תביעה כספית בגין נזק שנגרם לתובע שהיה לקוח של עורך דין במקצועו, עקב רשלנות מקצועית נטענת על ידי הנתבע התביעה נגד הנתבעת 2, חברה לביטוח (להלן: "הנתבעת"), הוגשה מכח פוליסת ביטוח אחריות מקצועית שהוציאה לנתבע. הנתבעת אינה כופרת בהוצאת הפוליסה. א. העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים 1. התובע שכר את שירותיו של הנתבע בתחילת שנת 2008, לצורך רכישת זכות לדיירות מוגנת בחנות ברחוב רבי עקיבא 33 בבני ברק (להלן: "החנות" או "הנכס"). 2. ביום 11.5.08, ערך הנתבע חוזה בין הדיירים היוצאים, רבקה ורפאל והבפור (להלן: "הדיירים היוצאים"), לבין התובע ושותפו לעסקה, מר מאיר יעקב חיים רבין, לפיו הוסכם כי הדיירים היוצאים מכרו את זכותם לדיירות מוגנת בחנות, לתובע ולשותפו, תמורת סך של 260,000 ₪, כולל חלקו של בעל הבית . 3. זמן מה לאחר כריתת החוזה הסתבר לתובע כי הדיירים היוצאים לא מעוניינים בקיום ההסכם, ולפיכך פנה התובע, פעם נוספת, לנתבע, כדי להתייעץ איתו בדבר הגשת תביעה לאכיפת ההסכם לבית הדין בשכירות. 4. הנתבע הגיש עבור התובע ושותפו בקשה לאישור דייר נכנס על-פי סעיף 86 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" ו"התביעה")) נגד בעל הנכס והדייר היוצא. במסגרת זו, הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני (להלן: "הבקשה") האוסר על הבעלים להשכיר את הנכס עד להכרעה בתובענה. הצו התבקש שלא במעמד צד אחד, אולם עם הגשת הבקשה, ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד (להלן: "הצו"), בכפוף להפקדת ערבויות. 5. התובע ושותפו הפקידו את הערבויות, הצו נכנס לתוקף, והומצא לנציג הבעלים, לדייר היוצא וכן לד"ר אליהו שיפר, אשר חברה בשליטתו ובניהולו, חב' א.ר.ט.ל.ש בע"מ, התקשרה עם בעלי הבית והדיירים היוצאים בהסכם מיום 30.7.08 כדיירים מוגנים, במקום הדיירים היוצאים. 6. על פי ההסכם של חב' א.ר.ט.ל.ש עם בעלי הבית, רשאית הייתה חב' א.ר.ט.ל.ש להשכיר את החנות בשכירות משנה חופשית, והיא כרתה, ביום 20.8.08, הסכם להשכרתו כאמור לחברה בשם מ.מ.צ'יינג' בע"מ, בו צוינו התביעה והבקשה לצו מניעה זמני, ונכתב כי חב' א.ר.ט.ל.ש אינה סבורה שיש להליך בסיס משפטי, אך אם הדבר יגרום קושי לשוכר החופשי, תבוטל השכירות. תחילת השכירות החופשית שהיתה אמורה להתחיל ביום 21.8.08 התעכבה נוכח אי הידיעה של הצדדים בדבר גורלה של הבקשה לצו מניעה זמני. 7. ביום 26.8.08 מסר התובע, בעצמו, לד"ר שיפר, שהוא עו"ד ורופא שיניים, במרפאתו, את צו המניעה הזמני. 8. בעלי הבית עתרו ביום 31.8.08 לביטול צו המניעה הזמני, ולחילוט ערבויות, וד"ר שיפר וחב' א.ר.ט.ל.ש עתרו ביום 3.9.08 לצרפם כצד לדיון. 9. בית הדין לשכירות (כבוד השופטת ע' ברקוביץ) קבע דיון בצו המניעה הזמני ליום 2.10.08, וכן קבע כי באותו מועד תידון גם בקשת ההצטרפות של ד"ר שיפר וחב' א.ר.ט.ל.