בקשה לדחיית ערעור מנהלי על הסף מפאת איחור בהגשתו מטענות הצדדים עולות העובדות הבאות: ביום 19.2.2013 ניתנה החלטת ועדת הערר לענייני ביוב בנתניה ביחס לשני עררים - ע"ר 29053-11-09 וע"ר 314-08, מצלאוי חברה לבנין בע"מ נ' עיריית כפר סבא. ועדת הערר דחתה את שני העררים שהגישה מצלאוי חברה לבנין בע"מ (להלן:"מצלאוי"), שעניינם דרישת התשלום שהתבקשה לשאת בגין היטל ביוב, מחמת מניעות ושיהוי בהגשתם. כמו כן, נוכח דחיית העררים קבעה ועדת הערר כי על מצלאוי לשאת בהוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד לעירית כפר סבא בסך 13,000 ₪, לאחר תוספות הצמדה וריבית. מצלאוי לא עמדה בתשלום ההוצאות כאמור, ולאחר שלא נענתה לדרישת עיריית כפר סבא לשאת בהם (כאמור במכתב עיריית כפר סבא אליה מיום 7.4.2013), פנתה עיריית כפר סבא ללשכת ההוצאה לפועל, לצורך גביית התשלום שנפסק לטובתה. במסגרת הליכי הוצל"פ ולאחר פנייה אל רשם החברות, גילתה עיריית כפר סבא כי מספר הח.פ. של מצלאוי שונה ממספר הח.פ. תחתיו היתה רשומה במועד מתן החלטות ועדת הערר (ח.פ. 510758584 ששונה לח.פ. 520043738), וכי מספר ח.פ. העדכני של מצלאוי (לאחר ששונה בפעם השלישית ) הוא 512726712. לפיכך הגישה עיריית כפר סבא בקשה למתן פסיקתא, בהתאם לתקנה 198 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:"תקסד"א"), הקובעת כי חברת מצלאוי ח.פ. 512726712 (הוא מספר הח.פ הפעיל של מצלאוי במועד הבקשה לפסיקתא), מחויבת לשלם לעיריית כפר סבא הוצאות הליך ושכר טרחת עו"ד בהתאם להחלטות ועדת הערר. השופטת יעל קלוגמן נענתה לבקשת עיריית כפר סבא וביום 6.6.2013 נתנה החלטה כמבוקש, לפיה מספר החברה של מצלאוי יתוקן למספר המעודכן שצירפה עיריית כפר סבא, 512726712. 2. ביום 13.6.2013 נפתחו תיקי הוצאה לפעול נגד מצלאוי בגין הוצאות שנפסקו בעררים. ביום 4.7.2013 הגישה מצלאוי ערעור מנהלי זה (עמ"נ 10493-07-13), התוקף את החלטות ועדת הערר בנושא היטלי הביוב שהוטלו עליה. בסמוך להגשת הערעור המנהלי, הגישה עיריית כפר סבא בקשה לדחיית הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו, היא הבקשה דנן. טענות הצדדים: 3. עיריית כפר סבא טוענת כי חלפו למעלה מארבעה וחצי חודשים ממועד מתן החלטות ועדת הערר בעניין העררים שהגישה מצלאוי, ועד להגשת הערעור המנהלי כאן. מכאן , הגשת הערעור המנהלי נעשתה בניגוד לסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, ותקנה 23(ב) בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א -2000, הקובעים כי בהעדר מועד להגשת ערעור מנהלי בדין, על ערעור מנהלי להיות מוגש תוך 45 יום ממועד ההחלטה. משחרגה המערערת מהמועד הקבוע להגשת הערעור, יש לדחות את הערעור המנהלי על הסף. 4. מצלאוי טוענת מנגד, כי לא חרגה ממנין הימים הקבוע בדין להגשת