שבר תלישה קטן במרפק ימין

כתוצאה מן התאונה נפגעה התובעת באזורי גוף שונים, בעיקר בצוואר, בחזה, בכתף ובמרפק ימין, ואובחנה כסובלת משבר תלישה קטן במרפק ימין. לטענת התובעת, כתוצאה מן התאונה סבלה וממשיכה לסבול מהגבלה בתנועות הצוואר ומכאבים המקרינים לידיה, לכתפיה ולצלעותיה, וטופלה מאז התאונה בקופת חולים ונזקקה למשככי כאבים וטיפולי פיזיותרפיה ולרפואה משלימה. 5. הנתבעת 2 מודה בכיסוי הביטוחי עפ"י החוק. הנכות הרפואית: 6. התובעת נבדקה ע"י אורתופד מומחה בכירורגיה אורתופדית, ד"ר משה לוינקופף, אשר מצא בבדיקתה כי קיימת הגבלה קלה בחלק מתנועות עמוד השדרה הצווארי בכל המישורים ללא עדות לקיפוח עצבי. המומחה ציין כי בדיקת המרפק אותו שברה התובעת בתאונה היתה תקינה, ולא נותרה לתובעת נכות במרפקה. 7. בהסתמך על קובץ תקנות המל"ל העריך המומחה את דרגת נכותה בגין הפגיעה בע"ש הצווארי בשיעור 10% לפי סעיף 37(5) (א) לתקנות הביטוח הלאומי )קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956. בנוסף קבע המומחה תקופת אי כושר מלא זמני למשך 4-6 שבועות מיום התאונה. 8. במקרה דנן, המומחה הרפואי לא נחקר ע"י מי מהצדדים בחקירה נגדית על חוות דעתו, ואף לא הוצגו לבית המשפט שאלות הבהרה למומחה, כך שהאמור בחוות דעתו לא נסתר. המומחה הרפואי אשר בדק את התובעת, מונה ע"י בית המשפט, ולפיכך אין לו כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיבית, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה. בית המשפט עמד על מעמדו של המומחה בבר"ע (מחוזי חי') 776/06 רז נ' פרוינד 20.11.06) : "למומחה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד, והוא חב נאמנות והגינות מוגברות כלפי בית המשפט, עליו להיות נטרלי ולפעול ללא משוא פנים או ניגוד עניינים, כמי שמסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת, וככזה הוא משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט". וכן ברע"א 1858/08 הדר חב' לביטוח בע"מ נ' גלית אמויאל ( 9.7.08): "מעמדו של המומחה מטעם בית המשפט הוסדר בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 (להלן: תקנות המומחים), שהותקנו בעקבות תיקון 5 לחוק הפיצויים. מגמת המחוקק ומחוקק המשנה הייתה לאפשר לצדדים ולבית המשפט להסתמך על חוות דעת של גורם עצמאי ואובייקטיבי, במקום גורם, שיש חשש להיותו מוטה (ראו: א' ריבלין, תאונות הדרכים סדרי הדין וחישוב הפיצויים 561 (תשנ"ט) (להלן: ריבלין). כחלק מכך, נקבעו בתקנות הפיצויים הוראות הנועדות להבטיח את קיומו של שיקול דעת עצמאי ואובייקטיבי של המומחה מטעם בית המשפט". 9. לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה. יוצא אפוא כי נגרמה לתובעת נכות בשיעור 10% בתחום האורתופדיה כתוצאה מן התאונה. הנכות התפקודית: נכות תפקודית אל מול נכות רפואית 10. המונח "נכות תפקודית" מבטא הגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. הגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן מקביל של הכושר לתפקוד יום-יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית. בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב (3) 589, (12.10.78) נפסק: "הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו". בע"א 586/84 גדעון מקלף נ' שרה זילברברג מג (1) 137 (16.3.89) נפסק: "אין צורך לחזור ולהדגיש כי לא בהכרח יש תיאום בין שנים אלה, והכל תלוי במהות הפגיעה. עיסוקו של הנפגע, יכולת אדפטציה שלו, כושר שיקום, תנאי שוק בעבודה וכדומה גורמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן." בע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (8.6.95) נקבע כדלהלן: "ראוי להביא בפני ביהמ"ש ראייה למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודה מסוימת, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לביהמ"ש להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו." 11. בענייננו נטושה מחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה. לטענת התובעת אין מדובר בנכות שולית וזניחה, אלא בנכות רפואית, המסבה לה מאז התאונה כאבים והגבלה בתנועות הצוואר המקשים עליה בתפקוד היומיומי. כפועל יוצא, התובעת התקשתה בביצוע עבודתה כפקידה בבנק דיסקונט, עבודה אשר היתה כרוכה בישיבה ממושכת מול צג מחשב, ולכן מאז התאונה מעבידיה לא היו מרוצים מתפקודה, היא הועברה בין המחלקות השונות בבנק ולא קודמה עד שלבסוף אולצה לפרוש מעבודתה עקב בעיותיה הרפואיות בגין התאונה. מנגד, הנתבעים סבורים כי הנכות התפקודית של התובעת פחותה מנכותה הרפואית, וקיים פער של ממש בין מגבלותיה מבחינה רפואית לבין יכולתה לעבוד ולתפקד. לטענתם, מדובר בפגיעה מזערית אשר אינה אמורה להשליך על תפקודה. הנתבעים מוסיפים כי התובעת חזרה לעבודתה אחרי זמן קצר, ושכרה נותר באותו סדר גודל, כשלמעשה פרישתה מעבודתה נעשתה מסיבות שאינן קשורות לתאונה, ובהחלט יתכן כי התובעת בחרה לפרוש אחרי שעייפה מעבודה ממושכת רבת שנים. דיון 12. הנכות שנקבעה לתובעת אינה בהכרח בעלת השפעה מלאה על תפקודה וכושר השתכרותה. אמנם הכלל הוא כי שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (ראו ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה 25.7.10 פסקה 8), אולם אין הוא מהווה את הפקטור היחידי. יש לבחון את נסיבותיו הפרטניות של כל נפגע, השכלתו, כישוריו, טיב הנכות והיכולת של נכות מעין זו להשפיע על אפיק זה או אחר של השתכרות. 13. עסקינן בתובעת אשר הינה ילידת שנת 1952 ועבדה שנים רבות מאוד כפקידה בבנק דיסקונט. ספק עד כמה למגבלותיה הקלות נודעה השפעה על תפקודה בעבודה משרדית. לנכותה השפעה בעיקר על עבודה בעלת רכיב פיזי בולט. הנכות הרפואית בשיעור 10% שקבע המומחה מייצגת, אם כן, במקרה זה את המבחן הטכני המבוטא בתקנות. היא אינה טומנת בחובה בהכרח הכבדה, כאמור, על פעולותיה של התובעת. 14. יתר על כן, הפסיקה והספרות קבעו לא אחת כי "נכויות בשיעור נמוך,של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב. במקרים כאלה הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות, אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה" (קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" בעמוד 191). ראה גם ע"א 413/88 זוהיר באדר אחמד נ' שמיר חברה לביטוח בע"מ ( 8.5.91) שם נפסק אודות המערער שנקבעה לו נכות בשיעור 10%," ...