את ההלוואה הראשונה, טוען הנתבע כי "נאלץ" ליטול בגין טענות של מנהל הבנק, אשר נעשתה בסמוך לפני נטילת ההלוואה הראשונה, בעת שאליהו ביקש לממש את כספי קרן ההשתלמות שנוהלה על ידי התובע. לטענת אליהו, אשר אושרה למעשה בעדותו של המנהל, בעת שנבדקה אפשרות מימוש קרן ההשתלמות באמצעות המחשב, עלה קיים לזכותו של אליהו סך של 30,750 ₪. סכום זה, הוזרם לחשבון הנתבע ונמשך בו ביום על ידי אבי הנתבע. למחרת, גילה המנהל כי החשבון נכנס ליתרת חובה שכן, זיכוי כספי קרן ההשתלמות, בוטל בגין עיקול שהיה מוטל על קרן ההשתלמות. אציין כי מעדותו של המנהל עולה בבירור כי מדובר היה בטעות שנפלה בצידו בעת שהסתמך על בדיקה במחשב "און-ליין" שהצביעה על הזרמת הכסף לחשבון, מבלי שציין בפני אליהו שעליו להמתין עד שהפעולה תהא סופית קודם למשיכת הכספים (עמ' 7 שורה 4 ועד עמ' 8 שורה 17) 8. אין ספק, לאחר שמיעת העדויות בפני, כי הצורך בנטילת ההלוואה הראשונה נבע מאותה משיכה של כספי קרן ההשתלמות, שבפועל לא עמדו לזכות החשבון כפי שהתברר בדיעבד, אולם כפי שציין ב"כ הנתבע בצדק, בענין זה לא הועלתה בכתבי הטענות כל טענה כלפי התובע לנזק שנגרם כתוצאה מאותה הטעות, ולפיכך כל טענה בענין זה הינה בגדר הרחבת חזית אסורה. 9. השאלה היחידה שנותרה להכרעה בפני הינה האם הובטח לנתבע (או ליתר דיוק לאביו) זיכוי בסך של 10,000 ₪, ובאם כן - ממתי יש לזקוף אותו זיכוי בחשבון? אין ספק, כטענת ב"כ התובע, כי הנטל להוכיח קיומה של הבטחה מצד מנהל התובע, שאינה מעוגנת במסמך כלשהו, מוטל על כתפי הנתבע. אינני סבורה, כטענת התובע, כי מדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, שכן אין בפני מסמך השולל קיומה של אותה הבטחה. העובדה שהבנק לא הביא לביטוי אותה "הבטחה" בדפי החשבון, אין בה משום "מסמך בכתב" שעל הנתבע לסתור את תוכנו. 10. לאחר שמיעת העדויות בפני, ועל אף היות עדותו של אליהו בבחינת עדות יחידה של בעל דין (שכן למרות שאינו הנתבע, בפועל התברר כי הוא שניהל בפועל את החשבון ואת ההתקשרות מול הבנק, דבר שבפני עצמו מציב תהיות באשר לאופן התנהלות החשבון בסניף...), אני סבורה כי די בה, בצירוף חיזוק שעולה מעדות המנהל, בכדי שהנתבע יוכיח טענתו בדבר קיום הבטחה כזו. הנתבע אמנם לא הצליח להציג כל מסמך בכתב התומך בגרסתו בדבר קיומה של אותה הבטחה וטענתו כי זו הובטחה בשל טעויות נטענות בחישוב שנעשה בעת זיכוי חשבונותיו האחרים, לא בוססה בראיות מספקות, אולם, מנגד מצאתי חיזוק מסוים בטענה זו דווקא בעדותו של המנהל אשר מצד אחד הודה כי אמר לאליהו שהוא יעזור לו בהסדרת החוב לרבות בריביות נמוכות ומתן הלוואות, אולם מנגד טען כי משלא קיבל את אישור מנהל האיזור לתת זיכוי חלקי בריביות, הודיע לאבי הנתבע כי לא ניתן לתת את הזיכוי. המנהל אישר עוד כי אפשרות מתן הזיכוי בסך של 10,000 ₪ אכן עלה על הפרק (עמ' 10 שורות 3-6, זאת בניגוד לעולה מתצהירו כאילו מעולם לא דובר על סכום כלשהו - ראה סעיף 14 לתצהירו) ואף אישר כי היה בסמכותו כמנהל הסניף, לתת זיכוי בשווי של 2,500$ (שהם כ- 10,000 ₪). מכאן שטענת המנהל, כי משלא התקבל אישור מנהל האיזור של התובע למתן הנחות כלשהן, לא יכול היה לתת את הזיכוי, אין כל בסיס שכן הלה ציין כאמור כי היתה לו סמכות לעשות כן כמנהל הסניף. 