ביטול פסק דין אשר הושג, לטענתו, במרמה, במסגרתו חוייב התובע, בבית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע, בתיק שמספרו ת"ק 1433-09, לשלם לנתבע סך של 25,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 1000 ₪ . בסופו של יום על פי כתב התביעה שלפני, הגיעו הצדדים להסדר לפיו שילם התובע לנתבע סך של 8000 ₪ לסילוק פסק הדין האמור, ולפיכך מבקש הוא כי הנתבע יפצה אותו בגין סכום זה ששילם לו וכן בסך של 10,000 ₪ נוספים בגין "עוגמת נפש וטרטורים והוצאות שונים", כך לשון כתב התביעה. התביעה, אם כן, הוגשה כתביעה כספית על הסך של 18,000 ₪ . תמצית הטענות בכתב התביעה: התובע טען בכתב התביעה כי הגיש כנגד הנתבע תלונה במשטרת ישראל כי הנתבע סוחט אותו ומאיים עליו. לטענת התובע, משטרת ישראל חקרה את התלונה, בוצע עימות בין הצדדים והנתבע נעצר אך שוחרר למחרת על ידי שופט. על פי הנטען בכתב התביעה, מאז מעצר זה ועד ליום הגשת התביעה מתנקם הנתבע בתובע ומוציא דיבתו רעה. בהמשך לכך, ביום 20.8.2009 הגיש הנתבע כנגד התובע תביעה בבית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע, במסגרתה טען כי הלווה כספים לתובע ועליו להשיבם לידו. כאמור בכתב התביעה, ביום 13.4.2010, ניתן פסק דין בהעדר התייצבות של התובע, ובמסגרתו חוייב התובע לשלם לנתבע סך של 25,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 1000 ₪ . התובע, כנטען בכתב תביעתו, ניסה לבטל את פסק הדין אך הדבר לא עלה בידו, ולפיכך נאלץ, כלשונו, להגיע להסדר עם הנתבע ולפיו ישלם לו סך של 8,000 ₪, בתשלומים, על מנת למנוע עיקולים, מאסרים וסבל מיותר. עוד טען התובע, כי הנתבע ביסס את תביעתו בבית משפט לתביעות קטנות, על עד מטעמו בשם חסיין אל עסאם. לטענת התובע, לאחרונה נודע לו כי בטרם הוגשה התביעה בבית משפט לתביעות קטנות, פנה הנתבע לעד הנ"ל והבטיח לשלם לו סכום כסף, על מנת שיעיד עדות שקר. מכאן, לטענת התובע, כי פסק הדין בתביעות קטנות הושג במרמה ויש לבטלו. תמצית הטענות בכתב ההגנה: הנתבע טען בכתב הגנתו כי טענותיו של התובע נדונו והוכרעו על ידי בית משפט לתביעות קטנות בבקשה לביטול פסק דין אשר הגיש התובע, וכן בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע במסגרת תיק רת"ק 3953-08-10 אשר נדחתה אף היא. הנתבע טען כי התובע מודע היטב לחובו, אשר עמד על סך 25,000 ₪ בעת הגשת התביעה כנגד התובע בבית משפט לתביעות קטנות, וזאת מאחר והנתבע נקט, לפני הגשת התביעה, בכל ההליכים המקובלים על פי המנהג הבדואי. כך, על פי כתב ההגנה, פנה הנתבע לשייך חוסיין אל עסאם, המוכר, לטענתו של הנתבע, במגזר הבדואי, בנושא פתרון סכסוכים ויישוב מחלוקות על פי המנהג הבדואי, והתובע, לטענת הנתבע, הודה בפני השייך אל עסאם כי הוא חייב לנתבע סך של 25,000 ₪ ואף הבטיח כי ישיב את הסכום. הנתבע טוען עוד, כי התובע אף הודה בחובו כאשר החל לשלמו במסגרת תיק ההוצאה לפועל על פי הסדר חוב שנערך על ידי בא כוחו עו"ד עומר אחמד. לסיכום טען הנתבע, כי התובע אינו משלים עם החלטות קודמות שהתקבלו בעניינו ויש לדחות את תביעתו. מהלך הדיון בתביעה: בהחלטתי מיום 31.10.2012, לאחר שביטלתי את פסק הדין שניתן בתיק זה בהעדר הגנה כנגד הנתבע, הוריתי כי התביעה תידון בסדר דין רגיל וקבעתי את התיק לישיבת קדם משפט ליום 12.2.2013. ביום 12.2.2013 התייצבו התובע, הנתבע ובא כח הנתבע עו"ד סאלם אל מדאם, והבהירו כי הסתיימו ההליכים המקדמים בין הצדדים, ואין להם עוד צורך בהחלפת שאלונים, או בגילוי מסמכים, או במתן פרטים נוספים. לפיכך, נקבע מועד