טענות התובעת ביום 1.8.2007 השכירו התובעת ובעלה דאז (להלן: "מר X") לנתבע, שהיה ידיד המשפחה, בית הנמצא ברחוב מודיעין 9 בטבריה (להלן: "הבית") וזאת בתמורה לדמי שכירות בסך של 1,100 דולר לחודש. נכון ליום הגשת התביעה (2.1.2011), הנתבע עודנו מחזיק בבית כשוכר. בחודש מרץ 2008 התגרשו התובעת ומר X וביום 31.8.2008 נחתם ביניהם הסכם מכר ולפיו רכש מר X את חלקה של התובעת בבית (נספח א' לכתב התביעה, להלן "הסכם המכר"). בסעיף 10.10 להסכם המכר נקבע, כי שכר הדירה שיתקבל מהשוכרים יתחלק בין התובעת לבין מר X שווה בשווה, עד לתשלום מלוא תמורת המכר על ידי מר X לתובעת. מיד לאחר החתימה על הסכם המכר, התקשרה התובעת לנתבע ועדכנה אותו בדבר ההסכמות בינה לבין מר X והנתבע הבטיח לה שיעביר לידיה אישית את שמגיע לה (סעיף 5 לתצהיר התובעת). מר X שילם לתובעת את מלוא התמורה עבור הבית 1.11.2009. לכן, על הנתבע לשלם לתובעת מחצית מדמי השכירות עבור 27 חודשי שכירות - סך של 14,850 דולר. למרות פניות רבות מצדה ולמרות הבטחותיו של הנתבע, הוא לא שילם לה מאום ואף טען בפניה כי שילם למר X גם את חלקה בדמי השכירות, בשל לחצים שהפעיל עליו. לתצהיר עדותה הראשית צרפה התובעת מכתב (נספח 3) אותו לטענתה שלחה לנתבע, על פי בקשתו, ביום 21.10.09, שם ציינה כי מגיעה לה מחצית משכר הדירה עבור 27 חודשים מיום 1.8.07 ועד ליום 1.11.09, היינו - סך של 14,850 דולר. לטענתה, ביום 6.4.2010 היא יצרה קשר טלפוני עם הנתבע, במטרה לברר מדוע לא שילם לה את הכספים, וזה השיב לה כי העביר למר X גם את החלק השייך לה, לאחר שהפעיל עליו לחצים ולא נותרה ברירה בידו, ולכן עליה לפנות אליו. על כן, עותרת התובעת לכך שהנתבע ישלם לה את חלקה בדמי השכירות עבור 27 חודשים - סך של 57,142 ₪. טענות הנתבע הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה מחמת העדר יריבות והעדר עילה: ראשית, על התובעת לתבוע את מר X בלבד, שכן אין מחלוקת כי הכספים שולמו לו במלואם. שנית, הנתבע לא שכר את הבית באופן אישי אלא מטעם עמותת "תפארת ישראל" שהנתבע עומד בראשה והיא מסייעת לבנות בסיכון (להלן: "העמותה"). בפועל, הבית משמש את העמותה כבית ספר ששמו "תפארת טבריה לבנות בסיכון" והנתבע מעולם לא התגורר בו. הנתבע צירף לכתב ההגנה הסכמי שכירות מהשנים 2009 ו-2010, המלמדים, לטענתו, כי הצדדים להסכם השכירות הינם מר X והעמותה. עוד טוען הנתבע כי התובעת לא תמכה את תביעתה בהסכם שכירות בכתב וכי כתב התביעה נעדר פרטים מהותיים, כגון: תקופת השכירות בגינה הוא נתבע, אופן חישוב הסכום שתשלומו נדרש ומועד תשלום מלוא התמורה עבור הבית. בתצהירו מכחיש הנתבע כי קיבל מן התובעת את מסמך פירוט החוב (נספח 3 לתצהיר התובעת), מכתב שכלל איננו חתום. הנתבע טוען כי מלוא דמי השכירות שולמו על ידי העמותה. עבור תקופת השכירות שמחודש 9/2008 ועד 8/2009 שילמה העמותה, על פי