11. התרשמתי מעדות המנהל כי אכן רצה לסייע לאליהו בסילוק החוב, והוא פעל במרץ רב יותר מאשר אליהו להסדרת הלוואות על מנת להקטין את חיובי הריבית החריגה בחשבון. התרשמתי גם כי הוא הכיר, ולו באופן חלקי ביותר, באחריותו לסייע לו להסדיר את סילוק החוב (אשר מקורו כאמור, בטעות שלו, בה הודה למעשה במהלך עדותו). התרשמותי היתה כי במהלך ניהול הדברים בין השניים, אכן הובטח לתת זיכוי בסך של 10,000 ₪, במסגרת סמכות מנהל הסניף. העובדה שאליהו נקב בסך של 10,000 ₪ (שהוא גבול סמכות המנהל), ולא בסכום גבוה יותר, ומנגד וכי המנהל הודה בכך שדובר על סכום זה, מביאים אותי למסקנתי זו. אמנם נכון כי המנהל התייחס למתן זיכוי לאב, אליהו, ולא לנתבע, אולם מתוך עדויות המנהל ואליהו, ולאור העובדה כי המנהל איפשר לאליהו בפועל לנהל את חשבון הנתבע ואף לזכות חשבון זה בכספי קרן ההשתלמות של האב (יתכן שעל רקע חובותיו הקודמים של אליהו), אינני סבורה כי יש מקום לקבוע שההבטחה שניתנה לא התיחסה לחשבון של הנתבע, כפי שטען המנהל בעדותו. 12. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה שגירסת הנתבע באשר למועד מתן אותה הבטחה לא היתה עקבית, וגם לאחר שמיעת עדות אליהו, לא ברור באם ההבטחה ניתנה עוד במועד מתן ההלוואה הראשונה (2006), או בשלב מאוחר יותר בסמוך למועד מתן ההלוואה השניה. העובדה שבמהלך כל השנים, ולמעשה עד להגשת התביעה, לא נעשתה שום פניה בכתב של אליהו או של הנתבע אל הבנק בדרישה לקיים את אותה הבטחה, ואף במועד נטילת ההלוואה השניה, בחלוף למעלה משנתיים ממועד נטילת ההלוואה הראשונה, לא עשה הנתבע או ליתר דיוק אביו, דבר על מנת להבטיח קבלת אותו זיכוי, אין בה כדי לקבוע שהבטחה כזו לא ניתנה, אולם יש לה משמעות באשר למועד שבו יש "לקיים" את ההבטחה. לאור העובדה כי הנתבע (אליהו ליתר דיוק) קשר בין מתן ההבטחה לבין המצאת השיקים הדחויים על סך של כ-14,000 ₪ בחודש 10/08 (אשר גם בהם לא היה כדי לסלק את יתרת החוב, אף לא לגרסתו של הנתבע), אני סבורה כי יש מקום לקבוע את המועד לקיום ההבטחה שניתנה במועד זה וקודם לסיום עבודתו של המנהל בסניף. 13. משכך אני קובעת כי יש לזכות את חשבון הנתבע בסך של 10,000 ₪ כערכם ביום 6.10.08 כאשר לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה, והסכום המשוערך יופחת מסכום התביעה. אמנם נכון, כי לכאורה צריך היה להשית על הסכום את אותה ריבית בנקאית שנצברה על החוב בחשבון, אולם בהתחשב בהתנהלות הנתבע כמתואר לעיל, לא מצאתי לעשות כן. יתרת הסכום לאחר הפחתה כאמור תהווה את קרן התביעה, אשר ממנה יופחת הסך של 9,000 ₪ שהפקיד הנתבע בהתאם להחלטת כב' הרשם, ואשר הועבר לתובע על חשבון החוב. התובע יגיש, בתוך 15 יום חישוב מעודכן של יתרת החוב לאחר ביצוע ההפחתות לצורך מתן פסיקתא. יתרת החוב, ככל שזו תהא קיימת, תיפרע בתוך 30 יום ממועד אישור הפסיקתא. לאור קבלת טענת הנתבע באשר להבטחה שניתנה, ומנגד דחיית שאר טענות הנתבע, וכן בהתחשב בהתנהלות התובע שהתבטאה בקושי לקבל מסמכים ברורים בסוגיית פרעון ההלוואה (עד להגשת המסמך ת/3), ובעובדה כי אין מחלוקת שלנתבע נותרה יתרת חוב בגין ההלוואה הראשונה (רק גובהה היה שנוי במחלוקת), אני מחייבת את הנתבע רק בחלק מהוצאות התובע בסך של 1,000 ₪ (אגרות משפט) ובשכ"ט עו"ד בשיעור המינימלי בסך של 1,000 ₪. הלוואה מהבנקבנקהלוואה