נטען שהתובעת ניזוקה קשות בתאונת דרכים בין היתר סבלה מ- WIPLASH: התובעת שהייתה בצום חודש הרמדאן, בחרה לחזור לביתה לנוח. משלא יכלה לסבול יותר את כאביה, היא הובהלה באמצעות מד"א לבית חולים "וולפסון", שם אובחנה כסובלת מחבלות בראש, בעמוד השדרה צווארי ומותני, בפנים ובכתף שמואל. התובעת שוחררה מבית החולים עם המלצות לחופשת מחלה ומעקב אורתופדי. היא עברה סדרה ארוכה של טיפולים במשך זמן ממושך מאז התאונה. ב"כ הנתבעת המלומד לא הכחיש את התאונה וחלות חוק הפלת"ד עליה, אך חלק על סכום הפיצוי, ועל רכיביו, ובכלל על השפעת הפגיעה על התפקוד של התובעת. דיון והכרעה הנתבעת טענה כי צורף אישור משטרה מצולם חלקי, והיא לא קבלה את המקור או צילום מלא. עם זאת, סבורני שאין להסתפק בטענה כללית שכזו בכדי לכפור בחבות ומשכך אעבור לדון עתה בשאלת הנכות והנזק. הנכות הרפואית והתפקודית ביום 1.9.08 בסמוך לשעה 16:00 התובעת נפגעה בתאונה דרכים, התובעת נחבלה בחלקים שונים מגופה, על אף זאת בחרה היא לחזור לביתה, מאחר והיא הייתה בצום חודש רמדאן. כעבור כארבע שעות מצבה הורע, היא הובהלה לבית חולים "וולפסון", שם אובחנה כסובלת מחבלות בראש, בעמוד השדרה צווארי ומותני בפנים ובכף שמאל. התובעת שוחררה לביתה עם המלצות לחופשת מחלה ומעקב אורתופדי. ב"כ הנתבעת המלומד טען כי הדבר מעיד על כך שאין המדובר בפגיעה ממשית, וכי לא נמצא ממצא אובייקטיבי כלשהו ולא נמצאה הגבלת תנועה. ראשית אציין כי הקוראן מאפשר לחולה הצם לשבור את צומו אם הוא לא יכול לסבול את הכאבים (אלקוראן אלקרים, סורת אל-בקרה, איה 185): ובתרגום העברי: " בחדש רמדאן אשר בו נגלה הקוראן קו הישר לבני האדם ותורת אמת וטוב, תצומו כלכם; כל חולה או עובר דרך יצום בעת אחרת, כי רצון אל להקל ולא להכביד עולכם. קדשו את ימי הצום האלה וכבדו אל, אשר מנחה אתכם בדרך הטובה, ותנו לו תודה" (הקוראן, חזון הפרה, פסוק 185) עם זאת, התובעת בחרה לא לעשות זאת, ומשכאביה התגברו, ולא יכלה לסבול יותר, היא הובהלה לבית החולים. לאחר השחרור התובעת עברה סדרה ארוכה של טיפולים (ראו נספח ד' לתצהיר התובעת). התובעת נבדקה כאמור ע"י מומחה מטעם בית המשפט אשר קבע כי לא נותרה לה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. למומחה נשלחו שאלות הבהרה ביום 28.5.12, ולמרות פניות חוזרות ונשנות, הוא לא הואיל בטובו לענות על השאלות. רק לאחר שבית המשפט הוציא החלטה מיום 22.1.13 שהזכירה את מחיקת שמו מרשימת המומחים, הומצאו לבית המשפט ולצדדים תשובות לשאלות ההבהרה. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975 (להלן:'חוק הפיצויים') ותקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז 1986 (להלן: 'תקנות המומחים') העניקו מעמד חשוב למומחה הרפואי שממונה מטעם בית המשפט. על פיהן, ניתן להגדיר את המומחה כאוטוריטה בתחום מומחיותו והיחיד אשר משמש כגורם "מתווך" בין עולם הרפואה לבין אולם בית המשפט, ומבחינה זו ניתן לאמר עליו, בלשון השאלה, כמובן, את הדברים שאמר משה רבנו ליתרו חותנו: "אַל נָא תַּעֲזב אתָנוּ... וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" (במדבר, פרק י, פסוק לא). עם זאת, הלכה פסוקה היא (ראו ע"א 16/68 רמת-סיב בע"מ נ' דרזי עקרם, פ''ד כב(2) 164) כי בית-המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית-המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה, אם כי יתן, כמובן, לחוות-דעת את משקלה הראוי בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי, הנהיר לרופא ולא לשופט. כלל יסוד הוא במשפטנו, מאז ומקדם, כי גם כשממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, בית המשפט לא חייב לאמץ את ממצאיו של המומחה ובלשון בית המשפט העליון בע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ: "הלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, אם ראה לנכון לעשות כן בנסיבות העניין" יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה. וכפי שציין השופט אור בעניין ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170 (1993) בקובעו: "כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו. ואמנם, אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות-דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות-דעת". התובעת