העותר טוען כי הוצאת צו הגירוש לפי החוק למניעת הסתננות, בא ממניעים פסולים במטרה להשאיר העותר במשמורת ונועדה להכשיל את "שחרורו הלגיטימי" של העותר, שעה שזה מסכים להיות מורחק לארצו. מוסיף הוא, כי נכנס לישראל טרם תחילת תוקפם של השינויים שהוכנסו בחוק למניעת הסתננות ולכן החוק אינו חל עליו. עוד נטען כי המשיבה, אפילו לא החתימה העותר על מסמכי נסיעה, כפי שעשתה בפעם הקודמת, עת שהה העותר במשמורת. עוד נטען כי המשיבה לא פעלה כדין כיוון שלא ניתנה אסמכתא בכתב של שר הביטחון או מי שהוסמך על ידו לצוות על גירושו של העותר, שעה שעל צו הגירוש חתומה הגב' ענבל משש, בניגוד להוראת סעיף 30 לחוק למניעת הסתננות וכי נסיבותיו האישיות של העותר לא נבחנו על ידי שר הביטחון או עובד ציבור שהוסמך על ידו כנדרש בסעיף 30 (א) ו-(ב), לחוק למניעת הסתננות. המשיבה גם לא התחשבה בנסיבותיו האישיות של העותר. לחילופין נטען כי גם אם החוק חל בעניינו של העותר יש לשחררו מכח הוראת ס' 30(ב) 4 לחוק למניעת הסתננות שכן, בהיעדר יחסים דיפלומטיים של מדינות ישראל עם ציאד, רק העותר יוכל לפעול להרחקתו. המשיבה טוענת כי החוק למניעת הסתננות חל על העותר, גם אם הסתנן לארץ עובר לכניסתו לתוקף. המשיבה דוחה הטענה, כי מאחר ולא ניתן להרחיק העותר למדינתו, אין להחיל עליו החוק וכי רב רובם של השוהים במשמורת לא ניתן בשלב זה להרחיקם למדינת מוצאם, מה גם שהחוק חל על כל מסתנן ללא קשר למדינת מוצאו. עוד נטען כי העותר מושתק להעלות טענות לשחרורו ממשמורת על סמך הוראת החוק למניעת הסתננות, כיוון שטענות אלה לא נטענו בפני בית הדין למשמורת, מה גם שדינן להידחות לגופו של עניין. דין העתירה להידחות. תחילה אסיר מהפרק את הטענה כי לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 30 לחוק למניעת הסתננות. ס' 30 לחוק קובע כדלקמן: "(א) שר הבטחון, או מי שהוסמך על ידו, רשאי לצות בכתב על גירוש של מסתנן. (א)(1) צו הגירוש לפי סעיף קטן (א) לא יבוצע אלא לאחר ששר הבטחון או עובד מדינה בכיר שהוסמך על ידו, קבע כי ניתן לעשות כן בהתחשב בנסיבות האישיות של המסתנן ומדינת היעד לגירושו". הגב' משש, החתומה על צו הגירוש, הוסכמה למטרה זו על ידי שר הביטחון, ולכן בטענה כי הצו נחתם בהיעדר סמכות, אין בה ממש. (נספח י"ח לתגובת המשיבה). טענה נוספת היא כי צו הגירוש יבוצע רק לאחר ששוכנע שר הביטחון או מי שהסמיכו לכך בהתחשב בנסיבות האישיות של המסתנן ובמדינת היעד לגירושו. אכן לא הוצג מסמך המלמד כי התקיימו התנאים שבסעיף 30(א1) לחוק, אך על תנאים אלה להתקיים טרם הגירוש ומניחה אני שטרם הגירוש יתמלאו תנאים אלה על ידי מי שהוסמך לכך על ידי שר הביטחון. מעבר לנדרש, תמהה אני לטענה זו של העותר כי לא ניתן לגרשו, כיוון שלא התמלאו ההליכים הפורמליים שבסעיף 30 לחוק למניעת הסתננות, שעה שהוא שב ומצהיר שברצונו לעזוב את הארץ. החוק למניעת הסתננות חל גם על כלל אוכלוסיית המסתננים, ללא