העותר נושא מאסר לתקופה של 20 שנים וחצי (המורכב משלושה מאסרים) בגין עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, שוד מזוין, הדחה בחקירה ועוד. תחילת מאסרו הייתה ביום 26.8.96, תאריך שני שליש מנהלי חלף ביום 8.11.09 ותאריך שחרור מלא יחול ביום 25.2.17. העותר קשר קשר עם שניים אחרים לשדוד בני זוג המגיעים להתבודד ביער ציפורי ולאנוס את האישה; בהתאם לקשר, הגיעו השלושה ליער ציפורי כשהם רעולי פנים ומזוינים בסכינים ובאלות, ניגשו אל בני זוג שהיו במכונית, באיום ציוו עליהם לנסוע לעומק היער, שם שדדו את בני הזוג, לאחר מכן הפרידו בין בני הזוג ואנסו את האישה זה אחר זה באכזריות ובאיומי סכין; כך עשו בשני מקרים; במקרה נוסף, בו התברר להם כי האישה יהודיה, נמנעו מלאנוס אותה מחשש כי זו תתלונן במשטרה. בגין הרשעתו בכתב האישום בת"פ 142/96 מחוזי נצרת הושתו על העותר 20 שנות מאסר בפועל; עונשו הוחמר בעקבות הרשעתו בהתפרעות כלפי שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת לאחר השמעת גזר הדין. בנוסף, העותר הורשע בעבירה של הפרת הוראה חוקית לאחר שבמהלך חופשה מהכלא שהה בצומת המוביל בעת שהיה עליו לשהות במעצר בית בביתו. 2. ועדת השחרורים בהחלטתה מיום 17.6.13 דחתה את בקשתו של העותר לשחררו על תנאי מנשיאת יתרת תקופת מאסרו הן בשל התנהגותו השלילית והן בשל מסוכנותו. הועדה למדה על התנהגותו השלילית של העותר, בין היתר, ממידע חסוי שהתייחס לשנת 2011 והלאה; על מסוכנותו של העותר למדה הועדה מחוות דעת מב"ן מיום 30.5.13, שבה נקבע, כי רמת המסוכנות המינית שלו לטווח הארוך הנה בינונית. הועדה סברה, כי אין בתוכנית השיקום הפרטית שהוגשה מטעם העותר כדי לאיין את מסוכנותו בהעדר טיפול ממשי בשב"ס. 3. העותר משיג בפנינו על החלטתה של ועדת השחרורים. לטענת ב"כ העותר, במהלך מאסרו הממושך חלה התמתנות בהתנהגותו ובמסוכנותו של העותר; העותר יוצא לחופשות החל משנת 2005, אסיר עבודה בכלא חרמון, עובד מחוץ לכלא וחוות הדעת לעניין תפקודו הנן חיוביות. עוד נטען בנימוקי העתירה, כי במהלך השנים עבר העותר שינוי מהותי ומשמעותי הן ביחס לאופי העבירה בה הורשע והן למוטיבציה וליכולת התבונה שלו למעשים שביצע ולהשלכותיהם; העותר חזר בתשובה, התחתן ויש לו ילדה. בעוד שבתחילת מאסרו הערכת המסוכנות לגביו הייתה גבוהה מאוד לטווח הקצר, עם השנים מב"ן הגיע למסקנה, כך לטענת ב"כ העותר, כי מסוכנותו של העותר לטווח הקצר הנה נמוכה ועל כן הוסר כל תנאי פיקוח של מב"ן או של משטרת ישראל. בנוסף, העותר עבר טיפול פרטני בבתי הסוהר השונים והתרשמות העו"ס הייתה, כי העותר מעוניין בקשר טיפולי ולא רק בקשר קונקרטי, והוא היה ברשימת ההמתנה בטיפול יעודי לעברייני מין של מב"ן. העותר הגיש שתי עתירות (אחת בחודש נובמבר 2009 והשנייה בשנת 2011) כדי לשלבו בטיפול יעודי במב"ן; משלא השתלב העותר בטיפול במב"ן, הוא הכין תוכנית טיפולית פרטית בפיקוח לאורך כל תקופת השליש. עוד טוען העותר, כי החלטת הודעה הנסמכת על מידע מודיעיני אינה מתיישבת עם המציאות, לפיה, העותר עובד כאסיר עבודה ויוצא לחופשות ארוכות ללא תנאי פיקוח של מב"ן. לאור כל האמור, מבקש ב"כ העותר לקבל את העתירה ולהורות על שחרורו המוקדם של העותר. 4. ב"כ היועמ"ש בתגובתו מבקש לדחות את העתירה בהיות החלטת הועדה החלטה סבירה; בנימוקי התגובה נטען, כי בשנת 2008 סיים העותר השתלבותו בקבוצה פסיכו-חינוכית לעברייני מין, הוצע לו להשתלב במחלקת "מפנה" - מחלקה לטיפול בעברייני מין, אולם העותר הביע את חוסר התעניינותו; מחוות דעת מב"ן עולה, כי העותר מתייחס לעבירותיו ולפגיעה בקורבנות באופן טכני, מרוכז בעיקר בהשלכות של המעשים על חייו, אינו מצליח להביע אמפטיה של ממש לסבלם של הקורבנות ולהבין את חומרת הנזק שנגרם להם; מתרשמים מאסיר בעל קווי אישיות אנטי סוציאליים ודפוסי התנהגות אימפולסיביים; במהלך מאסרו, לא עבר העותר הליך טיפול אינטנסיבי וממשי בכל הנוגע לעבירות המין שביצע ולא ניכרת הפנמת תוכני הטיפול מהקבוצה הפסיכו-חינוכית בה נטל חלק. העותר חסר מוטיבציה ממשית להשתתף בתוכנית טיפול יעודי לעברייני מין והמוטיבציה אותה מביע מקורה ברצון לזכות בשחרור מוקדם. רמת המסוכנות המינית של העותר לטווח הארוך הנה בינונית. עוד נטען בתגובה, כי נגד העותר קיים מידע מודיעיני רב של שב"ס, שעניינו התנהגות שלילית ופלילית בין כותלי בית הסוהר. 