ועדת השחרורים הורתה לשחרר את העותר ממעצר אך ורק בתנאי שישלם את הפיצוי שבו חוייב בגזר הדין, כחלק מתנאי השחרור. יחד עם העתירה הוגשה בקשה להאריך את המועד להגשת העתירה. בפתח הדיון שהתקיים בפנינו ביום 12.9.2013, הודיעה באת כוחה המלומדת של המשיבה, עו"ד גב' ירין שגב, כי היא אינה מתנגדת לבקשה להארכת המועד להגשת העתירה וכי היא מוכנה לטעון לגוף העתירה. בעקבות כך טענו הצדדים לגוף העתירה כנגד ההחלטה האמורה, ועתה הגיעה שעת ההכרעה לגוף העניין. 2. העותר הינו אסיר יליד שנת 1972, תושב שכם שברשות הפלסטינאית. הוא מרצה עונש מאסר ראשון של 7 שנים בגין עבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל, קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בין יתר העונשים שנגזרו על העותר הוא חוייב לפצות כל אחד משני המתלוננים בסכום של 20,000 ₪ וזאת תוך 90 יום מיום גזר הדין (14.2.2008). ביום 28.3.2012, החליטה ועדת השחרורים בכלא "שיטה" לדחות את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם מן הטעם שמסוכנותו לציבור גבוהה והוא אינו ראוי לשחרור מוקדם. ביום 5.2.13, נעתרה ועדת השחרורים בכלא "דמון" לבקשת העותר לקיים דיון חוזר בבקשתו לשחרור מוקדם על יסוד טענה לנסיבות חדשות ובמיוחד עקב נימוקים הומניטאריים הנוגעים למצבה הרפואי הקשה של בתו בת ה- 10 שחלתה בסרטן והיתה מצויה במהלך טיפולים וניתוחים, וכן בשל מצב רפואי קשה של שניים מתוך שמונת ילדיו. 3. ועדת השחרורים ציינה בהחלטתה נשוא העתירה כי בדו"ח הסוציאלי של שב"ס המעודכן ליום 7.2.2013, נאמר כי העותר לוקח אחריות על מעשיו ומביע חרטה עליהם. כן נאמר בדו"ח כי ניכר שהמאסר היווה עבורו גורם מרתיע אשר לימד אותו לקח חינוכי משמעותי. עוד צויין בדו"ח הסוציאלי, כי ביום 2.5.12 נקלט העותר בכלא "דמון", כי הוא מתפקד כאסיר בדק בית והוא עושה עבודה מקצועית בתחום הבנייה והשיפוצים לשביעות רצון מעסקיו וכי בסך הכל הוא מהווה דמות חיובית כלפי סביבתו. ועדת השחרורים הוסיפה וציינה בהחלטתה כי הוגשה מטעם העותר תוכנית טיפולים שיקומית פרטית של מרכז "אל אמאל לשירותים חברתיים בע"מ". 4. בא כוח המדינה טען בפני ועדת השחרורים כי לחובת האסיר מידעים מודיעיניים שליליים שתמציתם היא תוכנית להחדיר מכשיר טלפון נייד לכלא. הועדה ציינה כי המידעים האמורים התייחסו לשנים 2010 ו-2011 וכבר הוצגו בפני הועדה שדנה בבקשתו הקודמת לשחרור (בקשה שנדחתה, כאמור לעיל). 5. ועדת השחרורים כתבה בהחלטתה נשוא עתירה זו לאמור: "אנו סבורים שאין במידעים כדי לפגוע בשחרורו המוקדם לאור מכלולו התנהגותו החיובית בשנה שנתיים האחרונות והדו"ח הסוציאלי החיובי שהתקבל לקראת הדיון החוזר. בגזר הדין נשוא המאסר הנוכחי מתאריך 14.2.2008 הוטל על האסיר , בין השאר, חובה לפצות כל אחד משני המתלוננים בסכום של 20,000 ₪ אשר ישולמו בגזברות בית המשפט תוך 90 יום יום גזר הדין. מתברר שעד היום טרם שילם האסיר פיצוי כיום כלשהו למי מהמתלוננים למרות שחלפו כבר כמה שנים מהמועד שהיה עליו לשלמם. על פי האמור בסעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א 2001, ועדת השחרורים בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור מוקדם, תביא בחשבון גם אי תשלום קנס או פיצוי לנפגעי העבירה שחוייב בהם בגזר הדין. שקלנו בכובד ראש טיעוני הצדדים ולאחר לבטים הגענו למסקנה כי נתמלאו תנאים המאפשרים שחרורו המוקדם של האסיר בכפוף לתנאים שיפורטו. למסקנה זו הגענו על סמך חוות הדעת חיובית של גורמי הטיפול בשב"ס, תוכניות הטיפול שעבר האסיר בין כותלי הכלא מאז ההחלטה הקודמת וכן בהתחשב במצבהרפואי קשה של בני משפחת האסיר במהלך השנה האחרונה. לפיכך אנו מורים על שחרורו המוקדם של האסיר בכפוף לתנאים הבאים : 1. (...). 