עורך דין הגיש תובענה כספית בסדר דין מקוצר נגד לקוחתו- לשעבר, המתגוררת באילת. נטען כי התובע העניק שירותים משפטיים לנתבעת בתביעה שהגיש מטעמה בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע ובגדר התביעה שבפניי הוא תובע יתרת שכרו והוצאותיו המוסכמות הנטענות. במהלך הדיונים שבפניי, ולדאבון הלב, נפטרה הנתבעת ועזבונה מתגונן במקומה. אכן הוגשה תובענה מתוקנת ובעקבות זאת על סך של 17,548 ₪ והוגש כתב הגנה מתוקן. משכל אלו עמדו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. 2. משעיינתי בסיכומי הטענות ובחומר הראיות שבפניי מצאתי כי בעלי הדין, כל אחד בתורו, הגניבו ראיות וכתוצאה מכך הרחיבו חזית, בסיכומי טענותיהם. ואולם לנוכח העובדה כי בסעיף 2 לסיכומי טענות ב"כ הנתבע צוין כי הצדדים סיכמו "כי המצהירים לא ייחקרו בחקירה נגדית", סבור הייתי מלכתחילה שלא הונחו בפניי תצהירי עדויות, הגם שאלו הוחלפו בין בעלי הדין. משום כך ביקשתי את הבהרות בעלי הדין. הוברר לי כי מעולם לא הצטוו בעלי הדין להחליף תצהירים. משום כך מצוי בפניי תצהירו המאמת של מר זוארץ אברהם, בעלה ויורשה של המנוחה-הנתבעת (להלן, גם "המנוחה"), וכן תצהירה שהוגש בתמיכה לבקשת רשות להגן. על כך, ועל המשמעות המתחייבת מכך, להלן. 3. לגרסתו של התובע, כעולה מכתב התביעה המתוקן, הוא נעתר לבקשת מכר משותף והסכים לייצג את המנוחה, תושבת אילת, בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, הגם שמשרדו בחיפה. הוא טרח ואף התייצב לחמישה דיונים ואף זכה בפסק דין על פי התביעה ביום 6.3.02. או-אז הסתבר כי אין אמצעים למנוחה לממן אגרת הוצאה לפועל. כתוצאה מכך הסתמנה אפשרות שיינקטו הליכים לפירוק החברה-המעבידה, היא הנתבעת שם, על מנת שהמנוחה תוכל להגיש לאחר מכן תביעת חוב לתשלום באמצעות המוסד לביטוח לאומי. בעקבות זאת נדרשה המנוחה ושילמה סך של 4,166 ₪, בגין הוצאות משוערות ואגרות בגין הליך הפירוק. ככל שעסקינן בתשלום שכרו של התובע, הודתה המנוחה לתובע על סבלנותו. שנים נקפו ולא היה כל קשר בין התובע לבין המנוחה. או-אז נתקבלה דרישה מב"כ המנוחה הנוכחית לקבל את תיקה של המנוחה אצל התובע. התנהל משא ומתן באשר לשכרו של התובע. סוכם כי המנוחה תשלם לתובע שכר טרחה בשיעור 17% + מע"מ מסכום הגמלה שיאושר בתביעת החוב על ידי המוסד לביטוח לאומי בצירוף הוצאות בסך 750 ₪. ועוד סוכם כי הפיקדון בסך 4,166 ₪ ישמש תשלום על חשבון החוב לתובע. בעקבות זאת התחמקה המנוחה מלהמציא מידע אודות פירוק החברה ושיעור תביעת החוב ששולם. משום כך סבור היה התובע שהוא זכאי לשיעור הגמלה המירבי המשולם על ידי המוסד לביטוח לאומי, דהיינו סך של 106,054 ₪. על יסוד זאת נגזר תחשיבו של התובע בהתאם לעקרונות האמורים אשר הראה יתרה על סך 17,548 ₪. 