בסעיף 10 א' לחוזה נקבע כי החובה לשלם היטל השבחה, אם יחול, מוטלת על המוכרים, עד מועד חתימת החוזה; ועל הקונים - אם יחול היטל ההשבחה ממועד חתימת החוזה ואילך. אשר לרישום הזכויות בדירה: אין מחלוקת כי בעת עריכת החוזה טרם נערכה פרצלציה במקרקעין שבהם מצוי הבניין שבו הדירה (וכך היה המצב אף לגבי מקרקעין סמוכים). בהתאם לכך, הוצגו הנתבעים (המוכרים) בחוזה כזכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה, מכוח הערת אזהרה (ה"הואיל" הראשון בחוזה). בסעיף 8 לחוזה נקבע: " המוכר מתחייב בזה להעביר את הזכויות בממכר על שמו ולאחר מכן להעבירם על שם הקונה בלשכת רישום המקרקעין... אלא אם כן יהיו עיכובים שלא תלויים באשמת המוכר, שאז תתבצע העברה מיד עם חלוף העיכובים ותבוצע או על ידי המוכר ו/או באמצעות יפוי הכוח האמור בסעיף 9 ג' להלן". (בסעיף 12 לחוזה - סעיף הפיצוי המוסכם - הוגדרו הפרות של הסעיפים 8 ו- 10 לחוזה כ"הפרה יסודית"). בסעיף 9 (ג) לחוזה התחייבו המוכרים לחתום על יפוי כוח בלתי חוזר שבו ייפו את כוחו של עו"ד הודסמן (עורך הדין שייצג את שני הצדדים בעסקת מכר הדירה), כנאמן להעביר את הממכר על שם הקונים (התובעים), כפוף לתשלום מלוא מחירה של הדירה. אין מחלוקת כי הנתבעים אמנם חתמו על יפוי כוח בלתי חוזר כאמור, שבו ייפו את כוחו של עו"ד הודסמן כנאמן לצורך העברת הזכויות על שם התובעים. 3. זמן מה לאחר שנחתם החוזה סרו הצדדים יחדיו לעיריית נתניה על מנת לבדוק אם נותרו חובות בגין הנכס. הסתבר כי עד יום 1.4.02, שבו היו התובעים צריכים לקבל את החזקה בדירה, עומד לתשלום חוב ארנונה בסך 2,076 ₪. הנתבע שילם סכום זה, ובקבלה שקיבל אף נרשם בכתב יד: "גמר חשבון מ- 1.4.02" (נספח ב' לתצהיר הנתבע). עם "גמר החשבון" כאמור, קיבלו הנתבעים מהעירייה "אישור העדר חובות", ושני הצדדים הסתמכו על מסמך-אישור זה כראייה לכך שהנתבעים שילמו את כל התשלומים בגין הנכס, בהתאם לחוזה, ולפיכך זכאים הם לקבלת יתרת התמורה עבור הדירה. ואמנם, משנמסר המסמך של אישור העדר החובות לעו"ד הודסמן, ובהסתמך עליו, הוא שחרר לידי הנתבעים את התשלום האחרון עבור הדירה, שהיה מופקד בידיו הנאמנות. בכך הושלמה עסקת מכר הדירה, מבחינת ביצוע התשלום על ידי התובעים ומסירת החזקה בדירה לידיהם, מבלי שאיש מהצדדים ידע כי הנכס חייב בהיטל השבחה, שלא נדרש אותה עת. 4. כעבור קרוב לעשר שנים ביקשו התובעים למכור את הדירה, ואז גילו לתדהמתם את קיומו של חוב בגין היטל השבחה, אשר התאריך הקובע שבו התגבש, בהתאם לתכנית, הוא: 23.9.1988 (על פי מסמך היטל ההשבחה, נספח ג' לכתב התביעה). היינו - שנים רבות לפני שנחתם החוזה בין הצדדים חל כבר היטל השבחה על הנכס. בהתאם לסעיף 10 לחוזה היו איפוא הנתבעים אמורים לשלם את היטל ההשבחה. אולם, כאמור, איש מהצדדים לא ידע על קיומו של חוב-ההיטל, למרות ששניהם פנו יחדיו לעירייה על מנת לברר מה החובות שחלים על הנכס. הדרישה לתשלום היטל ההשבחה הוצגה לראשונה רק קרוב