האם רשות מקומית וראש הרשות המקומית, חבים לתובע כספים בגין ביצוע עבודות בניה בתחום הרשות המקומית על אף שחוזה לביצוען של העבודות לא נחתם בין התובע ובין המועצה. 2. העובדות הצריכות לעניין (א) ביום 2.3.99 חתמה המועצה על התחייבות הנושאת את חתימת ראש המועצה וגזבר המועצה וכן את חותמת המועצה, לפיה המועצה "מתחייבת להשתתף ב- 30% מעלות בניית מרכז יום לקשיש בג'לג'וליה, אשר יבנה ביוזמת אשל והמועצה המקומית". (ב) ביום 11.12.00 נחתמו ע"י התובע שני חוזים עם עמותת "אלסלאם" למען הקשיש (להלן: "העמותה") לבניית פרויקט הכולל שני מבנים מחוברים של מועדון פיס ומרכז יום לזקן. (ג) המועצה שילמה מתקציבה את שכרו של האדריכל וכן שכרו של המפקח על ביצוע הפרוייקט. (ד) התובע הגיש לעמותה וכן לנתבעת 1 את החשבונות המאושרים בגין ביצוע העבודות העולות כדי 3,191,452 ₪. מפעל הפיס וכן אש"ל העבירו למועצה תשלומים עבור ביצוע העבודות בסכום של 2,221,013 ₪, אותם העבירה הנתבעת 1 לתובע. (ה) ביום 9.4.03 אישרה הנתבעת 1 במסמך בחתימת ראש המועצה כי: "על פי החשבונות המאושרים וריכוז התשלומים שעומדים לרשותנו עומדת לזכותכם יתרה של כ- 820,000 (שמונה מאות עשרים אלף ₪)". (ו) בדיון שהתקיים בביהמ"ש המחוזי ביום 14.6.09 בתיק 4663-04-09 נשאל ראש המועצה מר גאבר ע"י ביהמ"ש לעניין קיום חוב כלפי התובע, והשיב: "המועצה חייבת כסף למבקש, אני לא יודע כמה..." (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 11). (ז) בתצהירו של מר פאיק עודה מיום 25.09.08, אשר שימש כראש המועצה המקומית הנתבעת 1, הרי שהנתבעת 1 חייבת לעמותה בגין ביצוע הפרוייקט סך של 274,332 ₪. (ח) לעמותה אין כל נכסים וכספים. 3. טענות התובע בקצירת האומר א. התובע התקשר עם "אלסלאם" - העמותה למען הקשיש, באמצעות המורשים והמוסמכים מטעמה, בשני הסכמים לביצוע עבודות הקמת מועדון פיס ומרכז יום לקשיש. ב. עפ"י ההסכמים התמנה איאד בלעום לשמש כמפקח, לבדוק את המבנה ולהשגיח על ביצוע העבודות, ושכרו שולם ע"י הנתבעת 1. ג. את החשבונות הגיש התובע לנתבעת 1. המפקח העביר העתק מהחשבונות המאושרים לנתבעת 1. נציגי הנתבעת היו מבקרים בשטח ובמקרה של עיכוב בתשלום היה התובע פונה לגזבר לעקוב אחר התקדמות העבודות. ד. הנתבעת 1, באמצעות הנתבע 2 וגזבר המועצה, התחייבה וערבה בפני התובע למלא ההתחייבויות הכספיות ע"פ המכרז. ה. החשבונות אותם הגיש התובע לנתבעת 1 מגיעים לסך חשבון מצטבר של 3,191,452 ₪ נכון למועד הגשת החשבון הסופי - 1.10.02. ו. על חשבון הסכומים המגיעים לתובע בגין העבודות שילמה הנתבעת 1 סך של 2,221,013 ₪. ז. בהתאם למוסכם, הפיגור בתשלום הסופי מעבר ל- 120 ימים, יגרור מעבר לריבית והצמדה גם חיוב בריבית החשב הכללי. ח. בחישוב של כל הסכומים שבפיגור בצירוף לריבית והפרשי הצמדה וכן ריבית החשב הכללי, מסתכם חוב הנתבעים לתובע בגין ביצוע העבודות בסך של 2,932,795 ₪. ט. הנתבעת 1 נתנה בידי התובע אישור ובו היא מודה ביתרת חוב המגיעה לתובע בסך של 820,000 ₪. האישור ניתן לתובע ע"י הנתבע 2, במסגרת התחשבנות מול הנתבעת 1 ולאחר שהנתבע 2 