4. הנתבעת מכחישה את מרבית טענות התובע. נטען כי סוכם מלכתחילה שהתובע יהיה זכאי לשכר טרחה בשיעור של 15% אך זאת לא מן הסכום אשר ייפסק לזכות המנוחה, כנטען על ידי התובע, אלא מן הסכומים אשר ייגבו מכוחו של פסק דין זה, ואשר לא נגבו עד עצם היום הזה. אכן בהמשך הדרך דרש וקיבל הנתבע סך 4,166 ₪ בגין אגרות והוצאות לצורך הליכי פירוק שלא בוצעו על ידו במשך חמש שנים, במהלכם הוא אף לא דרש דבר מן המנוחה. בהמשך הדרך דרש התובע תשלומי שכר טרחה בניגוד להסכם המקורי. וכך הוא דרש שכ"ט חדש בגין הליכי הפירוק בסך של 4,400 ₪. אכן בהמשך הדרך ובעקבות משא ומתן דרש התובע במקום 15% שיעור של 17%. בנסיבות אלו, ולנוכח המצוקה בה הייתה שרויה המנוחה, היא נאלצה בנסיבות של כפייה להיעתר לבקשה האמורה ואולם לנוכח זאת יש לבטל את ההסכמה האמורה. 5. כאמור עיינתי בסיכומי טענות ב"כ הצדדים. סיכום טענות התובע זרוע בנתונים עובדתיים שלא בא זכרם בתיק שבפניי, עובר להסכמה הדיונית האמורה. ובין השאר צורפו לסיכומי התובע נספחים שונים, כאשר הם מוצגים לראשונה בגדר סיכומי הטענות. ואולם, שמא במפתיע, בגדר סיכום טענות ב"כ הנתבעת לא נטענה כל טענה בהקשר זה. ואם סבור הייתי, כאמור, שמסמכים אלו לא הוגנבו לסיכומי הטענות משום שהם צורפו לתצהיר התובע, הרי הובהר לי שתצהיר זה לא הוגש, אף לא אמור היה להיות מוגש. ואולם לנוכח העובדה שב"כ הנתבעת אינה טוענת בכיוון זה, ולו כזית, בדעתי להידרש למכלול המסמכים שצורפו לסיכומי התובע, וכן להידרש למכלול טיעוניו העובדתיים בסיכום טענותיו, גם אם אלו נעשו תוך חריגה מן המצוי בתיק בית המשפט עובר להגשת סיכומי הטענות. 6. אף ב"כ הנתבעת נהגה כך בסיכום טענותיה. רק בסיכום הטענות היא טענה כי הסכום שנתקבל בפועל מהמוסד לביטוח לאומי עולה לסך של 78,553 ₪, באופן שהבסיס לחישוב שכרו של התובע, ככל שהוא זכאי לכך בכלל, אמור להיגזר מן הסכום האמור. וכן נטען כי מידע זה הועבר לתובע במכתב מיום 15.9.11, שהעתקו מצוי בידי התובע. אין צריך לומר כי ב"כ הנתבעת לא ראתה לצרף את המכתב האמור לסיכום טענותיה. ועוד נטען, על דרך החילופין, כי מכל מקום יש להתחשב בתחשיב האמור בעובדה שסך 4,166 ₪ שולם לתובע זה מכבר, באופן שיש לשערך סכום זה, לחובתו של התובע. לאחר ששקלתי בדעתי להידרש אף לנתונים אלו בגדר שיקוליי. חלף זמן ממושך מאז שהונחו בפניי סיכומי הטענות, עקב לחץ העבודה הרב בו אני מצוי. בכל התקופה האמורה לא ראה התובע להגיש כל בקשה ולהביע כל מחאה באשר להתנהלותה הדיונית של הנתבעת בהקשר זה. ושמא אין תימה בכך. שהרי אם התובע נטל חירות לעצמו להגניב מסמכים ולהרחיב חזית, הכיצד לא יוּתר הדבר למנוחה. ועוד: דומה שלשני בעלי הדין היה אינטרס מובהק להותיר עניין זה בערפל. התובע לא ראה לציין דבר המכתב האמור משום שהדבר היה מאלץ אותו לשנות את חישוביו, ולהפחיתם. ב"כ הנתבעת לא ראתה לצרף את המכתב האמור, כך אני מניח, משום שייתכן שתוכנו של המכתב, מעבר לסכום שהוכח בו, יכול היה להתיישב עם גרסתו של התובע באשר למה שסוכם בין בעלי הדין, אם מלכתחילה ואם במהלך המו"מ ביניהם. 