תביעה שכנגד לצו עשה קבוע ופיצוי כספי בסך של 370,000 ₪ הצדדים בתיק זה הם בעלי זכויות בדירות בבית משותף הנמצא ברחוב דוסתאי 11 / נקדימון 6 בירושלים, והידוע כגוש 30005 חלקה 37. התובעת בעלת הזכויות בדירה בקומת הקרקע ובעלה, שמואל, מתגורר עמה (להלן יכונו: "בכבוד"). 2. לטענת בכבוד, מאז שנת 1994 ניסו להרחיב את דירתם באופן דומה לזה שבו הרחיבו רוב הנתבעים את דירותיהם, אולם הנתבעים עשו הכל על מנת למנוע מהם להרחיב את דירתם. הנתבעים הגישו התנגדויות לוועדות התכנון והבניה, תלונות במשטרה, תביעה למפקח על רישום המקרקעין, במסגרתה הוצא כנגד התובעת צו מניעה להמשך הבניה וכן השתמשו ב"בריון" ובאיומים, לאחר שהדרכים החוקיות לא צלחו. ביום 2.3.03 הסתיימה מסכת המהלכים המשפטיים בדחיית ערעור הנתבעים בבית המשפט המחוזי. לפיכך דורשים בכבוד, לחייב את הנתבעים לפצותם עבור דמי השכירות הראויים בגין הרחבת הדירה שנמנעה מהם במשך שנים, וכן עבור ההפרש בין המחיר לבניית התוספת לדירתם עליו הסכים הקבלן לפני הוצאת צו המניעה לבין ההצעה האחרונה, כמו גם הוצאות בניית הגדר שהרסו הנתבעים והחזר הוצאות משפט ל"סילוק הבריון". 3. הנתבעים טוענים מנגד, כי התביעה התיישנה, שכן היא מבוססת על עילות שתחילתן בשנת 1994 וסופן בשנת 2003 ולכן דינה להידחות על הסף. עוד טענו הנתבעים כי התובעת מושתקת מלהגיש תביעתה גם מפאת מעשי בי-דין והליכים משפטיים שנוהלו בעבר בין הצדדים. לגופו של עניין טענו הנתבעים, כי כל פעולותיהם נעשו כדין וכדבעי כדי למנוע מהתובעת ובעלה לבצע בינוי בלתי חוקי וחריגות בניה ולהשתלט על שטחי הרכוש המשותף. בתביעה שכנגד טענו הנתבעים, כי התובעת ובעלה שנתבע גם הוא על ידם, בנו באופן בלתי חוקי ותוך חריגה מהיתר, עושים שימוש שלא כדין בדירתם ובחלק מהרכוש המשותף, מחזיקים שלא כדין בשטחים השייכים לרכוש המשותף, חוסמים מיתר הדיירים מעבר ודרכי גישה, פגעו ופוגעים בחלקי ומתקני הרכוש המשותף וגורמים לנתבעים או למי מהם עוולות ומטרדים של פגיעה בפרטיות, הסתרת נוף, פגיעה באור השמש וכיו"ב. לפיכך, תובעים הנתבעים בתביעתם שכנגד לצוות על התובעת ובעלה להחזיר את מצב מתקן האשפה למתכונתו המקורית, להסיר את השער שהתקינו בצדו העליון של השביל, ולסלק את משטח החצר והגינה והריצוף שהותקנו על הרכוש המשותף, וכן לחייבם בפיצוי כספי בסך של 370,000 ₪. טענות התובעת 4. התובעת מסרה כי בשנת 93' רכשה את הדירה לאחר שבדקה את מצבה התכנוני בעירייה. מאז קבלו את היתר הבניה, ביום 8.5.94 ועד שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ביום 2.3.03 עכבו הנתבעים את הרחבת הבניה ונגרם להם נזק כספי גבוה ביותר. לטענתה, עדות בעלה הוכיחה את מסכת ההתעמרות מצד