תביעה בסכום של 537,265 ₪ בגין יתרת חוב של הנתבעת, עבור סחורה שרכשה וקיבלה בפועל מהתובעת. רקע הצדדים ניהלו ביניהם יחסי מסחר במשך שנים, במסגרתם רכשה הנתבעת מאת התובעת מוצרי מיתוג ותאורה. הפרשה נשוא התביעה מתחילה בסוף שנת 2009, עת משכה הנתבעת לפקודת התובעת 36 צ'קים דחויים, על סך של 34,950 ₪ כל אחד, בסכום כולל של 1,258,200 ₪ וזאת בגין סחורה שהיא עתידה לרכוש מהתובעת במהלך שנת 2010. מועדי הפירעון של הצ'קים היו למן חודש יולי 2010 ועד לחודש אוגוסט 2011. הצ'קים הופקדו ע"י התובעת למשמרת בבנק שלה ביום 8.12.09. הנתבעת אכן משכה ורכשה סחורה מאת התובעת גם בשנת 2010 ולמן חודש ינואר באותה השנה. דא עקא, בסוף חודש מרץ תחילת אפריל 2010, הסתבר לנתבעת כי הופסק הזיכיון של התובעת מול חברת ג'נרל אלקטריק העולמית, בכל הקשור למוצרי תאורה. על פי מכתב שהציגה התובעת בעניין זה, עולה כי ביום 4.3.10, הודיעה ג'נרל אלקטריק לתובעת על ביטול הסכם ההפצה שביניהן, באופן שההסכם יסתיים תוך 120 ימים, היינו, ביום 4.7.10. הנתבעת חולקת על האותנטיות של מכתב זה וכן הצדדים חלוקים לגבי השאלה כיצד נודע לראשונה לתובעת על הפסקת הזיכיון או על הכוונה להפסיק את הזיכיון. בעניין זה עוד יפורט בהמשך פסק הדין. בעקבות דברים אלה, הסכימו הצדדים בתחילת יולי 2010 על ביטול של 8 צ'קים שמועד פירעונם חל בחודשים יולי עד אוקטובר 2010 וזאת, לפי טענת הנתבעת, נוכח ההבנה של שני הצדדים, כי באותו מועד הנתבעת הייתה ממילא ביתרת זכות אצל התובעת והיקף הרכישות של הנתבעת בשנת 2010 יקטן עקב ביטול הזיכיון והעדר יכולתה של התובעת למכור לנתבעת מוצרי תאורה מבית היוצר של ג'נרל אלקטריק (אין מחלוקת כי הצ'ק הראשון מסדרת הצ'קים שניתן ליום 3.7.10, נפרע). הצדדים חלוקים לגבי הסיכומים שהושגו ביניהם בשלב זה ובעקבות הפסקת הזיכיון. התובעת טוענת כי היא הסכימה לבטל חלק מהצ'קים בלבד וכן משכה חזרה את הצ'קים שהפקידה בבנק שלה עקב הבטחת מנהל הנתבעת להעברת צ'קים חלופיים, הבטחה שלא קוימה ואשר אילצה את התובעת לנקוט בהליכים כנגד הנתבעת לגביית חובה. הנתבעת מנגד טוענת כי סוכם בין הצדדים על ביטול מכלול הצ'קים ועל עריכת התחשבנות מחדש, שעל פיה יסוכמו הדברים. לטענת הנתבעת, התובעת הפרה סיכום זה ונהגה בחוסר תום לב, שעה לא שערכה עמה כל התחשבנות ואף פתחה תיק הוצל"פ לגביית חלק מהצ'קים שסוכם במפורש כי יוחזרו לנתבעת. גם לעניין זה, בין היתר, אתייחס בהמשך פסק הדין. מכל מקום, אין מחלוקת כי הנתבעת המשיכה לרכוש סחורה מאת התובעת במהלך כל שנת 2010 וזאת הן בתחום המיתוג והן בתחום התאורה וזאת גם לאחר שנודע לה על הפסקת הזיכיון. כמו כן, אין מחלוקת כי בחודש ספטמבר 2010, פנתה התובעת אל הבנק שלה וביקשה להשיב לידיה את יתרת הצ'קים שהופקדו לגבייה (26 במספר). גם אין מחלוקת כי בשלב כלשהוא העבירה הנתבעת לתובעת צ'קים של הבנק הבינלאומי, בסכום של כ-97,000 ₪, כשלטענת הנתבעת