7. למרות שהונחו בפניי מכלול מסמכים, כאמור, אם מלכתחילה ואם על דרך הגנבת ראיות, לא השכיל התובע להניח בפניי הסכם שכר טרחה שנקשר בינו לבין לקוחתו, מתחילת הדרך. כך, הגם שלא אחת חזר ונדרש במפגיע על ידי ב"כ הנתבעת להמציא הסכם כאמור. אין לי אלא להניח שהתובע לא עשה כן, בפשטות, משום שהסכם שכר טרחה בכתב זה לא נכרת מעולם. על כך הביעו בתי המשפט, ולא אחת, תרעומת רבה. וכך, למשל, תוך שהיא נסמכת על פסיקה שונה רשמה כב' השופטת דגן ב-ת.א. (חי') 13125/07 עו"ד מאזן באבא נ' טלאל ארמלי (במאגרי "נבו"), ודעתי כדעתה, כי "זה מכבר, ולנוכח ריבוי תביעות בענין שכ"ט עורכי דין נגד לקוחותיהם הביעו בתי המשפט דעתם כי ראוי ונחוץ שהסכם שכר טרחת עורך דין יערך תמיד בכתב כדי, למנוע ויכוחים על תקפותו, תכנו והיקפו. לא הרי ייעוץ כהרי כתיבת מכתב התראה, ניהול מו"מ, ניהול תביעות בבתי המשפט וכד'. הגישה המקובלת בפסיקה היא כי ראוי להסכם בענין טיפול בתיקים בבתי משפט שיהיה בכתב, שיהיה מפורט ויכלול את היקף הטיפול, עלות ותנאים נוספים דוגמת האם הטיפול מוגבל לאותה ערכאה או שמא הוא כולל אף ערעור, גובה שכר הטרחה, האם ישולם מראש או בתשלומים, האם יש סכום נוסף התלוי בתוצאה, מה הדין במקרה של מיעוט ישיבות או ריבוי ישיבות בבית המשפט, מה הדין במקרה של פשרה או הפסקת הטיפול לבקשת הלקוח וכיו"ב" (סעיף 12). 8. יש הסבורים כי מקום שלא נערך הסכם שכר טרחת עורך דין בכתב יש מקום לשקול לדחות תביעה לתשלום שכר טרחה. גישה זו אינה מקובלת עליי שהרי היא קיצונית מדי לטעמי. מנגד יש להתייחס באהדה לטענה שיש לזקוף נתון זה לחובת עורך הדין בכל מקרה של ספק. ובעיקר יש לזקוף נתון זה לחובת עורך הדין, ככל שעסקינן בפסיקת הוצאות. שהרי מחדלו של עורך הדין להתקשר בהסכם שכר טרחה בכתב, הוא הגורם העיקרי לעצם הגשת התביעה לבית המשפט. 9. ככל שעסקינן בפרשה שבפניי, קיימים בפניי נתונים מספיקים על מנת לא לגזור את התוצאה הקיצונית לחובת עורך הדין. וכך, כאמור, המחלוקת הראשונה היא באשר לשאלה מה סוכם מלכתחילה בין בעלי הדין לעניין שכר הטרחה בשיעור של 15%. כאמור לשיטתו של התובע הוא היה זכאי לסכום זה, ממה שנפסק, דהיינו לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע; לשיטת הנתבעת הוא היה זכאי לסכום זה רק משעה שהיה גובה, וכשיעור הגבייה, בעקבות פסק הדין האמור. והנה עיון במכתבה של המנוחה לתובע מיום 1.10.02 מצביע בעליל כי במחלוקת זו הדין עם התובע. במכתב זה היא צרפה לתובע סך 4,166 ₪, כמבואר. היא מסיימת את מכתבה במילים "מודה לך על הסבלנות והטיפול המסור ואבקשך להמשיך לפעול בהמשך. לגבי שכ"ט אבקש מעט זמן על מנת לארגן ולהעביר לך תשלום". משמע, פיה של המנוחה ענה בה, לשיטתה-שלה, כי התובע היה זכאי כבר אז לתשלום שכר טרחה. רק משום כך הוא נתבקש להתאזר בסבלנות על מנת לאפשר למנוחה פסק זמן "לארגן ולהעביר לך תשלום". אם אכן היה זכאי התובע לשכר טרחת עורך דין רק בעקבות גבייה, לא היה מקום לא לתודה ולא למעין התנצלות, כאמור שם. 10. ומשאלו הם פני הדברים נקל לי אף ליתן את מלוא התוקף להסכם אליו הגיעו התובע וב"כ המנוחה, ביום 11.10.07. במכתבה של ב"כ המנוחה לתובע היא הייתה זו שביקשה ממנו לציין "איזה הסדר שכ"ט אתה מציע". בעקבות זאת קיימת תרשומת של התובע, שעליה חתומה כמאשרת אף המנוחה עצמה. בהסדר זה נרשם "שכ"ט 17% + מע"מ מהסכום שיאושר על ידי הביטוח הלאומי + הוצאות 750 ₪. סכום הפיקדון יהווה תשלום ע"ח הנ"ל". 