לעשר שנים לאחר מכן, כתנאי מוקדם למתן "אישור העדר חובות" לתובעים, כאשר הם ביקשו למכור את הדירה לאחר. התובעים עמדו איפוא בפני ההכרח להסדיר את תשלום היטל ההשבחה, על מנת שיוכלו לעמוד בתנאים של חוזה המכר שבינם לבין הקונים מהם. 5. בסעיף 16 סיפא לחוזה מצוייה הוראה שמסדירה את מצב הדברים, כאשר יש תשלום שחל על אחד הצדדים: "לא יבצע צד תשלום החל על משנהו אלא אם הודיע למשנהו על חובתו לבצע את התשלום והתשלום לא בוצע תוך 7 ימים מיום ההודעה". התובעים ניסו לפעול על פי הוראה זו. התובעת העידה כי כאשר הסתבר לתובעים קיומו של חוב היטל ההשבחה - "פניתי לעו"ד הודסמן ואמרתי שיש חוב. הוא אמר שהוא צריך להכין מכתב כדי לשלוח למוכרים. בטלפון הוא אמר לי ששלח את המכתב למוכרים. לא קיבלתי תשובה. יש רק שבוע שאפשר לשלם את היטל ההשבחה כדי לקבל את האישור מהעירייה. לכן שילמתי אותו. פניתי שוב לעו"ד הודסמן, והשיב שהמכתב ששלח למוכרים חזר בגלל כתובת לא נכונה, והוא שלח פקידה למשרד הפנים לבדוק את הכתובת הנכונה של המוכרים" (בעמ' 5 לפר'). בנסיבות אלה, ולנוכח מגבלת הזמן לתשלום היטל ההשבחה, לצורך קבלת האישור הדרוש מהעירייה, שילמו התובעים את ההיטל ביום 7.9.10. 6. אין מחלוקת כי איש מהצדדים לא ידע על קיומו של היטל ההשבחה, בעת שבוצע חוזה המכר שביניהם, וכי הדבר התגלה רק למעלה מתשע שנים לאחר מכן, כאשר התובעים מכרו את הדירה. גם בעניין האפשרות לרשום את זכויות הבעלות בדירה, אין מחלוקת כי המצב של העדר פרצלציה במקרקעין המדוברים (ואף במקרקעין סמוכים) נותר ללא שינוי, במשך למעלה מתשע השנים שבהם היו התובעים בעלי הדירה. לפיכך טרם נרשם הבית כבית משותף, וטרם נוצרה האפשרות לרשום את הדירה כיחידה נפרדת ולרשום את זכויותיהם של התובעים בה. הדבר הוצהר במפורש בסעיף 17 לחוזה, ואף נאמר בו כי מחיר הדירה נגזר כתוצאה ממצב דברים זה. אף התובעים עצמם נתנו ביטוי למצב דברים זה, בסעיף 4 של חוזה המכר מיום 2.3.10, שהתובעים ערכו עם הרוכשים מהם. הנוסח של סעיף זה, בעניין התחייבותם של המוכרים (התובעים דנן) לגבי רישום זכויותיהם של הקונים מהם, הועתק מילה במילה (בחלק הרלבנטי לענייננו), מסעיף 8 של החוזה שבין הצדדים דנן. אף במבוא לחוזה המכר של התובעים הוצהר: "הקונה יודע כי הבית אינו רשום כבית משותף... וכי אין אפשרות לרשום הבית כבית משותף בעתיד הקרוב, וכי מחיר הדירה נגזר כתוצאה מכך". התובעת אישרה בעדותה: "כן, ידעתי. גם מכרנו אותו דבר. המצב לא השתנה" (בעמ' 3 לפר'). 7. התובעים טוענים כי באי-תשלום היטל ההשבחה, כאשר נתגלה דבר קיומו; ובאי-ביצוע רישום הזכויות על שמם, הפרו הנתבעים את החוזה הפרות יסודיות. מנגד טוענים הנתבעים כי בעת מכירת הדירה הם לא ידעו על היטל ההשבחה, ולשיטתם - חלה התיישנות על תביעתם של התובעים כי ישלמו היטל זה, שדבר קיומו התגלה למעלה משבע שנים לאחר מועד החוזה. עוד טוענים הנתבעים, כי משלא בוצעה הפרצלציה במקרקעין, וטרם נוצרה האפשרות לרשום את הבית