הנתבעים, אשר למרות שהודו כי בעצמם הרחיבו את דירותיהם, ביקשו למנוע מהתובעת ובעלה לעשות כן. התובעת הוסיפה, כי הנתבעים טענו שהיא נעלה את השערים בחצר הבית המשותף, אך השמאי המומחה, שהובא להוכחת הדבר, לא בדק את הדבר ולא יכול היה לאשר זאת. לטענת התובעת, התנגדויות הנתבעים כולן נדחו ונקבע כי בכבוד יכולים לבנות לפי ההיתר ובהמשך גם לא הכחישו הנתבעים כי הבניה היא לפי ההיתר. עוד טענה התובעת, כי ההליכים המשפטיים היחידים שנקטו בכבוד מיוזמתם, היו הליכים שננקטו נגד זבולוני, שנהג כלפיהם בבריונות ואשר אינו דייר בבית המשותף, אלא בבית השכן. בכבוד הוסיפו וטענו, כי עדי הנתבעים, לא ידעו להעיד מה בדיוק הנזק שנגרם לכל אחד ואחד מהם ולא הגישו תחשיב כלשהו המראה כיצד הגיעו לסכום המופרך לטענתם. אשר לטענת הנתבע סאקס בדבר חסימת אור השמש, הרי שסוגיה זו הוכרעה כבר בפני המפקח על רישום המקרקעין ובית המשפט המחוזי. התובעת טוענת, כי למרות שהנתבעים עצמם הרחיבו את דירותיהם וחלקם היו שותפים של בכבוד להוצאת תב"ע 4747, בה אושרה הרחבת דירת בכבוד ואשר הכשירה חלק ניכר מעבירות הבניה שביצעו הנתבעים, הנתבעים התנגדו רק להרחבת דירת בכבוד. כל זאת, מתוך רצון להשתמש בחצר עליה התכוונו בכבוד להרחיב את דירתם להנחת מיכלי סולר. ואולם, בפסק דין של בית המשפט המחוזי מיום 2.3.03 נדחו כל התנגדויות הנתבעים. כבר עם הוצאת היתר הבניה ביום 8.5.94 התנגדו הנתבעים לבנייה. התובעת חישבה את ההפרש בין הדירה המקורית שהייתה דירת חדר וחצי לבין דירת שלושה חדרים בשיעור של 3,200 ₪ לחודש ובהתאם העריכה את הפסדה עבור דמי השכירות. לטענתה, אמנם לא הוגשה חוות דעת שמאי לעניין חישוב זה, אך אין צורך בכך שכן "בתוך עמינו אנו יושבים" והחישוב נתמך בעדות הנתבע סאקס. עוד ביקשו בכבוד לפסוק להם סך של 35,000 ₪ בגין הפרשי המחירים בין הצעת המחיר שניתנה לבניית תוספת דירתם בטרם ההליכים המשפטיים ולאחריהם. בנוסף, ביקשו בכבוד לפצותם בסך של 1,600 ₪ בגין הוצאות שנאלצו להוציא בהליך משפטי לשם סילוקו של מר זבולוני, בו השתמשו הנתבעים כ"בריון" למניעה פיזית של הבניה. ביחס לתביעה שכנגד- טוענים בכבוד, כי סכום התביעה לא הוכח ולא פורש. גם הסכום שנאמד בחוות דעת השמאי מטעמם, בגובה 100,000 ₪ הוא מופרך ומבוסס על אומדן של השמאי אשר לא בדק האם השערים בחצר נעולים. טענת השמאי, לפיה השביל הוצר בעקבות בניית התוספת לדירת בכבוד היא מופרכת, שכן המפקח על רישום המקרקעין עצמו ביקר במקום והתרשם מרוחב השביל ולא קבע כל קביעה שיש לעשות בו שינוי כלשהו. בית המשפט המחוזי בחן גם הוא את קביעת המפקח וגם שם לא נקבעה כל הוראה שעל פיה התוספת חורגת לשטח השביל. לא ניתנה כל החלטה הקובעת כי השביל אינו