5. בישיבה מיום 2.9.13 הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם, כי המשיבה תערוך בדיקה לגבי אפשרויות מתן טיפול הולם לעותר. לשם כך נדחה הדיון ליום 21/10/13 (ללא נוכחות העותר על פי בקשתו). בתגובתה המשלימה מיום 15.10.13, ציינה ב"כ היועמ"ש, כי העותר מתמיד בסירובו להשתבץ בתוכניות הטיפול המוצעות לו. 6. לאחר עיון בנימוקי העתירה, בנימוקי התגובה ובתיק הועדה ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין העתירה דחייה. סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 מורה, כי ועדת השחרורים לא תשחרר אסיר על-תנאי אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. סעיף זה, כך נפסק, מציב שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הועדה לשחרר אסיר על-תנאי: האסיר ראוי לשחרור על-תנאי, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור (ראו: רע"ב 7119/11 בן אזולאי נ' היועץ המשפטי לממשלה). לא למותר לציין, כי בית המשפט הדן בעתירת אסיר אינו אמור להחליף את שיקול דעתה של ועדת השחרורים בשיקול דעתו שלו, אלא רק לבחון את סבירות שיקול דעתה של הועדה, קרי האם זו שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים ואיזנה ביניהם כראוי (ראו: רע"ב 1328/13 אלאמיר אמיר נ' ועדת שחרורים בבית הסוהר אשל). התערבותו של בית המשפט תעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת הועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (רע"ב 3686/10 סמיר גנאמה נ' ועדת השחרורים). במקרה עסקינן, שני התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 3 לחוק, אינם מתקיימים בעניינו של העותר. עיון במידע המודיעיני הנמצא בתיק הועדה מצביע על התנהגות שלילית של העותר, כפי קביעתה של ועדת השחרורים. אכן סירובו של העותר להשתלב בתוכניות הטיפול המוצעות לו מחזק את התרשמות גורמי הטיפול ומב"ן, לפיה, העותר נעדר מוטיבציה אמתית להשתלב בהליך טיפולי יעודי. בנוסף, ומשלא עבר העותר הליך טיפול אינטנסיבי וממשי ורמת מסוכנותו המינית הנה בינונית, אין בתוכנית השיקום הפרטית כדי לאיין את מסוכנותו. לחוות דעת מב"ן יש משקל רב ונכבד והעדפתה על פני חוות דעת אחרת אינה מצדיקה כשלעצמה התערבות בהחלטת הועדה, שכן עניין זה מסור לשיקול דעת הועדה וערכאת שיפוט תתערב בה רק אם טעותה של הועדה תהא חמורה (ראו: רע"ב 979/12 אילן מור חי נ' היועץ המשפטי לממשלה, רע"ב 3319/12 פנקס רחמיאן נ' מדינת ישראל). במקרה דנן, הועדה סמכה את ידה ובצדק על חוות דעת מב"ן וגורמי הטיפול, המצביעים באופן ברור על מסוכנותו של העותר, ולא מצאנו, כי נפלה טעות, שלא לומר טעות חמורה, בהחלטתה. 7. אין כל ממש בטענת ב"כ העותר, כי החלטת הועדה הנסמכת על מידע מודיעיני אינה מתיישבת עם העובדה שהעותר הנו אסיר עבודה, אשר יוצא לחופשות ארוכות ללא תנאי פיקוח של מב"ן. ברע"ב 5425/13 אבו מוך נ' ועדת השחרורים בבית סוהר מעשיהו (החלטת כב' השופט עמית מיום 10.10.13) צוין, כי "לא דין יציאה לחופשה כדין שחרור מוקדם. המדובר בשני 'מוסדות' שונים, שהשיקולים לגביהם שונים, והמסגרת הנורמטיבית והדיונית לגביהם שונה. יציאה לחופשה היא בבחינת פריבילגיה המותנית בהתנהגות טובה של האסיר בתקופת מאסרו, והתנהגות טובה מנויה בסעיף 9(6)(א) לחוק שחרור על-תנאי אך כאחד מני השיקולים הרבים שעל הועדה לשקול, בבואה להחליט אם האסיר ראוי לשחרור מוקדם" (ראו גם רע"ב 1695/00 פלוני נ' ועדת השחרורים). 8. ועדת השחרורים שקלה את השיקולים אשר החוק מצווה עליה לשקול, והגיעה לכלל מסקנה סבירה בנסיבות העניין; החלטתה שלא להורות על שחרורו המוקדם של העותר נשענה על תשתית עובדתית איתנה, ובפרט על הערכותיהם המקצועיות של הגורמים הטיפוליים ועל מידע מודיעיני שהוצג לה. מכאן, שלא שוכנענו בדבר קיומה של עילה המצדיקה התערבותנו בהחלטתה של ועדת השחרורים. העתירה נדחית. משפט פליליעבירות מיןמאסר