2. תנאי לשחרורו המוקדם של האסיר יהיה תשלום מלוא הסכום הפיצויים שהוטלו עליו בגזר הדין נשוא המאסר הנוכחי לזכות נפגעי העבירה. 3. (...). מיד עם שחרורו יועבר האסיר לרשות הפלסטינאית". 6. טענות העותר א. סניגורו של העותר, עו"ד אלון נשר מטעם הסנגוריה הציבורית, טען כי ועדת השחרורים לא היתה מוסכמת להתנות את שחרורו של העותר בתשלום הפיצויים לנפגעי העבירה. ב. ב"כ העותר הפנה לע"פ 8458/11 יוסי שובל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.9.2013). הסניגור טען כי על פי סעיף 77(ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצידו חובת פיצויים יזקף תחילה על חשבון הפיצויים. לדבריו, בפסק הדין הנ"ל של בית המשפט העליון נפסקה הלכה כי המחוקק קבע כי אין להטיל מאסר בגין אי תשלום פיצויים. הסניגור טען בפנינו כי "אותו רציונאל שנקבע שם נכון גם לענייננו. ומדוע? כיוון שאין חולק שאילו לאסיר היתה יכולת כלכלית לשלם את הפיצויים הוא מזמן היה משלם אותם. משפחתו במצב כלכלי קשה מאוד, שני ילדיו חולים באנמיה ובתו הקטנה במשך חודשים סבלה ממחלת הסרטן ונפטרה לפני ימים ספורים. אין חולק שבנסיבותיו הוא אינו יכול לשלם את הפיצויים (...)". ג. הסניגור טען כי גם אם לא נאמר שמדובר בחוסר סמכות עניינית להתנות את השחרור המוקדם בתשלום הפיצוי, הרי שמדובר בעניין של איזון ולא יתכן שנטיל את כל המשקל על תשלום הפיצוי. "הסיבה היחידה שבגללה הוא לא משוחרר שחרור מוקדם היא בגלל שהוא לא משלם את הפיצויים והמשקל העצום שניתן לשיקול זה הוא בלתי סביר". ד. על שום כך ביקש הסניגור לקבל את העתירה. 7. טענות המשיבה א. באת כח המשיבה, עו"ד גב' ירין שגב, טענה כי ועדת השחרורים לא חרגה מסמכותה בעת שהתנתה את השחרור בתשלום הפיצוי. לטענתה, החלטת הועדה היתה סבירה בהתחשב בנתונים שהיו בפניה. הועדה עצמה ציינה כי התלבטה בשאלה אם בשלו התנאים להורות על שחרורו המוקדם של העותר. ב. באת כח המשיבה הפנתה לדברי באת כח העותר דאז, עו"ד גב' חיר, בפני ועדת השחרורים, לאחר שנשאלה מדוע העותר לא עשה במשך השנים דבר כדי לשלם את סכום הפיצוי, ואמרה, בעמ' 3 לפרוטוקול ועדת השחרורים, כי "(...) אני מצהירה שאם זה יעמוד לו כתנאי לשחרורו, מבקשת כי זה יהיה תנאי שהוא ישוחרר בשחרור מוקדם בתנאי שישלם את הפיצוי שהוטל עליו". ג. באת כח המשיבה טענה כי טענותיו ההומניטאריות של העותר כבר עמדו בפני ועדת השחרורים, וכך גם השיקול הכלכלי, והועדה החליטה בסופו של דבר כפי שהחליטה "על בסיס טענות העותר עצמו בפני הועדה". לטענתה, אין מקום לקבוע שהחלטת הועדה היתה בלתי סבירה. ד. באת כח המשיבה טענה כי בעצם תשלום הפיצוי יש מעין הצהרה נוספת על הבעת חרטה וקבלת אחריות וכי ועדת השחרורים שמה את המשקל על תשלום הפיצוי בשל עובדה זו ובשל הצהרת העותר כי הוא מוכן שהפיצוי יהווה תנאי. על שום כך, טענה, אין לומר, היום, כי החלטת הועדה שקבעה, על בסיס הצהרת העותר, את תשלום הפיצוי כתנאי לשחרור, היתה החלטה בלתי סבירה. ה. באת כח המשיבה הדגישה כי העותר הינו תושב הרשות הפלסטינאית ועם שחרורו מן המאסר הוא ישוב לשטחי הרשות הפלסטינאית "ולכן ברור שלא תהיה לנו יכולת לגבות ממנו את החוב על חשבון הפיצוי". ו. באת כח המשיבה ציינה כי עמדת המשיבה היא כי ועדת השחרורים לא ראתה בעניין גביית סכום הפיצויים כנתון בלעדי לביסוס החלטתה. תשלום הפיצוי נוגע לעניין ההודאה והחרטה. ז. באת כח המשיבה טענה כי יתכן שהפתרון הנכון הוא להחזיר את הדיון לועדת השחרורים מכיוון שיש נתונים שלא עמדו בפניה בעת הדיון בבקשת העותר, וזאת כדי שהועדה תשקול את הנסיבות החדשות, את השינוי במצבו הכלכלי, ואת השינוי במצב בתו, לאור מה שנאמר בדיון בפנינו. 