תביעה כספית לפירעון בגין אשראי שהועמד בחשבון הבנק של הנתבע אצל התובע במוקד טענות ההגנה של הנתבע עומדת הטענה שלפיה כלל לא הייתה לו כוונה להתקשר בהסכם כלשהו עם התובע, לא לפתיחת חשבון, לא לנטילת הלוואה ולא כל הסכם אחר. לטענת הנתבע, כל התנהלותו מול התובע נעשתה במעמדו כנציגה של חברה שהיא היא זו שהתקשרה עם התובע. כך, למעשה, מבסס הנתבע את הגנתו על טענת "לא נעשה דבר" וטוען שיש להורות על בטלות כל ההסכמים שבינו לבין התובע. העובדות התובע עוסק בעסקי בנקאות. הנתבע עסק, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו (2008 - 2011) בעסקי הסעות עובדים, וזאת במסגרת חברת אחים דעאס הסעות בע"מ (להלן: "החברה"). הנתבע היה בעל 45% ממניות החברה, 10% ממניות החברה היו בבעלות אשתו של הנתבע ויתרת מניות החברה היו בבעלות אחיו של הנתבע, מועייד דעאס (להלן: "מועייד") (עדות הנתבע בעמ' 31 בפרוט'). במהלך 2008 פנה הנתבע לסוכנות למכירת רכבים בשם "סיידון" מהוד השרון (להלן: "סיידון"), בקשר עם אפשרות לרכישת שני מיניבוסים של חברת פולקסוואגן (להלן: "הרכבים"). לאחר דין ודברים עם נציגי סיידון, נוצר קשר בין הנתבע לבין חברת ק.ל.ס. קפיטל בע"מ (להלן: "חברת ק.ל.ס."), אשר עוסקת במימון עסקאות רכישת רכבים, ונערכו בירורים בקשר עם העמדת מימון לרכישת הרכבים. פרטי העסקה המתגבשת לרכישת הרכבים והמימון הנדרש ליישומה גובשו והועלו על הכתב על ידי נציג חברת ק.ל.ס. ובעקבות זאת פנה נציג חברת ק.ל.ס. לתובע בבקשה שיעמיד את המימון הנדרש. התובע נעתר לבקשה להעמדת המימון ולצורך כך הגיעה ביום 1.5.08 עובדת התובע, גב' מוריה נחום (להלן: "מוריה") למשרדי סיידון, כשהיא מביאה עימה את המסמכים שהוכנו מראש בקשר עם פתיחת חשבון בנק אצל התובע והעמדת ההלוואה לרכישת הרכבים. מוריה פגשה את הנתבע, והנתבע חתם על המסמכים אשר הביאה עמה מוריה. על פי המסמכים שהוכנו על ידי התובע ונחתמו על ידי הנתבע ביום 1.5.08, פתח התובע חשבון בנק על שם הנתבע בסניף טרפון של התובע (חשבון 030-014893; להלן: "החשבון"). בד בבד, הועמדה בחשבון הלוואה בסך של 511,266.50 ₪ (להלן: "ההלוואה"), לפירעון ב- 60 תשלומים חדשיים רצופים. כספי ההלוואה יועדו למימון רכישת הרכבים וביום 2.6.08 הועברו על ידי התובע במישרין לחברת ק.ל.ס. ובסמוך לכך גם נמסרו הרכבים. כחלק ממתווה העסקה שסוכם בין הצדדים, נרשמו הרכבים בבעלותה של החברה וכך גם נערכו ונחתמו בה בעת גם מסמכים לרישום שעבוד הרכבים על ידי החברה להבטחת השבת ההלוואה לתובע, כאשר הנתבע חותם בשם החברה על מסמכי השעבוד. תשלומי ההלוואה נפרעו כסדרם עד בסמוך לאפריל 2010, ומאז לא הועברו עוד לתובע. בשלב זה בקש התובע לפעול למימוש השעבוד על הרכבים, ברם התברר שהשעבוד כלל לא נרשם וממילא שלא ניתן לממשו. ביום 3.1.11 הוגשה תביעה זו לפירעון יתרת החוב בחשבון בסך של 356,409 ₪. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ובכתב התביעה נטען כי הנתבע לבדו אחראי בפירעון יתרת החוב בחשבון. בבקשת רשות להגן אשר הגיש הנתבע, לא כפר הנתבע בתחשיבי התובע ביחס לחוב בחשבון, אך טען כי לא הוא, הנתבע, אשר חייב בפירעון החוב לתובע. לטענת הנתבע, בכל המגעים שהיו לו בקשר עם רכישת הרכבים, ברור היה שהמימון מועמד לחברה והאחריות לפירעון ההלוואה מוטלת על החברה, אשר כבטחון מסכימה לשעבוד הרכבים. הוא עצמו, טען הנתבע, לא פעל אלא כמורשה חתימה של החברה ולא התכוון כלל להיות חייב אישית בפירעון ההלוואה או ערב לחובות החברה. כאשר מתברר כי מסמכי פתיחת החשבון נערכו כך שהוא עצמו רשום כלווה וחייב, טוען הנתבע כי הוטעה על ידי התובע ונפל קרבן למצגי שווא שנעשו גם תוך ניצול היעדר שליטתו בשפה העברית. ועוד טוען הנתבע כי התובע התרשל כאשר לא רשם את השעבוד על הרכבים, ועקב רשלנות זו לא ניתן לממש את השעבוד ולמכור את הרכבים כך שממילא שיתרת ההלוואה הייתה מסולקת. בדיון אשר התקיים ביום 15.6.11 הורה בית המשפט (כבוד השופט אהוד שוורץ) על מינוי ב"כ התובע ככונסת נכסים למכירת הרכבים וכן הורה לנתבע למסור לב"כ התובע את החזקה ברכבים. בעקבות החלטה זו נמסרו הרכבים לב"כ התובע, נמכרו בהליכי הוצאה לפועל, ובדיווח מיום 4.1.12 נמסר שבמכירת הרכבים התקבלה תמורה בסך של 175,000 ₪. לאחר תשלום הוצאות הכינוס הודיע התובע על הקטנת סכום התביעה לסך של 258,989 ₪. בהחלטה מיום 4.4.12 נקבע שתינתן לנתבע רשות להתגונן בכפוף להפקדת סך של 50,000 ₪ בקופת בית המשפט, סכום שהופקד ביום 31.5.12. התובע תמך את טיעוניו בתצהירי מר נחום נחום, עובד חברת ק.ל.ס., ומר יובל יצחקי, עובד בסניף טרפון של התובע. בנוסף להם זומנה גם מוריה למתן עדות בלא תצהיר. הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו וכן גם בתצהיר בנו, מר דעאס עלא (להלן: "עלא"). ביום 3.4.13 נחקרו העדים ובתום הדיון ניתנה לב"כ הצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב. דיון אין מחלוקת על כך שמסמכי פתיחת החשבון והעמדת ההלוואה מתייחסים לנתבע עצמו כמי שהינו בעל החשבון, כמי שנטל את ההלוואה וכמי שהתחייב בהשבתה לתובע. המחלוקת בין הצדדים לא נסבה על פרשנות מסמכים אלו. עם זאת ולמרות האמור במסמכי החשבון וההלוואה, טוען הנתבע שלו עצמו כלל אין יריבות עם התובע. שהוא עצמו כלל לא התכוון לפתוח חשבון, לא התכוון ליטול הלוואה ואף לא נטל הלוואה כלשהי מהתובע. זוהי לפיכך טענה אשר במהותה הינה טענת "לא נעשה דבר". עקרון העל של דיני החוזים בישראל כולל את החופש להחליט עם מי להתקשר בחוזה ואם בכלל להתקשר בחוזה. על מנת שחוזה יחייב מבחינה משפטית נדרש שתתקיים הסכמה מודעת ומכוונת