תביעה כספית על סך 90,800 ₪, בגין תשלומי יתר ששלם כטענתו התובע לנתבעת. 2. התובע והוריו ז"ל חתמו ביום, 19/1/97, על חוזה שכירות עם הנתבעת לשכירת דירה בת 3 חדרים ברחוב אקסודוס 11/1 בקריית גת (להלן: "הדירה"), במסגרת צירופם לתעודת עולה לצורך קבלת פתרון דיור משותף ותעודת עולה. 3. אביו של התובע נפטר בשנת 2006 ואימו נפטרה בשנת 2008. התובע מרצה עונש מאסר בפועל מיום 4/10/97 , למשך 20 שנה. 4. התובע הגיש תביעה במסגרתה עתר לחייב את הנתבעת להשיב לו תשלומי שכר דירה וארנונה אותם שילם בתקופה בה היה אסיר ולא התגורר בדירה. רקע עובדתי טענות התובע בתמצית 5. על פי האמור בכתב התביעה, במהלך השנים, שילם התובע באופן רצוף מידי חודש, את דמי השכירות בסך 300 ₪ וכן מיסי ארנונה בסך 300 ₪. 6. לאחר פטירת אביו ואימו פנה התובע לוועדה עליונה מטעם הנתבעת לצורך קבלת זכויות בדירה ולהמשך החזקתה ובהחלטה מיום 5/12/08, נדחתה בקשתו של התובע בשל העובדה כי לא התגורר ברציפות עם אמו ז"ל, לפני פטירתה, וכן בשל העובדה כי הוא מרצה תקופת מאסר ממושכת. 7. התובע היה דייר במהלך כל השנים חרף היותו אסיר, שילם את דמי השכירות והארנונה והנתבעת מעולם לא הודיעה לו כי הוא פטור מתשלום בשל העובדה כי אינו מתגורר בדירה, כבר מיום 4/10/97, יום תחילת ריצוי עונש המאסר. 8. הנתבעת הטעתה את התובע וגרמה לו לחשוב כי נשמרות לו הזכויות החוזיות באם ישלם את שכר הדירה והארנונה, אך בפועל לא עשתה כן, שכן לאחר מות אימו של התובע, הינו נעדר זכויות בדירה. 9. הנתבעת נדרשת להחזיר את הפיקדון בסך 2,000 ₪, שהפקיד התובע אצל הנתבעת בשנת 97, כחלק מתנאי חוזה השכירות. 10. סה"כ התובע עותר בסיכומיו להשבת הסכומים כדלקמן: סך- 25,052 ₪ עבור דמי שכירות, סך- 10,800 ₪ עבור הארנונה, סך- 5,251 ₪ דמי פיקדון ( משוערך) שהפקיד התובע בידי הנתבעת. טענות הנתבעת בתמצית 11. על פי הסכם השכירות, התובע נדרש להחזיר את החזקה בדירה מיום פטירת אימו ובפועל הוא החזיק את הדירה עד ליום 31/3/11 ועל כן חויב בתשלום השכירות ואין לו להלין, אלא על עצמו. 12. התשלומים ששולמו על ידי הנתבע, היטיבו עם הוריו, שכן הם נשאו במחצית משכר הדירה בלבד. 13. התובע הוא שפנה לערכאות השונות, בבקשות ובתביעות על מנת שהדירה תישאר ברשותו ועל כן חויב בתשלום שכר הדירה. 14. בקשת התובע להשיב את הפיקדון בסך 2,000 ₪ לידיו הינה הרחבת חזית, שכן התובע לא עתר בעניין זה במסגרת כתב התביעה. יחד עם זאת, מבדיקה עולה כי התובע הפקיד 1,000 ₪ בלבד, מסכום זה קוזזו, בין היתר, חוב של התובע, הוצאות גינון, ודמי גביה. דיון 15. תחילה יש לבחון האם לתובע זכות להחזר כספי מידי הנתבעת, בגין התקופה בה החל לרצות מאסר בפועל ולפיכך לא התגורר בדירה. 16. אין חולק כי הצדדים חתמו על חוזה משותף, לו שותפים התובע והוריו ז"ל מחד והנתבעת מנגד, אשר הקנה לתובע זכות להתגורר בדירה יחד עם הוריו. 17. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה, האם התובע שילם בגין שכ"ד וארנונה מיום 4/10/97 ועד ליום 31/3/11, מועד בו הושבה הדירה לידי הנתבעת, שלא לצורך שכן בפועל לא התגורר בדירה. 18. לאחר בחינת כתבי הטענות על נספחיהם ולאחר שמיעת טענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להידחות. 19. למעשה, ניתן לחלק את המועדים הרלוונטיים לתובענה לשתי תקופות. האחת, מיום מאסרו של התובע ביום 4/10/07 ועד ליום פטירת אימו בחודש מרץ 2008 (להלן: "התקופה הראשונה") והשנייה מיום פטירת אימו של התובע ועד לפינוי הדירה בפועל ביום 31/3/11 ( להלן: "התקופה השנייה"). 