לפני תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר על פי הנטען נגרמו לתובע במהלך עבודתו כנהג משאית הובלות ביום 18/3/04. 1. התובע יליד 19/3/1966 היה בן 38 ביום התאונה, ובן 47 שנים כיום. 2. הנתבע 1 הינו בעל חברה לאריזות והובלות, ובזמנים הרלוונטים לתביעה העסיק את התובע כנהג. הנתבעת 2 הינה חברה לביטוח בע"מ אשר הוציאה פוליסת ביטוח שמספרה 03/051/048/0016131 לכל התאריכים הרלוונטים לתביעה זו לכיסוי חבותו של הנתבע בחבות מעבידים כלפי עובדיו ולרבות חבות כלפי התובע. 3. לטענת התובע, ביום האירוע נדרש על פי הוראות מעבידו להעביר משאית מלאה משטחים לעסק בעיר אזור. ככל הנראה במהלך ניסיון התרת חבל לצורך פריקת המשטחים החלו המשטחים ליפול על התובע וגרמו לו לחבלות בראש, בפנים, בקרסול ימין ובאצבעות כף יד ימין, לסחרחורות, להקאות ועוד. 4. המחלוקת נסובה הן לעניין עצם האירוע ונסיבותיו, הן לעניין האחריות והן לעניין גובה הנזק. תמצית טענות הצדדים טענות התובע 5. לטענת התובע התאונה ארעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירות ו/או חוסר מיומנות ו/או הפרה חובה חקוקה של הנתבע ו/או עובדיו ו/או שלוחיו אשר הנתבע 1 אחראי למעשיהם או מחדליהם באופן ישיר ו/או שילוחי מאחר ובין היתר הורה לתובע לעבוד ללא ציוד מגן, שם מכשול בפניו ולא סיפק לו מקום עבודה וסביבת עבודה בטוחים, לא הזהירו מפני סיכונים שבעבודה ללא קסדה, חדל מלמנות ממונים על הבטיחות ו/או מנהלי עבודה בעלי הכשירות והמיומנות הנדרשים והפר חובות חקוקות אשר נועדו להגן על העובד ועל שלומו. 6. עוד מוסיף התובע כי במקרה דנן בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו" שכן לא הייתה לו הידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י מקום עבודה עליו הייתה לנתבע 1 שליטה מלאה. טענות הנתבעים 7. בראש וראשונה הכחישו הנתבעים בכתב ההגנה את עצם האירוע הנטען ואת שאר הנסיבות הנטענות ע"י התובע. הנתבעים ציינו כי עדות התובע לעניין קרות התאונה הינה רצופת סתירות, ולא ניתן לתת בה אמון. הנתבעים הוסיפו כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין שצריכה להיבחן בזהירות בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות. 8. זאת ועוד, גם בהינתן גרסת התובע הרי שלטענת הנתבעים, הם לא התרשלו ולא הפרו חובה כלשהי כלפי התובע. לטענת הנתבעים התובע לא הוכיח כי נפגע בשל פגם כלשהו במשאית או בשל כשל אחר. מחומר הראיות עולה כי התובע נפגע בשל חוט שהסתבך ברגלו. מדובר בסיכון טבעי לסוג העבודה של התובע, ולא היה ביכולתו של המעביד למנוע סיכון זה . 