ש. 10. בפתח הישיבה ביום 2.10.08, הסכים התובע למשוך את הבקשה לאישור דייר נכנס וד"ר שיפר וחב' א.ר.ט.ל.ש עתרו להוצאות. 11. בית הדין לשכירות קבע, בין היתר, כי הגשת הבקשה לצו מניעה, כמו גם הבקשה לפי סעיף 86 לחוק הגנת הדייר, לא היו סבירות בנסיבות העניין. מי שזכאי להגיש בקשה להעברת זכות שכירות מוגנת הוא הדייר היוצא, כך שלא היה מקום להגשת ההליך על ידי התובע. לפיכך קבע כי בעל הנכס זכאי להוצאות שנגרמו לו ואלה יחולטו מהעירבון. אשר לד"ר שיפר וחב' א.ר.ט.ל.ש, קבע בית הדין, שהם לא היו צד להליך ולכן אין מקום להורות על חילוט העירבון לטובתם ואף לא לזכותם בהוצאות, אך אם יגישו תביעה כספית, זו תידון לגופה. כן חייב בית הדין לשכירות את התובע לשלם לבעל הבית הוצאות ההליך בסך 3,000 ₪. 12. ביום 15.12.08 השכירה חב' א.ר.ט.ל.ש את החנות בהסכם שכירות משנה חופשית למאן דהו אחר (כאשר תחילתה של השכירות מתחילת נובמבר 2008), לאחר שהשוכר הקודם לא היה מעוניין עוד בשכירות. 13. ביום 1.1.09 הגישו ד"ר שיפר וחב' א.ר.ט.ל.ש. תביעה כספית נגד התובע ושותפו (ת.א. 150100/09), בגין הנזקים שנגרמו להם עקב הגשת התביעה והבקשה והוצאת הצו. 14. ביום 24.9.09 התקיים דיון בתביעה בת.א. 150100/09, בו ייצג הנתבע שלפני את התובע שלפני, כנתבע, והצהיר לפרוטוקול: "אני עשיתי עסקה בין דייר יוצא לנכנס. אני לא הסתכלתי מספיק טוב בתקנות בית הדין לשכירות והגשתי תביעה כנגד בעל הבית כדי לאשר את ההעברה... כעת כשפתחתי הליכים אני פעלתי בשם הדייר הנכנס במקום בשם היוצא ואלה חטאיי... אני לא פעלתי לפי התקנות אז שם זרקו אותי מהמדרגות". 15. בית המשפט בת.א. 150100/09 (כבוד השופטת ת' אברהמי) קבע כי הגשת הבקשה לצו מניעה זמני על ידי התובע דכאן לא הייתה סבירה וכן המשך התנהלותו - אי הסבת תשומת לב בית המשפט לכך שהבקשה אינה למתן צו במעמד צד אחד, ויישום הצו ומסירתו לד"ר שיפר. כן קבע כי התובע היה ער לקיומה של חב' א.ר.ט.ל.ש כבעלת זכות לכאורית בנכס עוד קודם להגשת התביעה, ולמרות זאת לא צירף אותה כבעלת דין, וכן כי ד"ר שיפר הפנה תשומת לב התובע במועד בו הומצא לו צו המניעה לכך שנגרמים לו ולחב' א.ר.ט.ל.ש נזקים עקב ההליכים שהתובע פתח בהם. סופו של דבר, שבית המשפט בת.א. 150100/09 חייב את התובע דכאן לשלם לחב' א.ר.ט.ל.ש 20,475 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה וסך של 5,000 ₪ למועד פסק הדין (ביום 20.6.10), כשלשני סכומים אלה ייווסף מע"מ, וכן 1,000 ₪ (ללא מע"מ) לד"ר שיפר, ובנוסף הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. 16. התובע טוען כי התנהגותו של הנתבע עולה כדי רשלנות מקצועית והוא הגיש נגדו ונגד המבטחת אותו בביטוח אחריות מקצועית, תביעה זו על לסך של 80,757 ₪ כדלקמן: א. הוצאות בגין פסק הדין בת.