כבית משותף - טרם קמה חובתם לרשום את הזכויות בדירה, תחילה על שמם ולאחר מכן על שם הנתבעים, וכי לפיכך חוסים הם תחת הסייג שבסעיף 8 לחוזה: כי העיכוב בביצוע ההליכים הללו אינו בעטיים, ועל כן לא הפרו את החוזה בכך שטרם בוצע רישום הזכויות. עוד טוענים הנתבעים כי התובעים לא פנו אליהם, כשהתגלה דבר קיומו של חוב היטל ההשבחה, כפי שהיה מחובתם לעשות על פי סעיף 16 סיפא לחוזה, ובכך מנעו מהנתבעים אפשרות לערער על החיוב בהיטל או להפחית את סכומו. על כן טוענים הנתבעים כי אין לחייבם בהחזר תשלום ההיטל לתובעים ואף לא בפיצוי המוסכם בגין הפרת החוזה. טענת ההתיישנות 8. הנתבעים טוענים כי מירוץ ההתיישנות החל עם חתימת החוזה בין הצדדים, בשנת 2001. התביעה הוגשה בשנת 2011, למעלה משבע שנים לאחר מכן, ועל כן ביקשו לדחותה על הסף מחמת התיישנות. בקשה זו נדחתה בהחלטתה של כב' השופטת קולנדר-אברמוביץ מיום 1.3.11. בהחלטה נאמר כי מדובר בתביעה כספית, ולא בתביעה במקרקעין, ועל כן תקופת ההתיישנות לגביה היא בת שבע שנים, ולא חמש-עשרה שנים; אך את השאלות העובדתיות: עד מתי חלה על הנתבעים החובה לשלם את ההיטל, והאם יכלו התובעים לגלות זאת לפני המועד שבו גילו בפועל את קיומו של חוב-ההיטל - יש לברר בשמיעת הוכחות, ולפיכך אין מקום לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". יש לקרוא הוראה זו ביחד עם סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שקובע דין מיוחד למקרה של "התיישנות שלא מדעת": "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". כידוע, הרציו שבבסיס מוסד ההתיישנות הוא תמיכה ב"ביטחון המשפטי" ובאינטרס הציבורי לסיים מחלוקות ולא לאפשר תקיפה של זכויות, ללא מגבלת זמן. לשם כך מציבים דיני ההתיישנות מגבלת זמן לתובע להגשת תובענה למימוש זכויותיו. מגבלת זמן זו נקבעת תוך איזון בין זכות הגישה לערכאות לשם מימוש זכותו הנטענת של התובע, לבין זכותו של הנתבע הפוטנציאלי לוודאות משפטית. תובע ש"ישן על זכויותיו" נחשב כמי שיצר כלפי הנתבע מצג כי ויתר על זכויות נטענות אלה. אין לדרוש מהנתבע לשמור, ללא מגבלת זמן, על מסמכים וראיות אחרות להוכחת זכותו, בעוד התובע נמנע במשך שנים ארוכות מתביעת זכותו הנטענת. שיקולים נוספים לעניין זה הם ההשפעה שיכולה להיות לתקיפה מאוחרת ומושהית של מצב משפטי קיים, גם על מעגלים רחבים יותר (יצרנים, ספקי שירות ואחרים); וכן - הצורך להקדיש את המשאבים המצומצמים של המשפט לעניינים שבהווה, ולא לכאלה שעבר זמנם. האינטרס הציבורי של סיום מחלוקות ושל וודאות משפטית הוא שעומד איפוא בבסיס של קביעת התיישנות ל"תביעה שלא הוגשה עליה תובענה" (סעיף 5 לחוק ההתיישנות). עם זאת, כאשר התובע לא ידע על קיומן של העובדות שמקימות את עילת התביעה שלו; ואי ידיעה זו לא היתה בשל עצימת עיניים או מחדל רשלני מצידו - אזי מוצדק להסיט את נקודת האיזון, שהרי התובע לא "ישן על זכויותיו", ועל כן אין לראותו כמי שויתר עליהן או כמי שיצר