להגשת תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות ליום 23.6.2013. ביום 23.6.2013 התקיים בפני דיון ההוכחות בתביעה. לדיון התייצבו התובע, בא כוחו עו"ד יוסף פרחי, הנתבע, בא כח הנתבע עו"ד סאלם אל מדאם והעד מטעם הנתבע מר חוסיין אל עסאם. בפתח הדיון טען התובע כי תצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו לא נחתם על ידו. גם לאחר מספר שאלות הבהרה מאת בית המשפט התעקש התובע כי החתימה על תצהיר העדות הראשית אינה חתימתו ושיער כי אדם בשם יוסוף, העובד במשרדו של עו"ד יוסף פרחי, חתם בשמו על התצהיר. לפיכך, הוריתי כי תצהירו של התובע יימשך מתיק בית המשפט והתובע ירד מעל דוכן העדים. לאחר מכן נחקר הנתבע על תצהירו . הנתבע נשאל בחקירתו בנוגע לנסיבות מתן ההלוואה שהייתה ביסודה של התביעה שהגיש כנגד התובע לבית המשפט לתביעות קטנות בב"ש. הנתבע הסביר כי בנו של התובע הוא שקיבל מהנתבע את סכום ההלוואה, אך התובע התחייב כי "הוא אחראי על זה" . הנתבע הודה כי אין ברשותו חשבון בנק, אך טען כי הכספים שמסר לבנו של התובע היו כספים שלו, אשר ילדיו, העובדים בעבודות שונות, מסרו לידיו. לטענתו, העברת הכספים בוצעה בביתו וכי התובע היה נוכח במעמד העברת הכספים והתחייב להשיבם. הנתבע הסביר כי הסכים להתפשר על סך של 8,000 ₪ מתוך הסכום שהלווה לבנו של התובע, משום שהתובע "היה בוכה שאין לו כסף", כלשונו, ולטענתו התובע אף לא עמד בהסכם המאוחר ולפיכך הוא דורש כעת את מלוא הסכום. לאחר עדותו של התובע נשמעה חקירתו של מר חוסיין אל עסאם. לטענתו, הצדדים הופנו אליו על מנת שיערוך ביניהם "סולחה", על ידי אדם בשם מוחמד טראבן. לטענתו, פנה אל התובע בעניין זה, ואף ביקר בביתו ,כאשר במהלך הביקור בביתו של התובע הודה התובע בפני מר אל עסאם כי כספו של הנתבע אצלו ואף הבטיח כי ישיב לו את הכספים. מר אל עסאם טען כי נפגש עם התובע בלבד, ולא עם אשתו, וזאת לאור מנהג הבדואים לפיו הנשים ממתינות בתוך הבית והגברים יושבים עם האורחים. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב . תמצית סיכומי התובע: בא-כח התובע טען בסיכומיו כי הסוגיה העיקרית העומדת להכרעה היא האם הנתבע נתן לתובע הלוואה של כ- 25,000 ₪ בחודש אוגוסט 2008. עוד טען בא-כח התובע כי סוגיה נוספת היא שאלת חלותו של חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ב - 1993. בא-כח התובע ביקש כי בית משפט יקבע שגרסת הנתבע אינה מתיישבת עם ההיגיון ועם השכל הישר וכי היא מעוררת תמיהות ורצופת סתירות פנימיות. בא כח התובע טען, כי בניגוד לאמור בכתב התביעה בבית משפט לתביעות קטנות, הודה הנתבע בהליך זה, כי נתן את ההלוואה לבנו של התובע, ולא לתובע, ואף לא יעלה על הדעת כי עשה כן ללא הסכם בכתב מבלי להחתים את התובע על כתב הערבות. עוד הוסיף בא כח התובע בסיכומיו, כי לא ניתן להטיל על התובע אחריות כערב ללא גמירות דעת ברורה, ומבלי שהוא מוכן לערוב לפרעון ההלוואה. בא כח התובע הוסיף וטען, כי הנתבע בחר שלא להזמין את בנו של התובע להעיד בבית המשפט, אודות ההלוואה הנטענת על ידו, וכי לטענת התובע אין כל יריבות משפטית בינו ובין הנתבע בנוגע לאותה הלוואה. לטענת בא כח התובע בסיכומיו, אין חולק כי עיסקת היסוד בה עסקינן הינה הלוואה חוץ בנקאית ולפיכך היה על הנתבע לערוך הסכם מלא בכתב ולעמוד בדרישות החוק . לטענתו, היה על הנתבע להוכיח שאין הוא "עוסק" כמשמעות מונח זה בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, וכי בהעדר חוזה הלוואה בכתב וגילוי מלא של פרטי ההלוואה, יש לקבוע כי עומדת לתובע הגנה ראויה