האם תלונת הנתבעת למשטרה כי התובע פרץ לבית העסק בו מועסקת על ידי הנתבע, מקימה לתובע זכות לפיצויים בגין פגיעה בשמו הטוב ? רקע וטענות הצדדים 2. התובע עותר לפיצוי בסך 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בגין תלונה שהגישה הנתבעת למשטרה עקב פריצה מיום 25.9.10 לבית העסק בו עבדה ובה הצביעה על התובע כחשוד בפריצה. לטענת התובע, הנתבע, מעסיקה של הנתבעת ובעל בית העסק אשר הינו בית מאפה המתחרה לעסק המשפחתי בו עובד התובע, אחראי מכח אחריות שילוחית למעשיה. לשיטתו, הנתבע שידל את הנתבעת למסור עדות שקר במשטרה במטרה לפגוע בשמו הטוב וזאת לאחר שחזרה בה מתלונתה כנגדו. עוד נטען באופן כללי כי הנתבע הפיץ את העלילה בקרב סוחרים ותושבי אופקים. התובע עתר לפיצוי מכח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (החוק) ומכח עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה. 3. הנתבעים טוענים כי בפועל התובע נכנס ללא רשות לבית העסק של הנתבע ובדין הוגשה כנגדו תלונה בגין פריצה. אשר לנסיבות הגשת התלונה ושינוי הגרסאות במשטרה נטען כי הדבר נעשה עקב לחץ מטעם בני משפחתו של התובע. לפיכך נטע כי אין עילה כלל כנגד הנתבע אשר לא שלח את הנתבעת להתלונן. לגופו של עניין נטען כי עומדות לנתבעת ההגנות בחוק בדבר אמת בפרסום והגנת תום הלב ביחס למסירת תלונה לרשות מוסמכת. דיון והכרעה 4. עיקר העובדות, למעט זהות הפורץ ונסיבות הלחץ הנטען על הנתבעת לשינוי גרסתה, אינן שנויות במחלוקת ועולות ממסמכי החקירה המשטרתית אשר הוגשו. ביום 25.9.10 בשעה 20:36 עד 21:00 נגבתה בתחנת משטרת אופקים עדותה של הנתבעת בה התלוננה כי בשעה 18:30 באותו יום, מוצאי שבת, הגיעה לקונדיטוריה של הנתבע ברחוב המסגר באופקים לצורך הכנת בצק. עת עברה ליד המקרר יצא מתוכו גבר, דחף אותה ונמלט. לאחר המקרה גילתה כי נכנס מהקומה העליונה ופנתה לבנו של הנתבע, העובד בעסק אחר, והגיעה להתלונן. לשאלות החוקר מסרה תיאור מפורט של החשוד, לרבות מבנה חוף בריא וציינה כי תוכל לזהותו בתמונות. בדו"ח חיפוש תצלומים באלבום העבריינים שבוצע סמוך לאחר מכן הצביעה הנתבעת על תמונתו של התובע מתוך 180 תצלומים שנכללו בחיפוש. לפיכך בשעה 22:17 נגבתה עדות משלימה בה אישרה הנתבעת כי זיהתה את התובע אשר מוכר לה מאחר ונהג לעיתים ללוות ממנה מוצרים לצורך עסקו. עקב זיהוי זה, בשעה 08:00 למחרת, 26.9.10, עוכב הנתבע לחקירה מהעסק המשפחתי בו עובד "מאפיית אופקים". בדו"ח הפעולה, נ/1, מציין השוטר כי למרות שנאמר לתובע כי הוא חשוד בהתפרצות בלבד טען באזני השוטרים כי אינו פורץ לעסקים. התובע נחקר ביום 26.9.10 משעה 09:46 עד 10:21 . בחקירתו הראשונית במשטרה מסר כי ביום שבת היה באשדוד מהצהרים עד שחזר לאופקים סביב השעה 18:30. מחזרתו עד שעות הערב המאוחרות שהה בביתו ואז נסע שוב לאשדוד. בעדותו במשטרה הכחיש את המיוחס לו ואישר כי ביקר בעבר בבית העסק של הנתבע ולווה ממנו מרגרינה. חקירה נוספת ביום 26.9.10 בשעה 11:30 נגעה לגרסאות התובע באשר לפעולותיו ביום הפריצה. אמו של התובע נחקרה ביום 26.9.10 בין השעות 14:19 - 14:25 ואישרה כי חזר לביתו