ציפיות אצל הנתבע. לפיכך קובע סעיף 8 לחוק ההתיישנות כי במקרה כזה יתחיל מירוץ ההתיישנות במועד שבו נודעו לתובע אותן עובדות. התנאים העובדתיים המצטברים שנדרשים לתחולת סעיף 8 הם: קיומה של עילת התביעה נעלם מעיני התובע עד למועד שבו נודע לו; הסיבה לכך אינה תלוייה בתובע; גם בזהירות סבירה לא היה התובע מגלה קודם לכן את דבר קיומה של עילת התביעה (ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ. שבירו בע"מ ואח' (פ"ד נ"ד (4), 464; להלן: עניין שרבני). בהתקיים כל התנאים הללו זכאי התובע לכך שמירוץ ההתיישנות יימנה מהמועד שבו נודעו לו העובדות שמקימות את עילת התביעה. הסדר זה מתיישב עם הרציו הבסיסי של מוסד ההתיישנות ומשלים אותו (ראו ע"א 2919/07 מדינת ישראל נ. הוועדה לאנרגיה אטומית; ת"א (נצ') 621/95 ד"ר מוריס סרוג'י נ. מישיל סרוג'י ואח'). 9. במקרה דנן מקיימים התובעים את התנאים לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הם פעלו באופן סביר לבירור החובות שחלים על הנכס, בכך שפנו לעירייה לשם בירורם, וזאת - ביחד עם הנתבע. במועד הביצוע של החוזה שבין הצדדים, נהגו שניהם בתום לב. הנתבעים התכוונו לעמוד בהתחייבותם ולשלם את המוטל עליהם, על פי החוזה, טרם שיקבלו את התשלום האחרון עבור הדירה, שהופקד בידיו הנאמנות של עו"ד הודסמן. כשהסתבר לשני הצדדים, יחדיו, כי נותר חוב-ארנונה, שילם אותו הנתבע, ואז קיבלו הנתבעים מהעירייה את "אישור העדר החובות" שנדרש לשם השלמתה של עסקת המכר. שני הצדדים הסתמכו על מתן אישור זה, ושניהם האמינו כי אמנם עם תשלום חוב-הארנונה לא נותר עוד חוב שחל על הנכס. הסתמכות זו היא בגדר הסביר והמקובל, וכאמור - היא היתה משותפת לשני הצדדים. בדומה, אף ההפתעה עם "גילויו" של חוב היטל ההשבחה היתה משותפת לשני הצדדים. נסיבות אלה ממחישות את ההצדקה להחלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. ב"כ הנתבעים ביקש לדחות את טענת התובעים בדבר תחולתו של סעיף 8, תוך הסתמכות על פסק הדין בעניין שרבני. אולם שם נדחתה הטענה לא לגופה, אלא דחייה-על-הסף, כיוון שהתובעים לא הביאו בפני הערכאה הדיונית את גירסתם העובדתית לגבי התקיימות התנאים שבסעיף 8, היינו - לא העמידו כלל את התשתית העובדתית הדרושה, ובשל כך לא עמדה שאלה זו כלל כנידן, בהליך לפני הערכאה הדיונית. שונה המצב בענייננו, כיוון שהעובדות הדרושות, לעניין תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אינן שנויות במחלוקת, והן מצויות לפני ביהמ"ש. ב"כ הנתבעים הסתמך עוד על ע"א 1960/11 אלמוג ואח' נ. שירותי בריאות כללית ואח', שגם בו דחה ביהמ"ש את הסתמכותו של התובע על סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אולם אף פסק דין זה אינו מסייע לנתבעים דנן, כיוון ששם ידע התובע על האירוע הנזיקי שבבסיס עילת התביעה, אך השהה את הגשת תביעתו מעבר לתקופת ההתיישנות, כיוון שהשתהה בבירור מלוא העובדות הדרושות ובעריכת חוות הדעת שנדרשה לו, ואף