שיקים אלה הועברו בגין מוצרי מיתוג שנרכשו ולא מוצרי תאורה. אין מחלוקת כי הבנק הבינלאומי היה בנק חדש שהנתבעת החלה לפעול באמצעותו, במסגרת מהלך שיזמה להעביר את מלוא או חלק מהפעילות שלה מבנק לאומי, עמו עבדה הנתבעת שנים ארוכות. משלא הועברו צ'קים חלופיים כנגד השיקים המקוריים שנמסרו בסוף שנת 2009, כך לגרסת התובעת, פנתה היא ביום 22.12.10 אל הנתבעת באמצעות באי כוחה, בדרישה לסילוק חובה של הנתבעת תוך שבעה ימים, אשר הצטבר לאותו המועד לסכום של 529,361 ₪. ביום 29.12.10 הפקידה התובעת בחשבונה 9 צ'קים מתוך סדרת הצ'קים שהתקבלה אצלה בזמנו. כל הצ'קים הנ"ל לא כובדו ע"י הבנק של הנתבעת והוחזרו בו ביום. בעקבות כך, פתחה התובעת ביום 5.1.11 תיק הוצל"פ לגביית הצ'קים הנ"ל. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע הצ'קים. הנתבעת טענה, בין היתר, כי הגשת הצ'קים לביצוע נוגדת את ההסכם שבין הצדדים, כי התובעת נמנעה מלערוך עמה התחשבנות מחודשת, כי הפקדת הצ'קים בניגוד להסכם הפכה את הנתבעת ללקוח מוגבל בבנק, דבר שגרם לה נזק אדיר, המוערך בסכום של כ-300,000 ₪ ואשר אותו היא מקזזת מתביעת התובעת. כמו כן, נטען כי נגרם נזק נוסף לנתבעת, המוערך בסכום של 200,000 ₪, עקב הצורך להחזיר באופן מאסיבי ציוד, לרבות בתחום המיתוג, עקב הפסקת הזיכיון והעדר יכולת לקבל אספקה סדירה של סחורה. כמו כן, נטען כי התובעת נהגה בחוסר תום לב, עת לא הודיעה לנתבעת, בסמוך לאחר שנודע לתובעת על כך, על הפסקת הזיכיון. התנגדות הנתבעת לביצוע השיקים התקבלה בהסכמת הצדדים ובהתאם להמלצת כב' הרשמת קרן כ"ץ. לאחר מכן, ביהמ"ש אישר לתובעת לתקן את התביעה ולהפוך אותה לתביעה שמתבססת על הפרת חוזה ועל עשיית עושר ולא במשפט, כמו גם על ההמחאות שהוגשו לביצוע. בתביעה המתוקנת שהוגשה, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת במלוא יתרת החוב שהיא חבה לה בגין סחורה שקיבלה בפועל, בסכום של 537,265 ₪. הנתבעת בכתב הגנתה חוזרת למעשה על טיעוני ההתנגדות שתמציתם פורטה לעיל, תוך כך שהיא מעמידה את סכום הנזק בגין הפיכתה ללקוח מוגבל, לסכום של מיליון ₪. כמו כן, נטען לנזקים נוספים שמגיעים לסכומים של 2 מיליון ₪ נוספים בגין פעולות התובעת ומחדליה. דיון חובה של הנתבעת בגין סחורה שקיבלה בפועל לאחר שעיינתי בחומר שלפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעת נותרה חייבת לה את סכום התביעה. סכום החוב מוכח באמצעות כרטסת הנהלת החשבונות שניהלה התובעת בכל הנוגע ליחסי המסחר שלה עם הנתבעת. כרטסת זו צורפה לתצהירה של מנהלת הכספים של התובעת, הגב' מיכל פתאל (נספח 12). מעיון בכרטסת זו, המנוהלת בנפרד לגבי מוצרי מיתוג ולגבי מוצרי תאורה, עולה כי סכום החוב בגין מוצרי מיתוג עמד על 202,032 ₪ ואילו סכום החוב בגין מוצרי תאורה עמד על 327,328 ₪ ובסה"כ 529,361 ₪, סכום החוב שנזכר במכתב הדרישה מיום 22.12.10, כשסכום זה נכון ליום הגשת כתב התביעה