שחרור מוקדם בתנאי תוכנית השיקום הפרטית של מרכז אלאמל ובתנאי שיחתום במשטרת בנימין פעם בשבוע. 2. המשיב מרצה מאסר חמישי, למשך 9 שנים, בגין הרשעתו בשלוש עבירות שוד של מוניות מנהגיהן, תוך איום בנשק קר וחם, בשימוש במסמך מזויף והתחזות כאחר נושא ת"פ 6504/06 (בית המשפט הצבאי יהודה) ובגין הרשעתו בתפ"ח 8003/07 (מחוזי ירושלים), שבו הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון ב-37 תיקי חקירה שונים בעבירות של גניבת רכב, פריצה לרכב, אחזקת מכשירי פריצה, שימוש במסמך מזויף, התחזות כאחר, תוך היותו שב"ח (ראה נספחים ה' לעתירה). הדיונים בפני וועדות השחרורים 1. הוועדה הראשונה התכנסה בסמוך לתום ריצוי שני שליש ממאסרו של המשיב (להלן: "הוועדה הראשונה"). בתאריך 31.10.12 ודחתה את בקשתו לשחרור מוקדם. הוועדה קבעה כי המשיב הציג בפני כל אחד מגורמי הטיפול, וביניהם עמותת "אלאמל", נתונים שונים באופן ששירת אותו בצורה הטובה ביותר באותה העת. כך, בעוד שבפני עמותת "אלאמל" שטח המשיב סיפור ילדות קשה, מטיעוני סנגורו עולה, כי המשיב הינו בן למשפחה מכובדת ונורמטיבית. הוועדה קבעה כי משהצליחו בני המשפחה בחייהם, ניכר כי הסיבה שהמשיב לא הצליח לעשות זאת נעוצה בעיקר בו והיה ראוי שלא ישליך זאת על משפחתו. הוועדה הביעה חששה מכך שהבעת החרטה בפני "אלאמל" נעשתה מן הפה ולחוץ, כמהלך מניפולטיבי על מנת להשיג את השחרור המוקדם. יחד עם זאת ציינה הוועדה, כי היא ערה לכך שהמשיב החל בהליכי שיקום והוסיפה כי אלה מצויים בעיצומם וטרם הבשילה במשיב היכולת ליצור שינוי משמעותי באורח חייו. כמו כן ציינה הוועדה כי הן הגורמים הטיפוליים והן הוועדה לא הבינו את המניע לביצוע העבירות ומשכך דחתה הוועדה את הבקשה והמליצה למשיב להמשיך לפעול למען שיקומו, שאז יוכל להגיש בקשתו בשנית. 2. עתירה שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי מרכז לוד על החלטת הוועדה הראשונה נדחתה בהסכמתו. בית המשפט רשם בפניו את "דברי הוועדה לפיה העותר יוכל להגיש בקשה חדשה לשחרור על תנאי בחלוף 6 חודשים מיום החלטת הוועדה נושא העתירה". 3. בתאריך 22.5.13 התקיים הדיון השני בעניינו של המשיב (להלן: "הוועדה השנייה") במהלכו הוברר כי המשיב משתתף בטיפול בקבוצה לשינוי דפוסים, שאמור להסתיים במחצית חודש אוגוסט 2013. משכך, ובהסכמת הצדדים, נדחה הדיון בעתירה. 4. בתאריך 11.9.13 התקיים הדיון בוועדה שהחלטתה היא נושא עתירה זו. הוועדה ציינה, כי על מנת להבין את המניע לביצוע העבירות, ולאחר שהקבוצות הטיפוליות הקודמות לא הביאו אותו למסקנה ברורה בנושא המניע לעבירות, המשיב נטל חלק בקבוצה טיפולית נוספת שעניינה "שינוי דפוסים". המשיב השתתף באופן פעיל בכל מפגשי הקבוצה, עבר דרך טיפולית יפה מאוד ונתרם מכך. הוועדה קבעה כי המשיב עמד בכל הדרישות של הוועדות הקודמות שדנו בעניינו, וכן בדרישות שירותי הטיפול בבית הכלא ושל בית המשפט שדן בעתירתו והיום הוא מבקש לפרוע את החוב של החברה כלפיו. הוועדה קבעה כי