עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים על שחרורו בתנאי תוכנית רש"א לפיהם ישהה בהוסטל "מפתחות" במשך 21 חודש ויעבוד עפ"י החלטת גורמי ההוסטל. כללי- 2. המשיב יליד 1968, מרצה עונש מאסר שביעי למשך 15 שנים לאחר שהורשע עפ"י הודאתו ב- 16 אישומים בעבירות איומים, תקיפה חבלנית, יריות באיזור מגורים, היזק בזדון, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, ניסיון לחבול בחומר נפץ, גניבת רכב, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והחזקת ונשיאת נשק. 3. הרקע לעבירות הינו סכסוך בין המשיב לאחיו בעקבותיו הוא איים על משפחתו, ירה לעברם בנשק, הטיל רימוני רסס לחצר בית אחיו, נמלט משוטרים מספר פעמים כאשר נגח את רכבו בניידת המשטרה. בעקבות אחד האירועים נפצע האח ונותר עיוור בעין אחת ופצוע ברגלו. 4. לחובת המשיב 18 הרשעות קודמות כאשר בנוסף לעבירות נושא העתירה, הוא נידון בעבר שש פעמים למאסר בפועל, לרבות לתקופות ממושכות של מספר שנים, בגין עבירות שונות של גניבה, הדחה באיומים ובכח, עבירות רכב, עבירות נשק, בריחה ממעצר, תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, חבלה חמורה, עבירות נהיגה ועבירות נוספות. במהלך מאסרו הנוכחי הוטלו עליו חודשיים מאסר בחופף לו בגין החזקת הרואין. הדיונים בבקשת המשיב 5. בימים 4.10.11 ו- 22.12.11 דחתה הוועדה שתי בקשות קודמות של המשיב לשחרורו המוקדם וביום 30.10.12 התכנסה הוועדה שוב לדון בבקשתו לשחרור מוקדם. במהלך הדיון הציג ב"כ המשיב תוכנית שיקום מטעם רש"א מתאריך 22.8.12 לפיה המשיב התקבל להוסטל "מפתחות" לתקופת ניסיון של שלושה חודשים ולתקופת פיקוח כוללת של 21 חודשים. ביום 18.12.12 התכנסה הוועדה שוב לדון בבקשתו של המשיב וביקשה לקבל חו"ד של וועדת אלמ"ב לעניין קבלת המשיב להוסטל "מפתחות". ביום 15.1.13 דחתה הוועדה פעם נוספת את הדיון והורתה לגורמי הטיפול לבחון האם המשיב עבר טיפול אינטנסיבי בנושא אלמ"ב ובמידה ולא, האם ניתן לשלבו. בנוסף, התבקשה התייחסות המשטרה להסכם הסולחה שנערך בין המשיב לקורבנות מעשיו נושא מאסרו. ביום 25.4.13 התכנסה הוועדה שוב וביקשה פעם נוספת את התייחסות המשטרה להסכם הסולחה וכן ביקשה את התייחסות גורמי הטיפול לסוג הטיפול שיכול המשיב לקבל בכלא, נוכח קבלתו להוסטל. ביום 19.6.13 התכנסה שוב הוועדה, אך טרם נתקבלו התייחסויות הגורמים שהתבקשו במסגרת הדיון הקודם בעניינו של המשיב. הדיון בוועדה נושא העתירה 1. ביום 23.7.13 התכנסה הוועדה פעם נוספת לדון בבקשת המשיב והחליטה להורות על שחרורו המוקדם בתנאים המפורטים ברישא ובתנאים נוספים שקבעה בסיפא ההחלטה. 