המתוקן בחודש אפריל 2011, שווה 537,265 ₪. טענת הנתבעת בסיכומיה, שלפיה לא ניתן להסתמך על הכרטסת כראיה, שכן מדובר ברשומה מוסדית והתובעת לא טענה בכתבי הטענות שלה או בתצהיריה שמדובר ברשומה כאמור, דינה להידחות, שכן לא באה כל התנגדות מצד הנתבעת לקבילות הכרטסות לפני סיכומיה. באת כוח הנתבעת החלה לחקור את עדי התובעת ולרבות העדה מנהלת הכספים פתאל, מבלי שהעלתה כל התנגדות לקבילות הכרטסות שצורפו לתצהירה ואף חקרה את העדה על הכרטסות, עת שאלה אותה אם החוב מתבסס על הכרטסות. די בכך כדי להשמיט את הקרקע תחת הטענה בסיכומים שלפיה הכרטסת לא קבילה. בעל דין שאינו מתנגד להגשת מסמך שמהווה רשומה מוסדית, נחשב כמסכים לו (ראה ספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק שני עמ' 987 למעלה ועמ' 989 סעיף 6). הוא הדין לגבי כל מסמך שמצורף לתצהירו של עד (ראה שם, עמ' 989 סעיף 6(א)). בהעדר התנגדות במועד למסמך, המסמך הוכשר, נחשב כקביל ואין עוד כל משמעות לעובדה שבתצהיר הגב' פתאל לא נרשם כי מדובר ברשומה מוסדית ולא נרשמו כל ההצהרות שהפסיקה מחייבת את קיומם לצורך הכשרת המסמך כרשומה מוסדית. הרבה למעלה מן הדרוש, אציין כי משהכרטסת צורפה לתצהירה של מנהלת הכספים של התובעת, אשר אמונה על הנהלת החשבונות של החברה, נראה לכאורה כי לא ניתן לומר בהכרח שיש לפסול את המסמך בשל העובדה שמדובר בעדות מפי השמועה ואם כך, ממילא אין צורך כדי שהכרטסות תתקבלנה כראיה קבילה, לעשות שימוש בסעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש). כידוע, העובדה שניתן להגיש מסמך המהווה פלט מחשב כרשומה מוסדית ושלא באמצעות עורכו ובכפוף להצהרות הנדרשות, אינה גורעת מזכותו של בעל דין להגיש גם מסמך מסוג זה באמצעות עורכו או באמצעות העד שמכיר את פרטיו ממקור ראשון. נדמה כי יש לראות במנהלת הכספים, הגב' פתאל, כעד שמכיר את פרטי הכרטסות ממקור ראשון. הנתבעת מנגד לא מצאה לנכון לצרף את כרטסת הנהלת החשבונות ע"ש התובעת שהתנהלה אצלה, המשקפת את יחסי המסחר שלה עם התובעת, למרות שנוהלה כרטסת כזו ולמרות שלא הייתה כל מניעה לצרף אותה (ראה עדותו של מר נוי עמ' 31, ש' 22 - 25). יתרה מכך, גם לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא צורפה כרטסת כזאת (ראה עמ' 31, ש' 22 - 25). בנסיבות שכאלה, חלה החזקה שלפיה לו הכרטסת הייתה מצורפת, הייתה פועלת לרעת הנתבעת ותומכת בטענות התובעת. יתרה מכך, לא רק שלא צורפה כרטסת של הנתבעת, אלא שהנתבעת אף לא מצאה לנכון לציין בתצהירה מה הוא סכום החוב שהיא חייבת בגין מוצרים שקיבלה בפועל וזאת למרות שמר נוי מודה בתצהירו כי הנתבעת קיבלה סחורות אשר תמורתן לא נפרעה באופן מלא ואמנם לפי טענתו, בהיקף נמוך מהסכום הנטען ע"י התובעת (ראה סעיף 3 לתצהירו). גם בחקירתו הנגדית כשנשאל אם עד היום ערך חישוב של ההתחשבנות שבין הצדדים, ענה שלא עשה כן (עמ' 42, ש' 2 - 3). בנסיבות אלה, מקום שהתובעת המציאה