בפנייה לייעוץ משפטי. ביהמ"ש פסק כי בירור מפורט יותר בקשר לעובדות הידועות, או פנייה לקבלת חוות דעת דרושה, אינם עוצרים את מירוץ ההתיישנות. תקופת ההתיישנות נמנית מהמועד שבו ידע התובע על האירוע שבבסיס התביעה, ואינו יכול ליהנות מהארכת המועד, על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר השתהה בעריכת פעולות שונות שנדרשו להגשת תביעתו. לא כך הן העובדות במקרה דנן. האירוע שבבסיס התביעה הוא דרישת היטל ההשבחה ותשלומו, שאירעו בשנת 2010. התובעים (בצוותא חדא עם הנתבעים) נקטו פעולה סבירה, עוד בשנת 2001, על מנת לברר אילו חובות חלים על הנכס. אף אחד מהצדדים אינו "אשם" בכך שדבר קיומו של היטל ההשבחה לא נמסר להם בשנת 2001, אלא התגלה לראשונה רק בשנת 2010. 10. לסיכום עניין זה, התובעים מקיימים את התנאים לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ועל כן נמנה מירוץ ההתיישנות מהמועד שבו נודע לתובעים על חוב היטל ההשבחה, בשנת 2010, ולא ממועד עריכת החוזה, בשנת 2001. אני דוחה, איפוא, את טענת הנתבעים כי התביעה התיישנה. חובתם של הנתבעים לשלם את היטל ההשבחה 11. חובה זו, כשלעצמה, אינה שנוייה במחלוקת, שהרי היא נקבעה בבירור בסעיף 10 א' לחוזה, ועל פי מה שנודע לצדדים בדיעבד, התגבש היטל ההשבחה עוד בשנת 1988. 12. הנתבעים טוענים שהתובעים לא פעלו על פי סעיף 16 סיפא לחוזה, היינו - שילמו את היטל ההשבחה מבלי שהודיעו לנתבעים מראש על הצורך לשלמו, ועל כן יש לדחות את תביעתם להשבת סכום ההיטל ששילמו. הנתבעים טוענים כי תשלום ההיטל על ידי התובעים, ללא הודעה להם, מנע בעדם את האפשרות להתנגד לחיוב בהיטל, או לסכומו, ובכך גרמו להם התובעים נזק, ואף מטעם זה יש לדחות את תביעתם בעניין היטל ההשבחה. אני דוחה טענות אלה: כפי שפורט לעיל, כאשר הסתבר דבר קיומו של חוב היטל ההשבחה, היו התובעים נתונים בסד-זמנים קצר, שבו היה עליהם להשלים את התחייבויותיהם כלפי הקונים מהם. דרישת היטל ההשבחה הפתיעה את התובעים, בהיותה בלתי צפוייה לחלוטין, והם נמצאו באילוץ להסדיר את תשלום ההיטל תוך שבוע (ראו עדות התובעת שהובאה בסעיף 5 לעיל). התובעים לא התעלמו מהוראת סעיף 16 סיפא לחוזה. הם ניסו - באמצעות עו"ד הודסמן שייצג את שני הצדדים לצורך החוזה - להודיע לנתבעים מראש על החיוב בהיטל ההשבחה, אך ניסיון זה לא צלח, כפי שפירטה התובעת בעדותה. התובעת לא שקטה על שמריה, גם לאחר שפנתה לעו"ד הודסמן. היא שבה ופנתה אליו, בהעדר תשובה מהנתבעים, אך הסתבר כי בחלוף השנים השתנתה כנראה כתובתם, והיה צורך לאתרה (יש לזכור כי חלפו קרוב לעשר שנים ממועד ההתקשרות בין הצדדים). מכלול הנסיבות הללו הוא "יציר המציאות". הן לא נגרמו בעטיים של התובעים. התובעים מצידם פעלו על מנת לקיים את הוראת סעיף 16 לחוזה, אך בהתחשב בסד-הזמן הקצר, לא יכלו להמתין עד שתתאפשר קבלת תשובתם של הנתבעים, ועד שהנתבעים ישקלו את צעדיהם בעניין היטל ההשבחה. בבדיקת הביצוע, או אי-הביצוע, של החוזה, יש