20. התקופה הראשונה- אין מחלוקת כי התובע המשיך לשלם חלק מדמי השכירות בתקופה בה היה אסיר והוריו היו עוד בחיים, בין המועדים 4/10/97-3/2008. ואולם התובע טוען כי בהיותו אסיר, הוא היה פטור מעשות כן, לרבות תשלומי ארנונה. 21. מטעם הנתבעת העיד מר אריאל יוסוביץ, כי על פי הסכם השכירות החזקה בדירה הוקנתה מחצית להורי התובע ומחצית לתובע ולפיכך על כל צד לשלם 50% משכר הדירה. "50% מחזיקים הוריו ז"ל והוא 50%. במידה ומר אדינייב היה חותם על הצהרה שמוותר על הזכויות בדירה הוריו היו מחוייבים על 100% דמי שכירות, כי בפועל הם ממשיכים להתגורר בה" (עמ' 15 ש/ 10). 22. בהמשך נשאל העד מדוע הנתבעת לא הודיעה לתובע כי הוא לא צריך להמשיך לשלם שכן הוא אסיר, ענה העד כי לא ידוע לו מדוע לא פנו אליו ויידעו אותו. 23. בעניין זה, אין לקבל את טענת התובע לפיה הוא המשיך לשלם את חלקו בשכר הדירה מחוסר ידיעה, שכן התובע הצהיר בחקירתו כי הוא היה משלם את שכר הדירה באמצעות אחיו, אשר היה מוציא כסף מחשבון הבנק שלו ומשלם עבורו את השכירות, באמצעות שוברים (עמ' 8 , ש' 23). התובע הוסיף בהמשך, ששילם את שכר הדירה כי חשב שהתשלום מבטיח כי הדירה תישאר בשבילו עם שחרורו. וכן העיד: "ש. למה חשבת שאתה צריך לשלם שכ"ד מישהו אמר לך לשלם שאתה בכלא? עם מי דיברת. ת. לא דיברתי, אני מכיר את החוק שאני צריך לשלם על הדירה" (עמ' 10 , ש' 24) 24. טענת הנתבעת כי אלמלא שילם התובע את חלקו בשכר הדירה, אף בתקופה בה היה אסיר, הייתה אימו נדרשת לשאת במלוא שכר הדירה, לא נסתרה ואין בידי, אלא לקבל את טענה זו, שכן התובע והוריו חתמו יחד על חוזה השכירות וזכאותם לדיור ציבורי צורפה לתעודת זכאות אחת. מכאן כי אלמלא שילם התובע את מחצית דמי השכירות, הרי שהוריו, ולאחר פטירת אביו, אימו לבדה, היתה נדרשת לשאת במלוא דמי השכירות ומכך, נראה כי התובע בחר להימנע . 25. טענת התובע לפיה הנתבעת הטעתה אותו וגרמה לו לחשוב כי נשמרות לו הזכויות החוזיות בדירה במהלך תקופת מאסרו, אינה נתמכת בראייה כלשהי, אלא ההיפך הוא הנכון שכן החוזה שבין הצדדים הינו ברור וחד משמעי באשר לזכויות הדיירים, במקרה שבו אחד הצדדים נפטר או שאינו מתגורר במושכר באופן רצוף (סעיף 11 לחוזה) בעניין זה אף נהגה הנתבעת בתובע לפנים משורת הדין עת חרף תקופת מאסר ממושכת (20 שנה) נטתה לאפשר את המשך מגורי אימו, בחייה, בדירה ששטחה כ-79 מ"ר , מעבר לזכאותה וזכותו של התובע לאחר פטירתה. התקופה השנייה 26. הנתבעת פנתה אל התובע באמצעות מכתב וביקשה ממנו להחזיר את הדירה החל מתאריך 29/4/08. הנתבע ביקש להשיג על החלטה זו ושלח אל הנתבעת מכתב מיום 31/3/08 במסגרתו ביקש שלא להעביר את הזכויות בדירה לאדם אחר, בין היתר, מאחר והוא צפוי להשתלב בסבב חופשות מהכלא ולאור רצונו לזכות בניכוי שליש תקופת המאסר, כי אז תהיה לו האפשרות להתגורר בדירה. 27. בישיבה שקיימה הנתבעת ביום 5/12/08, החליטה הועדה העליונה לדחות את בקשת התובע מאחר והתובע לא התגורר ברציפות עם אימו ז"ל לפני פטירתה וכי הוא עוד צפוי לשהות בכלא תקופה ממושכת. 28. התובע המשיך ופנה במכתבים אל הנתבעת וכן הגיש עתירה מנהלית בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בה שב וביקש כי זכויותיו בדירה ישמרו. בית המשפט המחוזי דחה את עתירתו. 