בקשת מר X, חוב שהיה קיים על שם מר X בעיריית טבריה. בעניין זה הוגשו ביום 7.11.2012 אישורים של עיריית טבריה וכן שיקים של העמותה, מהם עולה כי על פי עסקה מיום 19.5.2009 מסרה העמותה לעירייה 4 שיקים בסך כולל של 40,000 ₪ עבור חוב של התובעת ומר X "יתרות עד 2004". על פי תצהירו של מר עטיאה ניניו, גזבר העמותה, העמותה שילמה את חובותיו של מר X לעיריית טבריה, לאחר שהאחרון ביקש "להסב את תשלום שכר הדירה לתשלום חוב הארנונה". כן הגיש הנתבע קבלה המעידה על כך שעבור תקופת השכירות שמחודש 9/09 ועד 9/10 שילמה העמותה למר X סך של 57,409 ₪ (נ/1). ההליכים המשפטיים בין הצדדים התביעה הוגשה תחילה ביום 14.6.2010 בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (תמ"ש 25190-06-10), נגד מר X והנתבע כאן, ונמחקה ביום 22.12.2010. התביעה דנן הוגשה ביום 2.1.2011 נגד הנתבע בלבד. ביום 16.3.2011 ניתן נגד הנתבע פסק דין בהעדר הגנה, אך זה בוטל ביום 26.11.2011 בהסכמת הצדדים. ביום 8.1.2012 הגישה התובעת בקשה לצירוף מר X כנתבע נוסף, בקשתה התקבלה אך ביום 24.4.2012 הודיעה כי היא חוזרת בה מבקשה זו. דיון והכרעה אקדים כבר עתה ואציין, כי לאחר עיון בטענות הצדדים, שמיעת העדויות ועיון בכל חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה ולא הוכיחה את תביעתה נגד הנתבע. על פי תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ובהתחשב בכך שמדובר בתביעה בסדר דין מהיר, ינומק פסק-הדין באופן תמציתי: 1. העדר יריבות ועילת תביעה אישית נגד הנתבע מחומר הראיות ומהעדויות עלה, כי התקשרותו של הנתבע עם התובעת ועם מר X, נעשתה על ידו בשם העמותה שהוא עומד בראשה ולא באופן אישי ופרטי, כאשר הבית הושכר לעמותה אשר ניהלה בו במשך שנים ארוכות את אחד ממוסדות החינוך שלה. מעדות התובעת עלה, כי הבית הושכר למטרה זו לראשונה בסמוך לשנת 2004 (עמ' 18 שורות 12-13 לפרוטוקול). הנתבע העיד ביום 1.5.13 כי הוא, בשם העמותה, שכר את הבית לפני "אולי 10 שנים" (עמ' 26 שורות 2-10 לפרוטוקול). התובעת הודתה בעדותה, כי העמותה היא ששכרה את הבית מלכתחילה וניהלה בו את אחד ממוסדותיה. כך בעמ' עמוד 15 שורות 18-24 לפרוטוקול: "ש. לפני תפארת טבריה היה עוד שוכר אחר. ת. לא. אנו גרנו ואח"כ תפארת טבריה." ובעמ' 16 שורות 12-21 לפרוטוקול: "ש. את הנתבע את מכירה המון שנים. ת. כן. ש. בתור מי שעומר בראש תפארת טבריה. ת. כן. ש. והנכס הושכר לטובת תפארת טבריה. ת. הבנתי שהולך להיות שם מוסד, אך לא עניין אותי, הוא מבחינתי השוכר והחוזה שלי מולו ואין לי מה לדאוג, הוא ישלם ויפנה כשנבקש ולא תהיה בעיה. ש. אבל גם אין מחלוקת שאת יודעת בוודאות שמי שהיה בנכס זה מוסד תיכון. ת. אני יודעת שהנתבע לא גר שם, אלא אחד הדברים שהוא מתעסק בהם, הוא מתעסק בהרבה דברים לא התעניינתי." התובעת לא הגישה לבית המשפט כל ראיה שהיא המצביעה על כך