9. עוד מציינים הנתבעים כי נטל השכנוע במקרה דנן מוטל לפתחו של התובע, והוא לא עמד בנטל המוטל עליו. דיון והכרעה 10. מאחר שהצדדים חלוקים אף לגבי נסיבות אירוע התאונה יש לבחון את שתי הסוגיות שבפניי: האם הרים התובע את הנטל לשכנע את ביהמ"ש בנסיבות התאונה כפי שתיאר בכתב התביעה, ובהנחה שכן האם בנסיבות אלה קמה אחריות מושגית וקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע. רק בהנחה שהתשובה לגבי שתי השאלות חיובית, יתפנה ביהמ"ש לבחון את שאלת הנזק, שגם הוא כאמור שנוי במחלוקת. שאלת האירוע ונסיבותיו 11. העדות היחידה לגבי עצם התרחשות התאונה במהלך עבודתו של התובע כמתואר על ידיו הינה עדותו של התובע עצמו. אומר מיד כי התובע לא שכנע כי עדותו לעניין אמינה, ובעדותו נבקעו די בקיעים על מנת שלא לקבל את גרסתו על כל מרכיביה. 12. בראש ובראשונה ראוי לציין כי התובע לא מסר גרסה קוהרנטית באשר לשאלה העובדתית העיקרית שבמחלוקת והיא נסיבות התאונה ואופן התרחשותה. 13. בכתב התביעה (ס' 6-7) ובתצהירו (ס' 8) הסביר כי העביר משאית מלאה במשטחים לעסק בעיר אזור, וכי במהלך התרת חבל לצורך פריקת המשטחים החלו המשטחים ליפול עליו. לעומת זאת בחקירתו הנגדית בבית המשפט טען כי הגיע לעיר אזור עם משאית ריקה לאחר שפרק משטחים קודם לכן באשדוד (פרוטוקול הדיון מיום 18.3.13 עמ' 9 ש' 32-15), ובעיר אזור היה אמור להעמיס משטחים על המשאית. לפי גרסה זו התאונה התרחשה דווקא בעת העמסת המשטחים על המשאית (פרוטוקול הדיון מיום 18.3.13 עמ' 10 ש' 2-6). כאשר עומת התובע עם השוני המהותי בין שתי גרסאות אלו לא סיפק הסבר ענייני לכך, אלא חזר שוב ושוב על גרסתו כפי שנמסרה בבית המשפט (פרוטוקול הדיון מיום 18.3.13 עמ' 10 ש' 1-7) זאת ועוד, למול דבריו בכתב התביעה ובתצהיר (ראה ס' 7 לכתב התביעה, ס' 8 לתצהיר) לפיהם התאונה אירעה מסיבה שאינה ברורה לו"... החלו משטחים מסיבה שאיננה ידועה לי, ליפול עלי" הסביר בעת חקירתו הנגדית את הסיבות המדויקות והמפורטות לתאונה וטען כי:" ומה שקרה שהמשטחים לא היו יושבים טוב. אלי מאחורה בא ונתן מכה. אני הייתי על המשטחים. הוא נתן את המכה עם המלגזה. כשהייתי למעלה והוא נתן את המכה אני נפלתי. מה שעשה לי את כל הבלאגן זה החוט שנתפס לי ברגל וזה מה שהפיל אותי..." (פרוטוקול הדיון מיום 18.3.13 עמ' 10 ש' 2-5) התובע חזר על דבריו אלו והדגימם: "אלי בא לתת לי מכה והחוט נתפס לי ברגל ואני רציתי ליישר את המשטחים ישר ומה שקרה שהחוט נתפס לי ברגל וזה מה שהפיל אותי" (פרוטוקול הדיון מיום 18.3.13 עמ' 10 ש' 5-7). עדות זו מהווה עדות כבושה באשר לא נמסרה על ידי התובע עד שלב כה מאוחר. 14. יתר על כן, בכתב התביעה ובתצהיר הסביר כי התאונה אירעה בשל נפילת המשטחים על התובע "החלו המשטחים..ליפול עלי" אך מחקירתו הנגדית עולה כי התאונה נגרמה בשל נפילתו של התובע עצמו מהמשאית ללא כל אזכור כי משטחים כלשהם נפלו עליו "...וזה מה שהפיל אותי."(ראה כאמור עמ' 10 ש' 1-8). יתרה מכך, לא רק כי התובע לא ציין כי המשטחים נפלו עליו, אלא מדבריו עולה מפורשות כי מעבר לנפילתו לא ארע דבר:"..."