2. ב"כ המשיב הפנה את הוועדה לדו"ח אלמ"ב מיום 27.6.13 ממנו עולה כי הוצע למשיב להשתלב בטיפול במהלך מאסרו אך הוא לא הביע נזקקות ולכן לא השתלב במסגרת טיפולית כנדרש. להערכת וועדת אלמ"ב המשיב לא מגלה מוטיבציה כנה לטיפול ולא חל שינוי משמעותי במצבו וכל עוד לא נבחנה התנהגותו בחופשות לא ניתן להעריך מצבו. ב"כ המשיב הפנה גם לחוו"ד המשטרה, ממנה עולה כי המשטרה מתנגדת לשחרורו. 3. ב"כ המשיב טענה כי המשיב לא סירב לטיפול וכי נוצר מצב לפיו מחד רושמים שהוא מסרב לטיפול ואילו מאידך, אין טיפול ששב"ס יכול להציע לו. לטענתה המשיב עבר תהליך משמעותי בכלא ויש לו רצון לשינוי. דברים אלה עולים בקנה אחד עם עמדת רש"א שכן חרף התנגדות ועדת אלמ"ב לשחרורו המוקדם, בנתה לו רש"א תכנית שיקום. המשיב לא יצא לחופשות בשל התנגדות המשטרה למרות שקיים הסכם סולחה בינו לאחיו, קורבן מעשיו. כמו כן נטען כי חומרת העבירה אינה מונעת את שחרורו המוקדם של המשיב שכן לא הוכחה מסוכנותו. המשיב הצהיר בפני הוועדה כי הוא מוכן לעמוד בכל תנאי שיציבו לו, הביע חרטה וטען כי הוא עבר טיפול פסיכולוגי במשך 9 חודשים. אחיו של המשיב טען כי אין כיום שנאה בינו ובין המשיב וכי הם עשו סולחה. לטענתו, הוא מייצג את כל המשפחה, אין לו התנגדות לשחרורו של המשיב, והוא ידאג למשיב למציאת עבודה וכי המשיב השתנה. החלטה הוועדה: 1. חוו"ד ועדת אלמ"ב מעט חיובית ויש בה הסכמה ליציאת המשיב לחופשות בנות 48 שעות בנימוק כי אין לחשוש מסכנה מצד המשיב בטווח הקצר, אך היא מתנגדת לשחרור מוקדם בגלל מסוכנות מאחר ולא עבר טיפול מעמיק בבעיותיו. 2. המשיב עבר מספר קבוצות טיפוליות, בין היתר שליטה בכעסים, היה בקשר עם עו"ס ואין לומר שהשנים בכלא חלפו ללא כל התייחסות לבעיותיו. בעדכון שהתקבל לגביו מיום 17.5.11 מגורמי הכלא עולה כי הייתה פניה לשלבו בטיפול עפ"י חו"ד של ועדת אלמ"ב אולם הדבר לא התממש בשל נוהלי הכלא ולא בשל סירובו. 3. לא ברור מדוע רש"א החליטה לעצור את שילובו של המשיב בהוסטל "מפתחות", כפי שהמליצה בעבר, שכן הוסטל "מפתחות" מרוחק מאיזור הצפון בו גר המשיב ושם ביצע את העבירות לפני 11 שנים. 4. הוועדה מודעת לעברו הפלילי העשיר של המשיב, לחו"ד ועדת אלמ"ב האחרונה, לטיפולים שעבר בכלא במשך 11 שנים, להשפעת השהייה בכלא עליו ללא משפחתו, לחוות הדעת השלילית של המשטרה המתנגדת לשחרורו, ולסולחה שנערכה בין המשיב לבין אחיו ומשפחתו ולנכונות משפחתו לעמוד מאחוריו ולסייע לו, כפי שאמר אחיו לוועדה. 5. הוועדה הגיעה למסקנה שיש מקום לתת למשיב אפשרות לשקם את חייו בתנאי פיקוח, השגחה ומעקב צמודים מאוד כדי להבטיח שהם יהוו נדבך חיובי שיסייע לו לעמוד במחויבותיו. נימוקי העתירה 1. המשיב לא עמד בנטל להוכיח שהוא ראוי לשחרור ואינו מסוכן. 