קשר למועד הכניסה לארץ וחל גם על מי שהסתנן לארץ טרם כניסתו לתוקף. ס' 1 לחוק מגדיר מסתנן "מי שאינו תושב כמשמעותו בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין... שנכנס לארץ שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים". העותר אינו תושב ונכנס לארץ שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים סעיף 30(ב) לחוק למניעת הסתננות קובע: "מי שנכנס לישראל ללא רשות כניסה לפני תחילתו של חוק זה ומותר בגלל זה לצוות על גירושו... יחולו עליו הוראות סעיף זה, כאילו נכנס לישראל לאחר תחילתו של חוק זה". זה גם המסר שביקש המחוקק להעביר ומטרתו צמצום מימדי ההסתננות לתחומי מדינת ישראל,. זו גם פרשנות החוק, כפי שניתנה בשורה של פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים. כך בעמ"נ 33699-08-12 קורוס טסבאי נ' משרד הפנים (ניתן ביום 5.11.12 ), עת"מ 21001-10-12 טעמי טהוגס וא' נ' משרד הפנים (ניתן ביום 17.1.13 עתמ"29370-12-12 עזרא יואל נתנאל נ. משרד הפנים (ניתן ביום 17.4.13 ). עוד נטען כי החוק לא יחול על העותר משלא ניתן להרחיקו לציאד. בטענה זו יש כדי לרוקן החוק מתוכן, שכן רוב המסתננים, כנטען, על ידי המשיבה, לא ניתן להרחיקם למדינת נתינותם וחלקם נהנים מהגנה קולקטיבית של מדינת ישראל כמו נתיני אריתריאה וסודן. זאת ועוד אין לעותר זכות קנויה להיות מורחק דווקא למדינה שיבחר, אלא המשיב יכול להרחיקו גם למדינה שלישית שאינה מדינת נתינותו. בנסיבות אלה ניתן לשחרר העותר ממשמורת, רק אם התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 30א.(ב) לחוק למניעת הסתננות, בו נקבעו התנאים בהם רשאי ממונה ביקורת גבולות לשחרר מסתנן ממשמורת. הסעיף הרלוונטי לעניינינו הוא זה שנקבע בסעיף 30א.(ב)(4) לחוק, לפיו "שחרור" בערובה של המסתנן יש בו כדי לסייע בהליכי גירושו". מעבר לעובדה שטענה זו לא נטענה בפני בית הדין למשמורת ולא היה מקום להעלותה לראשונה בעתירה, הרי שגם לגופו של עניין אין בה ממש, כיוון שהעותר היה משוחרר למעלה משנה ובתקופה זו לא עשה ולא נקט בהליך כלשהו כדי לצאת מהארץ מרצונו. העותר עד היום לא פנה לצלב האדום כדי להיעזר בו למטרת יציאתו מהארץ, ודי בכך כדי להביא למסקנה כי לא יהא בשחרורו כדי לקדם הרחקתו מהארץ. המפתח ליציאה ממשמורת ומהארץ מצוי בידי העותר ולו רצה לעשות בו שימוש יכול היה לעשות כן שעה שהיה משוחרר, כך ששחרורו של העותר לא יהא בו כדי לקדם הרחקתו מהארץ והרחקתו תלויה רק בו. זאת ועוד, גם לאור הוראות חוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952, אין לשחרר העותר ממשמורת, משאינו משתף פעולה עם הרחקתו מישראל. לא די לומר "מסכים אני להרחקתי" מבלי לנקוט פעולה ממשית למטרה זו והעותר, כאמור לא עשה דבר, נהפוך הוא, העותר עושה הכל כדי להישאר בארץ. סוף דבר העתירה נדחית, המשיבה תעשה כל מאמץ אפשרי כדי להרחיק העותר מן הארץ. משרד הפניםמסתנניםצווים