התובע טוען, כי השוכרת עזבה את הנכס שלא מרצונו, ולא בהסכמה, וכי לא ויתר על יתרת דמי השכירות, ולא זו בלבד, אלא שהשוכרת השאירה בנכס עזובה והרס, שדרשו ניקוי ותיקון; הנתבע טוען, כי היתה הסכמה מצד התובע לעזיבת השוכרת את הנכס, שעה שהוברר כי היא לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, ולמעשה הוא דרש זאת, וכי הוא ויתר על יתרת דמי השכירות. התובע טוען, כי ההסדר עם השוכרת מחודש פברואר 2011 הופר על ידה, וכי היא לא שילמה דבר, בעוד הסך של 20,000 ₪ ששולם על ידי הערב שולם על יסוד הסכמה נפרדת, ואת הסכום יש לזקוף על חשבון הנזקים והפיצוי המוסכם, ולא על חשבון דמי השכירות; הנתבע טוען, כי השוכרת היא ששילמה את הסך של 20,000 ₪, באמצעות הערב, על דרך של עמידה בקירוב בהסדר מחודש פברואר 2011. הנתבע טוען עוד, כי התובע מכר את הנכס בסוף חודש אפריל 2011, וכי לפיכך ממילא אין זכאות לדמי שכירות עבור התקופה שלאחר המכירה; התובע שותק בעניין זה, ובעדותו (כאמור להלן) העיד כי אינו זוכר מתי היתה המכירה. 4. במחלוקות אלה יש להכריע, ככל שהן משליכות על התביעה שבפני, אשר, כזכור, הוגשה בעילה שטרית, הגם שיש לזכור, כי מאחר שמדובר בצדדים קרובים לשטר, גם טענות הגנה מתחום דיני החוזים תישמענה. טענת ההגנה העקרונית של הנתבע היא כשלון תמורה מלא, אותו הוא מבקש ללמוד הן מטענתו, כי כלל לא שכר את הנכס, אלא שימש ערב בלבד, והן מטענתו, כי חוזה השכירות בוטל על ידי התובע, וכי מאחר שהנכס לא שימש את השוכרת מאז חודש דצמבר 2010, אין מקום לשלם דמי שכירות עבורו. הטענה הנוספת, במצטבר או לחילופין, היא כי החוב נפרע בעת ביצוע התשלום בסך 20,000 ₪ על ידי הערב, הן משום שלטענת הנתבע מדובר בתשלום ששילמה השוכרת לביצוע ההסדר איתה, והן משום שבתשלום זה כוסה למעשה חוב דמי השכירות עבור ארבעה חודשים ומחצה (עד תום אפריל 2011, עת נמכר הנכס). הראיות 5. מטעם התובע העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבע העידו הנתבע, הערב והשוכרת, אשר התייצבה, יש להעיר, רק לאחר הוצאת צו הבאה. בנוסף על עדויותיהם, הוצגו תמלילי שיחות בין התובע לנתבע ובין הנתבע לשוכרת, וכן תצלומים שלטענת התובע משקפים את מצב הנכס בעת שמצא אותו לאחר עזיבת השוכרת. 6. התובע העיד, כי הנתבע מעולם לא טען באוזניו (בתחילת ההתקשרות) כי אינו שוכר בפועל את הנכס, וכי למיטב זכרונו נתן לנתבע ולשוכרת ביחד את מפתחות הנכס במעמד החתימה על ההסכם. לדבריו, מעמדו של הנתבע לא היה כשל מיטיב המוסר שיקים בלבד, אלא כבן-זוג ממש, שכן התובע הבהיר לשוכרת, כי הוא אינו מעוניין להשכיר לאשה יחידה, והוא אף התעקש לראות את בן-זוגה, כשסיפרה שיש לה אחד כזה. הוא העיד, כי השוכרת לא סולקה על ידו מהנכס, אלא ברחה לאחר שלא עמדה בתשלומי מים, מסים חשמל ושכירות, והותירה אחריה עזובה רבה. לדבריו, נאלץ להחליף את מנעול הנכס, שכן היא לא החזירה לו את המפתח. הוא הסביר, כי את תיקון הנזקים לאחר עזיבתה ביצע באמצעות בעלי מקצוע שקיבלו שכרם במזומן, על מנת לצמצם עלויות, ועל כן אין בידיו קבלות, אלא רק תצלומי הנזקים. הוא סיפר עוד, כי ארון שעלה 10,000 ₪ נמצא זרוק על הגג, כי צואה של כלב נשארה על הרצפה והקירות היו מנוקבים בחורים. הוא אישר כי קיבל את דמי השכירות עד אמצע חודש דצמבר, וסך נוסף של 20,000 ₪ מהערב. באשר למכירת הנכס, העיד כי אינו זוכר מתי נמכר. 7. הנתבע העיד, כי לא קרא את הסכם השכירות לפני שחתם עליו, אם כי חתם עליו מרצונו החופשי. הוא תאר את מערכת היחסים בינו לבין השוכרת ככזו שהיתה לקראת גישושי זוגיות אך לא הבשילה לכך, אם כי אישר כי מסר לה את מספר כרטיס האשראי שלו. הוא אמר, כי היא היתה מפקידה את משכורתה לחשבונו, ולכן אפשר לה התנהלות מסוימת עם כספו. לדבריו, ההסדר הכספי לא נכתב בהסכם השכירות, אך מהמתווך הבין כי הכל בסדר בסידור שכזה, ובלבד שגם הנתבע יהיה חתום "על איזשהו מסמך". הוא לא תבע את השוכרת לאחר הארועים המדוברים. משעומת עם מכתב שכתב בשמו עו"ד גולדברג, לפיו הוא עומד על פינויה של השוכרת מהנכס, ומלין על כך שלא קיבל מפתח, סיפר כי תוכן המכתב לא היה על דעתו, שכן המכתב נכתב לאחר שהנתבע כבר יצא ממשרדו של עו"ד גולדברג לאחר שסיפר לו את סיפור המעשה. הוא העיד, כי השוכרת אמרה לו שהיא אינה משאירה נזקים אחריה, וכי היא סותמת חורים בקירות עם משחת שיניים. הוא אישר כי ידע על ההסדר המתהווה עם השוכרת, ואף ביקש מב"כ התובע להגיע להסדר איתה. 8. הערב העיד, כי אינו מכיר את הנתבע, ולא פגש בו עד ליום הדיון. הוא סיפר, כי היה חבר לעבודה של השוכרת, וחתם כערב לבקשתה, לאחר שהבין כי הוא ערב שני או שלישי. הוא העיד עוד, כי העדיף להתחייב לשלם 20,000 ₪, ובלבד שיוצא מהפרשייה, והבין גם, כי ההסדר פוטר רק אותו מהחוב. מאידך סיפר, כי את הכסף עצמו השיגה השוכרת ומסרה בידיו. 9. השוכרת העידה, כי היא גרה בדירה לבדה, עם בתה וכלבתה. לדבריה, הנתבע לא קיבל מפתח לנכס, והתובע ידע כי הנתבע אינו שוכר אותו יחד איתה. הנתבע היה חבר, אך לא בן זוג, והשימוש בחשבון הבנק שלו היה מאחר שהיא, בהחלטה אישית, אינה משתמשת בשיקים כבר 5 שנים. היא סיפרה, כי פוטרה, וביקשה מהתובע להמתין בגביית דמי השכירות של חודש דצמבר, אולם התובע סרב ודרש כי תפנה את הנכס תוך 48 שעות. לדבריה, נלחצה מדרישתו ועשתה כדבריו, תוך החזרת המפתח לידיו, למרות שבמשך 8 ימים הסתובבה עם בתה בין חברות, עד שמצאה דירה בפתח תקוה. היא העידה, כי השאירה את הנכס במצב נקי, למעט הגג, שבו נשארה צואת הכלבה, אותה לא הספיקה לנקות. היא אישרה, כי סתמה חור אחד במשחת שיניים, אולם טענה שהחור היה כשקיבלה את הנכס, וכי זה היה החור היחיד. היא הכחישה כי התצלום המראה את