התובע נפגע בתאונת קטנוע וסבל מדיסקציה של האאורטה (קרע חד של אבי העורקים) וכן קרע דרגה 4 של הכבד. עבר ניתוח, הועבר למחלקת טיפול נמרץ שם הונשם, אך לאחר שש שעות נשם באופן עצמוני. היה מאושפז מיום 23.5.10 ועד ליום 30.5.10, סך הכל שמונה ימים, והשתחרר במצב כללי טוב. בחוות דעת של מומחה בית המשפט, פרופ' רפאל אדר, כירורג, הוגדרה הפגיעה כ"רב מערכתית" ותוארו החבלות הבאות: חתך באזור הגבה השמאלית, עם שבר ללא תזוזה בארובת העין; שבר בעצם האף עם תזוזה קלה; פצע שטחי בצוואר; שברים בצלעות מצד ימין עם חזה אויר; קרע בכבד ודיסקציה של דופן הוותין החזי. יש לציין כי הקרע בכבד נרפא באופן עצמוני והפגיעה בצלעות לא הותירה נכות. על מנת לטפל בקרע בעורק נאלצו הרופאים לבצע ניתוח שבמהלכו הוכנס תומכן לוותין החזי, וכן נאלצו לחסום את העורק התת בריחי השמאלי. עורק זה מספק דם בעיקר לגף השמאלי העליון וענף שלו, העורק הוורטבלי, מספק דם לחלק האחורי של המוח. כתוצאה מכך רואים שבעורק הוורטבלי השמאלי יש היפוך זרימה: הדם זורם בכיוון הגפה, "על חשבון" הזרמת הדם למוח. כתוצאה מכך לוקה התובע כיום מבחינה תפקודית בשניים: התקפי סחרחורות כתוצאה מירידת זרימת הדם למוח בגינם קבע המומחה נכות בשיעור 10%; הפרעה בפעילות יד שמאל, עקב ירידת לחץ הדם בגף השמאלי התחתון בגינה קבע המומחה נכות בשיעור 10%. כמו כן קבע המומחה כי קיים סיכון לסיבוך עתידי מהכנסת התומכן לוותין החזי בגינו קבע נכות בשיעור 10%. באשר לצלקת בצוואר קבע המומחה נכות אסטטית, לא תפקודית בשיעור 10%. סך כל הנכות הרפואית המשוקללת היא 34.4% נכות צמיתה. ב"כ הנתבעת שלח למומחה הרפואי שאלות הבהרה, אשר נענו (ראו נ/1). משאלות ההבהרה עולה כי המומחה לא חזר בו מקביעותיו. ב"כ הנתבעת וויתר על חקירתו הנגדית. התובע בסיכומיו אינו חולק על הנכות הרפואית שנקבעה לתובע, ומבקש כי בית המשפט יקבע כי שיעור הנכות התפקודית יהיה בסך כולל של 30% בשל התקפי הסחרחורת- 10%, הפרעה בתפקוד יד שמאל- 10%, ועקב הסיכון מנוכחות התומכן בותין החזי- 10%, ללא הצלקות (סעיף 2 בעמ' 4 לסיכומים). ב"כ הנתבעת בסיכומיו חולק על הנכות בשני רכיבים ומבקש לקבוע כי הנכות הינה בשיעור 19% בלבד. אשר ל- 10% נכות שניתנו לתובע בגין התומכן בותין החזי, טוען ב"כ הנתבעת, בהסתמך על תשובות ההבהרה של המומחה, כי מאז ההשתלה ועד למועד הבדיקה לא נמצאה עדות לסיבוך ולכן לטענתו זו נכות תיאורטית שהוענקה לדברי המומחה "על דרך האומדן המושכל" (נ/1). לפיכך טוען ב"כ הנתבעת, כי בית המשפט יכול להחליף את האומדן המושכל של המומחה בהיות בית המשפט הפוסק האחרון, משום שהמומחה קבע כי מדובר בסיכון נמוך לסיבוך עתידי וזאת בהתחשב בגילו של התובע ובהעדר שינוי ניווני או דלקתי וכן משום שמאז התאונה ועד היום לא חל סיבוך במצבו. עוד הוא טוען לעניין הצלקות כי הן אינן מכאיבות או מכוערות, משום שהמומחה אישר כי הבחין בהן רק לאחר שהתובע הצביע עליהן ומכאן שאין מקום למתן נכות בגינן. אכן ההלכה הפסוקה היא כי "גם מקום בו מתמנה מומחה רפואי מטעם בית המשפט והוא מחווה דעתו בדבר נכותו של הנפגע, הרי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט." (ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, גדין שידות- הוצאה לאור, תשע"ב- 2012, להלן: "ריבלין" בעמ' 644). אך בהמשך נאמר: "אמנם אם אין בחוות הדעת מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן ההיגיון לא יטה בית המשפט להתערב במסקנות המומחה, אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה, או על פי הנסיבות, משנתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית עליה היא נשענת אינה מהימנה, רשאי בית המשפט שלא לסמוך על חוות דעתו של הרופא" (שם, שם). ראו גם ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאף והסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 170. לאחר שעיינתי בחוות הדעת של המומחה ובתשובותיו לשאלות ההבהרה וכן בטענות הצדדים, אני מוצאת שאין מדובר במקרה החריג, שבו על בית המשפט להתערב במסקנות המומחה שמינה. התשתית העובדתית עליה נשען המומחה לא נסתרה. אשר למסקנתו המבוססת על "אומדן מושכל" בכל הנוגע לסיכון בסיבוך כתוצאה מהתומכן בותין החזי, הרי שאם ניקח בחשבון את שנות החיים המרובות הצפויות, כך יש לקוות, לתובע, הרי "האומדן המושכל" של המומחה, שהוא מומחה בתחום המדובר, הוא "האומדן המושכל", שעליו ראוי לסמוך. ולכן אני מוצאת כי יש מקום להענקת 10% נכות רפואית בסוגיה זו. אשר לצלקות הרי שהמומחה תיאר את הצלקת כך: "בקדמת הצוואר באמצעיתו, נראית צלקת בצורת האות U , אך רחבה ושטוחה, שאורכה כ- 16 ס"מ. הצלקת עדינה לא דבוקה ולא היפרטרופית, וללא פיגמנטציה, ונראית רק לאחר שהנבדק מצביע עליה." עוד ציין כי מדובר בצלקת בקדמת הצוואר אשר מפריעה לתובע מבחינה אסתטית ובגינה קבע לו המומחה 10% נכות אסתטית לא תפקודית. לא מצאתי כי יש להתערב גם בקביעה זו. נכות תפקודית ופוטנציאל ההשתכרות התובע טען כי בעקבות התאונה והפגימות שנותר עמן מצבו התפקודי הורע. בסעיף 8 לתצהירו הוא מתאר כי כל חייו עבד. החל מדפוס עיתון "גלובס" ובשליחויות, ומאז שנת 2004 עבד כמכונאי אופניים. עוד ציין כי קודם לתאונה הועסק במשרה חלקית, על מנת שלא לפגוע בגימלת הביטוח לאומי שקיבל עקב הבעייה הנפשית ממנה סבל עוד קודם לתאונה. לטענתו נאמר לו, כי על פי כללי תקרת ההכנסה המותרת למקבל גימלה, עדיף לו לעבוד במשרה חלקית על מנת להמשיך לקבל את הגמלה (סעיף 8 לתצהיר), אולם קודם לתאונה סיכם עם מעבידו כי יעבור למשרה מלאה בשכר של 8,000 ₪ ויוותר על הגימלה של הביטוח לאומי. על פי תצהירו, הבעיות הנפשיות שלו כבר לא הפריעו לו בשנים האחרונות והייתה לו אפשרות לעבוד במשרה מלאה. התובע הסביר, כי אינו עוד בעל אותן יכולות פיזיות כבעבר, משום שהוא מתעייף מהר מאוד, מתקשה בביצוע עבודה רבה ומאומצת בשל הפגיעה בזרימת הדם וכי הוא מוגבל בביצוע עבודות פיזיות קשות לאורך זמן, סובל מכאבי ראש וסחרחורות באופן תדיר, כאבים וחולשה של ידו השמאלית ובזמן מאמץ סובל מדקירות בחזהו ובבטנו. כתוצאה מכך הוא נזקק לעזרת הזולת בביצוע פעילות היום יום לרבות במשק הבית ומבחינת התפקוד בעבודה הוא ממשיך לעבוד בחצי משרה ובהיקף שעות מצומצם. לעניין זה ראו תצהירו סעיפים 6,8,11 וכן חקירתו הנגדית בפרוטוקול עמוד 6 שורות 6-22. עוד העיד התובע כי כיום הוא עובד בממוצע 5 שעות ביום ומרוויח 3,500 ₪ (עמ' 12 שורות 9-15, סעיף 10 לתצהיר). בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה לתובע ובנכות התפקודית שציין המומחה, דהיינו 