במקום הנכון, ולכן יש לדחות את התביעה להחזרת המצב לקדמותו. לטענתם, לו הפרו אחת מההחלטות שניתנו, הרי שהדרך היתה פתוחה בפני הנתבעים להגיש נגדם בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט בהתייחס להחלטות שניתנו. אשר לשערים ולריצוף בחצר הסמוכה לדירת בכבוד- נטען, כי כל החצרות הסמוכות לדירות הקרקע מרוצפות ולכולן שערים. ואולם, רק החצר הצמודה לדירת בכבוד אינה נעולה. טענות הנתבעים 5. הנתבעים טענו, כי בכבוד רכשו את דירתם בבניין ועברו להתגורר בה בשנת 2006, לאחר שכבר כל יתר הצדדים לתיק התגוררו בבניין מזה שנים ארוכות. בטרם עברו לגור בדירה בעצמם, השכירו אותה לאחרים. כאשר רכשו בכבוד את דירתם היא היתה בת חדר אחד בלבד בשטח כולל של 24 מ"ר. לטענתם, עד אשר רכשה הגב' בכבוד את הדירה, שררו בבית המשותף יחסי שכנות טובים. ואילו בכבוד , אשר תוארו על ידי הנתבעים כאנשי ריב ומדון, פעלו באופן בלתי חוקי והתנהגו בכוחניות ואף הגישו אין ספור תלונות סרק שנדחו על ידי המשטרה, כל זאת שעה שאינם מתגוררים בעצמם בבית. הנתבעים טענו, כי בכבוד ביצעו עבודות בינוי נרחבות שלא כדין ובניגוד להיתר והשתלטו על הרכוש המשותף, סיפחו לעצמם שטחים ושינו ופגעו במערכות הבית המשותף. בין היתר, התקינו שער ברזל בקצה העליון של השביל השייך לרכוש המשותף, ואשר נועד לשמש כשביל היציאה/כניסה לרחוב נקדימון, בנו חומת אבן המסתירה את הנוף בקצה השביל והתקינו מנעול לנעילת שער הבניין המצוי לכיוון רח' נקדימון, כך שהכניסה מרחוב נקדימון הפכה למעשה לכניסה פרטית ובלעדית של בכבוד. כן סיפחו לעצמם את שטח החצר הגובל ברח' נקדימון, העבירו על דעת עצמם את מתקן האשפה שהיה ממוקם בקרבת הבניין, עקרו אותו והרחיקו אותו הרחק מהכניסה לבניין. עוד פגעו הם במערכות ניקוז המים של החצר, הותירו את הגינה מוזנחת, מונמכת ושיפועי מערכת ניקוז המים נוטים לצד ההפוך. כל השינויים שעשו, גורמים למפגעי ריח ומטרדי לכלוך ומפגעים של חרקים מהביוב. עוד טענו, כי בכבוד הרחיבו את תכסית דירתם בניגוד לדין ולהיתר בנייה, תוך חריגה מהמידות ומהיתר הבניה שניתן להם, על חשבון שטחי ומתקני הבית המשותף ועל חשבון קניינם של הנתבעים, כפי שהדבר מצא ביטוי בהחלטת כב' השופט זילברטל בבש"א 7716/98 והן כפי שקבע המודד המוסמך מר זינגלביץ. בעקבות עבודות בכבוד, הוצר רוחב השביל המשותף המוביל לבניין, כך שהשביל שמלכתחילה היה ברוחב של 1.5 מ' הפך להיות ברוחב של כ-70 -80 ס"מ בלבד. לטענת הנתבעים, העבודות שביצעו בכבוד נמשכו למעלה מעשור, וגרמו למטרדי רעש, פסולת, לכלוך ואבק. הנתבעים טענו עוד, כי בכבוד הפרו צווים שיפוטיים ופסקי דין. פסק הדין שנתן המפקח על הבתים המשותפים בתיק 105/01 קבע כי בכבוד