לבחון את מידת הסבירות ותום הלב בהתנהלותם של הצדדים, ואף את המשקל היחסי, זו לעומת זו, של הוראות החוזה: מחד - חובתם של הנתבעים לשלם את היטל ההשבחה; ומאידך - חובתם של התובעים להודיע לנתבעים מראש על הדרישה לתשלום ההיטל. בבחינת מכלול הנסיבות הללו, ובהתחשב בכך שהתובעים עשו ניסיון סביר לקיים את הוראת סעיף 16 לחוזה - מסקנתי היא כי אין הצדקה לפטור את הנתבעים מחובתם לשלם את היטל ההשבחה, רק מהטעם שניסיונם של התובעים להודיעם על כך מראש לא צלח, בשל כורח הנסיבות. לפיכך, היה על הנתבעים לקיים את חובתם, על פי סעיף 10 לחוזה, ולשלם את היטל ההשבחה, גם אם ההודעה עליו הגיעה אליהם לאחר שהתובעים כבר שילמו אותו. 13. על פי האמור, אני מקבלת את מרכיב התביעה שעניינו חיובם של הנתבעים להשיב לתובעים את סכום היטל ההשבחה ששילמו. 14. המרכיב השני של התביעה הוא, כאמור, תשלום הפיצוי המוסכם, בסך 14,000 דולר, בהתאם לסעיף 12 לחוזה. על פי סעיף זה, הפיצוי המוסכם ישתלם על ידי צד שיפר את החוזה הפרה יסודית. סעיפי החוזה, אשר הפרתם תהווה "הפרה יסודית", ננקבו בסעיף 12 האמור. שתי ההפרות הנטענות, מושא התביעה: אי תשלום היטל ההשבחה (סעיף 10 לחוזה), ואי רישום הזכויות בדירה על שם התובעים (סעיף 8 לחוזה), מצויות בין סעיפי ה"הפרה היסודית" שננקבו בסעיף 12 לחוזה. הנתבעים הפרו את סעיף 10 לחוזה, ועל כן זכאים התובעים לפיצוי המוסכם, בהתאם לסעיף 12 שלו. עם זאת, מצאתי כי מן הראוי, בנסיבות העניין, להפחית את סכום הפיצוי המוסכם, בהתאם לסעיף 15 (א) סיפא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970. טעמי לכך הם: הפיצוי המוסכם הוא בסך 14,000 דולר, היינו, כ- 56,000 ₪. סכום היטל ההשבחה הוא 12,540 ₪ (נכון למועד תשלומו: 7.9.10). יש דיספרופורציה ניכרת בין שני הסכומים הללו. עוד הבאתי בחשבון כי בעת ביצוע החוזה שביניהם פעלו שני הצדדים בתום לב ותוך שיתוף פעולה, כפי שפורט לעיל. "גילויו" של חוב היטל ההשבחה - למעלה מתשע שנים לאחר שהחוזה בוצע, והצדדים נפרדו איש לדרכו - היווה הפתעה מוחלטת לשניהם, שהרי גם הנתבעים, כמו התובעים, הסתמכו על הבירור המשותף בעירייה ועל מסמך "אישור העדר החובות" שקיבלו ממנה, כאסמכתא לכך שאין קיים כל חוב של תשלום-חובה בגין הנכס. עם זאת, אלמלא הפרו הנתבעים את סעיף 10 לחוזה, בסרבם לשלם את היטל ההשבחה, אזי ניתן להניח כי התובעים לא היו נזקקים להגשת התביעה דנן. בשקילת מכלול הנסיבות הללו, החלטתי להפחית את סכום הפיצוי המוסכם ולהעמידו על סך 10,000 ₪. אי רישום זכויותיהם של הנתבעים בדירה 15. התובעים טוענים כי הנתבעים הפרו את החוזה הפרה יסודית, בכך שלא רשמו את זכויותיהם בדירה. התובעים טוענים כי הנתבעים לא נקטו צעד כלשהו על מנת לקדם את ההסדרים התכנוניים, שנדרשו לצורך רישום הזכויות, ועל כן אינם יכולים לחסות תחת הסייג שבסעיף 8 סיפא לחוזה, שפוטר את המוכר בגין אי רישום הזכויות, אם נגרם בשל עיכוב שלא היה תלוי בו. לעניין