העידה בפניי כי המומחה זלזל בבדיקה שלה, הבדיקה התמשכה בפרק זמן של 8 דקות ולא מעבר לכך (ראו עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 6-11). עדות זו לא נסתרה. המומחה בתשובותיו לשאלות הבהרה ציין שלא ביצע בדיקות מסוימות כיוון ש"התובעת לא התלוננה בפניו על כאבי צוואר". סבורני שכשבחומר הרפואי, כולל בתעודות המחלה שקיבלה התובעת בסמוך לתאונה מופיע בצורה ברורה נזקי WIPLASH, חובה היה לבדוק את הבדיקות שצויינו בשאלות ההבהרה. יתירה מזו, יתכן שהימנעות מתלונות נבעה מקוצר הזמן של הבדיקה (מספר דקות בלבד) או מקשיי תקשורת מבחינת השפה או מנטליות תרבותית. מסקנתי זו אינה נובעת מהשערה ערטילאית בלבד, אלא מהתרשמות ישירה הן מעדותה של התובעת בפניי והן מעומס העבודה המוטל על המומחה שחודשים רבים לא יכל להתפנות למסור תשובות לשאלות ההבהרה. שילוב זה בין מומחה העסוק מאוד וממהר לסיים בדיקתו מול מי שמתקשה במסירת סיפורה כנראה הביא לתוצאת קשיי התקשורת הנ"ל. בשים לב לכלל הראיות בתיק, בטיפולים שעברה התובעת ובתשובות לשאלות ההבהרה, ראיתי לנכון לסטות מקביעתו של המומחה, ולקבוע כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5%, לפי מחצית סעיף 37(5)א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956. התובעת טענה כי נכותה התפקודית היא בשיעור גבוהה מנכותה הרפואית, ואילו הנתבעת טענה כי כלל לא נגרם לתובעת נכות תפקודית. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום - יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה. עם זאת, חשוב להדגיש שקביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית. בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פד"י נ"ב(3) 792, פסק בית המשפט בעמ' 800 - 799: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי, כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו תשקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך, לעיתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו, אינה זהה לנכות הרפואית. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה". לפי המסמכים שהוגשו לבית המשפט, ועדותה של התובעת, היקף מישרתה הופחת לאחר התאונה (ראו עמוד 6 לפרוטוקול שורות 25-27) וכיום היא מתקשה בביצוע פעולות רבות כיוון שהתאונה הגבילה אותה באופן משמעותי. עם זאת, סבורני כי התביעה לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח שהפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת גבוהה משיעור הנכות הרפואית, אך גם ההגנה לא הצליחה להוכיח את ההיפך. לאור זאת אני קובע כי מתקיים הכלל הנזכר לעיל ברישא דברי כב' השופט אור כך שנכותה הרפואית של התובעת משקפת גם את הפגיעה בתפקודה ועל כן נכותו התפקודית של התובעת תעמוד בשיעור 5%. הפסד שכר לעבר לעתיד בתיקים מסוג זה שכמות הראיות על השתכרות עובר לתאונה היא דלה, חשוב להיזכר במושכלות יסוד בעניין הוכחות נזק כאמור בע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה(2) 800,809): "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... , כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין... על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי". ובהמשך: "לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר". התובעת עובר לתאונה עבדה במשרה מלאה, וטענה שהשתכרה חודשית סך של בין 3,000 ₪ ל-4,000 ₪, אם כי טענה כי המעסיק שלה לא הנפיק לה תלושים בהתאם למשכורתה וכפי שעלה מחקירתה הנגדית (עמ' 6 שורות 28-31 וכן עמ' 7 שורות 1-8 לפרוטוקול מיום 28.11.13): " ש. מה היתה משכרותך בחודשים לפני התאונה? ת. בין 3,000-4,000 ₪. הבאתי תלושי שכר והם מצורפים לכתב התביעה. ש. התלוש ה -1 שצרפת הוא של חודש התאונה לפיו סך מה ששולם לך מתחילת השנה 5,010 ₪ בחודש ספטמבר, איך את מסבירה את זה? ת. אני מעיינת בתלוש מחודש ספטמבר 2008, אולי הוא רשם ככה אבל מה שאני מקבלת זה 3,000 ₪. כשהבאתי את התלוש הזה כבר עזבתי, והמעסיק בקושי נתן לי אותם. העו"ד ביקש ממני תלושי שכר. עזבתי את העבודה לפני 5 שנים, אחרי התאונה בכמה חודשים. דרשתי ממנו תלושי שכר כי הוא לא רצה לתת לי. ש. מתי התחלת לעבוד שם? ת. אני זוכרת שעבדתי סך הכל שנה וחצי. הוא נתן