11. בדעתי לקבוע כי הסכם זה אינו נגוע בכל כפייה, והוא מאוזן וסביר. כך, ראש לכל, לנוכח העובדה שהוא נעשה כאשר המנוחה מיוצגת על ידי עורכת דינה החדשה, אשר מן הסתם שוקדת על מכלול האינטרסים שלה. כך, לנוכח העובדה שגם לו הייתה כפייה נטענת כלשהי, מצפה הייתי שהדבר יבוא לידי ביטוי מתועד ושיבהיר את ביטול ההסכם האמור, לאורה של כפייה נטענת זו. וכך, לנוכח העובדה שטענתו של התובע שמכתביו החוזרים ונשנים בהם הוא ביקש מידע על אודות המהלכים מול המוסד לביטוח לאומי, לא זכו לכל התייחסות מפורשת בכתב ההגנה, באופן המצביע על התחמקות והתחכמות, ושאינו מתיישב עם התנהלות סבירה, בעיקר לאורה של כפייה נטענת. 12. מעבר לכך, כאמור, ההסכם נחזה כסביר, לאור המחלוקות שנחזו להיות עובר להסכם הנ"ל. לשיטתו של התובע, כאמור, הוא היה זכאי לשכרו זה מכבר, ובשיעור של 15%. לשיטתה של המנוחה הוא אמור היה לזכות באותם 15%, רק בעקבות גבייה. לנוכח זאת הושגה הפשרה. מחד-גיסא, הסכים התובע שהוא יהיה זכאי לשכרו לא עתה אלא בעתיד, לאחר אישור המוסד לביטוח לאומי. מנגד, ועל יסוד זאת, הוא דרש להגדיל את השיעור לכדי 17%. דומה ששני בעלי הדין העריכו, מחד-גיסא, כי במחלוקת האמורה כפות המאזניים נוטות לזכות התובע, כפי שהראיתי מעלה. מנגד, שני בעלי הדין העריכו כי דרישתו של התובע לתשלום שכר נוסף בגין הליכי הפירוק והמתחייב מהם בהליכים בפני המוסד לביטוח לאומי, היא בעלת סיכויים נמוכים ביותר. על יסוד זאת בשלה הפשרה שמצאה את ביטויה בהסכם האמור, ובדעתי לסמוך ידי עליו. 13. לנוכח הנתונים האמורים זכאי התובע ל- 17% מסכום של 78,553 ₪, דהיינו לסך של 13,354 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ בשיעור של 17% דהיינו סך של 2,270 ₪. ויש לצרף הוצאות מוסכמות בסכום של 750 ₪. הנה-כי-כן התובע זכאי לסך של 16,374 ₪. כאמור התובע קיבל סך של 4,166 ₪ ביום 9.10.02. מקובל עליי שיש לשערך סכום זה, אך להפרשי הצמדה בלבד, ולא כמוצע בחישוביה של ב"כ המנוחה. התביעה, כאמור, באה לאוויר העולם בעיקר משום מחדלו של התובע לערוך הסכם שכ"ט בכתב, בתחילת הדרך. משום כך בדעתי לא לזכותו בשכ"ט עו"ד, חרף זכייתו בדינו, למעט בגין אגרת תביעה יחסית. 14. לפיכך הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 16,374 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 14.2.11, ובניכוי סך 4,166 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה בלבד מיום 9.10.02 ואילך, ואגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה. הסכומים האמורים ישולמו לתובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה כאשר פגרת בית המשפט לא תקטע את מירוץ המועדים האמור. סדר דין מקוצרלקוחותעורך דין