א. 150100/09 - 42,757 ₪. ב. הוצאות שנפסקו לחובת התובע בבית הדין לשכירות - 3,000 ₪. ג. שכר טרחתו של הנתבע ששולם - 5,000 ₪. ד. אבדן ימי עבודה בשל דיוני בית משפט ופגישות עם הנתבע - 10,000 ₪. ה. עגמת נפש בגין אבדן הזדמנות עסקים ומתחים בשל הגשת התביעה נגד התובע - 20,000 ₪. 17. הנתבעים טוענים כי התובע פעל לכל אורך הדרך בניגוד לייעוץ שנתן לו הנתבע, דבר שגרם לתובע נזקים, שלגביהם אין לו אלא להלין על עצמו. התנהגות התובע מנתקת, לטענתם, כל קשר סיבתי בין התנהלות הנתבע הנטענת והנזק הנטען. 18. גם העובדה שבית המשפט בחר לדון בצו המניעה במעמד צד אחד, על אף שהנתבע ביקש שתידון במעמד שני הצדדים, מנתקת, לטענתם, את הקשר הסיבתי בין התנהלות הנתבע לבין הנזק. 19. כן טוען הנתבע כי התובע לא שילם לו שכ"ט, אם כי מוסיף ששותפו והדיירים היוצאים שילמו. 20. התובע הפר הסכמה שבעל-פה, בינו לבין הנתבע, לפיה הנתבע ייצגו בתביעת חב' א.ר.ט.ל.ש. ללא תמורה, תוך ויתור על שכר הטרחה וכן שכר הטרחה שהתובע התחייב לשלם בגין ההליך הראשון, כנגד ויתור סופי ומוחלט של כל טענה או תביעה מצידו של התובע כלפי הנתבע. 21. לגבי השתלשלות העניינים נשוא התביעה טוען הנתבע כי התובע, שהיה לקוח שלו בעניינים קודמים, פנה לאליו כדי שיערוך עבורו עסקה של העברת זכויות דיירות מוגנת מה"ה והפור לתובע ושותפו. ביום 11.5.08 נערכו במשרדו של הנתבע הסכם ותצהירי דייר יוצא ודייר נכנס, לאחר בירורים טלפוניים שנעשו במעמד הצדדים עם נציג בעלי הנכס שאישר בעל-פה כי לא תהיה בעיה עם העברת הזכויות בסכום המוצע. 22. סמוך לאחר חתימת ההסכם שולם לנתבע, שכ"ט על ידי הדיירים היוצאים וע"י שותפו של התובע, אולם התובע לא שילם לנתבע שכ"ט. 23. לאחר משלוח התצהירים התקבלה הודעה מנציג בעלי הנכס כי בעלי הנכס מבקשים לקנות את הנכס במחיר הנתון. בנה של הדיירת היוצאת פנה אל הנתבע וביקש ביטול ההסכם והציע מתן פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין כך לתובע. התובע סירב, ובעקבות זאת הפסיקו הדיירים היוצאים לשתף איתו פעולה. 24. לתובע התגלה כי על הנכס נתלה שלט "להשכרה" עם הפנייה למשרד תיווך ומשם הוא קיבל מידע על המחיר הנדרש. 25. התובע ושותפו פנו לנתבע בבקשה להגיש תביעה ובקשה לצו מניעה כדי למנוע מהדיירים היוצאים מלהתחמק מקיום ההסכם. הנתבע הסביר לתובע כי מאחר וקיבל שכ"ט מהדייר היוצא, הוא איננו רשאי לתבוע אותו, והמליץ לו לפנות לעו"ד ניסים אלעזר כדי שיגיש בשמו תביעה. 26. לבקשת התובע ושותפו, הגיש הנתבע, את התביעה ובקשה לצו מניעה זמני במעמד שני הצדדים. למרות זאת, ניתן צו המניעה במעמד צד אחד כנגד הפקדת ערבות שהופקדה על ידי התובע. דבר זה מנתק, לטענת הנתבעים, את הקשר הסיבתי בין התנהלות הנתבע והנזק. 27. התביעה והבקשה הוגשו כאשר עדיין לא היה ידוע לנתבע על העסקה עם חב' א.ר.ט.ל.ש. 28. לאחר שהוצא הצו, גילה התובע, כי זכות הדיירות המוגנת במושכר הועברה לד"ר שיפר באמצעות חב' א.ר.ט.ל.