שהנתבע שכר את הבית באופן אישי, להבדיל מהתחייבותו בשם העמותה. התובעת לא הגישה לבית המשפט כל הסכם שכירות בכתב - לא ביחס לתקופה הרלוונטית לתביעתה (היינו - החל מיום 1.8.07) ולא בכלל. כך העידה בעניין זה בעמ' 16 שורות 5-11 לפרוטוקול: "ש. אין לך הסכם שכירות בכתב. ת. אין. ש. וגם אין לך שום חוזה בעל פה. ת. יש לי חוזה בעל פה עם הנתבע. הוא התקשר אליי ושאל אותי אם אפשר לשכור את הדירה, הוא התקשר לפני ה-1.8.07 וסיכמנו שזה בסדר ושמיום זה הוא ישכור את הדירה. האמת היא כשדיברנו על החוזה אמרתי לו שנסגור משהו בכתב, הוא אמר לי את מכירה אותי שנים אין שום סיבה לעשות בכתב, מה שאנו מסכמים ברור שאשלם." בהמשך עדותה טענה התובעת, כי בתקופה שקדמה ליום 1.8.07 היה הסכם חתום בין הנתבע לבין מר X, אך הסכם כזה לא הוגש והתובעת אף לא זימנה את מר X כעד להוכחת טענותיה בעניין זה (עמ' 16 שורות 27-29 לפרוטוקול). הראיות שהוגשו לבית המשפט, מהן ניתן ללמוד על זהות השוכר של הבית, הוגשו על ידי הנתבע דווקא, ומהן ניתן ללמוד כי הייתה זו העמותה ולא הנתבע באופן אישי: ראשית, הוגשו שני הסכמי שכירות שהינם רלוונטיים לתקופה שמחודש ספטמבר 2009 ואילך, כאשר המשכיר של הבית הוא כבר מר X לבדו (היינו - לאחר שרכש את זכויות התובעת בבית). מהסכמי שכירות אלה ניתן ללמוד, כי השוכרת של הבית היא העמותה ולא הנתבע באופן אישי, וכי מטרת השכירות הינה "ניהול וקיום גן ילדים או בי"ס במושכר". כן הוגשה חשבונית המלמדת על כך שהעמותה היא גם זו ששילמה את דמי השכירות עבור התקופה שמחודש ספטמבר 2009 (נ/1). יתר על כן, הוגשו אישורי עיריית טבריה ושיקים מתאימים של העמותה, שיש בהם כדי לבסס את טענת הנתבע ולפיה העמותה (ולא הנתבע באופן אישי) שילמה ביום 19.5.2009 40,000 ₪ לעירייה בגין חובות קודמים של התובעת ושל בעלה מר X לעירייה בגין הנכס, וזאת על חשבון דמי השכירות לתקופה שמחודש 9/2008 ועד 8/2009 - זו התקופה הרלוונטית לתביעה. על יסוד האמור לעיל, נמצא כי העמותה היא ששכרה את הבית לאורך השנים, לרבות בתקופה הרלוונטית לתביעה, כאשר הנתבע , כמי שעומד בראש העמותה, פעל בשמה בלבד, כשהוא איננו שוכר את הבית לשימושו האישי ואיננו נוטל התחייבות אישית וזאת בידיעת התובעת. בנסיבות אלה, התובעת לא הוכיחה כי יש מקום לחייב את הנתבע באופן אישי בחיוביה של העמותה בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות, כי הוא נטל על עצמו את חיוביה של העמותה או כי קיימת הצדקה כלשהי להרמת מסך ההתאגדות של העמותה. לעניין זה יפים דבריה של כבוד השופטת ע' ארבל בע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ (6.5.2009, ): "סעיף 8 לחוק העמותות, תש"ם-1980 קובע כי "מהיום שצויין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית". מסעיף זה נובע כי העמותה הינה אישיות משפטית עצמאית הנפרדת מאישיות חברי