המטבח במצב מוזנח משקף את המצב שהיה כשיצאה. היא הכחישה כי העלתה ארון לגג, וסיפרה כי השאירה שם רק ספה שלה, שהכלבה קרעה. לאחר שהוצגו תמונות בפניה, אישרה כי נותרו שם עוד חפצים שלה, כגון טרמפולינה וכסאות. היא אישרה את חתימתה על גבי ההסדר מחודש פברואר 2011. היא סיפרה, כי הבינה שהערב מאוים, וכי על מנת לסלק את החוב הסכימה לגייס את הסך של 20,000 ₪, אותם לוותה בשוק האפור, ועודנה מחזירה בעת מתן העדות. רק לאחר מעשה הבינה, כי הערב פטר רק את עצמו בתשלום זה. דיון והכרעה 10. בפתח הדברים אגלה, כי לאחר בחינת הראיות, אני סבור כי יש לקבל את שתי התביעות באופן חלקי, בשיעור 75%, ולדחות את יתרתן, וכן יש לדחות את התביעה-בכוח לגבי 2 השיקים שנותרו בלא שהוגשו לביצוע. את התביעה הראשונה (תא"מ 32602-03-11) יש לקבל באופן שעל הנתבע לשלם סכומו של שיק אחד ומחצה; את התביעה השניה (תא"מ 33737-06-11) יש לקבל באופן שעל הנתבע לשלם סכומם של 3 השיקים הראשונים. 11. לתוצאה האמורה הגעתי על ידי גיבוש מסקנות-המשנה הבאות: הנתבע שכר את הנכס, והשיקים הם עבור דמי שכירות; השוכרת הפרה את ההסכם, ולפיכך זכאי התובע להמשך תשלום דמי השכירות; אולם הנכס נמכר בסוף חודש אפריל 2011, ולפיכך הזכאות היא רק עד תום תקופה זו; התובע זכאי להטבת נזקיו שנגרמו עקב הצורך להחזיר את מצב הנכס לקדמותו לאחר עזיבת הנתבעת; את התשלום ששילם הערב יש לזקוף רק לטובתו ואין לראות בו ביצוע או ביצוע בקירוב של ההסדר מחודש פברואר 2011; התובע זכאי לזקוף את התשלום ששילם הערב לטובת נזקים שנגרמו לו, והגם ששיעור נזקים אלה לא הוכח, ניתן לזקוף את מלוא תשלומו של הערב לעניין זה, לאור סכום הפיצוי המוסכם לו זכאי ממילא התובע. 12. להלן אפרט בקצרה את האופן בו הגעתי למסקנות-משנה אלה. 13. דומה שלא יכול להיות חולק, שמעמדו של הנתבע בתיק הוא כמעמד שוכר שמסר שיקים עבור דמי השכירות, על פי חוזה שכירות תקף. כל טיעוניו של הנתבע נגד ראיית מעמדו כשל שוכר אינם יכולים לעמוד מול חתימתו המפורשת על ההסכם, הן לצד שמו הרשום בכתב יד תחת הגדרת "השוכר" בכותרת, והן במקום המיועד לחתימת השוכר בשולי הדף האחרון (ההסכם צורף לתצהיר גילוי המסמכים של התובע). לבד מכך, שמדובר בראיה בעל פה נגד מסמך בכתב, שאיננה קבילה על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העות'מאנית, הרי שבבסיס דיני החוזים מצוי המצג האובייקטיבי הנוצר על ידי צד לחוזה, ואין ספק כי הנתבע חתם כשוכר, מרצונו, ובלא מחאה (שכן אפילו לא טרח לקרוא את ההסכם). אעיר, כי בעיני כל סוגיית הקשר הזוגי שהיה או לא היה בין הנתבע לשוכרת, או פרטי ההסדר הכספי ביניהם, אינם מעלים או מורידים לעניין זה. 14. כנקודת מוצא, הנתבע מחויב, אפוא, במלוא ההתחייבויות על פי הסכם השכירות (לרבות ההתחייבות לשלם את הפיצוי המוסכם במקרה של הפרה יסודית). 