לפני שיצאה השבת ויצא שוב מאוחר יותר. בין חקירת התובע לאמו, נחקרה שוב הנתבעת ביום 26.9.10 בשעה 13:48, ומסרה שוב גרסה מפורטת ומדוייקת של אירוע הפריצה. בעדותה טענה כי החלה לפקפק בזיהוי התובע שמסרה ובבוקר העדות החוזרת ראתה את התובע מרחוק סמוך למקום עבודתה והבינה שלא זיהתה נכון. בעדות מוסרת היא כי הפורץ דומה לתובע אבל לא מדובר באותו אדם בגלל השיער. כשנשאלה האם חוזרת בה בגלל פניה מהתובע או משפחתו שללה זאת אולם באותה נשימה ציינה כי מפחדת. עקב עדות זו שוחרר התובע ממעצר ביום 26.9.10 בשעה 15:25. ביום 28.9.10 נערך במשטרה עימות בין התובע לנתבעת במסגרתו שבה הנתבעת וטענה כי הוא האדם שפרץ לבית העסק. כשנשאלה מדוע שינתה גירסתה ביום שנעצר הסבירה: " אני מלכתחילה חשבתי להגיד שזה לא הוא כי אני פחדתי". ביום 28.2.11 נסגר תיק החקירה נגד התובע מחמת חוסר ראיות מספיקות להעמידו לדין ומיד לאחר מכן הגיש התובע תביעתו. המסגרת המשפטית 5. ייחוס עבירה של פריצה לבית עסק לאדם עונה אחר הגדרת לשון הרע בחוק מאחר ומדובר בפרסום אשר עלול להשפילו בעייני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה או בוז מצידם. ההגנות של הנתבעת נשענות על סעיפים 14 לחוק, הגנת אמת בפרסום, וסעיף 15 (8) לחוק המגן על פרסום המהווה תלונה בתום לב לרשויות החקירה. ככל שימצא כי הפרסום היה אמת, בפועל מתיתר הצורך לבחון את ההגנה שבמסירת התלונה. אולם, גם אם לא הוכח כי התובע פרץ לבית העסק, יכול ועומדת לנתבעת הגנה במידה ויוכח כי סברה כי הפרסום נכון. ריכז את ההלכות בעניין זה כב' השופט ע' מודריק בת"א (מח' ת"א) 2174/00 פלסקר נ' ברנדס (16.8.11) , 55: "תלונה שהוגשה שלא בתום לב לא תהא מוגנת מפני תובענה בעילה של הוצאת שם רע. מהו "תום לב"? פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי אמת המבחן היא סובייקטיבית; היינו, אמונה של המפרסם (המתלונן) באמיתות הפרסום. עמד על כך השופט (כתוארו אז) ברק: "נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) ריימר פ"ד לו(2) 141, 149; ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי פ"ד ל(1) 389)"". כב' השופט מודריק מציע להוסיף מבחן מחמיר יותר הדורש מהמפרסם בנוסף לעמוד בדרישת סעיף 16(ב)(2) לחוק ולבחון האם המפרסם לא התרשל מבחינה אובייקטיבית ונקט צעדים סבירים לבירור אמיתות החשד. לעניין זה יש להזכיר כי בע"א 310/74 הנ"ל נקבע כי אין להטיל על מי שמתלונן בתום לב למשטרה לאמת את החשד או לבצע חקירות פרטיות מטעמו. יישום הדין על עובדות המקרה 6. מטעם התובע העיד הוא לבדו. מהתנהלות התובע ניתן להתרשם כי המניע להגשת התביעה היא העובדה כי המשטרה סגרה את תיק החקירה ושינוי גרסאות הנתבעת. במאמר מוסגר יוער כי ב"כ הנתבעים ציין כי הגיש ערר על ההחלטה לסגור את תיק החקירה והעניין תלוי ועומד לבירור. כידוע, נטל ההוכחה בהליך הפליל מחמיר מזה הנדרש בהליך האזרחי. ההחלטה לסגור את תיק החקירה נבעה, ככל הנראה, משינוי גרסאות הנתבעת והמחשבה כי די בכך כדי לטעת ספק סביר בשאלה אם אמנם פרץ התובע לבית העסק. כזכור, לא נגנב דבר, לא נטען כי נגרם נזק ודחיפת