העמותה. דהיינו, אין חברי העמותה חייבים בחובות העמותה רק בשל היותם חבריה. ואכן נפסק כי "חובה של העמותה כשלעצמו הוא חובה שלה ולא של חבריה. על כן חוב כספי שיש לה לעמותה כלפי פלוני, אינו כשלעצמו חוב של חברי העמותה" (בג"צ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692, 695 (1990)). אחת הדרכים המרכזיות לחיוב חבר עמותה בחוב של העמותה לצד שלישי הוא באמצעות הסכמתו המפורשת של אותו חבר ליטול על עצמו את חובות העמותה בכללם, או ליטול על עצמו באופן נקודתי חוב מסוים במועד מסוים (בהיקש מההלכה הקבועה באשר לאגודה שיתופית ראו רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נה(5) 166, 172 (2001) וההפניות שם לפסקי דין נוספים; ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529 (1991) (להלן: עניין פרי העמק)). דרך נוספת לחייב את חברי העמותה בחובותיה הינה באמצעות הרמת מסך, אך זו תיעשה רק במקרים חריגים, בעיקר כאשר נעשה שימוש לרעה במושג האישיות המשפטית (ראו עניין פרי העמק, בעמ' 540; ע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד - עמב"ל עמותה רשומה נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ, פסקה 20 (לא פורסם, 13.12.06) (להלן: עניין דו בר))." 2. אי הוכחת התביעה גופה התובעת לא הוכיחה את טענותיה גם לגופו של עניין, בכל הנוגע לחובתו של הנתבע לשלם לה מחצית מדמי השכירות לתקופה הנטענת. בעניין זה יש לקבל את טענת הנתבע, כי התביעה לא פורטה כדבעי ולא נתמכה בראיות שיש בהן כדי לבססה: התובעת נסמכת על סעיף 10.10 להסכם המכר, בו הוסכם עליה ועל מר X כי עד לתשלום מלוא התמורה בגין המכר, "כל צד רשאי לגבות את חציו בדמי השכירות ישירות מהשוכרים". הנתבע לא היה צד להסכם המכר והצדדים להסכם (התובעת ומר X) אף לא טרחו לעגן את הסכמותיהם האמורות בהסכם עם הנתבע, או בכל מסמך שהוא שבו יובהר, ברחל בתך הקטנה, כי דמי השכירות ישולמו מחצית לתובעת ומחצית למר X. התובעת טוענת כי היא הודיעה לנתבע שעליו לשלם מחצית מדמי השכירות לה ומחצית למר X, אולם בטענה זו נתגלתה סתירה מהותית, שכן בעוד שבכתב התביעה ובתצהירה טענה התובעת, כי הודעה זו ניתנה לנתבע "מיד לאחר החתימה על הסכם המכר" (היינו באוגוסט 2008), הרי שמשנשאלה בעדותה מדוע, אם כך, היא תובעת עבור התקופה שקדמה להסכם המכר (החל מאוגוסט 2007), העלתה התובעת, לראשונה, גרסה חדשה ולפיה היא הודיעה זאת לנתבע כבר בתחילת חוזה השכירות באוגוסט 2007 (עמ' 17 לפרוטוקול). הנתבע אישר אמנם, בעדותו במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, כי הוא ידע שבני הזוג פרודים וכי עליו לשלם לכל אחד מהם מחצית מדמי השכירות, אלא שלטענתו הוא לא עמד בכך דווקא לטובת התובעת, שכן הוא נהג לשלם לה את דמי השכירות במלואם עד שמר X "בא ודפק השולחן" ורק אז הוא נעתר לבקשתו ושילם לו וכן לעירייה עבור חובות בני