והוא נתן את המכה עם המלגזה ונפלתי. וזה כל הסיפור". בהקשר זה אציין כי מהמסמכים השונים שהוגשו עולה כי ביום התאונה, עת הגיע התובע לבית חולים, נרשם בחדר המיון כי התובע נפל ממשאית ללא כל אזכור למשטחים שנפלו עליו כעולה מגרסתו בכתב התביעה (ראה נספח ב' לכתב התביעה). ניסיון החיים מלמד שנפגע בתאונה כגון זו המתוארת ע"י התובע בכתב התביעה היה מציין בפני רופאיו שטיפלו בו בסמוך לפגיעה כי גורם כה כבד כמו משטחים נפלו עליו. הימנעותו מלציין פרט זה בפני רופאיו אומרת דרשני. עוד ראוי להדגיש, כי גם חוסר עקביות באשר לתיאור הפגיעה בא לידי ביטוי גם במסמכים מאוחרים יותר. כך ממסמך רפואי נוסף מבית החולים מיום 25.3.04 משולבות שתי הגרסאות יחדיו ושם נטען כי התובע נפל וכן כי נפלו עליו משטחים (נספח ב' לכתב התביעה). ממסמך רפואי אחר מיום 28.6.04 (נספח ב' לכתב התביעה) באה לידי ביטוי גרסתו שבכתב התביעה של התובע לפיה, נפגע ממשטחים שנפלו עליו, וכך גם בחוות דעת פסיכיאטרית מטעם המל"ל (נספח א למוצגי הנתבעים). במסמכים אלו לא מוזכר כלל כי נפל ממשאית מה שהביא לפגיעתו. בטופס ב.ל 250 הודעת המעביד על נפגע עבודה מיום התאונה ניתן להבין שמשולבות שנית שתי הגרסאות יחדיו, קרי התובע נפל, ובד בבד נפלו עליו המשטחים (ראה נספח ב' לכתב התביעה). 15. אמנם אין מחלוקת כי התובע נפגע באותו יום וסבל פגיעות כמתואר במסמכים הרפואיים, אך כל אותם פרכות וההבדלים מהותיים בגרסאות השונות שמסר התובע, והעובדה שלא דבק בגרסה אחת ברורה, הגיונית ועקבית מחייבים את המסקנה כי לא ניתן לסמוך על גרסתו כי התאונה ארעה דווקא כתאונת עבודה במסגרת אחריותם של הנתבעים. 16. זאת ועוד, לא ברור מדוע לא טרח התובע להביא לעדות את אותו אלי בעל העסק באזור שהיה עד ראייה לתאונה לשיטתו (פרוטוקול הדיון מיום 18.3.13 עמ' 9 ש' 7-8) ואף נתן לו "מכה" עם המלגזה. התובע טען כי כלל לא ביקש ממנו להגיע למסור עדות (עמ' 9 ש' 13-14) וציין כי למעשה אינו יודע את שם משפחתו או את כתובתו בעיר אזור. היות שמדובר בשאלה מאוד חשובה לגבי העובדה המהותית שבמחלוקת, עדותו של אותו אלי הינה חיונית ביותר, והיה מצופה כי התובע יביא עד זה לעדות או למצער יראה כי פנה למעסיקו הנתבע 1 בניסיון לברר את כתובתו או שמו המלא של אלי, אך נענה בשלילה. הדברים מקבלים משנה תוקף במצב בו התובע אישר כי ידע באופן כללי מהיכן אותו אלי - מאזור התעשייה באזור (עמ' 11 ש' 5-11) וכי הוא מכיר את אלי ורפי שנים רבות (עמ' 11 ש' 10-11). מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו. כבר נקבע כי: "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.לוינשטיין בע"מ נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ 30.5.02. 17. בהקשר זה אציין כי לא עלה בידי לקבל את טענתו של התובע כי הנטל להביא את אלי מוטל היה על הנתבעים. הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו עליו הראיה" (קדמי חלק שלישי בעמ' 1508-1509), כאשר על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה (שם בעמ' 1512). בעניינינו אין מקום לקבל את טענת התובע להיפוך נטלי הראייה בהתאם לס' 41 לפקודת הנזיקין, שכן כעולה כאמור מחקירתו הנגדית, התובע יודע היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, דהיינו חוט שהסתבך ברגלו בצירוף מכה שנתן אותו אלי עם המלגזה, ובנסיבות אלו די בכך כדי לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בס' 41 לפקודה החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא היתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". 