הנתבעת לא הובילה, למרבה המזל, לפגיעה משמעותית. לפיכך יכול ובמכלול השיקולים החליטה המשטרה כי אין צורך להמשיך ולחקור ואין זה המקום להביע דעה על החלטה זו. הנטל על הנתבעת להוכיח את ההגנות העומדות לה מכח החוק. אשר לטענת אמת בפרסום מדובר בעדויות סותרות של בעלי דין. מצד התובע ישנה עדות בעלת רכיב הוכחה שלילי, אשר הנטל להוכחתו קל. קרי טענתו כי לא פרץ, די בטענה זו כדי להעביר את הנטל לנתבעת אשר ממילא מוטל עליה להוכחת טענה זו. לאחר שמיעת עדויות הצדדים, עיון בחקירותיהם במשטרה ובחינת הנסיבות בגינן שינתה הנתבעת גרסתה, מצאתי כי יש לקבל גירסתה של הנתבעת כי התובע הוא זה אשר פרץ לבית העסק בו עבדה וטענה זו הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש להוכחת טענה עובדתית במשפט האזרחי. הנתבעת, למרות קשיי השפה, העידה באופן עקבי הן בפני והן בתלונותיה במשטרה בדבר אופן התרחשות המקרה ופרטי הפורץ. בעדותה בפני הבהיר כי ראתה את פניו של הפורץ בטווח אפס שעה שדחף אותה ונמלט מהמקום. מייד הבינה כי מכירה את האדם אולם מחמת ההלם לא יכלה לזכור מי הוא. כך עלה מחקירתה הראשונית במשטרה בה לא מסרה את שמו של התובע ורק לאחר שראתה תמונתו הצביעה על זהות האדם שראתה באירוע. כאמור, בהודעתה הראשונה מסרה תיאור מדוייק של הפורץ, הדומה בחזותו לתובע, ואף בעדות במשטרה בה חזרה בה ציינה כי מדובר באדם דומה אולם רק דלילות השיער מפרידה בין הזיהוי הוודאי לספק. שני הצדדים מאשרים כי בין התובע לנתבעת אין סכסוך ולא היה לה אינטרס לטפול עליו אשמה. יש לזכור כי זיהוי התובע לא נבע מגרסה מוכנה טרם חקירה ראשונה ונולד עת נתקלה הנתבעת בתמונת התובע בתמונות שהראו לה, אז נזכרה מהיכן מוכר לה. יוער כי התמונות הוצגו מתוך "אלבום העבריינים" . לתמיכה בהעדר עבר פליל של התובע הגיש הוא את הרישום הפליל, אשר אמנם נקי מהרשעות בתחום הרכוש, אולם עולה כי נחקר בעבר, הורשע בעבירה אחרת ובגין כך ככל הנראה הגיעה תמונתו למאגר המשטרתי. עובדה זו מהווה טעם נוסף להעדיף את גרסת הנתבעת. 7. אל מול עדותה המפורטת של הנתבעת אשר חזרה ואישרה את זיהוי התובע בערב הפריצה עומדת עדותו הכוללת הכחשה כללית. התובע בחר לא לזמן עדים נוספים, לא לנסות ולהוכיח היכן שהה באותו יום ובאילו שעות, ואף ויתר על עדות קצין המשטרה בפניו טוען כי הנתבעת התוודתה כי לא התובע פרץ למקום. בפועל נסמך התובע על שינוי הגרסה מטעם הנתבעת אולם למרות החקירה הממושכת בעניין זה, נתנה הנתבעת הסברים מספקים לשינוי גרסתה במשטרה. אמנם בגין קשיי שפה הפסקתי את חקירתה בעניין האיומים הנטענים, נוכח חזרה על אותן שאלות, אולם מעדותה עולה כי לאחר זיהוי התובע במשטרה הופעלו לחצים אשר הובילו לשינוי גרסתה. לאחר שהלחצים והקללות התמשכו, החליטה כי עדיף ותשוב למשטרה ולחזור לגרסתה הראשונית, דבר שקיוותה שיוביל להפסקת הלחץ מהתובע ובני משפחתו. הנתבעת העידה כי לא שודלה על ידי הנתבע לתת גרסה ראשונית או לחזור לגרסתה לאחר שחזרה בה מהזיהוי במשטרה. בחקירתה במשטרה ציינה כי למחרת האירוע, בחמש לפנות בוקר הלכה לעבודתה ובשעה שמונה בבוקר הגיעה אמו של התובע ואף בשעה