הזוג, וזאת על חשבון דמי השכירות (עמ' 1 שורות 22-26, עמ' 2 שורות 7-14 לפרוטוקול). התובעת לא הוכיחה גם את מועדי החוב הנטענים על ידה: על פי הסכם המכר, מועד תשלום יתרת התמורה על ידי מר X לתובעת, עבור חלקה בבית (שעד אז היא זכאית למחצית דמי השכירות), הינו 23.1.2009. חרף זאת, התובעת טוענת כי התשלום האחרון בוצע רק ביום 1.11.2009, אך היא לא הוכיחה טענה זו ולו בבדל של ראיה. הסכם השכירות שהוגש על ידי הנתבע כנספח לכתב ההגנה, נחתם עם מר X בלבד לתקופה שמיום 1.9.2009, מה שמתיישב יותר עם המסקנה שבמועד זה מלוא התמורה כבר שולמה לתובעת וממנו ואילך היא לא הייתה זכאית עוד למחצית מדמי השכירות. התובעת לא העלתה כל טענה שהיא ביחס לעצם כריתתו של הסכם שכירות זה שהיא איננה צד לו. נמצא, כי לכל היותר תקופת החיוב הרלוונטית לתביעה הינה מחודש ספטמבר 2008 (מיד לאחר חתימת הסכם המכר) ועד לסוף חודש אוגוסט 2009 (שלאחריו כבר נכרת הסכם חדש בין העמותה לבין מר X). בכל הנוגע לתקופת שכירות זו, הוכיח הנתבע בראיות בכתב את טענתו כי העמותה שילמה לעירייה, בעסקה שבוצעה עם העירייה ביום 19.5.2009, את חובות העבר של התובעת ושל מר X לעירייה וזאת על חשבון תשלום דמי השכירות לתקופה זו (9/08-8/09). פניית התובעת לנתבע בכתב ובה פירוט החוב (נספח 3 לתצהיר התובעת, מכתב שאת קבלתו מכחיש הנתבע ושאכן איננו חתום על ידי התובעת), נעשתה רק ביום 21.10.09, היינו - לאחר שהעמותה כבר שילמה את חוב דמי השכירות לתקופה הרלוונטית, בין היתר באמצעות תשלום חובות התובעת ומר X לעירייה (כאמור, במאי 2009), ולאחר שהבית כבר הושכר בהסכם שכירות חדש על ידי מר X לבדו לעמותה. התובעת איננה טוענת בכתב התביעה כי דמי השכירות לא שולמו על ידי הנתבע במלואם, אלא היא טוענת כי הם שולמו למר X ולא לה. בדיון בבית המשפט לענייני משפחה טענה התובעת כך: "אנו יודעים כי הכסף נמצא אצל נתבע 1" (מר X בהליך ההוא, עמוד 1 שורות 16-17 לפרוטוקול דיון מיום 22.12.2010 בתמ"ש 25190-06-10, נספח ד' לסיכומי התובעת). בכתב התביעה טענה התובעת: "למרות שנתן לבעל את המגיע גם לה". בבית המשפט העידה התובעת: "אני לא יכולה לדעת מאה אחוז אם היא שולמה או לא שולמה, זה מה שהנתבע אמר לי" (עמוד 17 שורה 9 לפרוטוקול). מכל מקום, גם בעניין זה התובעת, הנושאת בנטל ההוכחה, נמנעה מלזמן את מר X כעד ויש לזקוף זאת לחובתה. בסיכומו של דבר, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, היא לא העמידה בפני בית המשפט את מלוא הפרטים והעובדות הרלוונטיות ולא הוכיחה טענתה כי הנתבע חייב לה כספים כלשהם. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000₪ וזאת בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק-דין זה לב"כ התובעת, אחרת - יישא הסכום האמור הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. סדר דין מהירשכירותחובדמי שכירות