ערעור מנהלי. טענתה זו נסמכת על כך שבקשות עיריית כפר סבא לועדת הערר, לאחר מתן פסק הדין, ובהמשך בקשתה לפסיקתא לא הומצאו אליה כדין, ודבר הבקשות נודע לה רק ביום 6.6.13, עם מתן הפסיקתא. כיון שהערעור המנהלי הוגש על ידה ביום 4.7.13, טרם מלאו 30 ימים ממועד הפסיקתא, הרי שהערעור הוגש במועד. מצלאוי טוענת כי הפסיקתא אינה החלטה חיצונית לעררים שנדונו לפני ועדת הערר, אלא היא תיקון או, הבהרה של החלטות ועדת הערר, וכיון שבהחלטה על עדכון ח.פ. החברה לא נכתב "פסיקתא" הרי שמדובר בהחלטה בגינה ניתן להגיש ערעור מנהלי על החלטת הועדה 30 יום ממועד קבלתה. לחיזוק טענותיה מפנה מצלאוי לע"א 1050/01, גבעת כח מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' זרח רוזנבלום (מיום 24.2.2002, להלן:" ע"א גבעת כח"), שם דחה רשם בית המשפט העליון, עודד שחם, בקשה לסילוק על הסף בנסיבות דומות, בהן לא היתה מחלוקת מהותית בנוגע לפסק הדין וההחלטה שניתנה לאחריו היתה החלטה טכנית בלבד. דיון והכרעה: החלטה טכנית 5. העררים שהגישה מצלאוי לועדת הערר, (הדיון בהם אוחד), נסבו על חיובה של מצלאוי בהיטלי ביוב, בסכום כולל של למעלה משני מיליון ₪, בגין שלושה בנייני מגורים שבנתה במסגרת פרוייקט של התחדשות עירונית בכפר סבא (פרוייקט פינוי-בינוי). בעררים טענה מצלאוי כי תעריף ההיטל גבוה מדי, כי חויבה בכפל, וכי נפלו פגמים פרוצדורליים בעניין דרישות התשלום. עיריית כפר סבא טענה כי יש לדחות את העררים על הסף מטעמים של מניעות ושיהוי. במסגרת הדיון המוקדם בטענת הסף שהעלתה עיריית כפר סבא, החליטה ועדת הערר, ביום 17.2.13, כי מטעמי שיהוי ומניעות, מנועה מצלאוי לתקוף את תקינות תעריף היטל הביוב שהוטל עליה. פסק דין זה הפך חלוט 45 ימים מיום שניתן ולא ניתן לערור עליו עוד, אלא לאחר הגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מבית המשפט, וקבלתה, כאמור בחוק ותקנות בתי משפט לעניינים מנהליים. פעולה שכזו לא ננקטה בענייננו. לאחר מכן, בעקבות הצעדים בהן נקטה עיריית כפר סבא על מנת לגבות את החוב שנפסק לטובתה בגין הוצאות הערר ושכר טרחת עו"ד, התברר כי מספר ח.פ של מצלאוי שונה, והפסיקתא, שניתנה על ידי השופטת, יעל קלוגמן, על ידה ניתנו גם ההחלטות במסגרת העררים עצמם, נקטה בלשון הנ"ל: "כמבוקש. מספר החברה של העוררת יתוקן למספר המעודכן : 512726712". 5. עיון בהחלטה, מלמד כי מדובר בהחלטה טכנית שאינה קשורה במהות המחלוקת, ואינה משנה מפסק הדין שנתנה ועדת הערר בשום דרך. חיזוק לטענה זו נמצא בערעור המנהלי שהגישה מצלאוי עצמה, העוסק כולו בטענות נגד החלטת ועדת הערר לדחות את העררים על הסף מטעמי מניעות, ואינו מלין כלל על ההחלטה לתקן את מספר החברה כמבוקש בפסיקתא. מכאן כי שינוי מספר החברה אינו במחלוקת בין הצדדים. בנוסף לכך, המערערת עצמה ציינה