בדק יחד עם רואה החשבון מטעמו ומטעם הנתבעת 1 את החשבונות שהוגשו לנתבעת 1 ואושרו ע"י המפקח. י. הנתבעים 1 ו- 2 חייבים ביחד ולחוד לשלם לתובע את המגיע לו וזאת מכח התחייבויותיהם ומכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 4. עיקר טענות הנתבעים א. לכתב התביעה לא צורף כל מסמך מהותי, לרבות הסכם רלוונטי או כתב ערבות עליו חתומים מי מהנתבעים. ב. הנתבע 2 פעל מול התובע בתפקידו כראש המועצה ולא נתן כל התחייבות או ערבות אישית שלו. ג. עפ"י סעיף 193 לצו המועצות המקומיות, חוזה שיש בו התחייבות כספית מטעם הרשות המקומית, יחייבה אלא אם חתמו עליו בשם הרשות המקומית, בצד חותמת העירייה, ראש העירייה והגזבר. ד. לפיכך יש לקבוע כי חוזה עם רשות מקומית, אשר לא נערך בכתב ובניגוד לסעיף 193 לצו או לסעיף 203 לפקודה, הוא חוזה בלתי חוקי כמשמעותו בסעיף 203 לפקודה. ה. המועצה שילמה לעמותת "אלסלאם" סך של 1,054 ₪. כן שילמה המועצה במקום העמותה סך של 45,000 ₪ בגין חיבור לחברת החשמל. בנוסף, שילמה המועצה מקופתה סך של 232,046 ₪ עבור פיקוח ותכנון, וכן העמותה חייבת למועצה סך של 120,000 ₪ בגין היטל מים וביוב. ו. לא היתה כל התחייבות של הנתבעת לשלם את שכרו של התובע. ז. ראש המועצה מעולם לא נתן התחייבות אישית שלו כלפי התובע לדאוג באופן אישי לתשלום שכר התובע. כל הבטחה שניתנה, אם ניתנה, היתה במסגרת תפקידו כראש מועצה ומכוח מעמדו לפנות לזירוז הליכים שמטרתם קידום הפרוייקט והוצאתו אל הפועל. ולפיכך, אין יריבות משפטית בין התובע לבין ראש המועצה ואין הוא חב באופן אישי דבר לתובע. ח. לראש המועצה חסינות מפני תביעות מסוג תביעת המבקשת. בסעיף 7א לפקודת הנזיקין נקבע כי לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו. ט. הצדדים לשני ההסכמים הם התובע והעמותה. י. בסעיף 8.4 להסכם החכירה הוסכם כי כל ההוצאות וכרוכות בתכנון, בהוצאת היתר בניה ורישיונות, יחולו על החוכר בלבד וישולמו על ידיו, וכי המועצה לא תידרש ולא תבצע כל תשלום. יא. לא בכדי הוגשה התביעה תחילה נגד העמותה בלבד ורק לאחר שהתובע לא הצליח להיפרע מהעמותה הגיש תביעה נגד המועצה ואח"כ נגד היושב בראשה. יב. הנתבעים לא נתנו ערבות אישית לתובע לגבי ביצוע התחייבות העמותה. יג. לנתבעים לא היה כל פיקוח או שליטה על אישור החשבונות, ועל כן מוכחש גובה הסכומים הנטענים. יד. המכתב אליו מפנה התובע מדבר בעד עצמו ואין בו כל אישור עצמאי, אלא מצוין שלפי החשבונות המאושרים שהומצאו למועצה, לתובע יתרת זכות ע"ס 820,000 ₪. מדובר בחשבונות שאושרו ע"י העמותה ולא ע"י המועצה. טו. בהחלטת המועצה מיום 19.8.01 עולה כי המועצה אישרה את השתתפותה בעלות ביצוע הפרוייקט, תשלום ע"ח קרן פיתוח בסך של 238,487 ₪ וכן תשלום בגין הפרש השתתפות מצד מפעל הפיס לבין עלות ביצוע בפועל בסך של 676,891 ₪. סך כל השתתפות המועצה המקומית עומדת על סך של 1,338,404 ₪. טז. המועצה נותרה חייבת לעמותת "אלסלאם" סך של 274,332 ₪. אלא שסכום זה, זכאית לו רק עמותת "אלסלאם". 