נוצרה אצל המשיב ציפייה, שככל שישתף פעולה יבוא על שכרו בצורת שחרור מוקדם וזאת לא כפרס על השתתפותו בתהליכי הטיפול, אלא כחלק מהתהליך הטיפולי שעבר, אשר גרם לשינוי בדרכי חשיבתו והבנתו את קורותיו. לאור כל אלה יש להראות למשיב ולאחרים כמותו שהממסד והחברה מעריכים את המאמצים והטיפול הממושך. עוד קבעה הוועדה, כי אין זו פעם ראשונה שתושבי הרש"פ משתחררים על תנאי וכי תכנית השיקום הפרטית של עמותת "אלאמל" עונה על צרכי המשיב ונותנת להם מענה הולם. על פי התכנית הנ"ל, תקבל הוועדה חוו"ד ודיווחים על התנהלותו של המשיב ובנוסף, המשיב יחתום אחת לשבוע במשטרת בנימין. הוועדה לא התעלמה מריבוי וחומרת העבירות, אך קבעה כי אין להתעלם גם ממשך המאסר הנוכחי, שהינו ארוך במיוחד, ומההליך הטיפולי הממוקד שעבר המשיב, תוך שיתוף פעולה משמעותי מצידו. 5. בתאריך 17.9.13 דנה הוועדה בבקשה לדיון חוזר שהגיש העותר לאחר שהתקבלה עמדת משטרת ישראל לפיה אסירים משוחררים תושבי הרש"פ לא רשאים לחתום בתחנת משטרת בנימין, כפי שהחליטה הוועדה כאחד התנאים לשחרורו המוקדם של המשיב. לאחר ששמעה טיעונים מפי ב"כ הצדדים דחתה הוועדה את הבקשה לאחר שהטילה ספק אם עמדת משטרת ישראל מהווה "עובדות חדשות" וקבעה שהיא אינה יושבת כערכאת ערעור על החלטת הוועדה נושא העתירה וההליך הנכון הוא "הגשת ערר לביהמ"ש המחוזי" (ראה נספח ג' לעתירה). נימוקי העתירה: הוועדה שגתה בכך שלא ערכה את האיזון המתחייב מן הנתונים שפורטו בפניה ולא נתנה דעתה למסוכנותו של המשיב ולכך שהוא אינו ראוי לשחרור. הוועדה שגתה כשלא נתנה די משקל לחומרתן היתרה של נסיבות ביצוע העבירות, שכללו מספר רב של עבירות רכוש תוך הפעלת אלימות חמורה, אשר יש בהן, לכשעצמן, כדי ללמד על מסוכנותו של המשיב. הגם שבפתח החלטתה ציינה הוועדה כי המשיב מרצה עונש מאסר חמישי בגין "מגוון של עבירות רבות", אך בפועל לא ניתן משקל של ממש לטיב העבירות החמורות ולנסיבות ביצוען של שלושה מעשי שוד שבוצעו תוך שימוש בנשק חם וקר והפעלת אלימות. בנוסף, לא ניתן כל משקל לשורת העבירות הארוכה שביצע המשיב וביניהן שימוש במסמך מזויף והתחזות לאחר, מספר רב של עבירות רכוש והכל תוך שהיה בישראל שלא כחוק. הוועדה התעלמה מהיותו של המשיב עבריין רצידיוויסט ששב ונכנס לשטח ישראל ללא היתר שלא על מנת להתפרנס, אלא כדי לבצע עבירות ראווה ממניעים חברתיים ועבירות נלוות וחמורות. הוועדה התעלמה לחלוטין מכך שזה מאסר חמישי של המשיב במהלך פחות מעשר שנים ומהעובדה שעם שחרורו ממאסריו הקודמים המשיב שב לבצע עבירות דומות. הוועדה שגתה כשקבעה כי המשיב עומד בכל הדרישות של הגורמים המוסמכים שכן לא גורמי הטיפול, לא וועדות השחרורים הקודמות ולא בית המשפט המחוזי קבעו לגבי המשיב "תנאי סף" לשחרורו המוקדם שניתן לומר כי התמלאו. הוועדה שגתה כשקיבלה את טענת ב"כ המשיב לפיה נוצרה אצל המשיב ציפייה שבמידה וישתף פעולה יבוא על שכרו, ועתה מוטלת על הוועדה ה"חובה" לפרוע כלפיו את השטר ולהיעתר לבקשתו לשחרור