18. זאת ועוד, אציין כי ניכר שהתובע ניסה בהליך זה להסתיר את עובדת התרחשות תאונות עבודה רבות קודמות. כאשר נשאל בשאלה 7 לשאלון שנשלח אליו (מוצג ג למוצגי הנתבעים) בנוגע לפציעות ומחלות קודמות השיב מפורשות כי לא היו לו מחלות ו/או תאונות בעבר. דא עקא לבית המשפט הוגשו ע"י הנתבעים מסמכים רבים (ראה נ/1) המעידים על תאונות עבודה רבות ורצופות בהן נפגע התובע. התובע אף אישר בעצמו בחקירתו הנגדית כי נפגע בתאונות עבודה בשנת 1999, בשנת 2000, בשנת 2001 ובשנת 2002, ואישר כי כל שנה ברציפות עד התאונה הנדונה הגיש תביעות למל"ל בגין פגיעות בעבודה (פרוטוקול הדיון מיום 18.3.13 עמ' 6 ש' 24-30, עמ' 7 ש' 1-13). 19. כאשר נשאל התובע כיצד מתיישבת גרסה זו עם הצהרותיו בשאלון לא היה מענה בפיו, מלבד טענתו כי אינו זוכר הרבה דברים עקב בעיות זיכרון (פרוטוקול הדיון מיום 18.3.13 עמ' 7 ש' 25-26). לזאת אציין כי לא הובאו בפני ביהמ"ש ראיות רפואיות כי התובע לוקה בזיכרונו, לא כל שכן ברמה כזו העשויה להסביר סתירות כה מהותיות. יתר על כן ניכר כי מדובר בהפרעות זיכרון סלקטיביות, וכי התובע זכר את שנוח לו, ובחר לטעון כי אינו זוכר חלקים אחרים. כך למשל התובע זכר לפרטים רבים הקשורים לעניינים אחרים כגון את עבודתו בעבר אצל חברה בשם ארביב ואת שיטת העבודה שם השונה מהשיטה אצל הנתבע 1. 20. הסתרת נתונים אלו פועלת אם כן לרעת התובע ואינה מוסיפה לאמינות שניתן לייחס לו. ניכר כי התובע לא היה מעוניין להציג נתונים אלו על מנת שהיותו קורבן פעמים כה רבות לתאונות עבודה קודמות לא תכרסם במהימנות גרסתו ותציג אותו כנפגע וכתובע סדרתי. הסבריו כי תאונות אלו במילא לא זיכו אותו בדמי פגיעה גבוהים אינה רלוונטית, שכן ברי כי התובע ניסה להסתיר את אופן פעולתו כנפגע סדרתי, יהא אשר יהא גובה התשלום אותו קיבל. 21. לסיום נושא זה אף אתייחס לטענת התובע כי הנתבע 1 עצמו, היינו מעבידו, חתם על טופס ב.ל 250 ביום התאונה ואישר את נסיבותיה. קרי לטענת התובע, גם לשיטת הנתבע, התאונה התרחשה כמתואר על ידו כתאונת עבודה לה אחראי. לזאת אציין כי הנתבעים הכחישו את דבר אירוע התאונה כבר ממועד הגשת ההגנה, ואף עת הגישו תחשיב נזק מטעמם ציינו ברורות כי הם חולקים על עצם קרות התאונה. נראה כי התובע לא יכול להסתפק במסמכי המל"ל בלבד כדי להפריך את כל העומד בדרכו. 