15. לא נמצא כל יסוד לטענה, כי יש לראות את התובע כמי שויתר על דמי השכירות מרגע יציאת השוכרת. גם אם דרש ממנה לפנות והיא התפנתה עקב כך - הרי שבכך עשה להקטנת נזקיו, ואם היה מוצא שוכר חלופי, היו נזקיו מצטמצמים. לבטח שאין לשוכרת זכות לגור בנכס אם אינה משלמת דמי שכירות. יוער, כי אין טענה, כי התובע השתמש בכוח או פעל שלא כדין בדרישת הפינוי. מעבר לכך, ממילא משתמע מהתמלילים שהוגשו (על ידי הנתבע), ומהמכתב שכתב בא-כוחו של הנתבע, כי הנתבע הוא שחפץ בעזיבתה המהירה של השוכרת את הנכס, ולא התובע, אשר העדיף כי תישאר ובלבד שתשלם (ר' עמ' 2, שורות 9-10 לתמליל השיחה מיום 16.12.2010 בין הנתבע לשוכרת, נספח ב' לתצהיר הנתבע; ר' מכתב עו"ד גולדברג שצורף לתצהיר גילוי המסמכים של התובע). 16. יש לראות את השוכרת, ובמשתמע את הנתבע, כמי שהפרו את הסכם השכירות הפרה יסודית. לא מיותר להוסיף, כי ממילא השוכרת אינה יכולה לכפור בחובתה לשלם הן את הפיצוי המוסכם והן את דמי השכירות, באשר היא אישרה בחתימתה על ההסדר מחודש פברואר 2011 את הסכמתה לכל אלה (ההסדר צורף כבר להתנגדות, וצורף שוב לתצהיר התובע). עוד יש להעיר, כי לא יכול להיות חולק, כי אי תשלום דמי שכירות מהווה הפרה יסודית של הסכם שכירות, באשר מדובר בהפרת התנאי שהוא לב-לבו של ההסכם. 17. בכל אופן, אם הפרה השוכרת את ההסכם, והתובע לא ויתר על דמי השכירות, ממילא נמשכת החובה לשלם את דמי השכירות כל עוד אין שוכר חלופי או נמכר הנכס, וזאת עד לתום תקופת השכירות. 18. הנתבע טוען, כי הנכס נמכר בסוף חודש אפריל 2011. טענה זו עלתה כבר בתצהיר העדות הראשית של הנתבע (ואף נרמזה בדרישת עיון במסמכים בתחילת ההליך). חרף זאת, לא בא התובע לדיון ההוכחות מצויד במידע בסיסי זה (שאמור, לטעמי, ממילא להיות בזכרונו, אפילו בלא ניירות). לפיכך, את עדותו כי אינו זוכר מתי נמכר הנכס (במענה לשאלת בית המשפט, עמ' 8 לפרוטוקול מיום 31.12.2012 בשורה 5), יש לראות כהודאה בטענה, שנמכר בסוף חודש אפריל 2011. יוער, כי התובע אף לא התייחס לנקודה זו בסיכום טענותיו. הודאת השוכרת במלוא דמי השכירות, בחתימתה על ההסדר, אינה מועילה כאן לתובע, שכן ההסדר נחתם קודם שנמכר הנכס. 19. חוב דמי השכירות, אם כן, הוא ארבעה חודשים ומחצה - דהיינו: ארבעה שיקים ומחצה, כפי שכתבתי בפסקת הפתיחה של פרק זה בפסק-הדין - או 20,250 ₪, נומינאלית. 20. נותר רק לבחון אם יש הצדקה להפחית מסכום זה, והמקור היחיד היכול לספק הצדקה כזו הוא התשלום שביצע הערב. לעניין זה, מה לי אם הכסף נלקח על ידי השוכרת כהלוואה חוץ בנקאית, או אם הגיע מכיסו של הערב עצמו. 21. התובע טוען, כזכור, שאת התשלום הוא מבקש לזקוף על חשבון הטבת נזקיו וההוצאות בהן נשא. ברי, לאור הוראת סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, משהערב לא קבע לטובת איזה חוב