בית המשפט יכול היה להגיע למסקנה, שהסיכון שבגלל התאונה תקטן השתכרותו בעתיד מזו שהיה מגיע אליה ללא התאונה הינו אפסי ספקולטיבי, או היפוטתי בלבד, ... ועל כן אין יסוד להתערבותנו." 15. ניתן בהחלט להניח כי העובדה שהתובעת סובלת מדי פעם מכאבים בעת ישיבה ממושכת וקלה בתנועה הצוואר, המקנים לה שיעור נכות אורתופדית אפילו לא גבוהה, תשפיע במידה מסוימת על עבודתה. יחד עם זאת השלכת נכות זו על תפקודה לא הוכחה כדבעי בשיעור אותו טוענת, ולא נחה, אם כן, דעתי כי 10% הנכות האורתופדית שנפסקו לתובעת בגין התאונה הצדיקו שינוי כה ניכר בתפקודה של התובעת בעבודתה החל מאי קידום מוחלט ועד לצורך לפרוש מוקדם מהמתוכנן. 16. ראשית, פגיעה תפקודית בשיעור של 10%, כנטען על ידה, הייתה באה לידי ביטוי עד היום בשימוש משמעותי ורב בתרופות משככות כאבים במשך השנים מאז התאונה. התובעת לא הציגה בפני ביהמ"ש מסמכים או אסמכתאות המעידים על שימוש מוגבר במשככי כאבים, למעט מרשמים בודדים מהתקופה הסמוכה לתאונה (ת/7, ת/12 נספחים לתצהיר התובעת). זאת ועוד, מגיליון הטיפולים הפיזיותרפיים של התובעת עלה כי טיפולים אלו הסתיימו מס' חודשים לאחר התאונה (ראה ת/22-ת/27), ומאז לא הראתה התובעת כל אסמכתא שטופלה טיפולים נוספים חרף העובדה כי מבוטחי קופת חולים זכאים למצער לסבב טיפולים חדש כל שנה. יתרה מכך בגיליון הטיפול נרשם ע"י הפיזיותרפיסט כי התובעת לא הגיעה לשלושת התורים האחרונים שנקבעו לה (ראה ת/27) ללמדך כימצבה של התובעת הוטב ולא הצריך טיפול כה אינטנסיבי כבר בסמוך לתאונה. ראוי להדגיש כי בכרטיס הדווח נרשם:"סיבת אי קיום הטיפול 1" ובחלק התחתון מבואר "1.הטבה". 17. שנית, התרשמותי היא שמסלול חייה של התובעת לא נפגע. זמן קצר אחרי התאונה שבה לעבודתה בבנק באותו היקף משרה, כאשר עיון בתלושי השכר שצירפה התובעת עצמה מלפני התאונה ואחריה מראים כי שכר היסוד של התובעת שהיה עובר לתאונה 4953 ₪ (ראה למשל תלושי שכר לחודשים ינואר פברואר 2005 ת/34, ת/35) לא נפגע כלל, ועלה עם השנים כמקובל במשק כפונקציה של עלית המדד (ראה ת/41-ת/86). גם התובעת עצמה אישרה לבסוף בעדותה כי שכרה היסודי לא נגרע בשל התאונה, והיא המשיכה לקבל כל השנים את אותו השכר (פרוטוקול הדיון מיום 11.9.13 עמ' 10 ש' 20-23). השוני בין הסכומים של שכר היסוד החל מינואר 2011 המצביע כבכול על ירידה לא מעיד למעשה על גריעה בו אלא נובע משינוי הפורמט של תלוש השכר. עד כה בפורמט התלושים הקודם היתה חלוקה של שכר היסוד לשלושה מרכיבים משכורת, ותק לפי פרומיל וייצוג, שסוכמו לסכום אחד בנוסף לפירוטם, אך החל מינואר 2011 שלושת המרכיבים הנ"ל המשכורת, ותק לפי פרומיל וייצוג מופיעים אך ורק בנפרד ללא סכום של חיבור שלושתם, אך חיבורם מניב תוצאה דומה לשכר היסוד של התובעת עד כה, הסכום הכולל של שכר היסוד נותר זהה ולכן אין גריעה בשכר. (ראה תלושי שכר ת/77-ת/86). 18. לעניין הפגיעה בשכרה התובעת טענה כי אלמלא התאונה היתה יכולה להתקדם בעבודתה כמקובל, ולהשביח שכרה (פרוטוקול הדיון מיום 11.9.13 עמ' 3 ש' 17-22, עמ' 4 ש' 13 עמ' 9 ש' 31-32), אך לאור מגבלותיה הרפואיות העבירוה מנהליה שלא היו מרוצים מתפקודה ממחלקה למחלקה (עמ' 9 ש' 1), ביקשו אף כי לא תגיע לעבודה (עמ' 8 ש' 5-6), ובסופו של דבר אילצו אותה לפרוש מרצון בשל מגבלותיה (עמ' 3 ש' 17-19, עמ' 7 ש' 31-32). 