יחזירו לקדמותם ולמתכונתם המקורית את כל המתקנים שהיו קיימים ברכוש המשותף קודם לתחילת עבודות הבינוי שבוצעו על ידם. הדבר אושר גם בפסק הדין בבית המשפט המחוזי בע"א 3235/02, אך בכבוד לא עשו כאמור ואף הוסיפו חטא על חטא וסיפחו לדירתם את רוב רוחבו ושטחו של השביל המקורי. בנוסף, לא שינו את פינת דירתם כפי שנצטוו. השמאי מטעם הנתבעים קבע, כי רק בעקבות הצרת השביל המשותף וחסימת הכניסה נגרמים לכל אחת מהדירות פגיעה בשווי של 25,000 ₪. בכבוד לא הגישו חוות דעת נגדית. גם ביחס להפרש בבינוי שבגינו תובעים בכבוד סכום של 35,000 ₪ טענו הנתבעים, כי סכום זה לא בוסס על חשבוניות או קבלות כדין המעידים על תשלום כלשהו הנוגע לבינוי שבוצע, וניכר כי מדובר בתביעת סרק. ביחס לתביעה שכנגד, ביקשו הנתבעים לקבלה על כל הסעדים המפורטים בה, שכן לטענתם, לא נותר כל ספק לגבי עבודות הבניה החורגות שבוצעו על ידי בכבוד והשתלטותם על הרכוש המשותף. דיון והכרעה 6. מטעם התובעת העיד בעלה מר שמואל בכבוד. מלבד הנתבעים דוד אביב ואנדרו סאקס העיד מטעמם השמאי מר אלעד גרשונוביץ שערך חוות דעת בעניינם. לאחר ששמעתי עדויות אלה ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם בכתב, שוכנעתי כי דין התביעה העיקרית להידחות ומקצתה של התביעה שכנגד להתקבל, מהטעמים שיפורטו בהמשך. 7. כאמור, בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שונים, במקצם היו מעורבים גם אחרים: בש"א 6169/98- בקשת בכבוד נגד אחר, מר זבולוני לסילוק ציוד בניה מחצר הבית. ביום 22.11.98 דחה כב' השופט ש' פיינברג בקשה זו. בש"א 7716/98- תביעת סאקס נגד בכבוד ליתן צו מניעה זמני שיורה למשיבים להפסיק את עבודות הבניה שביצעו. בהליך זה הגיעו הצדדים למעין הסדר ועל פי נקבע, כי ניתן תוקף להצהרת ב"כ בכבוד אשר הצהיר כי הקירות ייבנו בדיוק במידות המפורטות בהיתר הקיים ובמיקום כפי שמתחייב על פי ההיתר הקיים. זאת בכפוף לסטיה ברוחב של 5 ס"מ שהתבררה מחוות דעתו של זנגילבף בשל מיקום העמודים. עוד הוצהר שם שבכבוד יגישו בקשה להיתר מתוקן ביחס לסטיה הנ"ל (החלטה מיום 13.1.99). תק 4065/99- תביעה קטנה שהגיש ועד הבית נגד בכבוד (פסק דינה של כב' השופטת מ' אביב מיום 26.9.00). תיק מספר 105/01- לפני כב' המפקח פ' לוי, המפקח על רישום המקרקעין. תביעה שהגישו הנתבעים דנן למתן צו האוסר על בכבוד להרחיב דירתם - ביום 24.3.02 התביעה נדחתה אולם נקבע, כי על בכבוד להחזיר לקדמותם ולמתכונתם המקורית את כל המתקנים המפורטים שהיו קיימים ברכוש המשותף של הבית, בחלקו האחורי מכיוון רחוב נקדימון: גדר האבן, השער, המדרגות, השביל, מתקן האשפה וכן לפנות את כל פסולת הבניה מהשטח. ע"א 3235/02- ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של המפקח נדחה ביום 2.3.03 (כב' השופטים י' עדיאל, ב' אוקון, ח' בן עמי). בש"א 3558/02 - בקשה שהוגשה על ידי בכבוד נגד מר זבולוני, לסילוק ידו מהשטח. בית המשפט נעתר לבקשתם זו, לאחר שהגיעו שם להסכמה (החלטת כב' השופט א' פרקש מיום 22.4.02). כמו-כן, במהלך ניהול הליך זה, הגישו בכבוד בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, נגד החלטת מותב זה בדבר סיום חקירה נגדית שחקר בא כוחם. הבקשה נדחתה (רע"א 6063-11-11, החלטת כב' השופט א' רומנוב מיום 29.12.11). יוצא, איפוא, כי המחלוקות שבין הצדדים באו לפתחם של לא פחות מעשרה שופטים בערכאות השונות. 8. בטרם אתייחס לגופו של עניין אציין, כי אני דוחה את טענת הנתבעים ביחס להתיישנות התביעה. לעניין זה אני מקבל את טענת בכבוד, לפיה רק משהוכרעה המחלוקת בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ביום 3.2.03, ונקבע כי הם רשאים לבנות את התוספת לדירתם, קמה להם לכאורה עילת תביעה נגד הנתבעים על העיכוב הארוך בבניית התוספת. לפיכך, משהוגשה התביעה דנן שעות או ימים ספורים לפני תקופת ההתיישנות, יש לדון בה לגופה. אותה המסקנה חלה גם ביחס לטענת מעשה בית דין שהעלו הנתבעים. שוכנעתי, כי משניתנה הכרעה בבית המשפט המחוזי בעניינם של הצדדים, ובהסתמך עליה הגישה התובעת תביעתה, הרי לא מדובר באותן עילות וטענות. שקלתי את ראשי התביעה השונים לגופם ומצאתי כי אין לחייב את הנתבעים בתשלומם לתובעים. עם שמיעת העדויות ובחינת הראיות, המסמכים, ההחלטות ופסקי הדין שניתנו בענייננו, התרשמתי, כי לא ניתן לקבל את טענת התובעת לפיה העיכובים בבניית התוספת לדירתה נעוצים כולם במעשי הנתבעים. ההליכים בהם נקטו הנתבעים הם הליכים חוקיים ולגיטימיים. כזה הוא ההליך בפני המפקח על רישום המקרקעין ובערכאות הנוספות שענייננו הגיע לפתחן. בקריאת ההחלטות השונות ניכר באופן ברור שתביעות הנתבעים וטענותיהם לא נדחו על הסף, ומקצת הסעדים שביקשו הנתבעים אף התקבלו. כך, פסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין, אשר אושר בבית המשפט המחוזי, דחה אמנם את תביעת הנתבעים שלפניי, וקבע כי מאחר שבדירותיהם בוצעו הרחבות דומות לזו שמבקשים בכבוד לבצע, הרי שאין הם רשאים למנוע מכבוד להרחיב את דירתם. אך פסק הדין לא דחה את תביעתם בלא כלום, אלא דחה אותה בכפוף לכך שבכבוד יחזירו לקדמותם ולמתכונם המקורית את כל המתקנים המפורטים שהיו קיימים ברכוש המשותף של הבית. עוד הוסיף כב' המפקח בפסיקתו, כי אין בהחלטתו עמדה בקשר לדרישות הקבועות בחוק התכנון והבניה בדבר העבודות שמבצעים בכבוד ביחס להרחבת דירתם (ר' פסק הדין בתיק מפקח מס' 105/01, נספח ג' לכתב התביעה). כך היה גם בפסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות. אמנם בקשת הנתבעים להורות לתובעים להקים שביל ומסתור לפחי האשפה נדחתה, אך יחד עם זאת נקבע בפסק הדין, כי "הנתבע יבנה את השביל לאורך קו הבנין שלו ולאורך הגדר עם חצר השכנים...