מוקדם. לא רק שאמירה זו אינה עולה בקנה אחד עם החוק, שהנחת היסוד שלו הינה כי אין לאסיר זכות קנויה להלך חופשי בטרם ריצה את מלוא עונשו, אלא אף מדובר באמירה שאינה מתיישבת עם השכל הישר. הוועדה שגתה בקביעתה כי על הממסד והחברה להפגין את הערכתם על מאמץ שהשקיע המשיב בטיפול ממושך, שכן הליך השיקום נועד בראש ובראשונה לטובת האסיר ומטרתו אינה לרצות אחרים. המאמצים להשתקם נבחנים לכל אורך תקופת המאסר ולא רק בסמוך לדיון בפני וועדת השחרורים. במקרה דנן, בחר המשיב ליטול חלק בסדנה לשליטה בכעסים רק בשנת 2011, חמש שנים לאחר תחילת מאסרו, ובשנת 2013 לקח חלק בקבוצה טיפולית קצרת מועד של שינוי דפוסים. עולה איפוא, כי ההליך השיקומי החל באיחור ולא היה רציף, התרשמות גורמי הטיפול מהמשיב לא היתה מיטבית והתנהגותו הסמויה בבית הכלא לוותה במידעים מודיעיניים רבים. השינוי היחיד שחל מאז נדחתה הבקשה הקודמת של המשיב לשחרור מוקדם, הינו אותו טיפול קצר מועד של שינוי דפוסים, ועם כל הכבוד למעורבות שגילה המשיב בקבוצה, עדיין רחוקה הדרך לשינוי דפוסים עברייניים מושרשים. רצידיוויזם ועבר פלילי מכביד אינם משתנים בטיפול קבוצתי קצר מועד, כי אם בטיפול מעמיק ארוך, רב שלבי והדרגתי. עולה איפוא, כי לא חל במשיב שינוי מהותי ומרחיק לכת המצדיק את שחרורו. הוועדה התעלמה מעמדת משטרת ישראל לפיה היא אינה יכולה לפקח על המשיב ולאכוף את התייצבותו בתחנת המשטרה לשם חתימה. כשאלה הם פני הדברים, התנאי שקבעה הוועדה לשחרורו של המשיב, לפיו עליו לחתום בתחנת משטרה, נותר ריק מתוכן. לא רק זאת, אלא שחתימה במשטרת ישראל מצריכה כניסתו לשטח ישראל שלא כחוק. הוועדה שגתה בקביעתה כי התכנית השיקומית שהציג המשיב בפניה מתאימה לצרכיו ונותנת מענה הולם למסוכנותו. אין שחר לקביעה בתכנית הפרטית לפיה לדעת העו"ס המשיב מיצה את התהליך הטיפולי בכלא. לא ניתן משקל לכך שעל פי התכנית, אמור המשיב לחזור לעבוד בעסק לממכר בשר בבעלות משפחתו, מקום עבודתו עובר למאסרו, שלא הוכיח עצמו מבחינת הפיקוח על המשיב. המשיב, שזכה בעבר לאמון ושוחרר בשחרור מוקדם, הפר את האמון שניתן בו ושב ונכנס לשטח ישראל על מנת לבצע עבירות ומשכך, הוא אינו ראוי עוד לאמונה של הוועדה. תשובת משיב 2 לעתירה: כבר מהחלטת הוועדה הראשונה שדנה בעניינו של המשיב, למרות שדחתה בסופו של דבר את בקשתו לשחרור מוקדם, היה ברור למשיב שלא נסתם הגולל על אפשרותו להשתחרר בשחרור מוקדם וכי הדבר תלוי בהמשך הליכי השיקום בהם החל והבשלתם לכדי שינוי משמעותי באורח חייו. לאחר החלטת הוועדה הראשונה, המשיב המשיך בהליך השיקום ועבר בהצלחה טיפולים נוספים רבים ומגוונים. המשיב התייצב בפני הוועדה השנייה לאחר שהחל בטיפול נוסף וחשוב שעניינו "שינוי דפוסים", שעתיד היה להסתיים בסוף חודש אוגוסט 2013. במהלך הדיון בפני וועדה השנייה, טענה ב"כ היועמ"ש כי היא מתנגדת לשחרור המוקדם, בין היתר מפני שטרם הסתיים הטיפול האחרון ומפני שהמשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות שינוי ממשי מבחינה טיפולית. משייחסה ב"כ היועמ"ש חשיבות רבה לאותו טיפול אחרון, היא מנועה מלטעון כיום כי אין ערך בטיפול הנ"ל וכי אין ולא צריכה להיות לו השפעה על ההחלטה על שחרורו המוקדם של המשיב. כעולה מהדו"ח המסכם של הטיפול בקבוצה לשינוי דפוסים, המשיב השתתף באופן פעיל בכל מפגשי הקבוצה ושיתף את המטפלים בכנות בעולמו הפנימי ובמניעים שהניעוהו לביצוע העבירות: "ההתרשמות (של העו"ס) היא כי כיום מבין את חומרת מעשיו, מבין כי ביצע את העבירה ממניעים חברתיים שסיפקו צרכים רגשיים. התחושה היא כי הגיע לקבוצה לאחר שכבר עבר שינויים משמעותיים באורח חייו, והשתתפותו בקבוצה היוותה התגבשות של שינויים אלה. ניכר כי מקבל אחריות על מעשיו והתנהגותו בוגרת יותר. ההערכה היא כי הצליח להפיק תועלת מקבוצת שינוי דפוסים". משהסתמכה הוועדה על התהליך הטיפולי הארוך שעבר המשיב, לא ניתן לטעון כי החלטתה אינה סבירה ואין ספק כי לא מדובר בהחלטה שאינה סבירה באופן קיצוני. במהלך הדיון בוועדה, הביעה ב"כ היועמ"ש דעתה כי שחרורו של המשיב יהווה סכנה לציבור והדגישה את חומרת העבירות, את ריבוי המאסרים ואת העובדה שאין אפשרות לפקח על תכנית "אלאמל" בשטחים. הוועדה לקחה טיעונים אלה בחשבון, ולאחר שנתנה דעתה לכל השיקולים הרלוונטיים, לרבות הטענות בדבר מסוכנותו של המשיב, החליטה על שחרורו המוקדם. המכתב שהוצג בפני הוועדה בבקשה לדיון חוזר, הנושא תאריך 15.9.13, אינו חתום על ידי מי, שלכאורה, כתב אותו. המכתב מהווה ערעור לא חוקי על החלטת הוועדה ותוכנו מזעזע. כעולה מן המכתב הנ"ל, משטרת ישראל מצהירה כי תנחה את תחנות המשטרה הסמוכות לשטחים שלא לאפשר לאסירים משוחררים תושבי השטחים לחתום אצלן, וזאת גם אם החתימה נקבעה על ידי וועדת השחרורים כתנאי לשחרור מוקדם. 6. הוועדות הקודמות שדנו בעניינו של המשיב היו סבורות כי לא מוצה ההליך הטיפולי ומשכך דחו את בקשותיו לשחרור מוקדם. ההחלטה על שחרורו המוקדם של המשיב התקבלה רק לאחר שהוועדה השתכנעה בהצלחת הטיפול האינטנסיבי שעבר המשיב, שנמשך לאורך שלוש שנים, כלל עשרות סדנאות וטיפולים שונים והגיעו לשיאו בקבוצה הטיפולית של שינוי דפוסים. 7. טענת ב"כ היועמ"ש כי הוועדה לא איזנה נכונה בין השיקולים, מזמינה את בית המשפט לשים עצמו בנעלי הוועדה, בעוד שתפקידו המוגבל הינו לדון בחוקיות ההחלטה על פי עילות מוגדרות ומצומצמות. אין במקרה דנן עילה המצדיקה התערבות בהחלטת הוועדה, אפילו היה בית המשפט מגיע למסקנה אחרת לו היה יושב במקומה. 8. אין להפחית מחשיבות השיקום, גם אם הוא נועד להשיג את המטרה של שחרור מוקדם. זהו טבע האדם לצפות לשכר על עמלו ויש לברך על חזרתו בתשובה של המשיב ולעודד אחרים לעשות כמותו, גם אם המשיב ציפה כי מאמצי השיקום ישתלמו לו בצורה של שחרור מוקדם. 9. המשיב משתחרר לתוך מסגרת חיובית של מגורים נאותים, עבודה מכובדת ופיקוח הן של עמותת "אלאמל" והן של אנשים ראויים (רופא, עורכי דין ומרצה באוניברסיטה). מרכז "אלאמל" הינו מרכז שיקום אמין המקובל על בתי המשפט בישראל ואושר בעבר על ידי וועדות שחרורים כגורם מפקח על מי ששוחרר לשטחים. 