5. נוכח האמור מעלה, לפיו אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעים אינם צד לחוזים שנחתמו לביצוע העבודות, וכן כי גזבר המועצה אינו חתום על המסמך מיום 9.4.08 אלא הנתבע 2 בלבד - האם חבה הנתבעת 1 בתשלום יתרת החוב בגין ביצוע העבודות ? 6. על פי סעיף 203 לפקודת העיריות, חוזה או התחייבות אחרת של העירייה לא יחייבו אותה באם הם אינם כוללים את חתימותיהם של הגורמים הנדרשים. זוהי דרישה מהותית-קונסטיטוטיבית (ע"א 487/75 עזרה ובצרון חברה לשיכון בע"מ נ' גליק, פד"י לב(2), 621, 626 (1976)). על כן, בהעדר חתימות כנדרש - החוזה הוא בלתי אכיף ויש לסווגו כבלתי חוקי. כידוע, התחייבות שניתנה על-ידי עירייה כפופה למשטר של "דואליות נורמטיבית", דהיינו: הן למשפט החוזי הפרטי והן למשפט המנהלי הציבורי. לפיכך יש להחיל לגביה את ההסדר הנורמטיבי הקבוע בסעיפים 30 ו- 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. ברי כי, התחייבות שאינה עומדת בדרישה הצורנית המהותית המעוגנת בסעיף 203 לפקודת העיריות - בטלה. הלכה זו הוחלה לעניין סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (רע"א 10565/07 עיריית עיר הכרמל (המועצה המקומית עוספיה נ' כמאל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 17.2.09)), ובאופן דומה גם לעניין סעיף 232 לצו המועצות המקומית (מועצות אזוריות) (רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 20.12.10) (להלן: רוזנבלום)). 7. תכלית הדרישה הצורנית היא הבטחת שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור, על מנת למנוע התקשרויות מחוץ למסגרת התקציבית (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקה 22 (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 22.1.09) (להלן: בית הרכב)). 8. פסק הדין בית הרכב ריכך והגמיש את תוצאות הבטלות, לגבי מקרים בהם הוכח כי התנהגות הרשות לקתה בחוסר תום לב. כך נקבע כי ברירת המחדל במצב של בטלות היא השבה הדדית מכוחה כל צד חייב להשיב לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה. אם ההשבה אינה אפשרית או אינה סבירה, עליו לשלם לצד השני מה שקיבל על-פי החוזה. אם ההשבה אינה אפשרית או אינה סבירה, עליו לשלם לצד השני את השווי של מה שקיבל. אולם לבית המשפט שיקול דעת לקבוע כי יש לפטור צד מהשבה - כולה או מקצתה. לחלופין, במקרים בהם צד אחד כבר קיים את חיובו, בית המשפט אף רשאי לחייב את הצד שכנגד בקיום חיובו - כולו או מקצתו, בכפוף לשיקולי צדק. סמכות זו מרחיקת לכת מבין כלל האפשרויות ויש להפעילה רק במקרים מיוחדים כפי שיפורט בהמשך. הלכה זו משתלבת בדוקטרינת הבטלות היחסית, לפיה במקרים המתאימים יש להכיר בתוקפה של פעולה שנעשתה בחריגה מסמכות כלפי מי שהסתמך עליה ולהימנע מבטלות מוחלטת. 