עתירה מנהלית נגד העירייה לפי חוק חופש המידע

עתירה מנהלית לפי חוק חופש המידע, נגד עיריית נצרת, בה עתר להורות לה להשיב לפנייתו ולהעביר לו מסמכים הנוגעים לחובת המשיבה להנגיש את תחנות האוטובוס בתחומה של העיר נצרת. עתירה זו הוגשה לאחר שפניות העותר אל המשיבה לא זכו למענה מצידה. בתשובתה לעתירה, הבהירה המשיבה כי היא אינה חולקת על חובתה להשיב לפניית העותר, וכי היא מסכימה לסעד המבוקש בעתירה. בפועל, העבירה המשיבה לעיון העותר מסמכים לשביעות רצונו, כך שהדיון בעתירה התייתר. לפיכך, הגיעו הצדדים להסכמה כי יינתן פסק דין המקבל את העתירה. המחלוקת היחידה שנותרה להכרעה הינה בשאלה האם יש לחייב את המשיבה בהוצאות ההליך. טיעוני הצדדים: 2. לטענת העותר, בכדי לגרום למשיבה למלא אחר חובתה החוקית ליתן מידע, נדרש הוא לפנות אליה בשתי בקשות מידע, שכללו שש פניות ותזכורות בכתב, הגשת העתירה והתראה בכתב לפני בקשה למתן פסק דין, וכן נדרש הוא לשלוש תגובות לבית המשפט. חיוב המשיבה בהוצאות משמעותיות, אשר לעמדת העותר ראוי שיפסקו בסך כולל שלא יפחת מ- 30,000 ₪, נחוץ בכדי להרתיע את המשיבה מלהתנהל כך בעתיד. עוד טוען העותר כי קיימת חשיבות ציבורית רבה בנושא המידע המבוקש- זכויות אנשים עם מוגבלויות, וכי חיוב המשיבה בהוצאות יגשים כוונת המחוקק בחוק חופש המידע, ביצירת אמצעי המסדיר העברה מהירה, זמינה וזולה של המידע לציבור. 3. המשיבה מבקשת להביא בחשבון, במסגרת השיקולים לקביעת גובה ההוצאות, את העובדה כי העותר מייצג את עצמו. עוד טוענת המשיבה, כי לאור תשובתה לעתירה, בה היא מסכימה לסעד המבוקש בעתירה, חסכה היא מזמנו של בית המשפט, ולא הייתה כל הצדקה לכך שהעותר יעמוד על שמיעת העתירה, למעט לצורך קביעת ההוצאות. הסכום אותו מבקש העותר לפסוק לזכותו כהוצאות ושכר טרחת עו"ד, הינו סכום מופרז, בפרט משלא התקיים דיון בעתירה, ולעמדת המשיבה ניתן להסתפק בפסיקת הוצאות ושכר טרחה בסכום סמלי בלבד המתמצה בחיובה בהחזר האגרה ששולמה על ידי העותר. דיון: 4. הזכות לקבלת מידע מרשות ציבורית הוכרה בפסיקת בתי המשפט בישראל עוד בטרם זכתה לעיגון בחוק חופש המידע בשנת 1999. אין חולק באשר לחשיבות הזכות למידע והיקפה הרחב, הנובעים מחיוניותה לקיומו ולתפקודו התקין של המשטר הדמוקרטי. על חשיבותה של זכות זו עמדה כב' השופטת ע. ארבל בעע"ם 7024/03 עו"ד גבע נ' יעל גרמן, ראש העירייה הרצליה: "בבסיסה של הזכות למידע מספר רציונלים עיקריים: ראשית, הזכות למידע נתפשת כחיונית לצורך הגשמת זכות היסוד החוקתית של הפרט לחופש הביטוי... חופש המידע הינו תנאי להגשמתה של זכות הציבור לדעת, ובהמשך ליכולתו של ציבור זה לבטא דעותיו ועמדותיו ... רציונל נוסף שבבסיס הזכות למידע הינו תפישת הרשות כנאמן הציבור המחויב בראש ובראשונה לאינטרס הציבור ולא לאינטרס הפרטני של הרשות. המידע הנאסף בידי הרשות לטובת הציבור כולו הוא נאסף ולטובת כל אחד מיחידיו ... הרשות הציבורית מחזיקה את המידע בנאמנות עבור הציבור, אולם הציבור, כבעל המידע, זכאי לנגישות אל אשר שלו הוא.. על אלה יש להוסיף, כי הזכות למידע הינה אמצעי חשוב ומהותי ביכולתו של הציבור להפעיל פיקוח ובקרה על רשויות הציבור ולקחת חלק בעשיה השלטונית. לפרסום החלטות הרשות ומדיניותה יש חשיבות הן מאחר שלאורן יכול הפרט לתכנן התנהלותו ולקבל החלטות מושכלות, הן מאחר שיש חשיבות וערך לידיעת הרשות כי ההחלטה או המדיניות תיחשפנה לעיני כל - אלה משפיעים על תוכן ההחלטות..." 