8. בא כוח העותר טען כי אין כל טעם בהחזרת הדיון לועדה משום שכל הנתונים והשיקולים עמדו בפני הועדה בעת שהחליטה את שהחליטה. הסניגור שב וטען כי "אני סבור שהסיבה לאי שחרור היתה באי תשלום הפיצוי וזה שיקול פסול שניתן משקל רב להתניה". 9. דיון א. לאחר עיון בהחלטת ועדת השחרורים, בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, נראה לי כי מן הדין לדחות את העתירה. ב. באשר לסמכותה של ועדת השחרורים להתנות שחרור על תנאי בתשלום הפיצויים שבהם חוייב העותר, דין טענת העותר להידחות. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 קובע לאמור: "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולבטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה: (1) עבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שנגזר עליו בית המשפט, קנס ופיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חוייב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם - הסיבות לכך וכן הקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה; (...)". בסעיף 13 לחוק שחרור על תנאי ממאסר הוסמכה ועדת השחרורים להתנות את שחרורו של האסיר "בתנאים נוספים" על אלה שפורטו בסעיף 13(א). למעשה, נראה כי המחוקק נתן לועדת השחרורים שיקול דעת נרחב בקביעת התנאים לשחרור האסיר. לאור לשונו המפורשת של סעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, יחד עם הוראת סעיף 13 לחוק האמור, דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שוועדת השחרורים רשאית היתה להתנות את שחרורו של העותר בכך שהפיצויים שבהם חוייב ישולמו למתלוננים. על שום כך אני מציע לדחות את טענות העותר בעניין סמכות הועדה. ג. מעיון בהחלטה נשוא העתירה עולה בבירור כי לנגד עיני חברי ועדת השחרורים עמדו עובדת היות העותר תושב הרשות הפלסטינאית וכן מצבו הכלכלי והמשפחתי לרבות מצב בריאותם של ילדיו. עלינו לזכור כי אנו עוסקים בעתירה מנהלית. בנסיבות אלה, עלינו לשקול אם החלטת הועדה סבירה אם לאו. סבורני כי לאור הנתונים שעמדו בפני ועדת השחרורים, ולאור העובדה שבאת כוחו דאז של העותר, עו"ד גב' ח'יר, טענה בפני הועדה כי העותר מסכים לכך שהועדה תתנה את שחרורו של האסיר בתשלום הפיצוי שהוטל עליו, הרי שאין לומר על החלטת הועדה כי היא אינה סבירה עד כי יש הצדקה להתערבותנו בהחלטתה. ד. לפיכך אציע לחבריי הנכבדים לדחות את העתירה. עודד גרשון, שופט [אב"ד] כמאל סעב, שופט: אני מצטרף לחוות דעתו של חברי השופט ע. גרשון ומבקש להוסיף את הדברים הבאים: לא התעלמתי מן הפסיקה אליה הפנה העותר, וזאת משום שאינני מסכים עם התוצאה שהתקבלה שם. ראוי לציין כי לאסיר אין זכות מוקנית לשחרור מוקדם על תנאי וכי: "על האסיר לרצות את מלוא העונש שהוטל עליו ואין לו זכות מוקנית כי מאסרו יקוצר" - ראו רע"ב 6936/07 רפי אוחנה נגד ועדת השחרורים, (ניתן ביום 25.9.07). עוד יש לזכור כי התערבותו של בית משפט בהחלטותיה של וועדת השחרורים תהיה רק במקרים קיצוניים ולאחר שהשתכנע כי בהחלטת הוועדה נפל פגם משפטי מהותי - ראו רע"ב 10349/08 מ"י נגד סמיר גנאמה, (ניתן ביום 20.7.09). במקרה שלפנינו לא מצאנו כל חוסר סבירות בהחלטתה של הוועדה. יודגש כי בין שיקוליה, כפי שסעיף 