כרטסת הנהלת חשבונות שמשקפת את יתרת החוב של הנתבעת ואילו הנתבעת נמנעה מלעשות כן ואף נמנעה מלציין מה הוא סכום החוב לשיטתה, אין לביהמ"ש אלא לקבל את הטענה שלפיה הנתבעת נותרה חייבת לתובעת סכום השווה לסכום התביעה. מה הייתה מהות עסקת היסוד ומה סוכם בין הצדדים לגבי ההמחאות במועד היוודע ביטול הזיכיון והאם ניתנה התחייבות על ידי הנתבעת להמצאת המחאות חלופיות לפי טענת הנתבעת, עסקת היסוד בוטלה. לפי טענת התובעת, הנתבעת הבטיחה שיקים חלופיים. כך או אחרת, מעדויות מנהלת הכספים מיכל פתאל ומר נוי עצמו, עולה כי לא הייתה התחייבות קשיחה של מי מהצדדים ביחס לעסקת היסוד (עדות נוי עמ' 36, ש' 16 - 19). כלומר - חרף העובדה שנמסרו מראש המחאות בסכום כה נכבד, הנתבעת לא הייתה מחויבת לרכוש סחורה בסכום ההמחאות ומנגד התובעת לא הייתה מחויבת לספק סחורה בסכום זה. גם לא נטען וודאי לא הוכח לפניי כי התובעת נתנה התחייבה קשיחה לספק סחורת תאורה של ג'נרל אלקטריק, כך שגם אין לראות את עובדת ביטול הזיכיון, כהפרת חוזה מצד התובעת כלפי הנתבעת. מעדויות פתאל ונוי עולה כי בנסיבות שנוצרו, היה מקום לבצע התאמות בהמחאות שנמסרו, אולם אין בידי לקבל את גרסת הנתבעת שהוסכם על ביטול והשבת כל ההמחאות המקוריות וללא העברת המחאות חלופיות. טענה זו לא נתמכת במכתבים ובחומר שלפניי. רק העובדה שבוטלו 8 המחאות נתמכת בהתכתבויות אלה שאגב הוצאו ברובם על ידי הנתבעת עצמה. עדותה של הגב' פתאל, לפיה סוכם כי על הנתבעת להמציא המחאות חלופיות ביחס למוצרי התאורה ובכלל, הייתה אמינה עליי. גרסה זו גם מתיישבת עם נוהג העבודה שבין הצדדים, שלפיו בידי התובעת תמיד המחאות עתידיות לכיסוי הזמנת סחורה. נוהג זה מוכח מעצם העובדה שהנתבעת מסרה בסוף שנת 2009 המחאות על סכום של למעלה מ-1.2 מיליון ₪ בגין סחורה שתירכש בעתיד. גם אם התובעת נענתה לבקשת הנתבעת לביטול 8 המחאות ואולי על רקע העובדה שהנתבעת אכן עמדה במועד זה ביתרת זכות כלפי התובעת, אין בכך כדי לשנות מן העובדה שהיה על הנתבעת להמציא המחאות חלופיות, גם אם היא הייתה ביתרת זכות באותו מועד או בכלל שהרי כאמור, זה היה נוהג העבודה שבין הצדדים. כאמור, עצם העובדה שנמסרו 36 המחאות בסוף שנת 2009 על סכום של למעלה מ-1,200,000 ₪, מעידה כי נוהג העבודה שבין הצדדים היה כזה שהתובעת תמיד מחזיקה בהמחאות העולות על סכום החוב של הנתבעת באותו רגע. ויודגש - מאחר והצדדים עבדו בתנאי תשלום של שוטף + 152 ימים, קיומה של יתרת זכות או העדר חובות במועד מסוים, כגון חודש יולי 2010, עת הוסכם על ביטול חלק מההמחאות, אינו מצביע דבר לגבי יתרת החובה האמיתית של הנתבעת לתובעת בחודשים שלאחר מכן ועובדה שעד מהרה ותוך חצי שנה, הסתבר כי הנתבעת חייבת לתובעת בפועל יותר מחצי מיליון ₪ על סחורה שנרכשה ונמסרה בפועל מבלי שהועברו שיקים חלופיים לכיסוי חובה זה. חומר הראיות מגלה כי למעט מספר המחאות חלופיות, בסכום כולל של כ-90,000 ש"ח ואשר