19. לא עלה בידי לקבל טענתה זו של התובעת אשר לא גובתה בכל תשתית עובדתית, כך שטענתה נותרה בגדר טענה בעלמא בלבד. 20. כך, התובעת לא טרחה להביא לעדות מי ממנהליה אשר יגבו טענתה כי עבודתה נפגעה בשל התאונה, כי אלמלא התאונה צפויה היתה להתקדם בקצב מהיר ולהשביח שכרה, או כי התאונה הינה הסיבה היחידה אשר בעטייה לא קודמה והועברה בין מחלקות. היה אף מצופה כי המנהל של התובעת יובא לעדות וייחקר בדבר קצב הקידום של עובדים נוספים בבנק הדומים בטיב עבודתם לתובעת בהשוואה לתובעת. יתרה מזאת היה אף מצופה כי התובעת לא תסתפק במכתב מאת מעבידיה (ת/90) בו נאמר כי פרשה בגין סיבות רפואיות (שלמעשה בכל מקרה לא מקושרות דווקא לתאונה מושא תיק זה), אלא שמנהלים אלו יובאו לעדות כדי לתמוך בטענתה הקשה כי אולצה לפרוש בגין נזקי התאונה, וזאת חרף רצונה. 21. התובעת אף לא נתנה שום הסבר מניח את הדעת לתמיהה מדוע לא טרחה להזמינם כעדי תביעה מטעמה, ורק טענה כי לא ידעה שיש לעשות כן, הסבר תמוה לכשעצמו בהתחשב בכך שהתובעת הינה מיוצגת ע"י עורך דין. הימנעות זו פועלת אף היא לחובתה. מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו. כבר נקבע כי: "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.לוינשטיין בע"מ נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ 30.5.02). 22. עוד אציין כי בכל מקרה טענתה של התובעת כי אולצה לפרוש בגין בעיות בריאות מהווה טענה כבושה, שמראש משקלה אפסי, שכן בתצהירה לא הזכירה אירוע כה קשה, ורק טענה כי הסיבות לעזיבתה רובצות לפתחו של המעביד (ס' 7), כשהרושם המתקבל הינו כי יתכן והיו בבנק קיצוצי עובדים או אירוע דומה. הדעת נותנת שלו אכן היו מעבידיה מאלצים אותה לפרוש בגין התאונה הדבר היה בא לידי ביטוי מפורשות בתצהיר ולא בצורה עמומה. יתכן בהחלט כי התובעת שעבדה עשרות שנים בבנק בחרה לצאת לפרישה מוקדמת מעט ללא קשר לתאונה מושא תיק זה. עוד ראוי לציין כי התובעת היתה עובדת קבועה בבנק (פרוטוקול הדיון מיום 11.9.13 עמ' 5 ש' 25-26). ההיגיון מחייב כי מקום בקנה מידתו של בנק דיסקונט לא יפטר עובדים קבועים לאחר עשרות שנות עבודה בשל בעיה רפואית קלה המקנה ֵ10% נכות, ולמצער היה מעבירה לתפקיד פשוט יותר וקל יותר. 23. לא זאת אף זאת, לא התרשמתי לחיוב מעדותה של התובעת אשר ניכר היה כי ניסתה להסתיר את העובדה כי שכרה לא נגרע. כך למשל תחילה טענה בתצהירה (ס' 7) כי משנת 2008 אינה מועסקת ומקבלת שכר חלקי, ואף טענה כי בשלושת חודשי אי הכושר נגרם לה הפסד שכר מלא (ס' 9 לתצהירה). בעדותה שינתה גרסתה וטענה לפתע כי בשלושת חודשי אי הכושר קיבלה משכורת קטנה (פרוטוקול הדיון מיום 11.9.13 עמ' 10 ש' 15), ולבסוף אישרה בהמשך בעדותה כי שכרה היסודי כאמור לא נגרע מעולם, והפסדה היחיד נובע מאי קידומה (עמ' 9 ש' 32). כשנשאלה מדוע אם כן כתבה בתצהירה כי בשלושת חודשי אי הכושר נגרם לה הפסד שכר מלא טענה באופן תמוה כי התכוונה בעצם להוצאות מוניות שהיו לה בתקופה זו (עמ' 10 ש' 4). גם טענתה בתצהירה, כי החל משנת 2008 בערך אינה מועסקת, התבררה כלא נכונה, שכן בסופו של יום הסתבר כי התובעת פרשה רק ב-2013 (ת/90). 