של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב. המבחן הבוחן את קיומה של אותה הסכמה שבלעדיה לא יתכן חוזה, גמירות הדעת, הינו מבחן אובייקטיבי. הדגש במבחן זה הוא על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה. על אף זאת, מכירה הפסיקה במקרים בהם אף שהנסיבות החיצוניות, האובייקטיביות, יעידו על הסכמה וגמירות דעת, יועדף הרצון הפנימי, הסובייקטיבי, ותתכן תוצאה שלפיה המבחן הסובייקטיבי יביא לתוצאה שלפיה החוזה בטל. מצב בו ניתנת עדיפות לרצון הפנימי ולהיעדר רצון להתקשר בחוזה, על פני החזות החיצונית של אותה הסכמה - מכונה טענת "לא נעשה דבר" (ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית 6.8.07). זו זו למעשה טענתו הראשונה של הנתבע. אין מחלוקת על כך שהנתבע חתם במו ידיו על מסמכי פתיחת החשבון ונטילת ההלוואה מהתובע. שלל המסמכים עליהם חתם הנתבע כוללים "חוברת ניהול חשבון" עליה חתם הנתבע תחת הכיתוב "חתימת הלקוח" וליד שמו הרשום בכתב יד. הנתבע אף חתם על חוברת שכותרתה "אשראי ללקוח פרטי" ובמקום המיועד לחתימת הלקוח. הנתבע חתם על הסכם הלוואה בו הוא עצמו מוגדר כ"לווה" ועל מסמכים רבים נוספים. בקשר עם שעבוד הרכב חתם הנתבע על מסמכים נוספים אשר בהם, להבדיל, מובהר כי את השעבוד יוצרת החברה וכך גם החברה, באמצעות מנהליה, חותמת על המסמכים הדרושים לכך. על פניו ובשלל רב של מסמכים, מעידה החזות האובייקטיבית של ההתקשרות על עסקה במסגרתה הנתבע עצמו פותח חשבון אצל התובע, נוטל הלוואה ומתחייב בהשבתה. אותם המסמכים אף מלמדים על הסכמה שהרכבים הנרכשים באמצעות ההלוואה יירשמו בבעלות החברה וישועבדו להבטחת התחייבויות הנתבע כלפי התובע. אם כך, החזות החיצונית, האובייקטיבית, של ההתקשרות מעידה על רצון משותף של הצדדים, של התובע מצד אחד והנתבע מהצד האחר, להתקשר בחוזה. על אף חזות חיצונית זו, טוען הנתבע שכלל לא התכוון ולא העלה על דעתו שייווצר קשר חוזי ישיר כלשהו בינו לבין התובע. הנתבע טוען כי לדידו כל המסמכים עליהם חתם בכלל בטאו חוזים בין החברה לבין התובע בעוד הוא עצמו, הנתבע, כלל איננו צד לחוזים ואין לתובע כל יריבות עמו. זו זו אם כך, טענת "לא נעשה דבר". תחולתה של טענת "לא נעשה דבר" מותנית בקיומם של שני יסודות: קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה; והעדר רשלנות מצידו של הצד שהוטעה או שנכפה. במסגרת התנאי הראשון יש לבחון קיומו של שוני מהותי או קיצוני בין המסמך עליו חתם הנתבע ובין המסמך עליו האמין שחתם, או, למשל בטענת כפיה, כי הכפייה לא רק פגעה ברצונו החופשי של החותם אלא שללה אותו לחלוטין. במסגרת התנאי השני יש לבחון אם הנתבע לא התרשל בעצמו, כשלרוב משמעות יסוד זה היא כי לא יוכל צד שחתם על חוזה מבלי שטרח לקוראו להינצל מחיוביו החוזיים בטענה שלא נעשה דבר (ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי, פ"ד מד (1) 304, 310). על רקע הלכות אלו, הנה אשר התברר: הנתבע טען כי הוא בעלים רק של חלק ממניות החברה (45%) ולא היה היגיון שייטול על עצמו את התחייבויותיה (סע' 11 בתצהיר הנתבע). התברר שאשתו של הנתבע הינה בעצמה בעלים של 10% ממניות החברה (עדות הנתבע בעמ' 31; ש' 25 - 28 בפרוט'). התברר שהבעלות ביתרת מניות החברה הינה של אחיו של הנתבע, מועייד. כך מסתבר שאין מדובר בחברה בה היה הנתבע בעל מיעוט מהמניות, אלא בחברה משפחתית שהשליטה בה בידי הנתבע. התברר שעוד טרם ניטלה ההלוואה, עוד ב- 2007, פרץ סכסוך בין הנתבע למועייד והנתבע ערך אסיפת בעלי מניות לשם פיטורי מועייד מתפקידיו בחברה (עדות הנתבע בעמ' 33; ש' 1 - 7 בפרוט'). כך מסתבר כי סכסוך בין בעלי השליטה בחברה שבש את פעילותה, כי מועייד פוטר מתפקידו בחברה, וכי בפועל נותר הנתבע לבדו בעל העניין היחיד בהמשך פעילות החברה. התברר שבסמוך לעסקת ההלוואה נטל מועייד רכבים ששמשו את החברה (עדות הנתבע בעמ' 33; ש' 9 בפרוט'). כך מסתבר שלנתבע לא הייתה ברירה וכדי לאפשר את פעילות החברה לא היה מנוס מרכישת רכבים ונטילת המימון הנדרש לכך. לא מדובר בעסקה שתכליתה התרחבות עסקית שאפשר עימה ואפשר בלעדיה, אלא בעסקה שהייתה קריטית לפעילות החברה. התברר שהרכבים שמשו את החברה במתן שירותים לחברת קוקה קולה והחברה הפסיקה את פעילותה כאשר חדלה קוקה קולה מלקבל את שירותי החברה (עדות הנתבע בעמ' 31 ש' 18 בפרוט'). כך מתברר כי קבלת עמדת הנתבע בהכרח תציב את התובע בפני שוקת שבורה, מול חברה שאיננה פעילה. התברר שהנתבע כלל לא קרא את המסמכים בקשר עם פתיחת החשבון ונטילת ההלוואה. הנתבע עצמו הצהיר כי הוא עברית "קורא בקושי", כי הראו לו היכן לחתום והוא חתם (סעיפים 8 - 9 בתצהיר הנתבע). התברר שהנתבע מודע לכך שמסמכים של החברה מחייבים את חותמת החברה (עדות הנתבע בעמ' 43; ש' 1 בפרוט'), כך שלא ברור נוכח טענתו מדוע לא בקש גם במקרה זה שתוטבע חותמת החברה. התברר שהנתבע כלל לא טוען שקבל הסברים כלשהם מעובדי התובע או שבקש הסברים. כך העיד הנתבע (עמ' 45 בפרוט'): ש. אתה ידעת שאתה חותם על מסמכים של פתיחת חשבון וקבלת הלוואה? ת. אני עונה לך. אני ידעתי שאני חותם על הלוואה לאחים דעאס לשני אוטובוסים לאחים דעאס. זה מה שידעתי. וזה מה שהוסבר לי. ש. מי הסביר לך? ת. הבן שלי הסביר לי. אני לא ראיתי את הפקידים שלכם, לא ראיתי סיידון, לא ראיתי כלום. אף אחד לא הסביר לי כלום. נכנסתי, ישבתי שלוש דקות, חתמתי ויצאתי. לא הסבירו לי כלום. כך מסתבר כי את ההסברים קבל הנתבע אך ורק מבנו. עובדה זו מפריכה לחלוטין את טענת הנתבע בסיכומיו שלפיה "הוטעה" על ידי התובע. עובדה זו אף מפריכה את טרוניית הנתבע בסיכומיו לפיה הפר התובע את חובותיו כבנק כאשר נמנע ממתן הסבר מלא