10. הטענה שלא ניתן לפקח על מי ששוחרר לשטחים מהווה אפליה פסולה ונגועה בגזענות. 11. המשיב עבר תהליך שיקומי שהפחית את מסוכנותו באופן משמעותי. הוא ריצה שבע שנות מאסר מתוך תשע השנים שנגזרו עליו ושוחרר בתנאי פיקוח שיש בהם כדי להגביל את מסוכנותו באופן סביר. בהיותו תושב השטחים, המשיב אינו זכאי לתכנית רש"א והוא עשה כל מאמץ אפשרי על מנת שתוכן לו תכנית שיקום וכדי שיהיה תחת פיקוחה הראוי של "אלאמל", כחלופה לרש"א. 12. ב"כ המשיב מפנה לפרשה אחרת, שם שוחרר אסיר שריצה שש שנות מאסר מתוך שבע השנים שנגזרו עליו, למרות שהיה בעל עבר פלילי מכביד ולחובתו היו שמונה הרשעות קודמות בגין מעורבותו בכמאה עבירות שונות, שחלקן בוצעו על ידו בזמן שריצה עונש מאסר ובזמן שהיה תלוי כנגדו עונש מאסר מותנה, בעבר שוחרר בשחרור מוקדם ושב לבצע עבירות ובמהלך מאסרו הורשע בתקיפת עובד ציבור ובדקירת אסיר אחר. וועדת השחרורים קבעה לגביו, כי הגם שהאמור לעיל מעיד על מסוכנותו, יש לשחררו מן הטעם שגורמי הטיפול הצביעו על שינוי שחל בו במהלך השנה וחצי האחרונות. בית המשפט דחה את עתירת היועמ"ש וקבע כי לעולם לא תהא וודאות של 100% כי מי ששוחרר לא ישוב לסורו ודי ברמה סבירה של ביטחון, להבדיל מוודאות. לטענת ב"כ המשיב, אם באותה פרשה נדחתה הטענה של "חוסר סבירות קיצוני" אין ולא יכול להיות ספק כי יש לדחותה גם במקרה דנן, כשמדובר בעבר פלילי מכביד פחות ובתקופת שיקום כפולה. 14. במהלך הדיון בפנינו טען ב"כ המשיב שהמשיב היה בטיפול במשך 3 שנים רצופות ולפי המלצות הוועדות הקודמות וביהמ"ש הוא הסכים לדחיית בקשותיו הקודמות לשחרור מוקדם כדי שיסיים את הטיפול. לטענתו, לפני שנה וחצי נכתב במסמך משטרתי שתושבי הרש"פ ששוחררו על תנאי יכולים להתייצב בתחנת משטרת בנימין ולא נאמר במהלך הדיונים בוועדות שהמצב שונה. תוכנית מרכז אלאמל הוכנה בידיעה שהמשיב הוא תושב הרש"פ, המרכז התחייב להודיע לוועדה על אי קיום תנאי התוכנית ובני משפחתו של המשיב מוכנים לתמוך בו בביצוע התוכנית. לטענת ב"כ המשיב מסוכנותו של המשיב נלקחה בחשבון ע"י הוועדה והטיפולים והקורסים שעבר ניטרלו את מסוכנותו. אי שחרורו של המשיב ייפגע במוטיבציה של האסירים להשתקם ויתן בסיס למחשבה שיש אפליה של תושבי הרש"פ בשל גזענות. דיון והכרעה עיון בהחלטת הוועדה נושא העתירה מעלה שהיא נתנה משקל מכריע להליך הטיפולי המוצלח שעבר המשיב במהלך מאסרו בעקבות ההחלטות של שתי הוועדות הקודמות וביהמ"ש, ואף כי הזכירה בסיפא החלטתה את ריבוי וחומרת העבירות נושא מאסרו לא לקחה בחשבון במידה שמתחייבת מהן ומעברו הפלילי של המשיב את המסוכנות הצפויה משחרורו המוקדם. מעובדות כתב האישום המתוקן בת.