בכתב הערעור המנהלי כי החלטת ועדת הערר מיום 6.6.13 היא החלטה טכנית, בזו הלשון: "יובהר ויודגש כי הערעור שבנדון לא הוגש באיחור לעומת המועדים הקבועים בחוק, שכן ההחלטה האחרונה שניתנה על ידי ועדת הערר הינה מיום 6.6.13 והגם שהיתה החלטה טכנית, נספרים המועדים לערעור החל ממועד זה" (שם, בעמ' 2 לערעור המנהלי). מכאן כי הצדדים מסכימים שמדובר בהחלטה טכנית, ומקריאת תוכנה יחד עם קריאת פסק הדין, והערעור המנהלי, עולה כי לא מדובר בהחלטה מהותית או בחלק אינהרנטי מפסק הדין של ועדת הערר שניתן ביום 17.2.13. ע"א גבעת כח: 6. בא כח המערערת מפנה אל ע"א גבעת כח ומבקש להיבנות מההלכה שנקבעה שם. מעובדות ע"א גבעת כח עולה כי הצדדים לפסק הדין הגיעו להסכם פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין. כשנה לאחר מתן פסק הדין ביקש המשיב, רוזנבלום, לקבוע בפסיקתא כי על פי הסכם הפשרה, המערערת חייבת לשלם לו סך של 1,750,000 ₪, וכך היה. גבעת כח ערערה על הפסיקתא, שכאמור ניתנה כשנה לאחר מתן פסק הדין ובחלוף מועד הערעור לגביו, ואילו רוזנבלום מצידו ביקש לדחות את הערעור על הסף מחמת שיהוי. רשם בית המשפט העליון אישר קבלת הערעור בקבעו כי יש למנות את מניין הימים ממועד מתן הפסיקתא. בא כח המערערת כאן טוען כי בע"א גבעת כח, לא היתה בין הצדדים מחלוקת מהותית בנוגע לפסק הדין, וההחלטה שניתנה היתה למעשה פסיקתא שהיא החלטה טכנית. בנסיבות שם, כך בא כוח המערערת, אישר בית המשפט העליון את הטענה כי יש למנות את מועד הגשת הערעור מיום מתן הפסיקתא ולא ממועד פסק הדין וכך יש לעשות גם במקרה כאן. ואולם, עיון מעמיק בע"א גבעת כח מלמד כי פרשנות זו רחוקה מלשון פסק הדין ואין לקבלה. בע"א גבעת כח מצביע הרשם שחם על מחלוקת אמיתית בין הצדדים בנוגע לפרשנות פסק הדין המבוסס על הסכם הפשרה. מעובדות המקרה שם (כמבואר בסעיף 3 בפסק הדין) עולה כי המערערת טענה כי כל שהוסכם בהסכם הפשרה (שאושר בפסק הדין) הוא כי רוזנבלום יוכל לתבוע סכום של 1,175,000 ₪ אם לא ישולם לו סכום של 60,000$. יחד עם זאת, הפסיקתא קבעה כי יש לשלם לרוזנבלום את הסכום הנ"ל בלי שהתמלא התנאי המתלה ובכך שינתה את מהות ההכרעה בפסק הדין. בע"א גבעת כח הבחין הרשם שחם בין הליך של הבהרת פסק דין (לפי סעיף 81 בחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, לגביה ניתנת רשות ערעור או ערעור בזכות בהתאם למהות ההחלטה שניתנה, אם פסק דין הוא או החלטה אחרת), לבין הליך של פסיקתא (לפי תקנה 198(א) לתקסד"א). הרשם קבע כי רק במקום בו קיימת בין הצדדים מחלוקת על מובנו של פסק הדין, אשר הפסיקתא מכריעה לגביו ויצקה תוכן חדש לפסק הדין המקורי, תיחשב הפסיקתא החלטה מתקנת או מבהירה את פסק הדין (להלן:"פסיקתא מתקנת"). במקרה כזה נפסק כי יש לראות בפסיקתא כחלק מפסק הדין המקורי, וניתן לערער