לנתבע על מהות ההתקשרות עימו. הנתבע כלל לא התעניין בהסברי התובע וגם לשיטתו הסתפק בהסברי בנו. אף בנו של הנתבע, עלא, טען בתצהירו כי בסיכום שהושג לפני ההתקשרות לרכישת הרכבים סוכם שהחברה היא שתרכוש את הרכבים ותתחייב בתשלום בגינם. בעדותו מאידך, טען עלא כי לדידו כלל לא הייתה חשיבות לצורת המימון או לחלקו של התובע במימון. לפי טענת עלא בעדותו (עמ' 53 בפרוט') מבחינתו הייתה אך ורק עסקת רכישת רכבים בין החברה ליבואנית הרכבים, צ'מפיון מוטורס. קשה ליתן אמון בגרסה זו שלפיה, כביכול, עצמו עלא והנתבע כליל את עיניהם מלראות את מכלול ההתקשרות להעמדת המימון. קשה להאמין בכך שכן הובהר שהנתבע הינו איש עסקים למוד ניסיון ובפרט נוכח שלל המסמכים שנחתמו. ועם זאת, דווקא לו קבלתי את גרסת עלא, הרי שגרסתו על אודות "היעדר העניין" של הנתבע ועלא במסכת העמדת המימון והסתפקותם במצגי יבואנית הרכב אך מחדדים את החשד להתנהלות רשלנית של הנתבע ושל עלא. לטענת הנתבע מראש סוכם בינו לבין סיידון כי החברה היא שתרכוש את הרכבים ותקבל המימון הדרוש לכך. הנתבע לא טרח לזמן למתן עדות את נציג סיידון שיתמוך בטענה זו וכלל לא ברור מדוע תבקש הסוכנות, סיידון, לשנות את זהות הלווה, לו כך סוכם עימה. במישור הראייתי, טענת "לא נעשה דבר" הינה טענת הגנה ועל כן נטל ההוכחה של יסודות הטענה מוטל על כתפי צד לחוזה המבקש להשתחרר מהקיום החוזי בטענה שלא נעשה דבר. נטל ההוכחה בעניין זה הוא כבד יותר מן נטל הרגיל במשפט האזרחי, ונדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו 12.6.00). בחינת העובדות אשר התבררו כאמור ועל רקע הנטל המוטל על הנתבע כאמור, אינן מאפשרות קבלת גרסת הנתבע. בניגוד לרושם שניסה ליצור הנתבע, הרושם הברור הוא שלנתבע עצמו היה גם היה אינטרס ישיר בקבלת המימון לרכישת הרכבים ועוד מתברר שלמעשה, לנוכח הסכסוך בין בעלי המניות בחברה, ודאי שהיה נוח לנתבע, אולי לא הייתה לו ברירה, אלא ליטול בעצמו את ההלוואה הנדרשת. כאשר הנתבע מנוסה בחתימת הסכמים וחותם בעצמו בלא כל חותמת, סביר יותר להניח שהיה מודע לכך שהוא עצמו מתקשר בחוזה. עוד מתברר כי גם אם סבר הנתבע בליבו פנימה שלא הוא המתקשר בחוזה אלא החברה, אין לו להלין אלא על עצמו, על רשלנותו שלו, על שנמנע מלקרוא את ההסכמים. בין כך או בין כך לטענת "לא נעשה דבר" אין יסוד. לטענת הנתבע בסיכומיו עדויות עדי התובע לא אמינות ואף כרוכות בשקרים וכזבים. לא כך התרשמתי ולא מצאתי בסיס לטענה זו. אך טבעי הדבר שעובדי בנק לא יזכרו בפרטי פרטים התקשרות מול לקוח בודד מבין מאות או אלפים, כך שעדותם תתבסס בעיקר על הרישום במסמכים ונוהלי העבודה המקובלים בבנק. כך עשו עדי התובע מוריה ויצחקי. זאת ועוד, מעדות מוריה מתברר שלו סבר התובע כי נוטלת ההלוואה הינה החברה, היה התובע דורש את ערבות בעלי המניות בחברה (עמ' 16; ש' 25 בפרוט'). זו טענה שיש בה היגיון רב ובפרט כאשר לבנק אין כל היכרות קודמת עם אותה חברה. זו גם טענה אשר ממחישה מדוע למעשה לא היה מבחינת הנתבע הבדל של ממש בחבותו לו החברה הייתה נוטלת ההלוואה, שאז ממילא היה מחויב ליתן ערבות אישית. מעדותו של נחום, עובד ק.