זה הסתמך ב"כ התובעים על פסק דינה של כב' השופטת סורוקר ב-ת"א 4733/01 חרוץ נ. שמבן (בימ"ש השלום בראשון לציון; להלן: עניין חרוץ). שם נפסק כי מוכר שישב באפס מעשה ולא פעל לרישום בעלותו של הקונה, כמתחייב על פי חוזה המכר, לא יוכל לחסות תחת הסייג של "עיכוב שלא באשמתו". אסמכתא זו אינה מועילה לתובעים, ראשית - כיוון שבעניין חרוץ דחה ביהמ"ש את תביעתם של התובעים לפיצוי החוזי המוסכם בגין ההפרה שבאי-רישום הזכויות על שם הקונים (הטעמים לכך אינם רלבנטיים ישירות לענייננו ועל כן לא אפרטם). שנית - וזה עיקר - כיוון שהנסיבות העובדתיות, בעניין חרוץ, היו שונות באופן מהותי מאלה שבמקרה דנן: חרוץ רכשו את דירתם מהנתבעת (שמבן) בשנת 1997, בבניין מגורים שנבנה במסגרת עיסקת קומבינציה בין הנתבעת לבין הקבלן הבונה. בשנת 2001 רצו חרוץ למכור את דירתם, ואז הסתבר להם שטרם נרשמה בעלותם בטאבו, כפי שהתחייבה הנתבעת. חרוץ תבעו מהנתבעת את הפיצוי החוזי המוסכם בגין הפרה יסודית (בדומה לתביעתם של התובעים דנן). הנתבעת הגישה הודעות לצד שלישי כנגד הקבלן הבונה וכנגד עורך הדין שהיה אמור לטפל ברישום הבעלות בדירות שבבניין על שם רוכשיהן. או-אז הזדרז הקבלן והמציא לעורך הדין את כל המסמכים שנדרשו לשם רישום הבית כבית משותף, ומייד לאחר מכן - ביום 11.6.02 - נרשם הבית כבית משותף. חודש וחצי לאחר מכן, ביום 31.7.02, נרשמה בעלותם של חרוץ בדירה, ובכך באה ההפרה על תיקונה. בחוזה המכר בעניין חרוץ לא ננקב מועד לרישום זכויותיו של הקונה, אלא נקבע בו שרישום הבעלות יבוצע על ידי עורך הדין, שמטפל בבניין בשלמותו, "כאשר הדבר יתאפשר". הנתבעת טענה כי משלא ננקב בחוזה מועד ספציפי לרישום זכויותיהם של חרוץ, אזי היא לא הפרה את החוזה. כב' השופטת סורוקר דחתה טענה זו וקבעה כי גם בהעדר זמן נקוב, "... אין פירושו של דבר שהמוכר רשאי לשבת בחיבוק ידיים ולהימנע מעשיית פעולות הנדרשות לקידום העניין. יעדו הסופי של הסכם המכר היה לגרום לרישום הדירה על שם הרוכשים. על כן טבעי הוא, כי הצדדים יגבשו ציפייה חוזית לביצוע הרישום בפרק זמן סביר, על פי נסיבות העניין" (ההדגשה שלי - י.ק.). ב"כ התובעים דנן נסמך על דברים אלה שבפסק הדין בעניין חרוץ. אולם שם נגזר "פרק הזמן הסביר" על פי נסיבות מצטברות, שאינן מתקיימות כלל בענייננו, והן: א. בהסכם הקומבינציה שבין הנתבעת לבין הקבלן הבונה נקבע כי הקבלן חייב לדאוג לרישום הבית המשותף תוך 24 חודשים מסיום הבנייה. ב. חרוץ רכשו את דירתם לאחר שהבנייה כבר הסתיימה, היינו - לאחר שהחל מניין 24 החודשים, שתוך מירוצם היה על הקבלן להסדיר את רישום הבית כבית משותף. בפסק הדין בעניין חרוץ נאמר כי לצורך רישום הבית כבית משותף לא נדרשו הליכי תכנון מורכבים, ואף לא אישורים חריגים. עורך הדין שטיפל ברישום העיד שם כי התקופה בת 24 חודשים מסיום הבנייה, שנקבעה בהסכם הקומבינציה, היתה "תקופה מספיקה ללא שום ספק על מנת לבצע את תהליך הרישום כבית משותף" (מתוך סעיף 8 של פסק הדין). בנסיבות אלה היה אמנם מקום לקבוע - לגבי הדירה שחרוץ רכשו בשנת 1997, לאחר שהבנייה כבר הסתיימה - כי אי רישום זכויותיהם, עד שנת 2001, חרג מפרק הזמן הסביר, בנסיבות של אותו מקרה. הא ראייה, די היה בהגשת ההודעות לצד שלישי כנגד הקבלן וכנגד עורך הדין, על מנת להביא, תוך זמן קצר, לרישומו של הבית כבית משותף, וסמוך לאחר מכן - לרישום זכויותיהם של חרוץ בדירתם. 