24. לאור האמור לעיל אף אם נגרמה לתובעת נכות תפקודית היא פחותה משיעור נכותה הרפואית. בנסיבות אלו איני מוצא מקום לקבוע את שיעור נכותה התפקודית. הפסד השתכרות לעבר 25. טוען ב"כ התובעת, כי יש לחשב את הפסדי השתכרותו של התובעת לעבר מיום התאונה ועד למועד פסק הדין בהתבסס על שכר המשוערך להיום ועל בסיס הנכות התפקודית בשיעור 10% לשיטתו. 26. מדובר בראש נזק מיוחד אותו על התובעת להוכיח, והיא לא עמדה בנטל. כמפורט לעיל לא מצאתי ירידה ברמת ההשתכרות של התובעת לאחר התאונה, ולא מצאתי קשר בין נכותה לבין רמת השכר אותו השיגה. להיפך, אין חולק על כך שלאחר תקופת ההיעדרות חזרה התובעת לעבודה באותו היקף משרה. התובעת כאמור, בעצמה הודתה כי שכרה לא נגרע, וכי אי קידומה הינו הפסדה היחיד "לא קודמתי אפילו באחוז אחד וזה ההפסד היחיד שלי" (עמ' 9 ש' 31-32) אך עם זאת היא לא הוכיחה כי היתה צפויה להתקדם, ויכולה היתה להשביח שכרה, אך אפשרות זו נמנעה ממנה בשל התאונה. התובעת, כפי שפורט, אף לא הוכיחה כי פרישתה המוקדמת נבעה מהתאונה. 27. זאת ועוד, אמנם לתובעת אושרה תקופת אי כושר מלא זמני של 4- 6 שבועות ע"י המומחה הרפואי, אך עם זאת היא אישרה כי שכרה לא נגרע בתקופת אי הכושר (עמ' 10 ש' 7-11). התובעת לא הציגה אישור מבנק דיסקונט לגבי מנגנון פידיון ימי מחלה, כך שלא הוכיחה הפסד גם בתחום זה. 28. לנוכח הנאמר לעיל התובעת לא זכאית לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר. הפסד השתכרות לעתיד: 29. "פירוט הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד מעמיד קשיים רבים בפני ביהמ"ש הנדרש לקובעו. המדובר בדרך כלל בהפסד אשר יש בו לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד. לעיתים לתקופה של עשרות שנים. כאשר הנסתר רב על הנגלה. (ע"א 3049/93 סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792, 800- 801 (8.6.95). התובעת טוענת כי הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 67, אך פוטרה בגיל 61 בשל מצבה הבריאותי הנובע מהתאונה. אי לכך היא מציעה לחשב את אופן ההשתכרות לעתיד על בסיס הפסד חודשי בשכרה בסך 1,200 ₪ כפונקציה של נכותה הרפואית ושכרה המשוערך למשך 6 שנות עבודה שנגזלו ממנה. הנתבעות מנגד טוענות כי התמונה אותה מבקשת התובעת לצייר לגבי יכולותיה ותפקודיה מגמתית ומוקצנת, היא פרשה שנה מוקדם מהצפוי מסיבות שאינן קשורות לתאונה, אלא לנוכח שחיקתה לאחר שנות עבודה רבות, ובכל מקרה לפי החוק היתה עובדת רק עד גיל 62. אי לכך לא ייגרם לתובעת הפסד השתכרות לעתיד. 30. בהמשך לקביעותיי בנוגע לנכות התפקודית, הרי התובעת לא הוכיחה כי פרישתה מעבודתה נעשתה בעטיין של סיבות הקשורות לתאונת הדרכים. טענתה כי אולצה להתפטר מהווה כאמור הסבר כבוש שלא נטען עד כה, ובכל מקרה בהחלט יתכן כי עייפה מעבודתה אחרי שנים רבות. גם לו התובעת תבקש לעצמה עבודה אחרת עד גיל הפרישה גיל 67 הרי ברי כי עבודתה תהא עבודה משרדית, וספק עד כמה לנכותה של התובעת תהיה השפעה על עבודתה מסוג כזה. מדובר בנכות קלה וזניחה של 10% שלא פגעה בשכרה עד היום. 31. אך עם זאת, לא נסתרו ע"י הנתבעות קביעותיו של המומחה ביחס לשיעור נכותה הקבועה וכן קביעותיו בכל הנוגע לפגיעה בצוואר. פגיעה זו תבוא לידי ביטוי אם תחליט לתור אחר עבודה חדשה ולעבוד עד גיל 67. יש לזכור כי עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה פד"י מט (2) 257 23.11.94). 