לי תלושים רק של יולי ואוגוסט. אני אומרת לך בוודאות שעבדתי שם שנה וחצי חודש יותר או פחות. בעל הבית היה בן אדם רע בקושי נתן לי את התלוש." מעיון בתלושי השכר רואים כי אכן תלושי השכר אינם מסודרים. כך למשל שבשורה הרביעית מצד שמאל של תלוש חודש 9/08 כתוב: "וותק 00/00/00" על אף שכתוב שתחילת עבודתה היא ביום 1.7.08. גם בחודש 10/08 הוותק לא השתנה, ונותר על 00. אשר על כן, סבורני כי יש מקום לפצות את התובעת בסכום גלובלי הלוקח בחשבון את גילה, נכויות זמניות כפי שקבע המומחה ונכות רפואית ותפקודית כפי שקבעתי לעיל וגובה הכנסותיה המשוערות. משכך סבורני שיש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, הגון וסביר בסך 20,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר - לטיפולים רפואיים או בדרך כלל - הן ראש נזק מיוחד, אותו יש להוכיח "ברחל בתך הקטנה" וכאמור בפסיקה, אין להסתפק בדרך כלל בתחליפים מסוג "הערכות". יחד עם זאת קבעה הפסיקה, כי די אם הצביע נפגע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים - ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 857 - 863). התובעת הייתה במעקב רפואי, עברה סדרה ארוכה של טיפולים שחייבו ועוד יחייבו אותה אולי בהוצאות ונסיעות. אשר על כן הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 2,000 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד בדרך כלל המדובר בנזק אשר יש להוכיחו בראיות של ממש המראות שהתובעת נזקקה לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם בן משפחה שנפגע בתאונה כלשהי דוגמת התובעת הם יסייעו לה בכל מקרה, בין אם זכאית היא לפיצויים ובין אם לאו, ולו בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט העליון, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם, גם אם אין הוא משלם עבורה )ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3), 919 , 922 (1997). אשר על כן הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 3,000 ₪. כאב וסבל לבית-המשפט שיקול דעת לקבוע לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בגבול של עד 10%, בהתאם לאמור בתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו- 1976, הקובע: "לא היה הנפגע זכאי לפיצוי לפי תקנת משנה (א) או שסבל נזק שאינו נזק ממון שאינו מכוסה על- ידי אותה תקנה, יהיה סכום הפיצויים, הסכום שהוסכם עליו או שייפסק, ובלבד שהסכום לא יעלה על עשרה אחוזים מהסכום המקסימאלי". לעניין זה, נפסק על ידי כב' השופט לוין בע"א 284/88 אורית גבאי ואח' נ' פוגל יוסף ואח', פ"ד מו(4), 837 (1992) : "החוק והתקנות שהותקנו מבטאים מגמה של המחוקק להגיע לסטנדרטיזציה של קביעת שעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני, על פי מדדים קבועים ומוגדרים של מספר ימי אשפוז שנזקק להם הנפגע ואחוזי הנכות הצמיתה שנקבעו לו. הדבר בא לכלל ביטוי בתקנה 2(א). תקנה 2(ב), למרות ניסוחה הלא ברור, משאירה לבית המשפט שיקול דעת לקבוע כי במקרים בהם שעור הנכות שבבסיס התביעה לפי תקנה 2(א) אינו מגיע לכדי 10% מהסכום המקסימלי, ואין בסכום זה כדי להוות כיסוי הולם לנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע יש להגדיל את סכום הפיצויים עד לשיעור הכולל של 10% מהסכום המקסימלי...תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א), לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום". בשים לב לתקופת הטיפול שעברה התובעת, במהות הפגיעה, ולכל אשר נאמר לעיל בעניין סבלה בתקופה זו על סמך המסמכים הרפואיים וכשמתווסף לכך עינוי הדין שבניהול הליך משפטי זה, רואה אני לנכון ליישם את החריג הקבוע בתקנה 2(ב) ולקבוע לה פיצוי בשיעור קרוב ל-10% מהסכום המקסימלי. משכך הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 18,000 ₪ בגין ראש נזק זה. סוף דבר אי לכך ולאור כל האמור לעיל הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: הפסד שכר ופגיעה בכושר השתכרות: 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות: 2,000 ₪ עזרת הזולת: 3,000 ₪ כאב וסבל: 18,000 ₪ סכום לפיצוי: 43,000 ₪ בנוסף תשלם הנתבעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15.2% מסכום הפיצוי. תאונת דרכיםצליפת שוט (תאונת דרכים)