16. הנסיבות בענייננו שונות עד מאד: במקרקעין שבהם מדובר, ואף במקרקעין סמוכים, טרם נערכה פרצלציה, וממילא טרם נוצרה האפשרות לרישום הבית כבית משותף, שהכרחי לשם רישום זכויותיהם של התובעים בדירה. אין צורך להכביר דברים על המורכבות, ומשך הזמן, שנדרש במצב דברים כזה להשלמת הליכי התכנון לצורך יצירת האפשרות לרשום את הבית כבית משותף. בנסיבות אלה, הטענה כי הנתבעים "ישבו בחיבוק ידיים" ולא פעלו להסדרת ההליכים הללו, היא טענה שמתעלמת מהמציאות. הנתבעים היו בעלי דירה אחת מתוך נכסים רבים שבאותם מקרקעין שטרם הוסדרו, ואין זה סביר או מעשי לצפות מהם שיפעלו, כדייר בודד, להתרת הסבך התכנוני. ואמנם, לא זו בלבד שהתובעים לא ציפו, באמת, שהנתבעים יעשו כן, אלא שאף הם עצמם "הורישו" לקונים מהם את מצב הדברים שבו "אין אפשרות לרשום הבית כבית משותף בעתיד הקרוב" (מתוך ההצהרות שבפתח חוזה המכר שבין התובעים לבין הקונים מהם). התובעים אף ערכו עם אותם קונים הסדר זהה לזה שהיה בינם לבין הנתבעים, לעניין רישום הבעלות בדירה (ראו בסעיף 6 לעיל). התובעים, כמו הנתבעים, ראו איפוא בחתימת יפוי כוח בלתי חוזר, שיפקידו בידי עורך דין, יציאה ידי חובתם של מוכרי הדירה (הנתבעים, בשנת 2001; והתובעים, בשנת 2010), בעניין רישום זכויותיהם של הקונים בדירה, אי שם בעתיד, לאחר שיבוצעו ההליכים התכנוניים המורכבים שנדרשים לגבי המקרקעין שבהם מצוי הבניין. בנסיבות אלה, אני דוחה את טענת התובעים כי הנתבעים הפרו את החוזה בכך שלא פעלו לרישום זכויותיהם של הנתבעים בדירה, מעבר להפקדת יפוי הכוח הבלתי חוזר לשם כך, בהתאם לסעיף 9 (ג) לחוזה. הפועל היוצא מכך הוא דחיית מרכיב-תביעתם של התובעים לפיצוי המוסכם, על פי סעיף 12 לחוזה, בגין אי רישום זכויותיהם בדירה. סיכום 17. קיבלתי את מרכיבי התביעה שעניינם חיובם של הנתבעים להשיב לתובעים את היטל ההשבחה ששילמו וחיובם בפיצוי המוסכם, על פי סעיף 12 לחוזה, בגין הפרת סעיף 10 שלו, אם כי תוך הפחתת סכום הפיצוי המוסכם לסך 10,000 ₪. 18. הנתבעים ישלמו לתובעים את הסכומים כמפורט להלן: א. היטל ההשבחה, בסך 12,540 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומו: 7.9.10, ועד לתשלום בפועל. ב. 10,000 ₪ מתוך סכום הפיצוי המוסכם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 5.1.11, ועד לתשלום בפועל. ג. החזר אגרות התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומן ועד לתשלום בפועל. ד. שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. חוזהמסמכיםהיטל השבחה