על תוכנה, כחלק מפסק הדין המקורי, במועדים הקבועים בחוק. לעומת זאת, מקום בו הפסיקתא שיקפה את האמור בפסק הדין המקורי בתמצות, מבלי שהוסיפה תוכן חדש או נימוקים, הרי שמדובר בהחלטה שאינה מהותית (להלן:"פסיקתא משקפת") הנוגעת רק לביצועו של פסק הדין. 7. ולסיכום - בע"א גבעת כח נקבעה ההלכה לפיה בית המשפט שנתן את פסק הדין מוסמך ליתן פסיקתא שמבהירה ומתקנת את פסה"ד שהיה סתום בנקודה אופרטיבית חשובה. אם כללה הפסיקתא החלטה מהותית שמבהירה את פסק הדין, ניתן לראות את הפסיקתה כחלק מפסק הדין המקורי ולכן לנפגע ממנה קיימת זכות ערעור מיום מתן הפסיקתה (ראו גם רע"א 426/09 עפיפה סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים, ביום פס"ד עליון 20.7.09, עמ' 456) המבחן לסיווג הפסיקתה כמתקנת או כמשקפת הינו מבחן מהותי ולא פורמאלי. מקום בו הפסיקתה כוללת שינוי בעל משמעות בתוכנו האפקטיבי של פסק הדין, אזי מדובר בפסיקתה מתקנת. כך למשל, מקום בו הפסיקתה כוללת שינוי בחיוב בהוצאות, באופן שעשוי להשפיע על עצם חיובו של בעל דין בהוצאות או על היקף החיוב, תיחשב הפסיקתה כמתקנת. לעומת זאת, מקום בו הפסיקתה לא הכילה שינוי אופרטיבי ביחס אליה, הרי שמדובר בפסיקתא משקפת, שאינה מקימה זכות ערעור על פסק הדין מיום מתן הפסיקתא. עוד לעניין פסיקתא מתקנת לעומת פסיקתא משקפת ראו בש"א 881/06, פנחס כץ נ' ציפורה גוטליב, ביום 4.7.2006, הרשמת שושנה ליבוביץ וכן ע"א 5982/04, מדינת ישראל נ' רחל טכורש, מיום 16.2.2005, הרשם ברוך מרזל) ואולם, עדיין הכלל הוא כי פסיקתא היא מכשיר אופרטיבי למימוש פסק הדין, מכשיר משקף, שאינו יוצק תוכן חדש לפסק הדין. יפים לעניין זה דברי השופט, י' רובנשטיין, ברע"א 9643/09, מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ ( ביום 23.12.09),: "ככלל אין תפקידה של פסיקתה להיות אלא שיקוף של פסק הדין, לא "מקצה שיפורים" לו; שאם לא נאמר אחרת, לא יחדלו דיונים מקרב הארץ..". (שם, בסעיף ח' לפסק הדין). 8. אשר על כן, משנמצא כי הפסיקתא בענייננו אינה מבארת או מתקנת את פסק הדין באופן מהותי, אלא משקפת את תוכנו בלבד, הרי שאינה מקימה למערערת זכות ערעור על פסק הדין מיום הענקתה. מוצדק ככל שיהיה הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בנושא, הרי שהיה על המערערת שהיתה מיוצגת על ידי עורך דין בעת העררים, להגיש ערעור במועד, בחלוף 45 יום ממועד מתן פסק הדין של ועדת הערר. המערערת לא הטעימה מדוע לא עשתה כן במועד ולא ביקשה הארכת מועד להגשת הערעור. משכך, לא נטען ולא מצאתי כי יש לאשר קבלת הערעור באיחור מטעמים המעדיפים את קיום זכות הערעור. סוף דבר: 9. בקשת המשיבה מתקבלת, הערעור נדחה על הסף. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו בסך 2000 ₪. איחור בהגשת ערעורערעור מנהליערעור