32. לפיכך, שקלול הנתונים הנ"ל מוביל למסקנה שיש לחשב את הפיצוי בנסיבות הקיימות על בסיס חישוב גלובאלי ולא אקטוארי. לאור זאת אני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך כולל של 20,000₪. הוצאות רפואיות לעבר והוצאות נסיעה 33. לגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע: "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו." התובעת טוענת כי נגרמו לה הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות, טיפולים אלטרנטיביים ופיזיותרפיים. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק זה נוכח נכותה המזערית. יתרה מכך בהיותה של התאונה תאונת עבודה, הוצאותיה מכוסות ע"י המל"ל. 34. במקרה דנן התובעת לא הציגה את הקבלות בגין הטיפולים הרפואיים והאלטרנטיביים, ואין לה אלא להלין אלא על עצמה. ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירפה ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לה אין מקום לפצותה בסכום הנטען בסיכומיה, למעט שכר טרחת המומחה הרפואי, עליו יש הסכמה לפצותה בסכום של 4640 ₪. 35. זאת ועוד התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ובשל כך זכאית התובעת לקבלת מלוא הטיפולים הרפואיים, כמו גם נסיעות לטיפולים, כאשר המוסד לביטוח לאומי נושא בהוצאות (ראה סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנה 1995). מאז שנת 2010 היא זכאית לקבלם במסגרת קופת החולים אליה היא משתייכת מכוחו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009- 2010) התשס"ט 2009. על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' 5.2.95). עוד אציין כי בע"א 570/75 דוד סייג ואח' נ' נתן לוי ואח' פד"י ל (2) 541 31.3.76, קבע השופט ברנזון כי "שיכול התובע לקבל טיפול רפואי מלא מן המוסד לא נגרם לו נזק בר פיצוי בגין טיפול רפואי. וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)". בנסיבות אלו אין הצדקה לגלגל את ההוצאה על הנתבעים. 36. אף באשר לעתיד, לאור הלכת אלחדד וכן הוראות חוק ההתייעלות הכלכלית" (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנת 2009- 2010 התשס"ט 2009) לצד זכאותה של התובעת לקבלת מימון מלא מצד המל"ל, אין מקום לקבוע לתובעת כל פיצוי בגין ראש נזק זה. עם זאת יוחזר לתובעת התשלום ששילמה למומחה בית המשפט בסך של 4,640 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ובסה"כ - 4,900 ₪. עזרת צד ג' בעבר ולעתיד 37. התובעת טוענת בסיכומיה כי יש לפצותה בגין הוצאות עזרת צד ג' לעבר ולעתיד. לטענתה היא העסיקה עוזרת בית בשכר, ואף נעזרה בילדיה. לעומתה טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי בשים לב לנכותה המזערית של התובעת אין כל הצדקה לקבוע לה פיצוי בגין עזרת צד ג', וכי התובעת לא הוכיחה טענותיה בנוגע לעזרה זו. 