9. בפסק דין בית הרכב התוותה כב' השופטת מ' נאור אמות מידה להפעלת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט, במסגרת שיקולי הצדק, ובהקשר זה ציינה כי על בית המשפט להתחשב באינטרס הציבורי שבמניעת ביצועם של חוזים בלתי חוקיים ובהרתעת הציבור, בתכלית הספציפית של החוק שהחוזה עומד בניגוד אליו, ובפרמטר המרכזי שעניינו "דרגת החומרה של אי החוקיות". מהעבר השני, על בית המשפט להתחשב גם במידת "האשמה" של הצדדים לחוזה, לרבות התנהגותם ותום ליבם, מידת הביצוע של החוזה ואת מידת ההסתמכות של הצד השני לחוזה (בית הרכב, פסקאות 42 ו- 73; רוזנבלום, פסקה 25). דברים ברוח זו נפסקו גם לאחרונה ברע"א 1817/12 האיל אבו גוש נ' מועצה מקומית מגאר, פסקה י' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 24.6.12)). 10. בית המשפט העליון חזר על הלכת בית הרכב בעע"מ 5666/09 עיריית פתח תקוה נ' ישיר איי די איי חברה לביטוח בע"מ, פסקה 20 (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 21.6.11). שם נאמר כי כאשר החוזה בטל - הכלל הוא השבה הדדית. החריג - הוא האפשרות לפטור צד מחובת ההשבה, כולה או חלקה, או האפשרות לחייב צד בקיום החיוב, כולו או מקצתו, כאשר הצד השני קיים את חיובו על פי החוזה וזאת מכוח עקרון תום הלב. בערעור על פסק דינה של כב' השופטת אגמון בו נקבע כי על העירייה לכבד התחייבות שנתנה לחברה למתן הנחה בדמי ארנונה, במסגרת מכתבים ששלח מנהל אגף שומה - עליהם הוא חתום בלבד, במידה ויעתיקו משרדיהן לתחומה המוניציפאלי. כב' השופט ריבלין קבע כי בשל היות החוזה נגוע באי חוקיות משולשת ומנוגד למספר הוראות חקיקה ראשית, הרי שמדובר בחוזה בדרגת אי חוקיות גבוהה למדי. האינטרס הציבורי באי קיומו של חוזה זה הוא בעל משקל רב ביותר, ולכן אין להורות על קיום החיובים על-פיו. עוד נקבע, כי החברה לא הוכיחה שהעירייה פעלה בחוסר תום לב, ולא הוכחה כדבעי מידת הסתמכות החברה על החוזה. 11. מנגד, פסק הדין רוזנבלום נדונה תביעה שהגיש עו"ד שסיפק לרשות שירותים משפטיים, וביקש צו קיום של החיוב שכנגד מתן השירותים, ולחלופין לשכר ראוי. כב' השופט דנציגר חזר על ההלכה שנקבעה בבג"צ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י מט(4), 749, לפיה במקרה בו התקשר פלוני עם רשות בחוזה פסול למתן שירותים או לביצוע עבודה, והשירות ניתן או העבודה בוצעה, הכלל הוא כי אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם, אלא במקרים נדירים. ההכרעה בשאלה האם יש מקום ליתן צו קיום חלקי או האם יש לחייב את הרשות בתשלום השכר הראוי תיעשה תוך איזון שיקולי הצדק, ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בהלכת בית הרכב. בעניין זה נקבע כי יש מקום לחייב את הרשות בתשלום "שכר ראוי" תוך מתן משקל להיות החוזה בלתי חוקי. באשר לקביעת השכר הראוי או גובה התמורה החלקית בה תחוייב הרשות, הוצבו סימני הדרך הבאים: ככלל, בית המשפט לא יורה על תשלום התמורה החוזית עליה הוסכם כ"שכר ראוי" או על דרך צו לקיום התחייבו; בקביעת הסכום תועדף אמת מידה אובייקטיבית להערכת שווי העבודה או השירות. יתר על כן, בפסק הדין רוזנבלום אף נקבע כי בית המשפט יורה על מתן צו קיום מלא במקרה בו ההשבה אינה עושה צדק עם הצדדים, ובהתקיים התנאים המצטברים הבאים: הצד המתקשר הוא תם לב לחלוטין. התנהלות הרשות חסרת תום לב, או עולה כדי הצגת מצג שווא או התרשלות. בחינת תקציבה של הרשות מעלה כי לחיוב הכספי היה קיים מקור תקציבי בתקופה