בפני אותה הלוואה. עוד הוסיף בא כח התובע כי לא יתכן שהלוואה בסך של 25,000 ₪ לא הותירה "עקבות" כלשהן, ולפיכך יש להסיק כי תביעת הנתבע בבית המשפט לתביעות קטנות דינה להתבטל ולהדחות. תמצית סיכומי הנתבע הנתבע טען בסיכומיו כי התובע לא הצליח להוכיח את טענותיו ואף תצהיר העדות הראשית אשר הגיש נמשך מתיק בית המשפט. לטענת הנתבע, הטענה שהעלה התובע לפיה קיבל הנתבע פסק דין במרמה לא הוכחה, ורק מהווה ניסיון לעורר את אותה מחלוקת עובדתית באותן נסיבות ואותן עילות שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט לתביעות קטנות ועל ידי בית המשפט המחוזי בבקשת רשות הערעור שהגיש התובע בנוגע להחלטה בבקשה לביטול פס"ד. הנתבע טען כי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל בעניינם של הצדדים וכי פסק הדין מקים השתק המונע מהתובע להעלות בהתדיינות טענות החותרות תחת ההכרעה. הנתבע ביקש לדחות את תביעתו של התובע ולחייבו בהוצאות. דיון והכרעה התביעה שהגיש התובע היא תביעה לביטול פסק דין שהושג במרמה. אין המדובר בדיון מחודש בתביעה המקורית שהגיש הנתבע כנגד התובע בבית המשפט לתביעות קטנות בתיק ת"ק 1433/09 וכל טענותיו של התובע, לגופה של המחלוקת שהייתה נשוא הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, אינן רלבנטיות בענייננו. הטענה היחידה המופיעה בכתב התביעה, הנוגעת לאותה מרמה נטענת שבעטיה לכאורה הושג פסק הדין, היא הטענה לפיה עדותו של מר חוסיין אל אסאם נקנתה בהבטחה לשוחד עתידי. יפים להבהרת עילת תביעה זו, שלה מוגבל הדיון בפני, הדברים הבאים מתוך פסק דינו של כב' השופט רון סוקול (מחוזי חיפה) בע.א. 648/08 עבד ראזק עטרייה ואח' נגד סאלח סגיר ואח' , פורסם בפדאור גוגל : "בעבר נהוג היה להבחין בין "תרמית חיצונית" לעילה לבין "תרמית פנימית". רק "תרמית חיצונית" הוכרה כעילה לביטול פסק הדין. תרמית חיצונית הינה תרמית בהליך עצמו, כמו מתן שוחד לעדים, לבית המשפט, זיוף מסמכי בית המשפט וכו'. תרמית פנימית הינה למשל מתן עדות כוזבת, הצגת מסמכים כוזבים וכו' (על עילת התרמית ראה ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג 449 (1959); ה"מ 445/80 אברהם נ' יוחאי, פ"ד לה(1)505 (1980); ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3)1 (2004); ע"א 4511/91 בוהדנה נ' בלום (לא פורסם, ניתן ביום 2.3.1994); ע"א 10564/05 (י-ם) גת נ' מתתיהו (לא פורסם, ניתן ביום 19.9.2007); רע"א 261/97 רפי ומתי יהושוע שיווק והפצה בע"מ נ' יונה שאול בפש"ר (לא פורסם, ניתן ביום 14.1.1998); ע"א 4958/99 עין גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2)11 (2000); ע"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 14.5.1997); ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4)641 (1991); ע"א 822/77 בסה נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד לב(3)21 (1978)). הבחנה זו אינה מקובלת כיום וגם תרמית פנימית עשויה להקים עילה לביטול ובתנאי שקיימת ראיה חיצונית לתרמית. כך לא די לטעון כי עד שיקר מעל דוכן העדים, אולם אם קיימת ראיה חיצונית שמאמתת את טענת השקר, כגון שהורשע במתן עדות שקר או שהודה כי העיד עדות שקר, יש בכך ראיה מספקת שתצדיק ביטול פסק הדין. עם זאת צריך לזכור שלא די בהוכחת התרמית אלא יש צורך לשכנע כי אותה עדות שקר או אותו מסמך מזויף המבססים את עילת התרמית היו בעלי משקל ממשי בהכרעה וכי בהעדרם הסיכוי לשינוי התוצאה הינו גדול למשל, מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3)498 (1984)" (ההדגשות שלי - י.