2. הועדה לא נתנה דעתה לכך שהמשיב מסוכן לציבור וכי הוא אינו ראוי לשחרור על תנאי. 3. הוועדה לא נתנה משקל ראוי לעברו הפלילי המכביד של המשיב, לרבות לעובדה כי הוא מרצה את מאסרו השביעי, ולעובדה ששוחרר בעבר פעמיים שחרור מוקדם ולמרות זאת חזר לבצע עבירות חמורות תוך זמן קצר. לא למותר לציין כי המשיב ביצע עבירת סמים במהלך תקופת מאסרו בתוך הכלא בגינה נידון לחודשיים מאסר. 4. הוועדה לא נתנה משקל ראוי להעדר הטיפול בכלל ולטיפול בנושא האלמ"ב בפרט. המשיב לא עבר טיפול רציני ומשמעותי המאיין את מסוכנותו, כפי שציינה ועדת אלמ"ב. עברו הפלילי המכביד של המשיב וחומרת מעשיו מחייבים טיפול אינטנסיבי עפ"י חו"ד ועדת אלמ"ב. 5. הועדה לא נתנה משקל ראוי למידע החסוי שצורף לחוות דעת ועדת אלמ"ב ולהמלצת הוועדה שלא לשחרר את המשיב על תנאי. 6. הועדה לא נתנה משקל ראוי למידע המודיעיני שהוצג מטעם המשטרה, הכולל חוו"ד שהתייחסה להסכם הסולחה שלכאורה נערך בין המשיב לקורבנותיו. 7. הוועדה לא נתנה משקל ראוי לכך שהתנהגות המשיב בחופשות לא נבחנה לאחר שבית המשפט העליון דחה את בקשתו לצאת לחופשות תוך קביעה שמדובר באדם מסוכן בעל עבר פלילי מכביד. 8. במקרה זה לא מתקיימות נסיבות יוצאות דופן כדי להצדיק את שחרורו המוקדם של המשיב. 9. במהלך הדיון בפנינו טענה ב"כ העותר שהמשיב לא הביע נזקקות לטיפול עד הדיון בוועדה ושהוסטל "מפתחות" הסכים לקבל אותן ללא תקופת ניסיון רק לאחר שהוועדה שאלה אותו אם ניתן לעשות זאת, למרות התרשמות שלילית ממנו. תגובת המשיב 1. המשיב ביקש טיפול עוד בשנת 2011 אך שב"ס לא יכול היה להשלב אותו. נעשה ניסיון לשלב אותו בטיפול בבתי סוהר רימונים וחרמון והוועדה לא קיבלה תשובה מגורמי הטיפול בשב"ס בקשר לטיפול שהמשיב זקוק לו. 2. המשיב לא יצא לחופשות בגלל התנגדות ועדת אלמ"ב, שהסכימה לפני שנתיים ליציאתו לחופשות. הוא לא יצא בגלל התנגדות המשטרה למרות שני הסכמי סולחה שנערכו בין משפחת העותר לקורבן העבירה, שאישר בפני הוועדה את קיום הסולחה. 3. הוועדה לא שיחררה את המשיב לביתו אלא להוסטל במרכז הארץ, רחוק ממגורי משפחתו בצפון הארץ, למשך 21 חודשים, שם יהיה 24 שעות ביממה בתוכנית הרמטית שמאיינת את מסוכנותו. דיון והכרעה 1. עיון בהחלטת הוועדה נושא העתירה, שניתנה בתום תשעה דיונים שהתקיימו בבקשת המשיב לשחרור על תנאי, מעלה שהיא לא התעלמה מעברו הפלילי של המשיב ומחוות דעת וועדות אלמ"ב ומשטרת ישראל שמתנגדות לשחרורו המוקדם של המשיב אך התרשמה מדברי אחיו של העותר, קורבן העבירה, בפניה, מההליכים הטיפוליים שעבר המשיב במהלך מאסרו ומתנאי הפיקוח מהשגחה הצמודים בהוסטל "מפתחות". 