ש., שלא היו צד לדיון ולתביעה. התובע, ביוזמתו, נטל ממשרדו של הנתבע את צו המניעה וביצע מסירה באופן כוחני במרפאתו של ד"ר שיפר. התנהלות זו של התובע מנתקת, לטענת הנתבעים, את הקשר הסיבתי בין התנהלות הנתבע לבין הנזק. 29. ד"ר שיפר פנה לנתבע בעניין צו המניעה, ובתגובה הודיע הנתבע, הן לד"ר שיפר והן לנציג הבעלים, כי במידה וישלחו אליו את הסכם העברת הזכויות, יבוטל צו המניעה לאלתר. ד"ר שיפר ונציג הבעלים סירבו. 30. סמוך לפני הדיון הגישה חב' א.ר.ט.ל.ש בקשה להצטרף כצד לדיון. במהלך הדיון, לאחר שהנתבע נאלץ לבקש מחיקת העתירה, ובטרם מחיקתה, הציע בית הדין לדון ולפסוק גם את הוצאות חב' א.ר.ט.ל.ש., אך התובע סירב בתוקף, על אף המלצת הנתבע, לאור סדרי גודל הפיצוי שדובר בהם, ולמרות הסיכון הגלוי שלקח התובע על עצמו שהוא ייתבע על ידי חב' א.ר.ט.ל.ש., כפי שאף צוין בהחלטה למחיקת העתירה. התנהלותו של התובע מנתקת, לטענת הנתבעים, את הקשר הסיבתי בין התנהלות הנתבע לבין הנזק. 31. התביעה של חב' א.ר.ט.ל.ש. הוגשה והתובע ביקש מהנתבע במפורש כי יסכים לייצגו ללא תמורה תוך ויתור על שכר טרחתו, בכפוף לויתור סופי ומוחלט של כל טענה או תביעה מצידו. 32. בדיון בתביעת חב' א.ר.ט.ל.ש. הוצע לתובע לאפשר לבית המשפט לפסוק בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט. הנתבע המליץ לתובע להיענות בחיוב, אך התובע עמד על דעתו, סירב להסכים לכך בכל תוקף, ועמד על קיום דיון הוכחות. לאור עקשנות התובע, הזכיר הנתבע לתובע את שסוכם ביניהם בעל-פה בדבר ויתורו על זכות התביעה נגד הנתבע, והתובע אישר שוב את הסיכום ועמד על המשך קיום ההליך. התובע גרם לעצמו נזק בכך שסירב להצעות בית המשפט ואין לו אלא להלין על עצמו. 33. בתביעה שהגיש התובע באמצעות עו"ד אלעזר, ניתן פסק דין ביום 17.3.10 שחייב את הדיירים היוצאים לשלם לתובע פיצוי 25,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע בתביעה זו 34. כן טוענים הנתבעים כי בעלי הנכס שיקרו כשטענו כי הם עצמם ירכשו את הזכויות בנכס, שכן בוצעה העברת זכות הדיירות המוגנת לחב' א.ר.ט.ל.ש, וכן התברר כי נציג הבעלים פעל בניגוד להסכמה של אחד משלושת הבעלים. זכות השכירות המוגנת הועברה לא.ר.ט.ל.ש בדרך של דייר יוצא ודייר נכנס במרמה על מנת לטרפד את זכויות התובע בנכס, ולכן פתוחה הדלת לפני התובע להגיש תביעה גם כלפי בעלי הנכס שבניגוד להצהרתם לא רכשו את הזכויות בנכס. 35. הנתבע אכן התבטא שטעה ולא בדק היטב לפני הגשת התביעה והבקשה, כמפורט בפרוטוקול הדיון, אך היה זה טיעון בלבד, ולא בגדר קבלת אחריות לנזקים שהתובע הוא שגרם אותם לעצמו בכך שסירב להצעת בית הדין בתביעה ובבקשה והן לבית המשפט בתביעת חב' א.ר.ט.ל.ש., ליתן לבית הדין ולבית המשפט סמכות לפסוק ללא צורך בהתדיינות ובכך נותק, לטענת הנתבעים, הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע לנזקים הנטענים. 