניתן לומר כי יש בהיוותרות ההחלטה על כנה משום קביעה כלשהי של תוצאות ההליך. בשולי הדברים אעיר, שאין בדעתי להכנס לפולמוס בין הצדדים, באשר להסכמה או אי ההסכמה מצידם של המשיבים להגשת חוות הדעת הנוספת. עיינתי בנספח ג' הנטען, והתשובה למחלוקת שעלתה אינה חד משמעית לדעתי. מכל מקום ונוכח האמור לעיל, אינני רואה משמעות של ממש לנקודה זו תוך שכידוע, הסכמות הצדדים אף אינן מחייבות את בית המשפט אשר רשאי לקבל החלטותיו בהתאם לשיקול דעתו. במכלול האמור, נחה דעתי כי החלטות בית המשפט מאוזנות ומאפשרות לשני הצדדים להביא דברם לפניו, בד בד עם קידום הדיון בתיק לגופו, ולא מצאתי מקום איפוא להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, אשר חזקה עליו, כי ישקול את בקשות הצדדים המובאות לפניו לגופן כפי שאף עשה בהחלטתו מיום 4.6.13. בנסיבות אלה נדחית הבקשה. המבקש ישלם הוצאות המשיבים בסך 5,000 ₪, אשר יועברו למשיבים באמצעות בא כוחם מהערבוןן שהופקד. יתרת הסכום תושב למבקש באמצעות בא כוחו. בניהתוספת בניה