מאוחרת יותר. אמנם בגין קשיי שפה עירבה הנתבעת בין הפחד ממשפחת התובע וממעבר ליד עסקם במועדים לא ברורים לאחר התלונה, אולם את עיקר האיומים מייחסת לאם בשעות הבוקר טרם ששינתה גירסתה. עוד טענה כי התובע איים עליה אולם מעדותה לא ברור מתי בדיוק עשה כן וייתכן כי מתכוונת היא למועדים לאחר שחרורו ממעצר מאוחר יותר באותו בוקר בו איימה אמו. יש לציין כי הנתבעת ציינה אדם נוסף גדול "בולשוי" ממשפחת התובע שנכח בתחנת המשטרה עת הגיעה למסור אחת מעדויותיה. ממכלול העדויות לא התרשמתי כי הנתבעת בדתה את עניין הלחץ הנפשי ממשפחת התובע. מדובר בקללות ואיומים שלא בדתה ואף בעדותה בפני התביישה לחזור על הביטויים שהושמעו באזניה. לפיכך מקבל אני עדות הנתבעת כי מחמת לחץ נפשי וחשש ממשפחת התובע חזרה בה מעדותה הראשונה במשטרה. לא הוכח כי הנתבעת שינתה גרסתה בגלל הגשת התביעה והתובע לא הוכיח כלל כי טרם הגשת התביעה ציין באזני הנתבעת כי בדעתו לתבוע אותה בגין לשון הרע. 8. מעבר לעדות הנתבעת העיד הנתבע אשר הכחיש כי קיים לו אינטרס לפגוע בעסק המתחרה של משפחת התובע מאחר ואין הם חולקים את אותו חוג לקוחות. הנתבע העיד, ועדותו לא נסתרה בעניין זה, כי הגיע לעסקו ביום 26.9.10 בשעות הצהרים, 13:00 - 13:30 והגיעו לעסק אמו של התובע ואחיו קיללו ואיימו על הנתבעת. נטען כי אמו אף ניסתה להכות אותה. העד ציין כי נמסר לו שאמו של התובע הגיעה מוקדם יותר והמתינה עד הגעתו כדי לדבר אל לבו במרוקאית. לטענת הנתבע, עד שהגיע למקום כל אופקים שמעה על דבר מעצרו של הנתבע נוכח טיבו של היישוב וההכרות ההדוקה בין תושביו. עדות הנתבע מחזקת את גרסת הנתבעת אודות האיומים ולמרות ששניהם בעלי דין לא מצאתי מקום להטיל ספק באמינות עדויותיהם נוכח הפירוט בעדות הנתבעת. יוער כי התובע לא טרח לזמן מי מבני משפחתו כדי להזים טענות אלו. 9. מכל האמור לעיל עולה כי גם אם בפועל לא התובע פרץ לבית העסק, אף כי קבעתי לעיל כי ניתן לקבוע כי היא האדם שפרץ, לא נפל דופי במניעיה של הנתבעת והאמינה ומאמינה בתום לב כי אמנם הוא האדם אשר פרץ לעסק. בנסיבות העניין אף עומדת הנתבעת בדרישה הנוספת של העדר רשלנות בתלונה מאחר ומסרה תיאור של אדם הדומה לתובע, ממילא רכיב זה אינו דרוש לפי ההלכה הפסוקה. לאור האמור לעיל עולה כי לנתבעת הגנה כנגד הפרסום, התלונה למשטרה, מכח הגנת אמת בפרסום ומכח תום לבה בהגשת התלונה למשטרה וזיהויו של התובע כפורץ. לא הוכח כל שידול מצדו של הנתבע כלפי הנתבעת בעצם הגשת התלונה או במעורבות מכל סוג שהוא עם שינוי גרסאותיה במשטרה. לפיכך אין בסיס לייחוס אשם לנתבע, בין אם מכח אחריות מעביד או אחריות שילוחית אחרת כשותף לפרסום. נוכח התנהגות הנתבעת ממילא אין בסיס לייחס לה אשם מכח עוולת הרשלנות. ככל שבכוונת התובע היתה ליייחס לנתבע לשון הרע בהפצת השמועה באופקים, היה עליו לפרט את הדברים שהשמיע, ולאזני מי הגיעו. בהעדר פירוט כאמור בכתב התביעה דין טענות אלו להמחק על הסף. אף שמיעת הראיות לא תמכה בייחוס עוולה כאמור לנתבע. לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה. פגיעה בשם הטובפריצהשאלות משפטיותלשון הרע / הוצאת דיבה