36. הנתבע טוען כי בנסיבות בהן נעשתה קנוניה, בה בסופו של יום לא רכשו הבעלים את הזכויות אלא העבירו אותן במרמה ושלא כדין, היה מקום להגשת התביעה, מה גם שהדיירים היוצאים, היו אמורים על-פי התקנות לעתור לאישור העסקה, ולא רק שהם לא שתפו פעולה עם התובע, אלא היו שותפים לקנוניה. 37. הנתבע הסביר לתובע, לטענתו, שעל פי הדין רק הדייר היוצא רשאי להגיש בקשה להחלפת דיירים, אך בנסיבות בהן הדייר היוצא לא שיתף פעולה עם התובע, עמד התובע על הגשת העתירה ולאחר הגשתה, התובע עצמו עשה עבודת תחקיר, שערבה ישירות את חב' א.ר.ט.ל.ש. 38. הנתבע לא היה מעורב במסירת הצו באופן בה בוצעה לד"ר שיפר, וזו לא בוצעה לבקשתו או בהנחייתו. 39. הנתבע טוען כי התובע פעל בניגוד לעצותיו, כי הוא הסביר את הדרוש לתובע, והתובע הוא שבחר באופן הפעולה. כן לטענתו, החלטותיו ומעשיו של התובע מנתקים את הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע והנזק הנטען והמוכחש. בנוסף טוען הנתבע כי מעשיו הינם במתחם שיקול הדעת הסביר ואינם מהווים רשלנות. 40. הנתבע מכחיש את הנזקים וכן טוען כי התובע לא הגיש אסמכתאות על ביצוע התשלום בפועל. כן טוען הנתבע כי מכל סכום שייפסק לתובע יש לנכות סך של 25,000 ₪ שהתובע קיבל בפסק דין תביעה נגד הדיירים היוצאים, וכן כי את היתרה יש לחלק לשניים שכן חצי מהסכום מגיע לשותפו של התובע, ולא לתובע. בנוסף, לטענתו, יש לקזז סכום נוסף של שכ"ט ראוי שהתובע חייב לנתבע בגין התביעה והבקשה לצו מניעה ובגין התביעה שהגישו נגדו ונגד שותפו ד"ר שיפר וחב' א.ר.ט.ל.ש. ב. דיון. ב.1. רשלנות מקצועית של הנתבע. 1. העובדה שהתביעה והבקשה לצו מניעה שהוגשו לבית הדין, הוגשו שלא כראוי, ולא היה להן יסוד, נקבעה גם על ידי בית הדין וגם על ידי בית המשפט שדן בתביעת חב' א.ר.ט.ל.ש. מכאן שהנתבע התנהל ברשלנות, אלא שהנתבע טוען כי הוא הסביר את האמור לתובע והלה עמד על דעתו להגיש את התביעה והבקשה. 2. טענה זו הועלתה על ידי הנתבע בעלמא, ללא כל ראיה. 3. למעלה מזאת, יש להניח שאילו הנתבע היה מודע לכך שהוא פועל שלא כראוי, ולמרות זאת התובע היה בוחר בדרך שננקטה, היה נותן לכך ביטוי בכתב, במיוחד, שהוא עצמו העיד על התובע, שהיה לקוח שלו עוד קודם לעסקה נשוא התביעה כי הוא אדם כוחני וכשהוא רוצה משהו הוא רוצה אותו בכל מחיר (עמ' 19 שורות 3 - 5 לפרוטוקול). 4. זאת ועוד, מעדותו של הנתבע עולה כי לשיטתו, גם נכון למועד עדותו, הוא פעל כשורה. מכאן עולה גם שהנתבע לא הבהיר לתובע שהוא נוקט בהליך שאינו תקין. 5. כן אינני מקבלת את טענת התובע כי מדובר בהחלטה שהיא במתחם הסבירות שבשיקול דעת עו"ד ואינה עולה כדי רשלנות. 6. אכן, לא כל החלטה של עו"ד, שהתבררה בדיעבד ככזו שלא הביאה לתוצאות המקוות, עולה כדי רשלנות מקצועית, אולם נקיטה בהליך לא נכון על פניו, אינה בגדר החלטה שבמתחם שיקול הדעת, כאמור. כך גם ההחלטה ליישם צו מניעה שניתן במעמד צד אחד על ידי בית המשפט, הגם שהתבקש צו שלא במעמד צד אחד, במקום להסב לכך תשומת לב בית המשפט. 