2. עפ"י סעיף 11 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001 (להלן: "החוק") והפסיקה שפרשה אותו (ראה החלטות כב' השופט דנציגר ברע"ב 3319/12 רחמיאן נ' מדינת ישראל) הגוף שחוות דעתו נדרשת לשחרור מוקדם של אסיר שביצע עבירת אלימות כלפי בן משפחה, כמו שביצע המשיב כלפי אחיו, הוא וועדת אלמ"ב. עיון בחוות דעת ועדת אלמ"ב מיום 27.6.13, שעמדה בפני הוועדה וצורפה כנספח יח' לעתירה, מעלה שהיא לא המליצה על שחרורו המוקדם של המשיב, להבדיל מהוצאתו לחופשות למשך 48 שעות, מאחר ואינו מבטא מוטיבציה כנה להשתלב בטיפול ומאחר וכל עוד לא שולב בחופשות ולא נבחנה מסוכנותו לטווח הקצר לא ניתן להעריך את מסוכנותו לטווח הארוך. הוועדה לא התעלמה מההליכים הטיפוליים בהם השתתף המשיב בעבר, כמו קורס שליטה בכעסים שבו השתתף בשנת 2009, אך קבעה, על סמך דיווח גורמי הטיפול, שהוצע לו בשנת 2012 להשתלב בטיפול אך הוא לא הביע נכונות וצורך בטיפול ולא השתלב במסגרת טיפול מעמיק. גם אם המשיב לא השתלב בטיפול בבתי סוהר רימונים וחרמון מסיבות שלא תלויות בחוסר רצונו, כטענת באת כוחו, עדיין עומדת לחובתו העובדה שלא שולב בטיפול מעמיק לו היה זקוק על מנת לאיין את מסוכנותו שעולה מהתנהגותו נושא מאסרו השישי ועברו הפלילי. 3. יש בעובדה שהמשיב לא יצא לחופשות כדי להצדיק את עמדת ועדת אלמ"ב והעותר שלא ניתן לשחררו על תנאי. אף אנו, כמו הוועדה, איננו מתעלמים מהסכמי הסולחה ומדברי אחיו של העותר, קורבן העבירה, בפניה. עם זאת, עמדת משטרת ישראל, המבוססת על בדיקתם של גורמי השטח ומידעים כמו מידע 129, לפיה שחרורו המוקדם של המשיב, כמו גם יציאתו לחופשות, עלולה לסכן אותו ואחרים מצביעה על כך שלא ניתן להפחית את החשש לשלום אחרים ולשלום המשיב גם אם המשיב ישהה ויעבוד במרכז הארץ, רחוק ממגורי משפחתו וגם אם נעשתה סולחה. עמדה זו נתמכת גם באמור בחלק החסוי של חוות דעת ועדת אלמ"ב ממחצית שנת 2012, הגם שלא גרמה לוועדת אלמ"ב בחוות דעתה שלא להמליץ להוציא את המשיב לחופשות. 4. אף מבלי צורך להתייחס לשוני בעמדת ההוסטל בכל הקשור להתרשמותם של גורמי ההוסטל מהמשיב והתאמתו לשהות בהוסטל, לא ניתן להפיג את מסוכנותו של המשיב כפי שעולה מהתנהגותו האלימה נושא מאסרו, ומעברו הפלילי בגין עבירות אלימות ואחרות, בגינן ריצה 6 עונשי מאסר, כאשר משניים מהם שוחרר על תנאי. 5. לאור כל האמור לעיל, החלטת הוועדה נושא העתירה חורגת ממתחם הסבירות ומצדיקה את התערבות ביהמ"ש שכן היא העדיפה שלא כראוי את עמדת גורמי הוסטל "מפתחות" על פני עמדת ועדת אלמ"ב לפיה שחרורו המוקדם של המשיב יסכן אותו ואחרים ושלא קיימים סיכויים לשיקומו לאחר שחרורו, גם אם ישהה בהוסטל במשך חלק מתקופת הרישיון. 6. אנו מקבלים את העתירה ומבטלים את החלטת המשיבה 1 מיום 23.7.13 לשחרר את המשיב 2 על תנאי. שחרור מוקדם מהכלאמאסרועדת השחרוריםהוסטל