פ. 6504/05 (בימ"ש הצבאי יהודה) ומגזר הדין של ביהמ"ש עולה שהמשיב שדד תוך מספר ימים שלוש מוניות מנהגיהן, לאחר שהסכימו להסיעו מתל אביב לירושלים, תוך שהוא מאיים עליהם בסכין, גונב את חפציהם האישיים ובמקרה אחד מסתייע לצורך כך באדם נוסף. מעשים אלה, שבוצעו כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד כנגד המשיב מלמדים על מסכונותו לשלום הציבור ורכושו ואליהם נוספים המעשים נושא הרשעתו של המשיב בתפ"ח 8003/07 (בימ"ש מחוזי ירושלים), כאשר ב- 37 הזדמנויות עבר עבירות רכוש כלפי רכב בהיותו שב"ח. על מסכונותו של המשיב ניתן ללמוד גם מעברו הפלילי ומהעובדה שריצה עונשי מאסר בפועל לתקופות קצרות וארוכות שלא הרתיעו אותו מלחזור ולהיכנס ארצה שלא כדין ולפגוע בבטחונם וברכושם של תושבי ישראל (ראה גיליון הרשעות קודמות שצורף כנספח ג' לעתירה). לא למותר לציין שהמשיב שוחרר על תנאי ממאסרו הראשון, אמנם לפני זמן רב, אך הוא שב לעבור עבירות בהיותו שב"ח ועונשי מאסרו על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו לא הרתיעו אותו. 3. אף אנו כמו הוועדה שהחלטתה היא נושא העתירה, לא מתעלמים מחוות דעתן של מנחות קבוצת "שינוי דפוסים" שבה השתתף המשיב מאז חודש מאי ועד אוגוסט 2013 לאחר שהשתתפותו בקבוצת שליטה בכעסים נתנה מענה מספיק להבנת מניעיו לביצוע העבירות. מחוות הדעת, שצורפה כנספח טו' לעתירה, עולה שבעקבות השתתפותו בקבוצה המשיב לוקח אחריות על מעשיו, התנהגותו בוגרת יותר והוא הצליח להפיק תועלת מהשתתפותו בה אך איננו סבורים, כפי שסברה הוועדה ברישא עמ' 3 להחלטה שהשתתפות המשיב בקבוצה, גם אם באה בעקבות החלטות הועדות הקודמות, יצרה אלו ציפיה ויצרה אצל הוועדה מחויבות לשחרורו על תנאי בשל השתתפותו המוצלחת בה, חרף המסוכנות שעולה ממעשיו נושא מאסרו ועברו הפלילי. 4. אף אנו, כמו הוועדה, לא מתעלמים מהתוכנית השיקומית של מרכז אלאמל שכוללת טיפול פרטני וקבוצתי, מגורים בבית עבודה באטליז המשפחתי אך גם הוועדה לא ראתה בכך די אלא התנתה את שחרורו המוקדם של המשיב בהתייצבותו במשטרת בנימין לשם פיקוח על תנועותיו. לאור עמדת משטרת ישראל, שלא הוצגה בפני הוועדה שהחלטתה היא נושא העתירה, אך הוצגה כתמיכה לבקשת העותר לקיום דיון חוזר בבקשה, שנדחתה כאמור, המשיב לא יכול לקיים תנאי חשוב זה של שחרורו המוקדם. עמדת משטרת ישראל מתייחסת באופן פרטני למשיב, ולא לאסירים תושבי הרש"פ בכלל, ולכן אנו דוחים טענת ב"כ המשיב לפיה היא מפלה בין אסירים תושבי ישראל לאסירים תושבי הרש"פ מנימוקים גזעניים שקשורים במקום מגוריהם. גם אם לטנת ב"כ המשיב עמדת משטרת ישראל שונה מזו שהובעה במזכר מיום 25.6.12 איננו רואים אפשרות לכפות על משטרת ישראל לפקח על תנועותיו של המשיב ע"י קבלת התייצבותו בתחנת משטרת בנימין. 5. לאור מסוכנותו של המשיב, ומבלי להתעלם מהשתתפותו בקבוצת "שינוי דפוסים" ובמיוחד מאחר והמשיב לא יוכל לקיים את התנאי של התייצבות בתחנת משטרת בנימין לצורך פיקוח על קיום תנאי שחרורו, דבר שלא היה ידוע לוועדה שהחלטתה היא נושא העתירה אנו מקבלים את העתירה ומבטלים את החלטת הוועדה מיום 11.9.13 לשחרר את המשיב על תנאי. מאסרשחרור מוקדם מהכלא