רק אם ניתן יהיה לבנות את השביל על פי התב"ע החדשה" (ר' פסק הדין בתק 4065/99 , נספח ב' לכתב התביעה). באופן דומה, חלקם של הנתבעים עלה גם בהחלטת כב' השופט צ' זילברטל : "בסופו של דבר התברר שהמשיבים (בכבוד) אכן סטו מהיתר הבניה סטיה שאינה גדולה אך גם אינה מבוטלת". ובהמשך: "נמצא כי, לכאורה, אין מדובר בהליך סרק והיתה הצדקה להגשת הבקשה" (בש"א 7716/98, נספח א לכתב התביעה, בעמ' 15 להחלטה). מקבץ החלטות ופסקי דין אלה מלמד, כי התביעות שהגישו הנתבעים לא היו מופרכות, ואף מקצת הסעדים שביקשו- התקבלו. כמו כן, עלה מפסקי הדין שניתנו לא אחת, כי בכבוד לא פעלו בהתאם להיתר הבניה שניתן באופן מלא. עוד יש ליתן את הדעת לכך ששניים מההליכים המוזכרים הוגשו על ידי בכבוד נגד זבולוני, ולמעשה אין לזקוף הליכים אלה לחובת הנתבעים, אשר כפי שיובהר בהמשך, לא נמצאה אחריות כלשהי של הנתבעים לפעולותיו של זבולוני. לפיכך, לא מצאתי כי חלה במקרה זה חובה על הנתבעים לפצות את בכבוד עבור הפסדים שנגרמו להם בשל הליכים לגיטימיים שנקטו. 9. יתירה מכך ולמעלה מן הצורך אציין, כי מצאתי שביחס לכל רכיבי התביעה לא עלה בידי בכבוד להוכיח כדבעי את הפסדיהם או נזקיהם. כך, תבעו בכבוד את הפרש דמי השכירות הראויים בגין הדירה שלא יכלו לבנות בשל התנגדות הנתבעים. בכבוד לא מצאו לנכון להביא חוות דעת או הערכת שמאי אשר תעגן את דרישתם זו. כאשר נשאל מר בכבוד מדוע לא תמכו תביעתם בחוות דעת השיב כי זהו הייעוץ שקיבל (עמ' 11 לפרוט'). הסכום הגבוה שנתבע בגין רכיב זה, בסך של 381,000 ₪ לא נתמך בכל ראיה שהיא, אלא התבסס על אומדן שערכו בכבוד ואין על מה לבססו. הישענותם של בכבוד על שיעור דמי השכירות בו נקב הנתבע סאקס אינה מספקת להוכחת נזק זה. אחיזתו של סכום זה במציאות מתערערת גם אל מול מכתב ששלח ב"כ בכבוד לנתבעים ביום 4.4.02 ובו נטען כי סכום הנזק שנגרם להם כתוצאה מאי השכרת הדירה המורחבת שנת 2002 הוא 42,000 ₪ בלבד( נספח ה' לכתב התביעה). יפים דברים אלה גם ביחס לרכיב של "הפרש המחיר לבינוי". בכבוד מבקשים לפצותם בשיעור של 35,000 ₪ בשל פער שנוצר, לדבריהם, בהצעת מחיר שקיבלו לבניית התוספת לדירתם עובר להכשלת הבניה על ידי הנתבעים ועד לאחריה. אולם, כל שבכבוד הגישו לעניין זה הוא שני הסכמים עם קבלנים שונים. האחד, "זכרון דברים" מיום 30.11.98 שנערך בין שמואל בכבוד לאדם בשם "אחמד חלאחלה" , אותו ערך שמואל בכבוד ובו הוא כותב בכתב ידו כי סוכם ביניהם שחלאחלה יבנה עבורו "שלד קירות" תמורת סכום של 15,000 ₪ (נספח ת/ 29 לתצהיר שמואל בכבוד). השני, מסמך מאוחר יותר, ערוך גם הוא בכתב יד ובו הסכמה בין שמואל בכבוד ל"ש.