9(1) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א -2001 קובע; רשאית הוועדה לשקול גם: "קנס או פיצוי לפי סע' 77 לחוק העונשין, שהוא חוייב בהם בגזר דין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם - הסיבות לכך". אוסיף עוד, כי כבר היו מקרים בעבר בבתי המשפט המחוזיים, בהם נדחתה בקשה לשחרור על תנאי בשל אי תשלום פיצוי, כנימוק יחיד - ראו לעניין זה עת"א (מרכז) 37109-09-10 היועמ"ש נגד דמרמרי, (ניתן ביום 4.11.10), עת"א (מרכז) 40391-12-11 היועמ"ש נגד נינקאשוילי, (ניתן ביום 27.12.11), עת"א 43171-02-12 (מרכז) היועמ"ש נגד פרידה, (ניתן ביום 3.4.12), וכן ראו עת"א (מרכז) 19124-04-10 ברקאי נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 26.10.10), שם נאמרו דברים הולמים ויפים גם לענייננו: "בתשלום הפיצוי יש משום ביטוי להפחתת מסוכנות מצד העותר והוכחה לסיכויי שיקום שלו, שכן, הוא מבטא החרטה שהוא חש ואת הצורך לתקן, ולו במעט, את הנזק שגרם לקורבנותיו. משלא פיצה העותר את קורבנות מעשיו, הוא לא הפיג את החשש למסוכנות מצידו אם ישוחרר ולהוכיח סיכויי שיקום". בל נשכח כי בענייננו, הסכימה באת כוחו דאז של העותר כי הוועדה תתנה את שחרורו של האסיר בתשלום הפיצוי שהוטל עליו, משמע שהוא הסכים ששחרורו המוקדם יותנה בתשלום הפיצוי, כך שהחלטת הוועדה מבטאת את ההסכמה עליה הודיע. בטרם אסיים אציין כי בנסיבות העניין, ראוי לעותר לפנות למרכז לגביית קנסות בבקשה לפרוס לו את סכום הפיצוי לתשלומים וזאת במידה ואין ביכולתו לשלמו במלואו; ובמידה ובקשתו לפריסה תתקבל ותינתן החלטה ע"י המרכז לגביית קנסות ושבה יעמוד העותר, ניתן לשקול שחרורו מהמאסר, כי בכך הוא יקיים החלטת הוועדה - לעניין זה ראוי להפנות לרע"ב 6736/11 אבישי לאור נגד ועדת השחרורים מחוז מרכז (ניתנה ביום 6.11.11), (להלן "עניין אבישי לאור"). בעניין אבישי לאור, קיבל ביהמ"ש המחוזי עתירת האסיר והורה על שחרורו בתנאים שהוסכמו, אך הוסיף תנאי נוסף של פנייה למרכז לגביית קנסות תוך 30 יום מיום שחרורו: "בבקשה חוזרת לדחות או לחלק לתשלומים את יתרת הפיצוי שנותרה ויציג בפני הוועדה בישיבת מעקב שתתקיים לא יאוחר מחלוף 60 יום מיום שחרורו, את החלטת המרכז לגביית קנסות ופיצויים, אי מילוי החלטת המרכז לגביית קנסות ופיצויים יוכל להיות אחד השיקולים לביטול שחרורו על תנאי של העותר". על החלטה זו הגיש האסיר בר"ע לבית המשפט העליון אשר דחה את הבקשה בקובעו כי: "בפסק דינו של בית המשפט קמא נקבע כי "אי מילוי החלטת המרכז לגביית קנסות יוכל להיות אחד מהשיקולים לביטול שחרורו על תנאי של העותר". אין באמירה זו, שממילא מעוגנת בסעיפי החוק שצוינו לעיל, כדי לכבול את שיקול דעתה של ועדת השחרורים ביחס למשקל שיש לייחס להחלטת המרכז לגביית קנסות במניין מכלול השיקולים הרלוונטיים בשאלה אם לבטל את שחרורו על-תנאי של העותר אם לאו (ואיני מביע עמדה בעניין). כל עוד לא ניתנה החלטת ועדת השחרורים לגופה, לא מצאתי כי יש בבקשה הנוכחית כדי להקים עילה למתן רשות ערעור לעת הזו. אין צריך לומר כי החלטתה החדשה של ועדת השחרורים תהא נתונה לביקורת שיפוטית, וטענות המבקש שמורות לו". על כן, ומכל המקובץ דעתי כדעת עמיתי האב"ד השופט ע. גרשון, שיש לדחות את העתירה, אולם ינהג נכון העותר לו יפעל כפי שהוצע לעיל. כ. סעב, שופט השופטת תמר שרון - נתנאל: אני מסכימה לחוות דעתו של האב"ד, כבוד השופט גרשון וכן לדבריו של חברי, כבוד השופט סעב. תמר שרון-נתנאל, שופט אשר על כן הוחלט, פה אחד, לדחות את העתירה. מעצרפיצוייםמאסרשחרור מוקדם מהכלאועדת השחרורים