הוא מבקש לזקוף את התשלום, כי התובע זכאי לעשות כן. 22. לא ניתן לתת אמון בעדותה של השוכרת, כי עזבה את הנכס במצב נקי ותקין, או כי מסרה מפתח. הדבר אינו משתקף מתמליל השיחה שלה עם הנתבע, אלא אדרבה, שם היא מתייחסת ל"חורים", בלשון רבים, אותם היא מתיימרת לסתום באמצעות משחת שיניים (ר' תמליל השיחה מיום 16.12.2010, עמ' 1 שורה 15). היא הודתה כי הותירה את הגג במצב הדורש ניקוי ופינוי (בתחילה רק ניקוי - עמ' 18 לפרוטוקול מיום 15.4.2013, שורות 25-29; בהמשך גם פינוי ספה - עמ' 21, שורות 14-16), ומשעומתה עם תצלומים, שינתה גרסתה והוסיפה עוד פריטים לאלה שמתחילה הודתה שהשאירה שם (עמ' 21, שורות 20-23). במצב זה, יש להעדיף את עדות התובע אודות מצב הנכס, על פני עדותה. 23. ברם, התובע לא הוכיח את נזקיו וכמה עלה להחזיר את המצב לקדמותו. התובע לא הצטייד בקבלות, וטענתו כי שילם במזומן אינה מסייעת לו, גם מטעמים של מדיניות שיפוטית, המעדיפה שלא לעודד אופן תשלום זה, המסייע להעלמת מס על ידי בעלי מקצוע. 24. לכאורה, היה מקום עתה לקבוע, על דרך האומדנא, את עלות הטבת הנזקים, כמו גם את ההוצאות המשפטיות והאחרות בהן היה על התובע לשאת; ברם, התובע זכאי לפיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסכום העולה על הסכום ששילם הערב. משנקבע, כי הסכם השכירות הופר, ולא יכול להיות חולק כי זו הפרה יסודית, ומשהודתה בכך השוכרת, ממילא נתפס גם הערב בחבות זו. לפיכך, אין כל מניעה מצד התובע לזקוף את מלוא הסכום ששילם הערב על חשבון נזקיו האחרים, גם בלא שיוכיח את סכומם המדויק. 25. משכך, אין מקום לזקוף את התשלום שביצע הערב על חשבון השיקים שנועדו לכיסוי דמי השכירות, ועל הנתבע לפורעם (עד כדי הסכום שנקבע לעיל). תוצאה אופרטיבית 26. כעולה מכל האמור, אני מקבל את התביעות בשיעור 75% מסכומן, ומוסיף על סכומי הקרן המשוערכים את החלק היחסי של ההוצאות המשפטיות בהוצאה לפועל, ובהתאם, מחייב את הנתבע כדלקמן: א. לשלם לתובע סך השווה ל-75% מסכום החוב הנובע מהשיקים שנתבעו בתא"מ 32602-03-11 - כפי שהוא מופיע בתיק הוצאה לפועל 1702610119 (לרבות אגרות ושכ"ט עו"ד בתיק ההוצאה לפועל). ב. לשלם לתובע סך השווה ל-75% מסכום החוב הנובע מהשיקים שנתבעו בתא"מ 33737-06-11 - כפי שהוא מופיע בתיק הוצאה לפועל 1708842114 (לרבות אגרות ושכ"ט עו"ד בתיק ההוצאה לפועל). ג. לשלם לתובע הוצאות ניהול התביעה ושכ"ט עו"ד בסך של 3,600 ₪. סכום זה נקבע על הצד הנמוך, בשים לב לאופן ניהול התביעה והתמשכותה, וזאת לאור זכייתו החלקית בלבד של התובע בדין. 27. עוד אני קובע, כי התובע אינו זכאי לפרעון 2 השיקים האחרונים שברשותו, ודינם כדין השיק הרביעי מאלה שנדונו בתא"מ 33737-06-11; עליו להחזירם לנתבע, אפוא (כפי שיהא עליו להחזיר לנתבע את כל השיקים, לאחר תשלום החוב). שכירותדמי שכירות