22. זאת ועוד אין מחלוקת כי המעביד הנתבע 1 לא היה נוכח בזמן התאונה. בנוגע לחתימת מעביד נאמר בת"א (שלום חד') 5037/06 מסארווה מחמוד נ. גינות עירון - אבו שרקיה מוחמד ( 29.5.08) כי: "טופס 250 היות והנתבע לא היה נוכח בזמן אירוע התאונה, הרי הגרסה בטופס 250 נרשמה מפיו של התובע. במילים אחרות, אין לראות בחתימת הנתבע על טופס 250 משום הודאת בעל דין, שכן הוא לא אישר את נסיבות התאונה מידיעתו האישית אלא לפי מה שמסר לו התובע ומתוך הנחה שגרסתו אמת. יחד עם זאת, אם ביהמ"ש ישתכנע במהלך ניהול המשפט וראיות שתוצגנה במהלכו, כי תאור התאונה המופיע בטופס ההודעה אינו משקף את העובדות לאשורן, וכי אישור עובדות אלה ע"י המעביד נעשה עקב הטעייתו ע"י התובע, כי אז נשלל האופי "ההודאתי" המיוחס למעביד בטופס זה. לעניין זה ראה: ע"א 685/87 אלבז נ' פסקל דינים עליון, כרך י"ג 590, (31.12.87), ע"א (מחוזי-חיפה) 4056/99, מחמוד נ' מפעלי נמליט בע"מ 6.4.00)". 23. ההשלכה למקרה זה ברורה - עצם החתימה של המעביד על טופס 250, אינה מהווה הודאת בעל דין כאמור, וההכרעה בדבר נסיבות התאונה, תהא בהתאם לראיות התובע כפי שפורט לעיל. 24. מהאמור לעיל אין אני מוצא שהמקרה דנן, בא בגדר אותם מקרים, בהם ניתן לסמוך על עדות יחידה של בעל דין ללא כל עדות מסייעת; לטעמי התובע לא הוכיח מעבר למאזן ההסתברות (כמוטל עליו), את עצם האירוע. בנסיבות העניין, היו כאמור עדים נוספים שלא הוזמנו, ועדותו הייתה רצופה אי דיוקים וסתירות. אמנם כאמור אין ספק כי התובע נפגע ביום האירוע כעולה מהמסמכים הרפואיים, אך לא הוכח ברמה הנדרשת כי הדבר כאמור אירע כתאונת עבודה במסגרת אחריותו של הנתבע 1. 25. די היה בכל האמור לעיל על מנת לדחות את התביעה מחמת היעדר ראיה, והיעדר יכולת להרים נטל השכנוע בנסיבות התאונה. אך למעלה מן הנחוץ אתייחס אף בקצרה לשאלת האחריות. 26. כידוע, הדין והפסיקה קובעים את חובתו של המעביד לדאוג לבטיחות עובדיו. למעביד חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית כלפי עובדיו, ועליו לדאוג לקיומה של סביבת עבודה בטיחותית, לרבות בציוד בטיחות הולם. יתר על כן, המעביד חייב לא רק בהנהגת שיטות עבודה בטיחותיות, אלא גם בהדרכת העובדים לגבי שיטות אלה והזהרתם מפני הסיכונים הכרוכים בעבודתם. 27. עם זאת לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע 1 לא נקט באמצעי זהירות כדי למנוע ולהתריע מפני סכנות מעין זו שאירעה. התובע לא הביא לעדות עובדים נוספים אשר יעידו על נהלי הבטיחות המקובלים אצל הנתבע 1 ולא הוכח מעבר לעדותו היחידה של התובע כי הנתבע לא סיפק אמצעי מיגון, לא נקט באמצעי בטיחות או לא סיפק הדרכות כנדרש. מעבר לכך, התובע אישר כי התאונה אירעה בשל חוט שהסתבך ברגלו של התובע ומכה שניתנה למשאית ע"י המלגזה. מכאן שלא הוכח אף פגם כלשהו במשאית או ליקוי כלשהו, ובהחלט ניתן לומר כי על פניו מדובר בסיכון טבעי לסוג העבודה של התובע, ולא היה ביכולתו של המעביד למנוע סיכון זה, במיוחד במצב בו כאמור לא הוכח כי המעביד לא פעל על פי נהלי הבטיחות הנדרשים . סוף דבר 28. לאור האמור לעיל, אני סבור אם כן, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו. 29. משדחיתי את גרסת התובעת באשר לאירוע, מתייתר הצורך לדון בנזקיו הנטענים. 30. לפיכך, התביעה נדחית. 31. התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך 5000 ₪. ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. תאונת עבודה