מ. המגדל לבנייה בע"מ", ובו סיכום נוסף לגבי ביצוע בניה עבור בכבוד, אלא שהפעם הסכום המוסכם הינו 68,000 ₪. על פי המועדים המופיעים במסמך זה, נראה כי הוא נערך בשנת 2002 (ת/30 לתצהיר בכבוד). עוד צורפו "קבלות" בכתב ידו של שמואל על סכומים נמוכים שלכאורה שולמו על ידו לחלאחלה כפי שמסר בעדותו (עמ' 14 לפרוט'). גם לצורך הוכחת רכיב תביעה זה, לא מצאו בכבוד לנכון להזמין לעדות את אותם קבלנים אשר שמותיהם מופיעים על המסמכים, ומעדות שמואל בכבוד עולה הספק האם אכן אלה היו הסכומים ששולמו. משכך, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הבניה התייקרה בשיעור של 35,000 ₪. 10. עוד ביקשו בכבוד לפצותם גם בגין הוצאות בניית גדר. בכתב התביעה טענו בכבוד, כי "כסיוע למעשיו של אותו בריון הרסו הבריון, והנתבע מס' 6 את הקיר המפריד בין החלקה בה מתגורר הבריון לבין החלקה נשוא התיק" (ס' 10 לכתב התביעה) בשל כך ביקשו לפצותם בסך של 3,000 ₪. מעדות שמואל בכבוד, ניכר היה כי אינו יכול לנקוב בסכום מדויק לעלות הגדר, והוא העריך בעדותו כי עלותה נעה בין 2,900 ל-3,000 ₪.במסגרת ת.א. 4442/02 הצהירה התובעת, כי עלות הגדר היא 3,600 ₪. מעבר לכך, בבש"א 3558/02 הגישה התובעת בקשה נגד אבנר זבולוני ושם טענה, כי מר אבנר זבולוני הוא שהרס את הגדר (ר' בעמ' 2 לפרוט' הדיון מיום 22.4.02 בבש"א 3558/02, נספח ת/28 לתצהיר שמואל בכבוד). גם בעדותו במסגרת הליך דנן, העיד שמואל בכבוד, כי מי שהרס את הגדר הוא זבולוני, ולא הנתבעים עצמם (ר' שורה 18 בעמ' 20 לפרוט'). לפיכך, אני דוחה בזה גם את התביעה ככל שהיא נוגעת לגדר. 11. רכיב אחרון שביקשה התובעת לפסוק לה הוא, הוצאות משפט עבור "הוצאות משפט לסילוק הבריון(זבולוני)" (ר' למשל ס' 4(ד) לסיכומי התובעת) בסך של 1,600 ₪. במסגרת זו מבקשת התובעת לפסוק לה את הסכום הנ"ל עבור הוצאות להן נדרשה בהליך בש"א 3558/02 הנ"ל. לא שוכנעתי, כי יש לחייב את הנתבעים בהוצאות משפט להם נדרשו בכבוד לפינוי של אדם אחר, שכן של בכבוד בבית סמוך, אשר לו עניינים וסכסוכים אחרים ונפרדים עם בכבוד. לא מצאתי כל ראיה לכך שהנתבעים אחראים באופן כלשהו לנוכחות זובלוני בחצר בכבוד ומשום כך- אין מקום להשבת הוצאות משפט בגין כך. התביעה שכנגד 12. בתביעתם שכנגד מבקשים הנתבעים, להורות לנתבעים שכנגד להחזיר לקדמותם את המתקנים שברכוש המשותף. בלשון זו בדיוק נקט בפסק דינו כב' המפקח על רישום המקרקעין, עת דחה מחד את תביעת הנתבעים כאן, אך הורה באופן חד משמעי