לפי טענת הנתבעת נמסרו בגין מוצרי מיתוג ולא תאורה ושגם לאחר פירעונם נותר בסופו של דבר חוב של למעלה מחצי מיליון ₪, לא מסרה הנתבעת עד למועד הגשת ההמחאות לביצוע, המחאות חלופיות נוספות כלשהן, למרות שהנתבעת כבר צברה במועד זה חוב של כחצי מיליון שקלים. התובעת המתינה זמן רב (מחודש יולי עד דצמבר) ומשהסתבר לה כי כל הבטחות מר נוי להעברת המחאות חלופיות, אין בהן ממש (ואני מקבל את עדות הגב' פתאל ומר רווה בנושא זה), לא נותר לה ברירה, אלא להתחיל בהליכי גבייה. מאחר וההמחאות לא נמסרו בגין סחורה ספציפית שנלקחה קודם למסירתן, אלא כהמחאות לכיסוי סחורה שתסופק בעתיד, איני רואה כל הפרה מצד התובעת את ההסכם שבין הצדדים, בכך שבסוף דצמבר הגישה חלק מההמחאות לביצוע ועוד בסכום הנמוך מסכום החוב הכולל של הנתבעת באותו מועד. תיק ההוצל"פ אמנם נפתח בסמוך לפני תם ההתראה שניתנה, אולם בנסיבות שבהן הוכח כי מספר ימים נוספים אלה ממילא לא היו תורמים לנתבעת דבר, אין חשיבות מהותית לעובדה זו, וודאי לא על רקע מכלול ההתנהלות של הצדדים האחד כלפי משנהו, ממנו עולה כי הנתבעת היא האחראית העיקרית לכך שהוגשה התביעה דנא כנגדה. המסקנה כי הנתבעת הפרה את סיכום הדברים ואת נוהג העבודה שבין הצדדים, בכך שלא המציאה שיקים חלופיים וכי הנתבעת נהגה כשורה, נתמכת גם מהעובדה שחרף טענת התובעת, עליה היא חוזרת חזור ונשנה בתיק זה, לפיה לא ערכו עמה התחשבנות, כשלה הנתבעת עצמה מלהראות שהיא עצמה הציגה לתובעת בזמנו התחשבנות כלשהי והרי גם במהלך המשפט לא הוצגה כל התחשבנות כאמור (עדות נוי עמ' 42, ש' 2 ו-3), כמו גם הוסתרה למעשה כרטסת הנהלת החשבנות ע"ש התובעת שניהלה הנתבעת. כיצד אם כן יכולה התובעת לבוא בטרוניה אל התובעת, מקום שהיא עצמה, מעולם לא הציגה גרסה כלשהי לגבי סכום החוב הנכון שלה כלפי הנתבעת במסגרת אותה התחשבנות שהיא עצמה טוענת כי היה צריך להיערך בין הצדדים. מכתב ביטול הזיכיון, אופן ומועד היוודע לנתבעת על כך הנתבעת טוענת לתרמית מצד התובעת בהסתרת ביטול הזיכיון. טענה זו דינה להידחות, שכן לא הוכחה לפניי. לא שוכנעתי כלל ועיקר כי מכתב ביטול הזיכיון מחודש מרץ הנו פיקטיבי או רטרו- אקטיבי. הניסיון לחלץ הודאות כאמור או ראיות על כך מהעדים (דגול, נשיא, רווה ופתאל) לא צלח. גם אם נוצרה חוסר בהירות לכאורה, על רקע העבודה שהמכתב יצא מהונגריה, בעוד לפי עדות אחת המשרד הראשי של חטיבת התאורה של ג'נרל אלקטריק העולמית יושב בטורקיה, לא די בכך כדי שאקבע כי המכתב מזויף או מוזמן וכו'. גם לא עלה בידי הנתבעת להאציל מפי העדים כי התובעת ידעה על ביטול הזיכיון זמן רב לפני הוצאת המכתב נ/1 בחודש מרץ. מר נוי עצמו העיד כי נודע לו ביטול הזיכיון בסוף חודש מרץ תחילת אפריל 2010 (פרוטוקול ההתנגדות עמ' 1 ש' 9 - 18), כך שגם אם הדבר נודע במקרה ושלא בצורה מסודרת על ידי קבלת הודעה מאת התובעת, לא נגרם למעשה כל נזק לנתבעת מזה שלא התובעת הודיעה לנתבעת