7. בהקשר זה אינני מקבלת את טענת הנתבע כי התובע ביצע את המסירה ללא קשר לנתבע ושלא על פי הוראותיו. למצער, הנתבע הוא שמסר את אישורי המסירה עם המסמכים למסירה לתובע, ואין לומר שהמסירות נעשו שלא בידיעתו ובהנחיתו, מה גם שהנתבע לא פעל לתיקון המעוות לאחר שנודע לו על המסירה. 8. לפיכך אני דוחה את טענת הנתבע כי הגם שנהג ברשלנות, עשה כן לאחר שהסביר את הסוגיה לתובע, ולמרות שהתובע ידע כי ההליך אינו תקין ואין לו סיכויי הצלחה, בחר התובע לנקוט בו. 9. לאור האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובע לפיה נהג הנתבע ברשלנות. ב.2. ויתור על זכות התביעה. 1. הנתבע טוען כי התובע ויתר על זכות התביעה כלפיו, הן כאשר ביקש ממנו להגיש את התביעה והבקשה לצו מניעה והן כאשר הנתבע סייע לעו"ד אלעזר בהגשת התביעה נגד הדיירים היוצאים. 2. הנתבע עצמו מאשר כי ההסכם לא נעשה בכתב. 3. התובע מכחיש שוויתר על זכות התביעה. 4. אינני מקבלת את טענת הנתבעת בדבר ויתור של התובע על זכות התביעה שלו נגד הנתבע. 5. ראשית, מדובר בטענה שנטל הוכחתה מוטל על הנתבע. הנתבע העלה טענה זו בעלמא, וללא כל ראיה, לבד מעדותו שלו, שהיא עדות יחידה של צד מעוניין בתוצאות התובענה. 6. שנית, כפי שציינתי לעיל, גם בעת ניהול ההליכים בתביעה שלפני סבר הנתבע כי הדרך בה פעל, נכונה, וממילא סבר, בעת ניהול ההליכים הקודמים, שסיכויי ההליכים שנקט - טובים, ולא הייתה לו, לכן, כל סיבה להגיע להסכמה הנטענת. 7. שלישית, אילו אכן סבר הנתבע באותו שלב כי התרשל ואילו אכן הגיע להסכמות עם התובע בדבר ויתור על זכות התביעה, ובהתחשב בכך שבשלב זה צריך היה להיות ברור לתובע כי יש בעיה של ממש ואפשר שתהיה לו בעיה עם התובע כלקוח, יש להניח שהיה מעלה הסכמה זו על הכתב. 8. לפיכך, נדחית טענת הנתבע לפיה ויתר התובע על זכות התביעה שלו נגד הנתבע. ב.3. גרם נזק על ידי התובע. 1. הנתבע טוען כי מעשיו של תובע הם שגרמו את הנזק. כך לטענתו בחירתו של התובע כלקוח לנקוט בהליכים, העובדה שביצע מסירה של צו המניעה לד"ר שיפר והאופן בו ביצע את מסירת הצו, סירובו לקבל את הצעת בית הדין לפסוק במסגרת התביעה שלפניו גם בשאלת הוצאות חב' א.ר.ט.ל.ש, והצעת בית המשפט בתביעת א.ר.ט.ל.ש. לפסוק על דרך הפשרה, הצעה שהתקבלה על ידי ד"ר שיפר וחב' א.ר.ט.ל.ש. 2. אינני מקבלת את טענות התובע לפיהן הנזק נגרם על ידי התובע. הנזק נגרם כתוצאה מנקיטת הליכים שאינם ראויים על ידי הנתבע. ייתכן שאילו קיבל התובע את הצעות בית הדין ובית המשפט, היו נפסקים סכומים נמוכים יותר, אך הדבר אינו כך בהכרח. התובע טוען כי היו אלה החלטות של הנתבע, וטענה זו לא נסתרה. בנוסף, בחירתו של התובע לקיים את ההליך, מן הסתם הושפעה מהייעוץ שניתן לו על ידי הנתבע, שכאמור האמין כי פעל כשורה. לבסוף, החלטה של בעל דין להסכים או לסרב להצעה שייפסקו הוצאות גם למי שאינו צד להליך או שיינתן פסק דין על דרך הפשרה, נתונה לשיקול דעתו ובחירתו בכל אחת מהאפשרויות, סבירה. 