בסיפא של פסק הדין, כי : "על הנתבעת להחזיר לקדמותם ולמתכונתם המקורית את כל המתקנים המפורטים להלן שהיו קיימים ברכוש המשותף של הבית, בחלקו האחורי מכיוון רחוב נקדימון: גדר האבן, השער, המדרגות, השביל, מתקן האשפה וכן לפנות את כל הפסולת וחומרי הבניה מהשטח". ככל שבכבוד לא פעלו בהתאם לפסק דין זה, אשר אושר גם בבית המשפט המחוזי, יתכבדו ויעשו כן עתה, שאם לא כן עומדות לנתבעים דרכים שונות לאכיפת פסק דין זה. הפיצוי הכספי בתביעה שכנגד 13. הנתבעים טענו, כי בשל הצרת השביל וחסימתו נגרמו להם נזק כולל של 100,000 ₪. לתמיכה בטענתם לנזק זה, הגישו הנתבעים חוות דעת שמאי מקרקעין אלעד גרשונוביץ (נ/7). בחוות דעתו קבע המומחה, בין היתר, כי חלק הבניין שאמור היה להיות בנוי בצמוד למעבר ומהווה תוספת לחלקת התובעת, בנוי בחריגה מקווי הבניין המותרים אל תוך חלק משטח המעבר, באופן שגרע חלק משמעותי מרוחבו המקורי של המעבר טרם הצרתו, וכי נכון ליום ביקורו במקום, לא קיימת גישה אל מרבית יחידות הדיור מרחוב נקדימון. לבסוף, העריך השמאי גרשונוביץ, כי עקב חסימה והקטנה של מעבר קיים הממוקם בתחום הרכוש המשותף בחלקה, דמי הפיצוי הראויים עבור כל יחידה בבניין, מלבד יחידת התובעת, בסך של 25,000 ₪ (ר' עמ' 8 וס' 9 לחוות הדעת). הנתבעים שכנגד לא הביאו חוות דעת נגדית לסתירתה או הפרכתה של חוות הדעת מטעם התובעים שכנגד. השמאי גרשונוביץ נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבעים שכנגד. חוות דעתו לא הופרכה בחקירה זו. ב"כ הנתבעים שכנגד, שאל את המומחה אודות נעילת השערים, והשמאי לא ידע להשיב אם אלה נעולים אם לאו, אך העיד כי מכל מקום הצרת השביל אינה קשורה לנעילת השערים, בעודה פוגעת באפשרות המעבר לדירות התובעים שכנגד. נוסף לסכום הנ"ל תבע הנתבע מר אנדרו סאקס פיצוי בסך של 120,000 ₪ בגין חסימת אור השמש שנגרמה לו בשל הבניה שביצעו בכבוד. ואולם, לא הוגשה כל חוות דעת אשר תתמוך בטענה זו ולא מצאתי כי ראש נזק זה הוכח במידה מספקת. לפיכך, אינני רואה לנכון לפסוק סכום זה. ביחס לסעד הכספי הנוסף בסך של 150,000 ₪ עבור הנזקים והמטרדים להם גרמו בכבוד לטענת הנתבעים בשל עבודות הבניה שבצעו, הרי שלא נחה דעתי כי נזקים כאלה אכן נגרמו ושחוסר הנוחות שנגרמה לנתבעים, עולה על חוסר הנוחות הבלתי נמנעת כתוצאה מבניה על ידי בכבוד. 14. סיכומו של דבר- נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה העיקרית. התביעה שכנגד, מתקבלת בחלקה כאמור בסעיף 12 לעיל. אשר לפיצוי הכספי שבתביעה שכנגד, אני פוסק לטובת הנתבעים- התובעים שכנגד, סך של 100,000 ₪ שיחולק בין בעלי ארבע הדירות באופן שווה. יתר הסעדים הכספיים- נדחים. פיצוייםצוויםתביעה שכנגדצו עשה