38. "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקידו הגופני של הנתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו לפני ביהמ"ש, והעזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו". (קציר פיצויים בשל נזקי גוף עמ' 792). הלכה היא כי פיצויים בשל עזרה יפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני ביהמ"ש, וכאשר מדובר בפיצוי של עזרת הזולת פסק ביהמ"ש זה מכבר כי: "מדובר בפיצוי בשל עזרת הזולת ועל כן ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. (ע"א 619/86 שחר זר מתכות בע"מ נ' שלום אטדגי תק-על 90(30) 551, 553 29.10.90). 39. במקרה דנן מדובר בנכות רפואית קלה של 10%. נכות זו הינה, כאמור, בעלת משמעות נמוכה מבחינה תפקודית, והתובעת שבה לעבודתה גם אם לא באופן מלא, לטענתה, בסמוך לאחר התאונה. 40. התובעת אף לא השכילה לצרף ראיות לתמיכה בטענתה לגבי עזרת הזולת וההוצאות שהוציאה בגין העסקת עוזרת. היה מצופה כי התובעת תביא לעדות את בני משפחתה אשר היו עדים לקשייה על מנת שיתמכו מכלי ראשון בטענותיה על קושי בביצוע מלאכת עבודות הבית, על העזרה שהעניקו לה ועל עוזרת בשכר ששכרה לפרקים, אך היא נמנעה מלעשות זאת. 41. טענת התובעת כי נעזרה בעוזרת בשכר לאחר התאונה אף לא מתיישבות עם עדותה בה אישרה כי בתצהיר התשובה לשאלון ענתה כי לא החזיקה עזרה בשכר אחרי התאונה (עמ' 11 ש' 10-15). הסברה לשוני זה, לפיו, היות שלא דיווחה על העוזרת לביטוח לאומי הדבר לא נחשב כי החזיקה עוזרת, אינו מסבר את האוזן. 42. יחד עם זאת, אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה לאור חומרת הפגיעה, ובמיוחד בזמן בו מרפקה החלים מהשבר נזקקה התובעת לסיוע מוגבר, למצער מצד בני משפחתה. גם בקביעת המומחה הרפואי כי התובעת היתה באי כושר מלא למשך כ- 4-6 שבועות יש כדי להעיד כי התובעת נזקקה לעזרה מוגברת כלשהי. עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינן הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע. (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ ( 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829. ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון 4.8.05, ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי ( 8.12.05) 43. אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי לעבר בגין ראש נזק זה בסכום גלובאלי של 4,000 ₪. 44. באשר לעתיד, בהתחשב בכך שיתכן שעם הגיל תהא לנכותה המתייחסת להגבלה בתנועה השפעה קלה כלשהי על תפקודה אני מוצא לנכון לפסוק פיצוי בגין ראש נזק בסכום גלובאלי של 5,000₪. כאב וסבל 45. בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון) התשל"ח 1976, ובהתאם ל10% נכות רפואית בגיל התובעת, ועל כך אין חולק, זכאית התובעת לפיצוי בסך 16,595₪. סוף דבר 46. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 50,495 ₪ ובמעוגל - 51,000 ש"ח. 47. הנתבעים יישאו בתשלום האגרה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% + מע"מ. 48. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעים יקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. מרפקשבר