ב.) . ברור מן הראיות שהובאו בפני, כי לא עלה בידי התובע להוכיח בהליך זה כי הובטח למר חסיין אל עסאם שוחד כלשהו, כפי שטען בכתב התביעה. מר אל עסאם אף לא הודה כי העיד עדות שקר או התכוון להעיד עדות שקר בפני בית משפט לתביעות קטנות, ועדותו דווקא חיזקה את גירסת הנתבע ולפיה הודה התובע בחובו לנתבע, בפני העד, מר אל עסאם. אציין כי מצאתי את עדותו של מר אלעסאם אמינה ומהימנה, ולא עלה בידי התובע לסתור את שנטען על ידו. התובע לא הביא כל ראייה לביסוס ה"שמועה" הנזכרת בכתב התביעה, בדבר הסכמתו הנטענת של מר אל עסאם לקבל שוחד בעבור עדותו בבית המשפט לתביעות קטנות, ואף לא חקר את מר אלעסאם, בצורה מפורשת, אודות האשמה חמורה זו. בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט (1) 414, 416 נפסק כי: " טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור .... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי. היה זה אפוא מחובתו של המערער להוכיח לגבי כל ענין וענין ולגבי כל סכום וסכום שהמשיב אמנם זייף חתימות, או עשה רישומים כוזבים, או השמיט הכנסות, או ניפח הוצאות וכו'....". (ההדגשה שלי - י.ב.). זאת לא עלה בידיו של התובע. אם לא די בכך, הרי יש לזכור, כי ממילא לא יכול היה התובע להוכיח כי בהעדרה של עדותו של מר אלאסם, היה סיכוי גדול לשינוי התוצאה בבית המשפט לתביעות קטנות, שהרי פסק הדין שם התקבל ממילא בשל העדר התייצבות של התובע דכאן, וכל שהתבקש הנתבע על ידי בית המשפט לתביעות קטנות (כב' הנשיא דאז השופט פנחס אסולין) הוא להצהיר כי כל האמור בכתב התביעה הוא אמת. לפיכך, הטענה, שממילא לא הוכחה כלל, כי לולא עדותו של מר אלאסם לא היה מתקבל פסק דין כנגד התובע דכאן, היא טענת סרק ואין לה על מה שתסמוך. שאר הטענות שהעלה התובע בסיכומיו, הן בנוגע לסבירות גרסתו של הנתבע בנוגע למתן ההלוואה, והן בנוגע לשאלת חלותו של חוק הלוואות חוץ בנקאיות, לא הועלו כלל על ידו בכתב התביעה והן בבחינת הרחבת חזית אסורה , וכמו כן, התובע מושתק מהעלאתן וזאת מכוח הדוקטרינה של מעשה בית דין. יפים לעניין זה הדברים הבאים שנפסקו ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' רלה וינשטיין, פורסם בפדאו"ר-גוגל: "מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי. ב-ת"א (מחוזי ירושלים) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן (לא פורסם, 24.2.2004) שעניינו תביעה לביטול פסק דין קבע השופט נ' סולברג כך: "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא-היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק". דברים אלה יפים הם גם לענייננו אנו. בענייננו, פסק הדין שניתן לטובת הבנק בהתדיינות הראשונה הכריע בפלוגתא העיקרית שהיתה נושא ההתדיינות בין וינשטיין ובין הבנק. אין לפרשו אלא כקביעה, כי וינשטיין חבה על פי החשבון שבבעלותה. פסק דין זה מונע מוינשטיין לשוב ולהעלות בהתדיינות השניה טענות החותרות תחת ההכרעה בפלוגתא זו תוך ניסיון לאיין את תוצאות פסק הדין, כפי שניסתה לעשות." (ההדגשות שלי - י.ב.). כאמור, כל טענותיו של בא כח התובע בסיכומיו בנוגע להלוואה שהיתה נשוא כתב התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, אינן אלא ניסיון לחתור תחת ההכרעה בפלוגתא זו, שהוכרעה באופן סופי בין הצדדים שבפני בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ . בסכום זה נלקחו בחשבון גם הוצאות הדיון מיום 31.10.2012. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. תביעות קטנותמרמהביטול פסק דין