29. בבית משפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים נקבע בהסכמת הצדדים כי הנתבעת לא תשכיר את הדירה לאחרים עד לתום 3 שנים מיום פטירת אם התובע, שמא ישוחרר מן הכלא שחרור מוקדם. בהמשך לא שוחרר התובע שחרור מוקדם עד למועד שנקבע ולפיכך החזיר התובע את הדירה לחזקת הנתבעת בחודש אפריל שנת 2011 . 30. מהאמור לעיל עולה כי התובע עותר בתביעתו, לחייב את הנתבעת להשיב לידיו את דמי השכירות בגין הדירה, אותם שילם במהלך התקופה אותה הוא עצמו ביקש כי הדירה תיוותר בחזקתו, התקופה בה הוא פעל ופנה לערכאות על מנת שתתקבל עתירתו להמשך חזקתו בדירה, בה בשעה שהנתבעת נמנעה, כעניין שבמדיניות ושלא לייתר ההליכים בעניינו , נמנעה מהעברת זכות השכירות לאחרים עד לבירור העתירות , על אף שסברה כי אין מקום לתביעתו וכל אותה עת עמדה הדירה ריקה. סבורני כי אין מקום לקבל תביעתו זו בהינתן כי בפועלו כאמור מנע במודע ובמכוון מאת הנתבעת שימוש בדירה על פי חוק הדיור הציבורי בייחס לנזקקים אחרים הזכאים לכך על פי דין ולפיכך ברי כי עליו לשאת בעלויות אחזקתה, לרבות מיסוי ארנונה, בתקופה האמורה בה התנהלו ההליכים, קל וחומר אף לאחר מכן בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים בדיון בפני בית המשפט העליון להמשך שמירת זכויותיו בדירה לפרק זמן נוסף, כאמור לעיל. סבורני כי מסקנה זו מתבקשת הן מכוח חוזה השכירות אשר נחתם בין הצדדים והן מתוקף העובדה עליה אין עוררין, כי התובע בחר שלא להיעתר לדרישת הפינוי מטעם הנתבעת ומכאן שניתן היה לראות בתשלום שבוצע מעת דרישת הפינוי ואילך, אף כדמי שימוש ראויים, עליהם ניתן ללמוד מתוך דמי השכירות החוזיים בהינתן כי עסקינן בדיור ציבורי ולפיכך נקבעים על פי דין. 31. כמו-כן ולאור האמור לעיל, אין גם לקבל את טענת התובע כי מאחר והנתבעת מיאנה מלשמר את זכויותיו החוזיות ולהותיר את הדירה פנויה עד שחרורו ממאסר ומבלי שהודיעה לו כי הוא משלם כספים שלא לצורך, הרי שמדובר בעשיית עושר ולא במשפט, עת הוברר כי לתובע לא עמדה כל זכות בדין לכך. 32. מכל האמור, עולה המסקנה כי חיוב התובע בתשלום דמי השכירות ותשלום ארנונה על ידו, נעשה על פי דין ועל כן אין מקום לחייב את הנתבעת בהשבת הסכומים שנגבו על ידה וכן ארנונה שולמה לרשות המקומית. 35. פיקדון - התובע עותר בסיכומיו להשיב לו את סכום הפיקדון בסך 2,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית, אשר הופקד בידי הנתבעת בעת חתימת החוזה. הנתבעת טענה כי מדובר בהרחבת חזית, שכן התובע עתר לה, לראשונה במועד בו נערכו חקירות הצדדים. עוד טענה הנתבעת כי בפועל, הפקיד התובע 1,000 ₪, מהם קוזזו חיובים שונים במועד החזרת החזקה בדירה ועל כן אין מקום להורות על החזרת הפיקדון. 36. אכן התובע לא עתר להשבת סכום הפיקדון במסגרת כתב התביעה ולפיכך מדובר בהרחבת חזית אסורה ודי בכך כדי לדחות תביעתו בעניין זה. יחד עם זאת ומעבר לנדרש, יצוין כי מסעיף 8 לחוזה השכירות (ת/1) עולה כי התובע נדרש להפקיד 1,000 ₪ כבטחון עד להחזרת הדירה ועל כן לא ברור מדוע עותר התובע להשבת 2,000 ₪. זאת ועוד הפיקדון נועד לצורך הבטחת נזקים ותשלומים שלא משולמים על ידי הדיירים וכטענת הנתבעת משנותר לתובע חוב בגין דמי שכירות , הרי שזה, קוזז מסכומו ללא הותרת יתרה. סוף דבר 37. מכל האמור לעיל התוצאה היא כי הנני דוחה את התביעה. בשל הנסיבות התובענה והיות התובע אסיר, אינני עושה צו להוצאות . זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 יום מקבלת פסק הדין. חוזה שכירותחוזהשכירות