ל.ס, מסתבר שכבר בעת הפניית הנתבע לק.ל.ס הוכן טופס שלפיו הלווה הוא הנתבע. לא החברה. לא ברור מדוע יטרחו סיידון או ק.ל.ס להכין טופס עם פרטים שכאלו זולת אם כך בדיוק נמסר להם על ידי הנתבע או בנו. עדויות התובע איפוא, אך מחדדות את הקושי במתן אמון בגרסת הנתבע. הטענה השנייה של הנתבע מתייחסת לרישום השעבוד על הרכבים. אין מחלוקת על כך שעקב טעות של התובע, לא נרשם השעבוד על הרכבים. הרכבים נתפסו ונמכרו, בהסכמה, רק לאחר שהוגשה תביעה זו ובעקבות צו שניתן ביום 15.6.11. על רקע זה, טוען הנתבע שלולא רשלנות התובע היו הרכבים נמכרים זה כבר ומלוא החוב היה מסולק. אם כך, טוען הנתבע כי רשלנות התובע הסבה לו נזק. טענה זו חסרת יסוד בראיות ואף מקוממת. ראשית, מסתבר שבסופו של דבר נמכרו הרכבים, לא הוטל כל עיקול על ידי מי מנושי החברה על הרכבים ומלוא התמורה שנתקבלה (בניכוי עלויות המימוש) הועברה להקטנת סכום התביעה. אי רישום השעבוד איפוא, לא פגע ביכולת לממש ולמכור את הרכבים בסופו של יום. שנית, כאשר מתברר כי הנתבע חדל מלפרוע את ההלוואה באפריל 2010 והרכבים נתפסו רק במאי 2011, שומה היה על הנתבע להראות כיצד ירד ערכם של הרכבים בשנה זו. הנתבע לא הביא לכך כל ראיה. שלישית, עד לתפיסת הרכבים היו הרכבים בחזקת הנתבע ובאפשרותו גם היה לעשות בהם שימוש. מכאן שחלוף הזמן אולי הקטין את שווי הרכבים אך האריך את יכולת הנתבע להשתמש בהם ליצירת הכנסות. רביעית, דווקא כאשר הנתבע מבס את טענתו העיקרית על הטענה שהרכבים, הם לבדם, היוו את הבטוחה להשבת ההלוואה לתובע, לא ברור ולא ניתן להבין מדוע לא מהר הנתבע ויזם את מסירת הרכבים לתובע לשם מימושם כבר באפריל 2010. חמישית, הנתבע הודה שקבל את כתב התביעה בינואר 2011 (כעולה מבקשת הנתבע לארכה - בקשה מיום 21.2.11) ובבקשת הרשות להגן הלין על אי תפיסת הרכבים. לא ברור מדוע לא יזם הנתבע בעצמו כבר אז את מסירת הרכבים לתובע לשם מכירתם. כך מתברר שלמרות מחדל התובע באי רישום השעבוד לא הוכח שנגרם עקב זאת נזק לנתבע וככל שנגרם, הרי שגם לנתבע אחריות שאיננה פחותה מזו של התובע. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 258,989 ₪ בצירוף הצמדה וריבית בשיעור המקסימאלי הנהוג אצל התובע, בחישוב רבעוני מצטבר. כמו כן יישא הנתבע באגרת בית המשפט וכן גם בשכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. כל הכספים המופקדים בקופת בית המשפט יועברו לתובע באמצעות העברתם לב"כ התובע. אשראיחשבון בנקבנק