על כך. העובדה שלא ניתן למצוא ולו מכתב אחד של הנתבעת שבא בטרוניה על מועד היוודע לה על ביטול הזיכיון או דרך היוודע לה על כך, גם היא מחזקת את המסקנה כי לא הייתה כאן פעולה מכוונת מצד התובעת בעניין זה ולפחות כי גם הנתבעת לא סברה כך בזמנו. טענות הנתבעת אודות הנחות, בונוסים, החזרי סחורה, זיכויים וכו' טוענת הנתבעת כי במסגרת יחסי המסחר שבין הצדדים ובפרט במסגרת תכנית סיטונאי הבית, שהנתבעת נכללה בתוכה, היא הייתה זכאית להנחות שונות, זיכויים, הטבות, כמו גם לבונוסים. דא עקא, גם כאן, לא מצאתי כי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה בעניין זה. בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה, נטל הראיה וההוכחה ביחס להנחות והזיכויים הנ"ל, רובץ על כתפיה היא ולא על כתפי התובעת. התובעת הגישה תביעה חוזית לתשלום יתרת החוב על פי הכרטסת. הנתבעת, היא זו אשר העלתה את הטענה שלפיה הייתה זכאית להנחות, זיכויים ובונוסים שונים. לפיכך, הנטל על הנתבעת להוכיח טענה זו, כמי שהעלתה אותה. דינה של הטענה להידחות בראש ובראשונה בשל העובדה שנחה דעתי כי בנסיבות הקיימות של הפרת חובה של הנתבעת לשלם לתובעת בגין סחורה שקיבלה בפועל, שכמוה כהפרת חוזה, לא עומדת לנתבעת הזכות לקבל בונוסים והנחות, אשר מטבע הדברים שמורים ללקוחות המשלמים עבור הסחורה שהם מקבלים ולא לאלה המפרים את ההתחייבות העיקרית שהם נטלו על עצמם כלפי התובעת ביחסי המסחר עמה. כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין, וכעולה מהממצאים שלי עד כה, הנתבעת נותרה חייבת סכום משמעותי ביותר לתובעת ואי התשלום של סכום זה לא נבע, עם כל הכבוד, ממחדלים או מעשים של התובעת, אלא ממצבה הכלכלי ההולך ומתדרדר של הנתבעת וגם בעניין זה עוד יפורט בהמשך. גם לו סברתי שבנסיבות העניין עדיין זכאית הנתבעת להנחות או לבונוסים וכו', לא עלה בידי הנתבעת להוכיח מה הם הסכומים שהיא זכאית להם בקשר לכך. לצורך הוכחת הטענה שלפיה יש להפחית מסכום החוב שמשתקף בכרטסת סכומים כאלה ואחרים בגין הנחות, זיכויים, או בונוסים וכדומה, היה צורך בראש ובראשונה, להוכיח את זכאות הנתבעת לקבל הנחות כאמור ולהביא משנה סדורה בעניין זה. בנסיבות העניין, שבהן מדובר ביחסי מסחר מתמשכים ורכישת כמויות גדולות של סחורה, רצוי היה ואולי אף נדרש, להגיש חוות דעת של רואה חשבון, שתשקף את התחשיב לעניין אותן הנחות, זיכויים ובונוסים ולכל הפחות, ע"י הבאת נתונים מפורטים, מבוססים ומחושבים בתצהירו של מר נוי. הנתבעת לא פעלה כך. להיפך, בתצהירו של מר נוי לא ניתן למצוא משנה סדורה לגבי הנושא של הנחות, בונוסים וכדומה. התצהיר בכללותו ערוך כרצף אחד וללא חלוקה לכותרות משנה, והעיקר - אותם סעיפים בתצהירו שמתייחסים לטענות הנתבעת אודות ההנחות, ערוכים בצורה של אזכור ספורדי של זיכויים כאלה ואחרים שניתנו בשנת 2008 בגין סחורה ספציפית מן העבר. זאת ועוד: התנאים של תכנית סיטונאי הבית