3. לאור האמור לעיל, נדחית גם טענת הנתבע בדבר ניתוק קשר סיבתי בין מעשיו לבין הנזק כתוצאה ממעשי הנתבע או כתוצאה מכך שבית הדין הוציא צו מניעה במעמד צד אחד. ב.4. הנזק . 1. בכתב התביעה טען התובע כי נגרמו נזקים בסך של 80,757 ₪ כדלקמן: א. חיוב על פי פסק הדין בת.א. 150100/09 - 42,757 ₪. ב. הוצאות שנפסקו לחובת התובע בבית הדין לשכירות - 3,000 ₪. ג. שכר טרחתו של הנתבע ששולם - 5,000 ₪. ד. אבדן ימי עבודה בשל דיוני בית משפט ופגישות עם הנתבע - 10,000 ₪. ה. עגמת נפש בגין אבדן הזדמנות עסקית ומתחים בשל הגשת התביעה נגד התובע - 20,000 ₪. 2. הנתבע טוען כי התובע לא הוכיח כי שילם את הסכומים שחויב בהם בפסק הדין בת.א. 150100/09, בסך 42,757 ₪. 3. התובע חויב בפסק דין שלא בוטל, ואף הגיש מכתב של ד"ר שיפר כי החיוב על פי פסק הדין שולם לו, ודי בכך כדי להוכיח את סכום הנזק ברכיב זה. 4. כך גם לגבי ההוצאות שנפסקו לחובת התובע בבית הדין לשכירות, בסך 3,000 ש"ח. 5. בעדותו חזר בו התובע מהתביעה ברכיב השלישי, שכר טרחתו של הנתבע, בסך 5,000 ש"ח, והודה כי מדובר בטעות, כי לא שילם סכום זה והוא אינו תובע בגינו (עמ' 14 שורות 8 - 15 לפרוטוקול). 6. התובע לא הביא אסמכתא כלשהי לנזק שנגרם לו עקב אבדן ימי עבודה בשל דיוני בית המשפט ופגישות עם הנתבע, וכן לא לאבדן הזדמנויות עסקיות ומתחים בשל הגשת התביעה נגד התובע על ידי חב' א.ר.ט.ל.ש. עם זאת, בנסיבות אלה של התדיינויות מיותרות ובעיקר התביעה שהוגשה נגדו, זכאי התובע לפיצוי גלובאלי בגין עגמת נפש בסך 5,000 ₪. ב.5. ניכוי סך של 25,000 ₪ שהתובע קיבל בפסק דין בתביעה נגד הדיירים היוצאים. 1. הנתבע טוען כי התובע הגיש באמצעות עו"ד אלעזר, תביעה נגד הדיירים היוצאים בגין הפרת ההסכם שביניהם, ובפסק דין זכה בפיצוי בסך 25,000 ₪. 2. הנתבע הגיש את פסק הדין (מוצג נ/1), והתובע הודה כי קיבל את הסכום האמור, אלא שלטענתו, פסק דין זה אינו קשור לפיצויו בגין הנזקים נשוא התביעה שלפני. 3. אכן, צודק התובע כי לפיצוי האמור אין קשר לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך שהנתבע הגיש את התביעה והבקשה לבית הדין לשכירות. הפיצוי שנפסק לתובע הוא הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם שבין התובע לבין הדיירים היוצאים, וזאת כתוצאה מכך שהם הפרו את ההסכם בכך שלא פנו לבית הדין לשכירות בבקשה לאשר את חילופי דיירים. למעלה מהצורך אציין כי גם אילו הגישו הדיירים היוצאים בקשה לאישור חילופי דיירים יכול היה בעל הבית להתנגד לאישור, אולם, כאמור, הדיירים לא מלאו חובתם להגיש הבקשה ובגין כך חויבו בתשלום הפיצוי המוסכם לתובע. לפיצוי זה, היה התובע זכאי, גם אלמלא הגיש הנתבע את התביעה והבקשה לצו מניעה. 