10% בגין הפרעה בזרימת הדם ו- 10% בגין הפרעה בתפקוד היד השמאלית (סך הכל 19%) וכן על פי תיאורו של התובע ומעסיקו לגבי קשייו הפיסיים היום, אני קובעת, כי נכותו התפקודית של התובע היא 19% לצמיתות, כאשר הצלקות והתומכן בותין החזי לא הוגדרו על ידי המומחה כגורמות לנכות תפקודית ואני מקבלת זאת, משום שהם אינם משפיעות על תפקודו היומיומי של התובע. יש לציין כי עובר לפגיעתו הועסק התובע בחנות האופניים במשרה חלקית ושכרו החודשי עמד על סך 1,900 ₪ לחודש. עוד ציין התובע כי קודם לתאונה הועסק במשרה חלקית על מנת לא לפגוע בגמלה, שקיבל מהביטוח הלאומי. בתצהירו הוא כותב: "נמסר לי כי תקרת ההכנסה המותרת למקבל גמלה הועלתה לאחרונה למעל 4,000 ₪. מעל לשכר של 7,000 ₪ לחודש, עדיף לי להפסיק לקבל גמלה. סיכמתי עם מעבידי, ישראל עומרד תקופה קצרה לפני התאונה כי אעבור למשרה מלאה בשכר של 8,000 ₪, הבעיות הנפשיות שלי לא מפריעות לי בשנים האחרונות והיתה לי אפשרות לעבוד במשרה מלאה." (סעיף 8 לתצהיר התובע). מכאן שלטענת התובע, פוטנציאל ההשתכרות שלו הינו 8,000 ₪ וזאת משום שהגיע להסדר עובר לתאונה עם מעסיקו כי יעבור למשרה מלאה בגינה אמור היה לקבל 8,000 ₪ לחודש. יש לציין, כי מעסיקו הגיש גם הוא תצהיר ועמד לחקירה על תצהירו, כאשר המעסיק ציין בתצהירו כי הוא מכיר את התובע מאז שנת 1994, כאשר כבר כנער עבד אצלו בחנות האופניים, וכי בשנת 2004 קיבל אותו לעבודה לאחר שידע היטב מה עבר עליו. על פי תצהירו הוא מציין כי התובע עבד ותפקד היטב בעבודה ללא מגבלות וכי לפני התאונה סוכם "שיעבור למשרה מלאה אפילו אם יפסיד את התשלום מביטוח לאומי, הסכמתי ברצון שכן אני מרוצה מאוד ממנו, סומך עליו וזקוק לו". (ראו סעיף 5 לתצהיר). עוד יש לציין, כי המעסיק תומך בעדותו של התובע, כי עקב התאונה שעבר אינו יכול להתאמץ, ידו השמאלית נחלשת, וסובל מסחרחורות ולכן מוגבל בשעות עבודתו. בסעיף 7 לתצהיר הוא כותב כי במשרה מלאה היה מקבל התובע היום שכר של 8,000 ₪ לכל הפחות. בחקירתו הנגדית של המעביד בעמ' 6 בשורות 20-22, כאשר נשאל, מתי סוכם עם התובע שיעבוד במשרה מלאה השיב: "חצי שנה לפני התאונה". וכשנשאל מדוע הדבר לא בוצע עד למועד התאונה השיב: "כל הזמן היה בגדר דיבורים". (עמ' 6 שורות 23-24). הנתבעת טוענת לעניין זה, כי תיקון 109 לחוק הביטוח הלאומי, המכונה "חוק לרון", שנועד לאפשר לנתבעים עם מוגבלויות להשתלב בשוק העבודה מבלי לפגוע בקבלת גמלת הנכות, נכנס לתוקפו עוד ביום 1.8.2009 ולכן אם היה ממש בטענות התובע וההסבר שנתן ביחס לשכרו הנמוך עובר לפגיעה בתאונה, הרי שהטענות לא מתיישבות עם מועד כניסת החוק לתוקף. ההלכה הפסוקה הידועה היא כדברי המלומד קציר: "תכניות הנפגע, מלפני התאונה, לא תובאנה בחשבון, בדרך כלל, בגדר כושרו הפוטנציאלי להשתכר, אם לא נעשו על ידו צעדים ממשיים להגשמתן. דברים שבלב אינם בגדר "עובדות", שניתן להתחשב בהן, בקביעת הכנסתו הפוטנציאלית של התובע, אלמלא נפגע." (פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, התשס"ד- 2003 עמ' 67). ניתן לראות לעניין זה למשל, בפסק דינה של כב' השופטת שריר בו נטען כי התובע אמור היה ללמוד משפטים ולהצטרף למשרד עורכי הדין של אביו, "המועידו להשתלב במשרדו" ולכן יש לקבוע את שכרו כעורך דין, למרות שטרם החל בלימוד משפטים. בית המשפט לא קיבל את עמדת התובע משום שבפועל התובע לא החל בלימודי המשפטים טרם התאונה ואף לאחר התאונה לא החל בלימוד משפטים, אלא למד תחומים אחרים, כגון יחסים בינלאומיים (ראו ת"א (הרצ') 4665/01 מימון ליאור נ' בטי בם, 28.8.06). ולעומת זאת ניתן לראות בפסק דינו של כב' השופט גריל, אשר מצא כי תוכניותיו של התובע להבריא את מצב העסק שבבעלותו הייתה מגובה במסמכים, בפעולות שקדמו לתאונה וכן בחוות דעת רואה החשבון מטעמו. ת.א (ת"א) 11242/97 מרדכי פוליאקר נ' עילית חברה לביטוח בע"מ, 22.7.05). על פי העדויות שהובאו לפני בתיק זה אני קובעת כי השתכנעתי, שהייתה כוונה של התובע ומעסיקו לקדמו למשרה מלאה ולשכר גבוה יותר בעיקר לנוכח מצבו הנפשי, שהיה על פי העדויות יציב מאז יצא מבית הסוהר בפעם האחרונה, ולנוכח מסירותו וחריצותו, כפי שציין מעסיקו בחקירתו הנגדית ובתצהירו. אולם לנוכח העובדה, שהנושא הוסדר בין השניים כחצי שנה קודם לתאונה ולא מומש במשך כל אותה חצי שנה, הרי נראה כי הצדדים לא הגיעו לסיכום ברור לגבי סכום העסקה, שאם כן, מדוע לא פעלו על פי התוכנית. נראה בעיני סביר, כי התובע חשש מפני אובדן גמלת הביטוח הלאומי, שהרי הוא מאובחן כסכיזופרן וכזכאי לגמלה לצמיתות, ולכן הדברים לא קרמו עור וגידים במהלך כל אותה תקופה, אך יש להניח כי התובע היה פועל כך שיעבוד במשרה ובסכום כזה שלא יפגע בקצבתו. בהתחשב ב"חוק לרון" ובגמלה הניתנת לתובע באופן קבוע, אני מעריכה כי התובע היה מתחיל לעבוד בשכר של 5,000 ₪ לחודש, אשר לא היה פוגע בקצבת הביטוח הלאומי. לכך יש להוסיף כי התובע עובד כיום 5 שעות ביום בתמורה ל3,500 ₪ לחודש, מכאן אני מעריכה כי בסופו של דבר היה מתקדם למשרה בה היה מרוויח כ- 5,000 ₪ ויחד עם זאת לא מאבד את קצבתו. אציין כי למרות שאין מחלוקת, כי מדובר בעסק עונתי במידת מה ובחודשי החורף (ינואר עד מרץ) יש פחות עבודה, ציין המעסיק כי יתרת השנה (אפריל עד סוף דצמבר) זו "תקופה חזקה" (עמ' 7 שורות 12-13) מכאן שהייתה הצדקה להעסיק את התובע במשך כל השנה. לסיכום אני קובעת, כי יש להעמיד את פוטנציאל ההשתכרות של התובע על 5,000 ₪ בחודש. הפסדי שכר הפסד שכר בעבר- המומחה קבע כי תקופת אי הכושר של התובע בעקבות התאונה היא החל מיום התאונה 23.5.10 עד ליום 31.7.10, דהיינו חודשיים ושבוע. התובע טוען כי לא עבד עד 1.9.10 (סעיף 9 לתצהיר), דהיינו חודש נוסף, אולם דוח הרציפות של הביטוח הלאומי אינו תומך בטענה זו. על פי שכר משוערך של 2,066 ₪ הרי שהפסד השכר לעבר הוא 4,649 ₪ בתוספת ריבית מאמצע תקופה. החל מחודש פברואר 2012 ועד היום הפסד השכר בפועל הוא ההפרש שבין השכר אותו אמור היה לקבל לפי קביעתי בסך של 5,000 ₪ לבין השכר אותו הוא מקבל בפועל בסך של 3,500 ₪ (ראו עדותו לעיל), דהיינו הפרש של 1,500 ₪ לחודש. אציין כי החישוב נעשה החל פברואר 2012, וזאת לאור עדות מעסיקו של התובע כי רק מחודש זה ידע כי ניתן להעלות השכר לתובע לפי חוק לרון (ראו עדותו עמוד 8 לפרוטוקול שורות 1-9). על כן מחודש פברואר 2012 ועד היום (17 חודשים)- 25,500 ₪ בתוספת ריבית מאמצע תקופה. הפסד השתכרות לעתיד - בהתאם לנכות תפקודית של 19% כמפורט לעיל, שכר של 5,000 ₪, עד גיל 67, הפיצוי לו זכאי התובע לאחר היוון הוא- 242,800 ₪. הפסד פנסיה לעתיד התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד הפרשות המעביד לפנסיה וזכויות סוציאליות שינבעו מן הפגיעה בכושר השתכרותו, מגיל 67 ועד סוף תוחלת חייו, ומעריכה את גובה הפיצוי בסכום גלובלי של 20,000 ₪. עזרת הזולת הוצאות רפואיות וניידות לעבר ולעתיד לטענת התובע בסיכומיו לאחר התאונה נזקק התובע לסיעוד מלא בבית החולים ובביתו ולאחר מכן נזקק לעזרה צמודה יום יומית של בני משפחתו, עזרה בגינה זכאים בני משפחתו לשכר ראוי. עוד טען התובע כי יזדקק לעזרה מינימאלית של 5 שעות שבועיות לתחולת חייו על בסיס של 1,000 ₪ לחודש. התובע לא הביא תצהיר ספציפי לגבי עזרת זולת וגם לא הוכיח כי נדרש לעזרת הזולת. מצבו כיום לא מצריך עזרת צד שלישי ולא הוכח צורך כזה. אני מקבלת את הטענה, שבתקופה בה הייתה נכותו הזמנית גבוהה, במיוחד סמוך לאחר התאונה, נזקק התובע לעזרה בתפקודיו היומיומיים אותה קיבל תחילה מבני משפחתו ומאמו, זאת במידה שחרגה מהעזרה השגרתית המקובלת בין בני משפחה. בהתייחס להוצאות ניידות טען התובע כי לאור פגיעתו נזקק לשימוש מוגבר במוניות ורכב המשפחה, וכי בתקופה שלאחר התאונה נגרמו לתובע ובני משפחתו הוצאות רבות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים חניונים תרופות כלכלה - לעניין זה הופנה בית המשפט לת/3 בתיק מוצגי התובע ולסעיף 12 לתצהירו. בעדותו אישר התובע בעדותו כי הוא מגיע לעבודתו ברכב (עמוד 13 לפרוטוקול שורות 9-16). כמו כן התובע לא צירף קבלות או אישורים לתמוך טענתו לעניין הוצאות מוגברות בגין נסיעות. באשר להוצאות רפואיות, התובע לא הוכיח במקרה הנדון הצורך בהוצאות רפואיות בעתיד, וככל שידרשו טיפולים שגרתיים או ביקורות התובע זכאי לקבלם במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. על כן אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה. אשר להוצאות שהוציא בעבר, בהתחשב בנכותו, בטיפולים שקיבל (השתתפות החבר) ובתרופות שנטל, ובשים לב כי התובע לא הציג קבלות (ראו עמוד 13 לפרוטוקול שורות 1-8), יש לפסוק לו סכום גלובלי בגין הוצאות אלו. לאור כל האמור אני פוסקת לתובע לעבר ולעתיד בגין עזרת צד ג', הוצאות ניידות והוצאות רפואיות את הסך של 25,000 ₪. כאב וסבל לתובע נכות בשיעור של 34.4% בנוסף הוא אושפז בבית החולים למשך 8 ימים. על כן ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון),תשל"ו-1976 מסתכם הפיצוי בצירוף הפרשי ריבית ממועד התאונה בסך של 65,089 ₪. ניכויים התובע קיבל ביום 19.7.10 תשלום תכוף בסך של 8,800 ₪ ובניכוי שכר טרחת עורך דין ומע"מ סך של 7,677 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום עומד על סך של 8,597 ₪. יש לנכות סכום זה מהפיצוי. סוף דבר אני פוסקת לתובע פיצויים כדלהלן : הפסד השתכרות לעבר 30,149 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 242,800 ₪ הפסד פנסיה 20,000 ₪ עזרת הזולת, הוצאות רפואיות וניידות 25,000 ₪ נזק לא ממוני 65,089 ₪ סך הכל 383,038 ₪ ניכויים 8,597 ₪ סך הכל לאחר ניכויים 374,441 ₪ אני מחייבת הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך של 374,441 ₪ בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין כולל מע"מ בשיעור 15.34%. קרעכבדקטנועתאונת דרכיםתאונת קטנועתאונת אופנוע