הרלבנטית. אי העמידה בדרישות הצורנית אינה יורדת לשורשו של עניין, למשל העדר חותמת העירייה בלבד. 12. ומן הכלל אל הפרט: הנתבעת 1 היתה מעורבת לפני ולפנים בהליכי התכנון והפיקוח של העבודות, ואף נשאה בעלויות הפיקוח. עוד עלה מחומר הראיות כי המועצה, העמותה, הקבלן ואש"ל כי הצדדים כולם התייחסו לשני המבנים כפרוייקט אחד . עוד נמצא בראיות כי הנתבע 2 אישר במסמך חתום על ידו כי התובע זכאי להשלמת היתרה בסך 820,000 ₪ . מסמך זה הינו בבחינת הודיית בעל דין כי הנתבעת חבה את הסכום המפורט בו לתובע. אם לא סגי בכך, הרי שבדיון שהתקיים בביהמ"ש המחוזי בהליך בר"ע על החלטת ביניים בתיק זה, הודה הנתבע 2 בקיומו של חוב של הנתבעת 1 לתובע, אלא שלטעמו של הנתבע 2 אין הוא יודע מהו הסכום המדויק. בסיכומי הנתבעים הועלתה כמעט לראשונה טענה כי המועצה [בסיכומים נכתב בטעות העמותה - א.ד.ג.] התחייבה להשתתף ב- 30% מעלות מרכז יום לקשיש ולא מעלות מועדון פיס לקשיש. בכל הכבוד לטענה זו ,אך טענה זו מתעלמת לחלוטין מהנתון שלכולי עלמא היה ברור על פי דרישת המועצה כי המדובר בקומפלקס אחד שרק בשל דרישות מפעל הפיס נחתמו שני חוזים פורמליים. ההתייחסות הנתבעים לאורך כל השנים ואף במסגרת הליך זה היתה כי מדובר בפרוייקט אחד. ולפיכך, אני דוחה הטענה. 13. אמנם, הדין וההלכה מחייבים כי התחייבות כספית של רשות מקומית ישאו חתימת ראש הרשות והגזבר וכן חותמת הרשות - אך, קיימים חריגים לכך ואין ספק כי כאשר הרשות המקומית מתחייבת בחתימת מורשי החתימה שלה לממן 30% מעלות ההקמה, וראש הרשות לאחר בדיקת החשבונות מאשר כי לתובע זכות לקבל 820,000 ₪, הרי שאני קובע כי הנתבעת 1 חבה לתובע סכום זה, ומקרה זה בא בשערי החריגים לכלל הבסיסי. 14. משקבעתי כי התובע זכאי להיפרע מהנתבעת 1 סך של 820,000 ₪, הרי שקמה השאלה איזו ריבית והפרשי הצמדה חלים על תשלומו של חוב זה. 15. ב"כ התובע עותר לתשלום הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לריבית הקבועה בחוזה שנחתם בין התובע ובין העמותה. לטעמי, עמדה זו אין לקבלה, באשר לא ניתן להטיל ריביות מיוחדות על מי שאינו צד לחוזה. יכול והתובע רשאי להפנות תביעתו בראש פרק זה כנגד העמותה, אך הנתבעת 1 אינה חבה בריביות הקבועות בחוזה. מאידך, הסכום של 820,000 ₪ נושא הוא ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לדין הכללי ותו לא. 16. שאלה נוספת העומדת בתיק זה להכרעה הינה שאלת חבותו האישית של הנתבע 2. כאן אומר בקצירת האומר, כי לא הורם הנטל להוכיח כי הנתבע 2 התחייב או ערב באופן אישי לתשלום החוב בגין ביצוע העבודות. לא השתכנעתי כי הנתבע 2 חרג מתפקידו כראש רשות מקומית להשגת תקציב נוסף, אך בוודאי לא נטל הוא על עצמו חבות אישית, לפיכך התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית ללא צו להוצאות. 17. סוף דבר, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 820,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.4.03 ועד מועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪. בניהרשויות מקומיותעבודות בניהשאלות משפטיות