שמפורטים במכתב התובעת אל הנתבעת מיום 28.1.09 (נ/5), מותנים בעמידה ביעדי קניות שפורטו באותו מסמך. יצוין שהמסמך מתייחס לשנת 2009. לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי היא עמדה ביעדים אלה, לא בשנת 2009 ולא בשנת 2010. לא ניתן למצוא בתצהירו של מר נוי התייחסות מפורטת לנושא זה של עמידה ביעדי קניות. כמו כן, ברור הדבר כי הנתבעת אינה יכולה לצפות לקבל הנחות ובונוסים שעולים בקנה אחד עם סכומי ההמחאות המקוריים שנמסרו לצורך שנת הפעילות של 2010, מקום שבפועל וגם אם עקב הפסקת הזיכיון, לא רכשה הנתבעת סחורה בסכומים הנ"ל. אם לפי הודאתו של מר נוי עצמו בחקירתו, הנתבעת לא ערכה מעולם וגם לא עד היום, מסמך המציג את מצב ההתחשבנות שבין הצדדים לפי גרסתה וכאמור אף נמנעה מלהציג כרטסת הנהלת חשבונות שהתנהלה אצלה, כיצד ציפתה הנתבעת כי בית המשפט יקבל טענתה להפחתת החוב בגין הנחות וכו'. האם סברה הנתבעת כי די בהפרחת סכומים סתמיים לאוויר, הנאמדים על ידה במאות אלפי שקלים, ללא פירוט ולא ביסוס, כדי שבית המשפט יקבל טענותיה בעניין זה?! מר ליאור דגול, ששימש כמנהל החטיבה העסקית מסחרית מ-2008 עד 2012, אמנם העיד בחקירתו הנגדית כי שיעור ההנחה שהייתה הנתבעת זכאית לה עמד לדעתו על בין 10% ל-15% (ולא בין 30 ל-35% כפי שטענה הנתבעת), אולם בנסיבות בהן הפרה הנתבעת את ההתחייבות לשלם על הסחורה שלקחה ונותרה חייבת סכומים כה נכבדים, אין מקום לראות בה כזכאית להנחה כלשהי בנסיבות אלה, כפי שכבר ציינתי לעיל, מה גם שעם כל הכבוד, אין מקום ממילא לבסס פסיקה שמפחיתה מן החוב סכום כלשהו, על סמך הערכה זו של מר דגול, שניתנה על רגל אחת בחקירתו הנגדית וכהערכה, מקום שהנתבעת עד היום לא הציגה את גרסתה להתחשבנות שבין הצדדים ונמנעה מלגלות ולהציג מסמכים מהותיים כגון כרטסת הנהלת חשבונות. הפיכת הנתבעת ללקוח מוגבל עקב אי כיבוד ההמחאות וטענות נוספות הנתבעת העלתה בכתב הגנתה, כמו גם בתצהירה, טענות כלליות וסתמיות אודות נזקים בסכומים של מאות אלפי שקלים ועד שני מיליון ₪ בגין מחדלי ומעשי התובעת ובהם, הפיכתה ללקוח מוגבל, העדר יכולת לרכוש מלאי מוצרים סדיר עקב הפסקת הזיכיון. יש לדחות טענות אלה. לא הוכח לפניי כי הנתבעת אחראית למצבה הכלכלי של הנתבעת. גם לא הוכחו סכומי הנזק הנטענים שהופרחו לחלל האוויר ללא פירוט ובסיס. מעדותו של נוי ושל קלדרון, היועץ הכלכלי שליווה את הנתבעת מחודש פברואר 2010 ואשר נתן תצהיר עדות מטעמה, עולה כי הבעיות של הנתבעת בתחום זה החלו כבר בחודש פברואר 2010, או אז ביקשה הנתבעת להעביר את פעילותה לבנק אחר או לפחות חלק מפעילותה. חומר הראיות והעדויות של נוי ושל קלדרון, כמו גם העובדה שהנתבעת לא הציגה לבית המשפט את ההסכמים שלה עם בנק לאומי ואסמכתא למסגרת האשראי שקיבלה מהבנק, מעלים כי לנתבעת הייתה כנראה בעיה להמשיך ולקבל אשראי מבנק לאומי ועל כן נאלצה לפעול להעברת פעילותה לבנק אחר. הוכח בעדות נוי (עמ' 38 למטה עד 39 למעלה), כי לפני הפקדת השיקים בסוף דצמבר 2010, יתרת החובה של הנתבעת בבנק לאומי עמדה על 1,572,000 ₪, בעוד מסגרת האשראי שלה באותו מועד היה לפי עדותו של נוי 1,300,000 ₪ עד 1,450,000 ₪. חרף זאת, לא הודה נוי בחקירתו כי מדובר היה בחריגה מהמסגרת וטען כי הבנק לא אפשר לו לחרוג?! הנתבעת גם נמנעה מלהציג את מצב חשבונה בבנק הבינלאומי בזמנים הרלוונטיים (סוף 2010), כדי לתמוך טענתה שאך ורק עקב התנהלות התובעת התדרדר מצבה והפכה ללא פעילה. גם הוכח מעדותו של נוי כי הוגשו תביעות כנגד הנתבעת על ידי אחרים בטענה שהיא חייבת לה כספים (עמ' 40, ש' 31 - 32; עמ' 41, ש' 1 - 2, 26). כל האמור לעיל גם מסביר מדוע לא העבירה הנתבעת שיקים חלופיים לתובעת ומדוע מצאה את עצמה בחוב של חצי מיליון שקלים מול התובעת בסוף דצמבר 2010. בנסיבות אלה, אין לנתבעת אלא להלין על עצמה, אם הפכה ללקוח מוגבל עקב אי כיבוד ההמחאות שנמסרו לתובעת בזמנו כדין ואשר גם הוגשו לביצוע כדין כפי שכבר ציינתי לעיל, מקום שלא נמסרו המחאות חלופיות ומקום שבמועד הגשת ההמחאות לביצוע, כבר היה חוב של מאות אלפי שקלים כלפי התובעת. גם הטענה אודות נזק עקב חוסרים במלאי, דינה להידחות. טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר. ראשית, לא נטען וגם לא הוכח, כפי שכבר ציינתי לעיל, כי הייתה התחייבות קשיחה לגבי הספקת סחורה בכלל או מסוימת בפרט. גם אם אצא מתוך נקודת מוצא כי ביטול הזיכיון גרם לחוסרים במלאי, הרי שלא הוכח שנגרם נזק עקב כך וודאי לא הוכח שיעור הנזק. הנתבעת לא הביאה לעדות ולו לקוח אחד שלה כדי להראות שהיא ניזוקה מהעדר יכולת לספק ללקוחותיה מוצר זה או אחר שהיה חסר במלאי התובעת בזמנו. הנתבעת לא טענה כי לא ניתן היה לפנות לספק אחר ולרכוש ממנו את הנורות החסרות, גם אם לא של חברת ג'נרל אלקטריק, אלא מוצר שווה ערך של יצרן אחר. גם העובדה שעמדה לנתבעת תקופה של כשלושה חודשים להתארגנות (מסוף מרץ תחילת אפריל עד תחילת יולי), מחזקת את המסקנה כי אין כאן כל אחריות של התובעת לנזק כלשהו שנגרם לנתבעת, אם בכלל, ואשר ממילא לא הוכח כאמור. לסיכום, ובהתחשב בכל האמור לעיל, יש לדחות את כל טענות הנתבעת אודות נזק וקיזוז נזק זה וזאת בהעדר אחריות מצד התובעת, משלא הפרה כל חוזה או סיכום עם הנתבעת ובהעדר הוכחת הנזקים הנטענים. סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעת תשלם לתובעת 537,265 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת כתב התביעה מתוקן ועד לתשלום בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את אגרות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור וכל הוצאה אחרת כדין שהייתה ככל שהייתה ואשר תאושר על ידי בית המשפט. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו"ד ריאלי וסביר, בסך של 60,000 ₪. כל הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעת. סחורהחוב