4. לפיכך אין להפחית את הפיצוי שקיבל התובע מהדיירים היוצאים, בסך 25,000 ₪, מסכום הפיצוי שהוא זכאי לו מהנתבע. ב.6. הפחתת הפיצוי לחצי בגין חלקו של שותפו של התובע. 1. הנתבע טוען כי יש להפחית את הפיצוי המגיע לתובע לחצי שכן ההסכם עם הדיירים היוצאים נכרת עם התובע ושותפו. כמו כן שותפו של התובע היה צד גם לתביעה ולבקשה לצו מניעה וגם לתביעת חב' א.ר.ט.ל.ש. 2. התובע טוען כי אין להפחית את הפיצוי שכן החיובים והנזקים שנגרמו לו היו יחד ולחוד עם שותפו, והוא נשא בהם לבדו והגיש את התביעה שבכותרת לבדו, בשל חסרון כיס של שותפו. 3. טוב היה עושה התובע אילו היה מביא עדותו של מר רבין בנדון, אולם חיוביו היו יחד ולחוד עם מר רבין, ולפיכך אני מקבלת את טענתו לפיה בהסדר שביניהם הוא נשא בתשלום ולכן גם הגיש לבדו את התביעה. גם אילו היתה התביעה מוגשת על ידי התובע ומר רבין, חיובו של הנתבע היה כלפיהם יחד ולחוד, ולפיכך הוא לא ניזוק מכך שהתביעה הוגשה על ידי התובע לבדו. 4. לאור האמור לעיל, אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה יש לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 50% מהנזק שייקבע. ב.7. קיזוז שכ"ט ראוי המגיע לנתבע. 1. הנתבע טוען כי יש לקזז מסכום הפיצוי שכ"ט ראוי שהתובע חייב לנתבע בגין עריכת ההסכם שבינו לבין הדיירים היוצאים וכן בגין הייצוג בתביעת חב' א.ר.ט.ל.ש (על פי תחשיב של הנתבע בסעיף 53 לסיכומיו). 2. אינני מקבלת את טענת הקיזוז של שכ"ט ראוי שלעיל. ראשית, טענה זו הינה בבחינת הרחבת חזית. שנית, היה על הנתבע, עוד בכתב ההגנה, לפרט את סכומי הקיזוז שהוא טוען להם. לבסוף, הנתבע לא הוכיח את הטענה לגופה. בין הנתבע לבין התובע ושותפו היה הסכם שכ"ט, והנתבע הודה שקיבל שכ"ט משותפו של התובע וכן מהדיירים היוצאים. על-פי עדותו של התובע, סוכם בינו לבין הנתבע כי האחרון יקבל את שכרו מהדיירים היוצאים בלבד, וטענה זו לא נסתרה על ידי הנתבע. מאחר ואין חולק כי בין הצדדים היה הסכם שכר טרחה (גם אם בעל-פה), אין מקום לקביעת שכר טרחה ראוי, מה גם שכאמור, הנתבע לא נתן את הפירוט הנדרש בכתב הגנתו. זאת ועוד, באשר לתביעת חב' א.ר.ט.ל.ש, הנתבע עצמו הודה שסיכם עם התובע כי לא יקבל בגינה שכר טרחה, לטענת התובע, בשל רשלנותו של הנתבע שגרמה להגשת התביעה, טענה שאף הנתבע לא מכחיש אותה, אלא שהוא מוסיף וטוען כי כנגד כך, ויתר התובע על זכות התביעה (טענה שהנתבע לא הוכיח). 3. לאור האמור לעיל, נדחית טענת הנתבע כי יש לקזז מסכום הפיצוי שכ"ט ראוי המגיע לנתבע. ג. פסיקתא. לאור כל האמור לעיל ישלם הנתבע לתובע סך של 50,757 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובע ועד למועד התשלום על ידי הנתבע, וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. רשלנות מקצועיתרשלנותלקוחותעורך דין