5. סעיף 7 לחוק חופש המידע קובע כי על הרשות הציבורית להודיע למבקש המידע, ללא שיהוי ולא יאוחר מ- 30 ימים מיום הגשת הבקשה, על החלטתה בבקשה. קיימת אפשרות להאריך את מועד התגובה ב-30 ימים נוספים, ובלבד שתימסר הודעה על כך למבקש המידע בכתב ובאופן מנומק. 6. בענייננו, כשלה המשיבה מלמלא אחר חובתה, כאשר התעלמה כליל מפניות העותרת. בכתב התשובה, כמו גם בטיעוניה לעניין ההוצאות, לא המציאה המשיבה כל הסבר לכך שלא נענתה לדרישת מגיש הבקשה, טרם הגשת העתירה. 7. בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון נקבעו הקריטריונים לחיוב משיב בהוצאות עותר שחזר בו מן העתירה נוכח העובדה שתכליתה הושגה, בלא צורך בהכרעה של בית המשפט לגופו של עניין, כמפורט: האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם העותר מיצה את ההליכים מול המשיב עובר להגשת העתירה, האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה, והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התעוררה בבית המשפט. (ראה גם בר"ם 5259/10 חמדון נ. משרד הפנים). 8. העותר מפנה לפסק הדין שניתן בעת"מ (ת"א) 2380/08 התנועה לחופש המידע נ. משטרת ישראל, שם נפסקו לעותרת הוצאות בשיעור 30,000 ₪. סכום זה איננו מייצג בהכרח את גובה הסכומים הנפסקים במקרים דומים, ראה לדוגמא זה את פסק הדין שניתן בעת"מ 1040/04 המועצה הישראלית לצרכנות נ. שר הבריאות). 9. בנסיבות שלפניי היה צידוק בהגשת העתירה, העותר מיצה את ההליכים עובר להגשת העתירה, לא קיים שיהוי בהגשתה, וסביר להניח כי הגשת העתירה אכן הניעה את המשיבה למסור את המידע שהועבר. 10. המשיבה לא נתנה כל הסבר לאי מסירת המידע כנדרש, טרם הגשת העתירה, וטיעוניה אינם מספקים נוכח הוראות החוק, אשר קובעות מנגנון ברור למתן החלטה בבקשה למסירת מידע, מה גם, שקיימת אפשרות להאריך את מועד מסירת ההחלטה לגבי המידע המבוקש, בהתקיים טעם לכך, מה שלא נעשה בענייננו. גם הסברי המשיבה לפשר העיכוב בהעברת החומר, לאחר הגשת העתירה, הנעוצים בלחץ עבודה החורג מגדר הרגיל, אין בהם צידוק להתנהלותה. ברי, כי כאשר היה בידי הרשות המנהלית לתת לעותר את הסעד המבוקש בלא שתוגש עתירה, ולא היה טעם ממשי שלא להיענות לבקשה, אין סיבה כי העותר יהיה זה שיישא בהוצאות העתירה. גם טענת המשיבה בנוגע לחיסכון בזמן שיפוטי איננה במקומה, כאשר ניתן היה להיענות לדרישה טרם הגשת העתירה וללא כל היזקקות לפניה לבית המשפט. 11. בהתאם למוסכם בין הצדדים, אני מקבלת את העתירה. בפסיקת ההוצאות נתתי דעתי לכך שהעותר מייצג את עצמו בהליך זה, העובדה כי בסופו של יום לא התקיים דיון בעתירה בפני בית המשפט, לכך שרשות ציבורית חייבת לשמש דוגמא ומופת ביישום החוק ובהתנהלות ראויה. מאידך, לעובדה שמדובר בכספי ציבור. בקביעת גובה הסכום שייפסק לעותר יש לאזן בין הצורך להגיב על אי כיבוד החוק מטעם הרשות והרצון לעודדה להקפיד ולקיים את חובתה במועדים הקבועים בחוק לבין הפגיעה בקופה הציבורית. נוכח כל האמור, אני מחייבת את המשיבה לשלם לעותר הוצאות משפט, קרי, החזר האגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ששולמה ועד ההחזר המלא, ובשכר טרחה בסך של 8,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חופש המידעעירייהעתירה מנהלית